סיבוב בבית הכנסת המרכזי הר הכרמל

מבחוץ נראה בית הכנסת המרכזי הר הכרמל בניין פשוט. סתם קופסה חסרת עניין. לכן יש הפתעה כשנכנסים פנימה: האולם הרחב והגבוה, הכיפה השטוחה עם הפתח העגול, העיצוב המאופק והאלגנטי והנוף הפונה לנחל לוטם ולפסגת הכרמל.

בקצה העליון של דרך הים, הדרך המקשרת בין פסגת הכרמל ובין הים שוכן מאז 1957 בניין בית הכנסת המרכזי. מדובר באחד מבתי הכנסת הגדולים שנבנו בישראל, אך שינויים בהרכב האוכלוסייה באזור, הביאו כמעט להתרוקנותו. למרות המצב העגום, בית הכנסת עדיין פעיל ומתקיימות בו מידי יום שלוש תפילות ובשבתות מתקיים גם שיעור. בנוסף, מתוחזק הבניין באופן יוצא מן הכלל ולא נערכו בו שינויים משמעותיים, ואלה שנערכו בוצעו באופן מקצועי ולא פגעו באיכויותיו.

את הבניין תכנן אחד מבכירי משרדי האדריכלים שהתמחו בתכנון בתי כנסת. האדריכל ישראל קומט תכנן אותו בשיתוף המהנדס מנחם ראט והאדריכל אבנר קנר.

ועל כך ברשימה זו.

.

כיפה שטוחה

.

סיבוב בראש הנקרה

מאז 1968 עולות ויורדות שתי קרוניות זעירות, משפת המצוק בראש הנקרה ועד לפתח הנקרות הממוקמות בנקודה הנמוכה והצפונית ביותר בחוף הים הישראלי. את הפרויקט יזם קיבוץ ראש הנקרה יחד עם המועצה האזורית, ואת המימון למיזם השאפתני השיגו הודות להלוואה שקיבלו ממשרד התיירות. כבר בשבועיים הראשונים לפתיחת הרכבל ביקרו כאן 20 אלף איש, עכשיו, 46 שנה מאוחר יותר נראה שזרם המבקרים לא פוחת באופן משמעותי.

מחיר הכניסה למבקר ב-68'  היה 2.5 ל"י, וכיום הוא עומד על 45 ש"ח. הרכבל קצת השתכלל, יש סרט וידאו ואפשרות להשכיר אופניים או רכב חשמלי קטן, אבל לא הרבה השתנה כאן מאז.

הביקור באתר הוא חשיפה לאחד מפלאי הטבע היפים שיש בארץ, וגם לכמה מפרויקטי הבנייה הנועזים שהתרחשו באזור במהלך המאה ה-20. זה החל עם חציבת מנהרות הרכבת הבריטית והמשיך בפרויקט הבנייה שיצר את המצפה והרכבל באתר התיירות הישראלי.

.

כמו על סיפון אוניה בלב ים – המסעדה באתר ראש הנקרה

.

סיבוב באכסניית בית שאן ובניסיון הנפל לחדש את שרידי העיר הערבית

קל לראות שהאדריכל שתכנן את בניין בית הארחה של בית שאן אוהב אבן. זו אחת האכסניות המצליחות ביותר של רשת אנ"א והמקום שוקק חיים.

לעומת האכסניה המטופחת והמוצלחת, מהעבר השני של הכביש מופיעה בית שאן בשיא עליבותה. שטחים מתים, מבנים נטושים וחלקם הרוסים ואלה שמאוכלסים בנויים טלאי על טלאי. בשנים האחרונות בסיוע ממשלתי אגרסיבי היה (ועדיין) ניסיון לפתח את מה שנותר מהכפר הערבי ששכן כאן עד 1948. העבודה הופקדה בידיים של אדריכל שעשה כל טעות אפשרית. נוסף לכך ביצוע ברמה ירודה וכל ההשקעה ירדה לטמיון. בכלל, בבית שאן יש אווירה המייצגת תפיסה שמה שיש מתחת לאדמה חשוב יותר ממה שיש מעליה – תושבי העיר. הרעיון הזה לא עומד במבחן, ולמרות כל המאמצים (והיו הרבה כאלה) מה שיש מתחת לאדמה לא מצליח להתרומם. ועל כך ברשימה זו.

.

החצר הפנימית בבניין הסראייה היתה ההשראה לעיצוב האכסניה

.

סיבוב בגשר הולכי הרגל במחלף גולני

קליל, נקי ולבן הוא גשר הולכי הרגל החדש שנחנך לפני שנה בדיוק במחלף גולני. הגשר מחבר את שתי גדות כביש 65 והוקם במסגרת הפיכת צומת גולני למחלף שניתן לטוס עליו עכשיו במהירות של מאה קמ"ש.

באופן כללי גשרי הולכי הרגל בארץ הם או סתמיים או מוטרפים, ובולט במיוחד גשר הולכי הרגל שעיצב האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטראווה בפתח תקווה (שעלותו הסופית הוסתרה מהציבור) והצטרף בשעתו לגשר הרכבת והולכי הרגל שהציב קלטראווה בכניסה לירושלים.

היות ויש מפרץ חניה נוח ממש מתחת לגשר, בחרתי לעצור לכמה דקות ולראות את הגשר מקרוב.

.

על הגשר

.

סיבוב במרכז שכונת גילה

האם באמת האדריכלים שתכננו את גילה חשבו שיהיה פה מקום תוסס ומלא חיים? כיצד הם דמיינו שאנשים ימלאו את הכיכר, ישחקו ויתווכחו? הם באמת חשבו שבני אדם אוהבים לראות אבנים בכל מקום: קירות, מדרכות, מדרגות, ספסלים? כבישים רחבים שקשה מאד לחצות? בלי עצים או צמחיה? בניסיון לקבל תשובות שקלתי להתקשר ולשאול את האדריכלים, אבל במחשבה שנייה, מה הם כבר יכולים לענות.

את מרכז גילה שנחנך ב-1971, תכננו האדריכלים אברהם יסקי, יעקב גיל ויוסי סיון. שלושתם גרים הרחק בדירות יקרות בתל אביב, הרחק מכל אותם אנשים שנאלצים לגור ולפעול בתוך הזירה שהם תכננו כאן לפני 40 שנה. גילה היא פריפריה שתוכננה כפריפריה ירושלמית. זו לא היתה בעיה כל כך גדולה אם היה מדובר במבנה או מתחם אחד, אבל הבעיה של גילה היא המסה. מדובר בעשרות מתחמים וביותר מ-13 אלף יחידות דיור שתוכננו על פי קונספציה מנוכרת שמעודדת הזנחה וחוסר שייכות.

לפני 100 שנה בנו היהודים שכונות גנים, בשנות ה-30 וה-40 הקימו את יישובי "חומה ומגדל" את הקיבוצים ואת מעונות העובדים, בשנות ה-50 בנתה ישראל את עיירות הפיתוח ושכונות השיכונים, בשנות ה-60 הוקמו ערים כמו ערד וכרמיאל שניסו לשפר את מודל עיר הפיתוח, בשנות ה-70 הרחיבו את הערים ובמהירות יחסית שוק הקבלנים החל להתחזק לעומת הבינוי הממשלתי שהלך ונחלש. גילה היא "שירת הברבור" של משרד הבינוי והשיכון. היא מורכבת ממארג שכונות, על שטח של כ-3,000 דונם שממנו רק כשליש שטח בנוי. קבוצת אדריכלים גדולה (כמו רם כרמי, סלו הרשמן, גיורא גמרמן, משה לופנפלד, אריה ואלדר שרון, גרשון צפור, משה לוי) היתה מעורבת בתכנון הכולל והמפורט שלה. ברשימות הבאות אתעכב על כמה מהמתחמים שבקרתי בהם, והפעם אציג את מרכז גילה.

.

מרכז גילה

.

סיבוב בקיבוץ כברי עם עבודות של חנן הברון ושלמה גלעד

שבוע שעבר הבאתי את הספרייה העירונית ברמת גן שתכנן גלעד וכעת אני מביא את אולם הספורט בקיבוץ כברי אותו הוא תכנן שנתיים קודם לכן.  אבל כשאני שומע "כברי", אני נזכר בשני דברים: ביחיאל שמי שהיה בין מייסדי הקיבוץ וחי בו עד מותו וכן בסדנת ההדפס השוכנת באחד המבנים היפים שנבנו כאן בעשור הקודם. אלה שתי סיבות שבגללן תמיד שווה לעצור בכברי ולראות מה חדש.

מכברי יצאו גם אורי ריזמן, ירדנה ארזי, אילן באומגרטן וראמה (רמי) יצחקי, אבל להם עדיין לא השכילו כאן להקים אתרי מבקרים. חוץ מהם יש בכברי גם את בניין חדר האוכל הגדול ביותר שהוקם בתנועה הקיבוצית (למיטב ידיעתי), אולם ספורט מיוחד ושכונת מגורים שתכננו הנדלרים.

כברי שוכן כמה קילומטרים מערבית לנהריה, אז רגע לפני שאני נכנס לגליל אני דואג לבקר כאן כי תמיד אפשר לגלות משהו חדש (ועד היום לא ראיתי אפילו חצי ממה שיש בכברי). אין לי חברים בקיבוץ חוץ מהפסלים והבתים, ואותם אני תמיד שמח לחזור ולראות. הם לא מתלוננים, לא מדברים שטויות ולא צריך להזמין אותם חזרה. הם תמיד שם. בכברי אפשר לבלות לפחות שעתיים בין האתרים המוצגים כאן ברשימה. 

הרשימה מחולקת ל-3 תחנות שבאמצעותן אנסה להציג חלק מהאתרים בקיבוץ.

.

פסל של יחיאל שמי בגן הפסלים שבכניסה לקיבוץ

.