סיבוב בביתו של אדריכל הנוף המנוח דן צור בכפר שמריהו

נסגרו עד להודעה חדשה כל הגנים הלאומיים שתכננו אדריכלי הנוף יהלום וצור. עדיין יש כמה פארקים וגינות עירוניות שהם תכננו וניתן עדיין לבקר בהם, אך נזכרתי ששנה שעברה בקרתי בגינה הפרטית של אדריכל הנוף דן צור (2012-1926) וזו הזדמנות לחשוף אותה.

ב-1953 עזב צור עם משפחתו את קיבוץ נירים שבצפון הנגב, ואחרי שהות בתל אביב הם עברו להתגורר בכפר שמריהו, בבית קטן שתכננה האדריכלית לוטה כהן. בהמשך נוסף לבית אגף חדרי שינה וחלקים אחרים הורחבו, אך צורתו המקורית נשתמרה לאורך 62 השנים הבאות בהן גרו בו אורה ודן וילדיהם נירית, נטע ומיכה.

מאז נכנסה המשפחה לבית, עבר כפר שמריהו שינוי מהותי והפך ליישוב יוקרתי בו צמחו בתים מאחורי חומות גבוהות המנותקות מהסביבה. ככל שהחומות בבתים נעשו גבוהות יותר, כך צור דאג לפתוח יותר. הגן הוא תמצית של הגנים שתכנן צור עם שותפו ליפא יהלום (הסחנה, גן סאקר, אוניברסיטת תל אביב ועוד וגם חתני פרס ישראל), ובעיקר היה זה מקום אליו הוא הלך בכל רגע של פנאי ומצא בו את הנאתו.

ועל כך ברשימה זו.

.

הרבה שורשים

.

סיבוב בגן גדולי ישראל בשכונה ה' בבאר שבע

מבין השכונות בבאר שבע שכונה ה' זוכה לרוב הפרסום בזירה האדריכלית. הסיבה לפרסום היא "השכונה לדוגמה" שנבנתה בתחומה וכוללת מבני מגורים מיוחדים, אותם תכננו אדריכלים כמו אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני (שיכון באורך רבע קילומטר וקוטג'ים טוריים), או נחום זולוטוב ודני חבקין ("שטיח" של בתים צמודי קרקע בצפיפות גבוהה). בהמשך הרחוב החוצה את השכונה, מאחורי המגרש עליו תוכנן לקום על פי התכנית המקורית שיכון מוארך בתכנון רם כרמי ובמקומו נבנו בשנות ה-80 שני מגדלים, ניטע גן שנראה כאילו הושתל כאן מרמת אביב או כפר סבא.

מרבדי דשא עצומים, עצי דקל, שיטה, טקומית, לנטנה, קריסה, הרדוף, מיכנף נאה. רק האשלים מרמזים שכאן זו באר שבע ולא שום מקום אחר. למרות שבאוסף משרד אדריכלי הנוף של ליפא יהלום ודן צור לא נותרו תכניות ותצלומים של הגן, סביר להניח שהגן, הוא המשך לעבודתם של השניים שתכננו את הנוף בשכונה ה' כמו גם בשכונות א', ב', ו-ד'.

ועל כך ברשימה זו.

.

פורח, שטוף זהב

.

סיבוב בקבר האחים של חללי נירים, בקבר של דן צור ובאנדרטת דנגור

כשנסעתי דרומה החלטתי שזו תהיה הזדמנות מצוינת לפתוח את הבוקר בסיבוב בבית הקברות של קיבוץ נירים שנמצא כמה מאות מטרים בודדים מרצועת עזה ומחאן יונס. כאן טמונים שמונת חללי קרב נירים מתחת לאתר שעיצב ב-1950 אדריכל הנוף דן צור (חתן פרס ישראל). גם דן צור עצמו קבור פה מאז 2012.

המשכתי לקבר האחים המקורי ולאנדרטה הגדולה, "אנדרטת דנגור", שהוקמה לצידו ב-1985 ועוצבה על ידי האדריכל חיליק ערד והאמן אריה סרטני. יחד הם יצרו עבודת בטון מרשימה.

קל לשכוח את מגש הכסף. בזמן שמשפחות הפשע רוצחות אחת את השניה במשולש שבין אשדוד, נתניה ופתח תקוה, יש אנשים שקמים כל בוקר וחורשים את השדה שצמוד לגבול עם רצועת עזה. צור, ערד וסרטני היו שלושתם קשורים לתנועה הקיבוצית: צור היה חבר מייסד בנירים וקבור בה, ערד חבר מייסד קיבוץ סער וסרטני חבר קיבוץ מרחביה.

ועל כך ברשימה זו.

.

האדם מבטון

.

סיבוב בבית הבראה ע"ש יערי בביתן אהרון

כבר עבר הרבה זמן מאז נתקלתי בבלוג של שרון רז ברשימה על בית ההבראה הנטוש בביתן אהרון שליד נתניה. לקח קצת זמן עד שהזזתי את עצמי כדי לראות את המקום בעצמי, ובדרך להציץ במלון חדש שהולך ומוקם בבית הבראה אחר, עצרתי עם שאול בביתן אהרון – מהפרויקטים הפחות מוכרים של האדריכל רודולף טרוסטלר. המקום נטוש ועזוב, אך נותר שלם לגמרי.

יש כאן אנדרטה לתרבות שלימה שהתנהלה סביב הנופש ההסתדרותי שהיה מרכיב בלתי נפרד לחלק לא מבוטל מהאוכלוסיה. כשמסתובבים בין המבנים הרבים אפשר ללמוד מהעצמה שהיתה למקום הזה וגם מהמשאבים שהועמדו לרשותו: משאבי קרקע, משאבי פיתוח (את עיצוב הנוף תכננו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, לימים זוכי פרס ישראל), משאבים כספיים (כמות המבנים וגודלם) וגם הרבה חזון.

נראה שהזמן עצר כאן, ורק כוחות הטבע ממשיכים לפעול בו בגלוי ומשתלטים עליו. אני משער שמאחורי הקלעים גם כרישי הנדל"ן פועלים במסלולים המוכרים. עד שיגיעו הדחפורים, וברור שהם יגיעו בסופו של דבר, כדאי לעצור בביתן אהרון (כל השילוט המקורי עדיין נותר בצומת ובשער) ולבקר בבית ההבראה.

.

אולם המופעים בבית ההבראה

.

סיבוב במתחם עמידר ברמת אביב / תכנון נוף של דן צור וליפא יהלום

לכאורה גינה משותפת של כמה בניינים אך למעשה מדובר בשילוב תכנון מעולה של מבנים ונוף, שיכולים היו להיות בכל מקום בארץ. מפני שאנחנו מופקרים לידיהם של יזמים שמפקירים בעצמם את בתינו לאדריכלים גרועים, את רמת הפיתוח שתמצאו ברשימה זו, כנראה אתם לא מכירים. לא מדובר פה בעלויות גבוהות או רעיונות גאוניים, אלא בכמה הרים וגבעות… לצערי, מה שמכוון היום את בוני בתינו היא מחשבה צרה: לבנות בניין (לא בית) ולקבל את השכר כדי לגמור את החודש ולא מעבר לזה.

מה יש כאן?: קבוצה של 13 בניינים מטיפוס H עם 208 יח"ד, שהוקמו בשנות 1960. טיפוסים אלה ניתן למצוא בכל פינה בארץ: ארבע דירות בקומה, כשכל זוג דירות צמודות מקושר לזוג נוסף באמצעות חדר מדורגות בגרעין הבניין – וכך נוצרת תכנית בצורת האות H. המבנים כאן הם טיפוסיים, אלא שבאמצעות פעולה מאד פשוטה: הזזה ויצירת קיר משותף בין כל שני מבנים כך שייצרו מתחם פתוח/בטוח משותף לכל הדיירים ללא גדר מפרידה בין מבנה לשכנו. לפיתוח השטח המשותף, לא לקחו קצב, מורה או נהג משאית, אלא צמד אדריכלי נוף – ליפא יהלום ודן צור (לימים חתני פרס ישראל), שדאגו לתת למקום את תבנית הנוף הייחודית לו. ועל כך ברשימה זו.

.

דיירים בכניסה לאחד המבנים

.

מבעד למבוך הבטון במרכז המתחם

.

סיבוב באנדרטת הקרון ובגן חסידי אומות העולם ביד ושם

13 פעמים מוזכרת המילה "שואה" בהטיות שונות בתנ"ך. כבר ב-1938 בעקבות אירועי ליל הבדולח, נקשר המונח לראשונה למאורעות שחוו יהודי גרמניה והמונח הפך מייד למושג המתאר את שעבר על היהודים בזמן המלחמה. היום, 67 שנים מאז הסתיימה מלחמת העולם השניה, המונח עדיין שמיש ואין שבוע שבו אחד ממנהיגינו אינו מזכיר את השואה, זו שהיתה וזו שממנה הם רוצים שנחשוש. אלא שעכשיו זה נשמע כמו ליצנות, ובעיקר כשמטרת השימוש נועדה למטרות של הפחדה ואיום.

מהיכן אזרו אומץ אותם מנהיגינו האהובים לעשות מהשואה מילת קסם של קרקס הפחדות? ביד ושם אין קרקס עם אוהל וליצנים אבל יש קרון. כמעט כמו תיאטרון הקרון שפועל שנים בחלק אחר בעיר.

בין אוהל יזכור לבקעת הקהילות ביד ושם, שוכנות זו מעל זו שתי אנדרטאות שהוקמו בשנות התשעים. שתיהן סמוכות פיסית זו לזו, אך רחוקות במשמעות העומדת בבסיסן.

אנדרטת הקרון נראית כאילו פרצה מתוך פארק שעשועים אפל. תוכננה על ידי האדריכל הקנדי (היום פועל בבוסטון) משה ספדיה ונחנכה בינואר 1995, במסגרת האירועים לציון 50 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית ולשחרור המחנות. מול הרכות והאנושיות של הגן שעיצבו למרגלותיו צמד אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, זרק ספדיה ספק בדיחה ספק לגלוג על האינטליגנציה של המבקרים. שוב בחרו כאן לדחוף הישר לפנים חוויה של 15 שניות שנשכחת מייד. הגן נשאר יותר.

גן חסידי אומות העולם ביד ושם הוא מהעבודות המאוחרות של ליפא יהלום ודן צור (שזכו על פועלם בפרס ישראל). הגן שנחנך ב-1993, השנה בה גם פרש יהלום מהמקצוע, הוא מהעבודות המעולות שתכננו השניים ואולי אף ניתן להכתירו כשירת הברבור של שותפות פוריה שהחזיקה מעמד 40 שנה. כאן לא תמצאו גימיקים. זהו גן זיכרון שמתבסס על רעיון פשוט: יער שבתוכו אתר זיכרון המורכב מחדרים פתוחים לציון אנשים שסיכנו את נפשם להצלת יהודים.

.

חלק מגן חסידי אומות העולם

.

אנדרטת הקרון

סיבוב בבקעת הקהילות בקצה יד ושם

לפני שלוש שנים כשהתחלתי עם הבלוג, כותרת המשנה שנתתי לו: "ארכיטקטורה ופוליטיקה בדיסנילנד מקומי" התכוונה בדיוק לפרויקטים מהסוג של "בקעת הקהילות" ביד ושם. בלונה פארק יש מבוך מראות בו דמותך משתקפת בכל כיוון, כאן נשקפים לך קירות אבן ושמות.

הפרויקט שזכה בתחרות ב-1980, עוצב אמנם על ידי שניים מאדריכלי הנוף הבכירים והבולטים מבני דור המדינה, אך כאן כבר נגמרה התמימות, הצניעות והפשטות. את החוויה השכלית החליף מופע ראווה, יקר ומורכב שנראה שמטרתו היא לבלבל את המבקר יותר מאשר לטעת בו תובנות על המציאות בה הוא חי, או לעצב את זיכרונו.

"בקעת הקהילות" ממוקמת בקצה הרחוק של יד ושם. מתלולית טבעית אחת, נוצר מבוך המורכב ממעברים וחדרים פתוחים חצובים בקרקע. את החציבה בגבעה מייצבים קירות בטון המחופים בלוחות אבן גיר שמזכירים אתר חשוב אחר בעיר: הכותל המערבי. כל חדר מוקדש לחבל ארץ אחר באירופה בו הוחרבו קהילות יהודיות. בכל חדר נקבע קיר שעליו חרוטים שמות הקהילות ויש כאן כ-5,000 כאלה. תשומת לב (ולא הכי מוצלחת) ניתנה לצורת הגופן שנבחר לאותם שמות חרוטים.

כל החדרים והמעברים נראים אותו הדבר. 10 דונם של מעברים צרים ועמוקים מתחילים לבלבל ולהלחיץ. גובה הדפנות: חמישה עד תשעה מטרים. את הרעיון של המקום קולטים מיד. במהלך השוטטות לפתע נחשפים לרחבה גדולה ובקצה שלה כניסה למבנה נסתר. בפנים יושב שומר משועמם ששקוע בקריאת הגיליון היומי של "ישראל היום". לפניו על הדלפק מונחת מפה של האתר עם סימון בולט של היציאה.

.

עמדת הכניסה משתלבת בבינוי האתר