ארכיון תג: התחנה המרכזית

סיבוב בבי"ס מנשר ובתחנה המרכזית הישנה / תערוכת סטודנטים מפתיעה והנכבה של רונה סלע

אחת מהמורות שהשפיעו על החשיבה וקריאת המרחב האישית שלי, ובכך תרמה רבות להתפתחות תפיסת עולמי הייתה רונה סלע.

סלע ביקשה בקורס היחיד שעברתי אצלה, לקטלג באופן כרונולגי את תולדות הצילום המקומי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה. לצערי, היה לא מעט ברדק במהלך הקורס, ומספר המפגשים היה מצומצם באופן ניכר – אך למרות כל אלה הצלחתי לצאת מהקורס עם מטען גדול ומשמעותי אותו אני נושא עימי, וחלקים ממנו מוצאים את ביטויים ברשימות אלה. 

התערוכה המוצגת כעת במנשר (חכמי 18, ת"א) "לעיון הציבור" באצירתה של סלע (עליה עבדה שלוש שנים) גרמה לי מייד לשנות את הלו"ז ולדאוג לבקר בתערוכה כמה שיותר מהר. את הרכב החנתי במסילת ישרים בסוף יום העבודה מסיבות קולינריות וספורטיביות, כך שהייתה לי הזדמנות בדרך לתערוכה שעוסקת בסיכסוך מקומי לחצות מרחב מסוכסך נוסף. 

 

 

הדיון על גירוש העובדים הזרים פשט בכל כלי התקשורת, אך בנוה שאנן ניתן לו כלי ביטוי נוסף והפעם על קירות הבתים.

באחת הכתובות שככל הנראה רוססה על ידי אדם שאינו אוהד את אלה שמנקים אחריו, נקבע בחדות ופסקנות: לגרש! … מעניין אם אותו בחור הגיע משבות רחל ולפני כמה שבועות ריסס צעירים שבכלל לא הכיר, או פיצץ דירה של פרופסור ואולי הכל ביחד. אבל מה שבא כאן לידי ביטוי זו העובדה שהשנאה פה היא לא עסק חדש או זר, זה היה פה תמיד וכל פעם כוון למטרה אחרת ולפעמים גם במקביל. לפעמים השנאה הזו גם מוחקת מבנים, כמו במקרה התחנה המרכזית הישנה שתוכננה על ידי ויטקובר (בשיתוף זלקינד), שתכנן גם את אוניברסיטת תל אביב בה אני לומד היום, על שרידי כפר שתושביו גורשו. יש כאן בומרנג שחוזר.

 

 
 
 
 

 

סלע הוציאה עד היום שני ספרים חשובים שליוו שתי תערוכות: "צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוזיאון הרצליה לאמנות, 2000) ו"שישה ימים ועוד ארבעים שנה" (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2007). כעת מלווה את התערוכה במנשר הספר השלישי "לעיון הציבור" המורכב משני כרכים (120 ש"ח מחירו בעת התערוכה) שהאחד מורכב מטקסטים שבעיקרם מתארים את מסע תהליך העבודה לאיתור התצלומים בארכיוני משרד הביטחון והכרך השני מוקדש לתצלומים.

התערוכה למעשה מחזירה אותי לאחד מהערכים אותם לימדה אותי סלע, להתבונן אחרת על מה שנראה מוכר וברור ובכך לחשוף צד נוסף המקרב אל האמת. אין כאן עניין של שמאל או ימין, כי אם הכרה במבט האחר שאינו מתבסס על האתוס עליו גדלנו והתחנכנו. או כפי שסלע בעצמה פותחת את הקטלוג: ההיסטוריה הישראלית נלמדת בבתי הספר הערביים בישראל, ואילו ההיסטוריה הערבית – הכתובה והחזותית – אינה נלמדת כמעט בבתי הספר הישראליים ומרבית הישראלים עיוורים כלפיה.

במסגרת זו, איתרה סלע תצלומים אשר צולמו על ידי מסתערבים שהצליחו להסתנן אל הכוחות הערביים ולצלם אותם בפעולה, או אלבומי תמונות שנלקחו שלל ונבזזו מבתים, או ש"הושאלו" ממשרדי שלטונות המנדאט הבריטי וכדומה. מתוך אותם תצלומים היסטורים עולה ונחשף לראשונה מבט אחר על הצד השני שעל פי רב לא מתפרסם באלבומי הניצחון וספרי ההסיטוריה שלנו. במקביל, עוסק הספר בפרקטיקות העומדות בבסיס הארכיונים הצבאיים ואת אופן חשיפת ושמירת הידע האצור בפני הציבור – פרק מרתק לכשעצמו הזוכה לפירוט רב בכרך הראשון של הספר. פרק זה מלמד על מניעת האפשרות לעיין באוצרות התרבות של המקום ובשליטה בזיכרון ובכתיבת ההיסטוריה והמורשת של האחר.

צריך להיות שמרן או סתם מפגר כדי לסרב ולראות את המבט האחר ובכלל זה ללמוד את האחר, שהוא למעשה השכן עימו אנו אמורים להתמודד יום יום ולא רק מפני שהוא ומשפחתו נאלצים להתמודד עם כוחותינו שעה שעה.

את השם לתערוכה "לעיון הציבור" העניק עו"ד המשמש כיועץ משפטי למערכת הביטחון, במיכתבו לסלע המסתיים במשפט: "…אין באפשרותנו למסור את החומר דנן לעיון הציבור בשלב זה" (המיכתב במלואו מתפרסם כנספח בסוף הכרך הראשון, עמ' 123).

לאחרונה התמסדה סלע ולבד מאתר אינטרנט אישי המהווה בסיס לאצירת חומרים לעיון הציבור (וכבר עכשיו מכיל מאמרים, הרצאות ותצלומים רבים), מציג את הוצאת הספרים החדשה שהקימה על שם אימה הלנה והספר "לעיון הציבור" הנו הראשון שיצא בהוצאה זו. את העיצוב המינימאלי והנקי של שני הכרכים, עיצבו יעל בורשטיין ונדב שלו.

בכל מקרה, הביקור בתערוכה במנשר מזכה את המבקר גם להחשף לעבודה רחבת היקף של הסטודנטים בחדר המדרגות של הבניין – ועל כך בהמשך.

 

 
 
 
 
 
 

חדר המדרגות של בית הספר לאמנות מנשר, הוא חדר מדרגות סטנדרטי, קטן וחסר תאורה טבעית – מרכיבים שאינם מזמינים איש לעשות בו שימוש ובשל כך מעודדים את השימוש במעלית. אך יוזמה פנימית הביאה את התלמידים למלא את קירות החלל הורטיקלי בשלל איורים משעשעים ובעלי קו אחיד, דבר שהופך את השימוש בחלל לחוויה ייחודית.

כאן למעשה (אחרי הביקור בתערוכה של סלע כמובן), ניתן ללמוד פרק כיצד להפוך חלל משעמם, אפל ומטומטם ברמה כזו שהפונקציונאליות החד גונית שלו מעקרת אותו מייעודו, להפוך אותו למקום מזמין. מחלל של מעבר לחלל של שהייה – זה ההישג הגדול אותו השיגו יוזמי הרעיון ומבצעיו, ולכן אני ממליץ לבקר בעבודה הורטיקלית הזו כל עוד היא מצויה על קירות חדר המדרגות.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: