ארכיון תג: דיסנילנד

סיבוב באתר הבנייה של מתחם שרונה ובתערוכת אדריכלות גרועה במיוחד

התערוכה החדשה במוזיאון תל אביב "כוריאוגרפיה אורבנית" שמתויגת בנישה של אדריכלות ועיצוב היא ביזיון למוזיאון תל אביב ובזבוז זמן. עדיף לקפוץ לצד השני של הקריה ולהתרשם מאתר הבנייה של שרונה. המגדלים שם כבר צומחים לגובה והמתחם ההיסטורי מקבל את הגימור הסופי ומחכה לאכלוס.

תל אביב השתנתה, ישראל השתנתה אבל המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון תל אביב בראשות מאירה יגיד-חיימוביץ מעדיפה לעסוק בנושאים מגה-איזוטרים, להגיש אותם לצופה באופן הכי משעמם ולעטוף הכל בשפה מיושנת שלא מבינים. הגעתי לתערוכה עם ציפיות נמוכות ולא האמנתי שאפשר לרדת יותר נמוך מהציפיות שלי. בשתי הגלריות שמרכיבות את האגף מוצגות כמה עבודות וידאו משעממות ושולחן לבן מואר שעליו מונחת סדרת פסלים סתמיים. אחרי שהייתי בפתח תקוה והמילה "סתם" הדהדה לאורך כל הסיבוב שם, הרגשתי שוב גם כאן. סתם.

אבל כמו ארוחה במקדונלד'ס: פעם בשלושה או ששה חודשים אני קופץ לאכול את הקציצה הדוחה עם החסה והעגבניה, רק כדי להיזכר למה צריך להתרחק מכאלה מקומות. המחלקה לאדריכלות במוזיאון ממשיכה להיות לא רלוונטית וסתמית. יצאתי מהתערוכה עם תחושה שבזבזתי את הזמן. גם שאול, גם עמית, גם דוד וגם איתי הסכימו.

.

1604638_768186986544219_1330459678_n

שרונה בבנייה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב ביד זיכרון לעולי אתיופיה בהר הרצל

בגלל הקשר ההדוק שלי עם קהילת בני אתיופיה (אני גם חבר שלהם בפיסבוק), החלטתי לבקר באתר ההנצחה הלאומי לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל בהר הרצל (ממש צמוד לרחוב הרצל). את האתר תכננו האדריכלים (והשותפים בעבר) גבריאל קרטס ושמואל גרואג ואדריכליות הנוף דפנה הלביץ וטובה  לבינוב והוא נחנך בשנת 2007.

הביקור במקום שונה מאד מהביקור בשאר אתרי הר הרצל: אין כאן כמעט צל לעומת שאר חלקי ההר המוצלים היטב עד כדי שמזכירים למבקר טיול ביער. יש דשא לעומת שאר חלקי ההר המרוצפים באבן פראית או מותירים את הקרקע חשופה. הסימבוליקה מאד ישירה לעומת המצבות והאנדרטאות בשאר חלקי ההר שמעוצבות באופן מאופק ודורשות מהמבקר להפעיל טיפה את התאים האפורים במוחו. הבטון מוחלק לעומת הבטון החשוף או השימוש באבן בעיבוד גס. האנדרטה הזו שנוצרה בעשור הקודם נראית מאד סטרילית. כאילו יצאה ממשרד של יועצי שיווק.

מהביקור יצאתי עם תחושה שמעצבי האתר הזה, לא מכבדים את האינטליגנציה של המבקרים, אלא דואגים לזרוק יש בפנים את הסיפור והעובדות. החיסרון בטכניקה של "חזק ומהר" הוא שכמה מהר זה בא ככה מהר זה הולך. דוגמה הפוכה לכך ניתן למצוא באנדרטה לזכר חללי הצוללת דקר השוכנת כמה עשרות מטרים מכאן ועליה כתבתי לפני כחודשיים רשימה. באנדרטה לזכר חללי דקר שעיצב האדריכל דוד אנטול ברוצקוס, שתופסת את כל חושיו של המבקר ב-360 מעלות וגם מציפה זמן רב אחרי הביקור מחשבות וזיכרונות. כאן באים, רואים, הולכים ושוכחים. הבקתות שבאתיופיה בנויות מחומרי בנייה שמקורם בצומח או מאדמה, הפכו כאן לאבן שמעובדת באופן מלאכותי ומזכירה חיפוי חזיתות בתים בעיר מודיעין. מצד אחד חשבתי שזו אנדרטה מגוחכת שמייצגת היטב את הזילות במבקר (כמו ערוץ 2 בטלוויויה או הפרסומות לצידי הכביש), אבל בתכלס מעיר שהקימה את פרויקט הולילנד ושכונת הר חומה מה כבר אפשר לצפות.

.

מראה כללי של האתר

. להמשיך לקרוא

סיבוב באנדרטת הקרון ובגן חסידי אומות העולם ביד ושם

13 פעמים מוזכרת המילה "שואה" בהטיות שונות בתנ"ך. כבר ב-1938 בעקבות אירועי ליל הבדולח, נקשר המונח לראשונה למאורעות שחוו יהודי גרמניה והמונח הפך מייד למושג המתאר את שעבר על היהודים בזמן המלחמה. היום, 67 שנים מאז הסתיימה מלחמת העולם השניה, המונח עדיין שמיש ואין שבוע שבו אחד ממנהיגינו אינו מזכיר את השואה, זו שהיתה וזו שממנה הם רוצים שנחשוש. אלא שעכשיו זה נשמע כמו ליצנות, ובעיקר כשמטרת השימוש נועדה למטרות של הפחדה ואיום.

מהיכן אזרו אומץ אותם מנהיגינו האהובים לעשות מהשואה מילת קסם של קרקס הפחדות? ביד ושם אין קרקס עם אוהל וליצנים אבל יש קרון. כמעט כמו תיאטרון הקרון שפועל שנים בחלק אחר בעיר.

בין אוהל יזכור לבקעת הקהילות ביד ושם, שוכנות זו מעל זו שתי אנדרטאות שהוקמו בשנות התשעים. שתיהן סמוכות פיסית זו לזו, אך רחוקות במשמעות העומדת בבסיסן.

אנדרטת הקרון נראית כאילו פרצה מתוך פארק שעשועים אפל. תוכננה על ידי האדריכל הקנדי (היום פועל בבוסטון) משה ספדיה ונחנכה בינואר 1995, במסגרת האירועים לציון 50 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית ולשחרור המחנות. מול הרכות והאנושיות של הגן שעיצבו למרגלותיו צמד אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, זרק ספדיה ספק בדיחה ספק לגלוג על האינטליגנציה של המבקרים. שוב בחרו כאן לדחוף הישר לפנים חוויה של 15 שניות שנשכחת מייד. הגן נשאר יותר.

גן חסידי אומות העולם ביד ושם הוא מהעבודות המאוחרות של ליפא יהלום ודן צור (שזכו על פועלם בפרס ישראל). הגן שנחנך ב-1993, השנה בה גם פרש יהלום מהמקצוע, הוא מהעבודות המעולות שתכננו השניים ואולי אף ניתן להכתירו כשירת הברבור של שותפות פוריה שהחזיקה מעמד 40 שנה. כאן לא תמצאו גימיקים. זהו גן זיכרון שמתבסס על רעיון פשוט: יער שבתוכו אתר זיכרון המורכב מחדרים פתוחים לציון אנשים שסיכנו את נפשם להצלת יהודים.

.

חלק מגן חסידי אומות העולם

.

אנדרטת הקרון

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: