ארכיון תג: זיכרון

סיבוב בהיכל יהדות ווהלין בגבעתיים

במקרה של היכל יהדות ווהלין הלכו עד הסוף. קשה להתעלם מגוש הבטון הענק שמונח לצד רחוב כורזין בגבעתיים. זוהי אולי עבודת הבטון הברוטליסטית הקיצונית ביותר שבוצעה בארץ. המבנה אמנם שומר על פשטות צורנית, אך רחוק מעבודות הבטון הקלילות והצנועות שביצעו האדריכלים הישראלים בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60. אולי מלחמת ששת הימים עם אווירת הכיבוש ושכרון הכח שהביאו את היוצרים הישראלים להתחיל לבנות פירמידות ואנדרטאות ענק, אולי זו סתם בהמיות.

האדריכל ישראל לוטן שתכנן את הבניין, תכנן מבנים נוספים שהתאפיינו בחוסר שגרתיות ובניסיונות מרשימים להמציא את הגלגל מחדש: שכונת קיראון, תחנות אוטובוסים מרכזיות ברמלה (נהרסה), כפר סבא ונתניה, כיכר המדינה ובית יד לבנים בתל אביב. ביד לבנים היה שיתוף פעולה מעולה עם אדריכל הנוף שפיתח גן סביב למבנה, אך כאן בגבעתיים יש נתק בין הגן לבניין. יתכן והם הוקמו בתקופות שונות, ואולי סתם לא שיתפו פעולה. במקרה של היכל יהדות ווהלין, לא רק שאין קשר אל הגן הצמוד, אלא המבנה הכבד והאטום לא שימושי במיוחד, לא גמיש לשינויים ובעיקר כבד מידי לחיי היום יום שמתנהלים כאן. זה דומה להבדלים בין "אוהל יזכור" הישן והכבד שתכנן אריה אלחנני ובין "המוזיאון לתולדות השואה" החדש והקליל שתכנן משה ספדיה.

הייתי צריך להיפגש עם יועצת תחבורה בבניין ממול, אז עצרתי קודם לבקר כאן. עברתי בחוץ ותהיתי מה הולך בפנים הרבה פעמים, רציתי לנצל את ההזדמנות ולהכנס.

.

IMG_6162

ספינקס בגבעתיים? שאול רואה כאן ראש ורגליים עבות וגדולות. העצים קצת מסתירים.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באוהל יזכור באתר יד ושם

"מכל מבני ההנצחה בארץ 'אוהל יזכור' הוא המרשים והחזק ביותר" כך כתב האדריכל והיסטוריון האדריכלות אבא אלחנני על "אוהל יזכור" ביד ושם."חוברים כאן נושא השואה בזוועתה עם עיצוב אדריכלי ואמנותי חד-פעמי וחד-משמעי. המתכנן האדריכל אריה אל-חנני יחד עם ניסן כנען מצאו כאן קונספט צורני משכנע בפשטותו ובמונוליטיות שלו. קירות אבנים ענקיות שלא 'עלה עליהם הגרזן', מחופות במה שנראה מבחוץ כמו בטון כבד. השערים משתלבים להפליא בהרגשת הכובד ובהבעה המינורית של המבנה" (פורסם בכתב העת "תוי" 27/28, 1990 ובספרו "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית", 1998).

עם פתיחת מוזיאון השואה ב-2005 איבדו כמה ממוקדי הביקור הוותיקים ב'יד ושם' את מעמדם. אחרי שהקהל נחשף למחזה המרהיב שהוצג במוזיאון החדש בעזרת שלל אפקטים, קרונות, מזוודות וסרטים, לקהל כבר לא היתה סבלנות ל"אוהל יזכור" – אולם גדול, אפל וריק. משה ספדיה שתכנן את המוזיאון החדש ידוע כאדריכל רגיש, גמיש וכאחד שמסייע לזקנות לחצות את הכביש, אבל הוא בהחלט לא מצפה מהמבקרים בעבודותיו להשתמש באינטליגנציה שלהם. הוא מעדיף לתת להם חזק בפרצוף ושיקראו לזה "חוויה מטלטלת".  באינטרנט יש שקוראים לזה פורנו. בדיוק ההפך ממה שמצופה מהמבקרים באוהל הבטון שהוקם 44 שנים קודם לכן.

"אוהל יזכור" נותר הרחק מאחור, מקום אליו גוררים רק נשיאים, ראשי ממשלות וגנרלים להניח זר אותו יזרקו מאוחר יותר מאחורי הגדר, ראו בהמשך בתמונות. סיבה מספיק טובה ללכת ולבקר.

.

אוהל יזכור 2012

להמשיך לקרוא

סיבוב בקיבוץ יד מרדכי מסביב למרדכי אנילביץ'

אני לא יודע למה אבל משום מה במקום מרדכי, אני טועה… פנחס. אולי בגלל 'פנחס הקטן' ואולי בגלל אחת התמונות.
הוא עדיין שם צופה בדממה, בתנועה קפואה עם רימון ביד ומוכן לפעולה. בשנת 1951 הרימו את הפסל לראש הגבעה והציבו אותו על במת אבן נאה, ומאז הוא משקיף ורואה כיצד הארץ נבנית ומתפתחת. כיצד מתרחב הקיבוץ ומופרט. ראשי ממשלה מתחלפים, נשיאים מטרידים ואונסים, תינוקות נולדים ואחרים מתים. במבט חודר כמו פסלו של דוד בפירנצה, הוא קצת זועף, אולי קשה לו כי הוא מבין מה הוא רואה.
היום יותר מתמיד נראה שבישראל יורקים על הזיכרון – גם הקרוב וגם הרחוק.
ממה זה נובע? אולי מי שיורק על הזיכרון הרחוק, מגיע בסופו של היום לכך שגם הזיכרון הקרוב נשכח וערכים רדודים וריקים הופכים אצלו לערכים עליונים. כשבאים לבד ובשקט לבקר את אנילביץ' עם הרימון ביד, זה עושה משהו.
 
 
 

פנחס

 

סיבוב בכותל המערבי של אוניברסיטת תל אביב

לא הרבה יודעים והרבה גם פשוט לא שמים לב – אבל בלב הקמפוס ולצד השדרה המרכזית שוכן לו "כותל מערבי" קטן!

הוא אמנם לא הוקם על ידי כוהנים ולווים בצו שמימי במקום מקודש ובמטרה לשחוט בו קרבנות, אלא הוא הוקם כתוצאה מהדחף הישראלי ביותר שיכול להיות. למרות זאת, התוצר היה הפוך על הפוך וכך קיבל הקמפוס מקום קדוש משל עצמו, רק שבשל עודף צניעותו הלך לאיבוד, ואולי זהו קסמו וסודו.

.

מבט מפנים האתר

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: