ארכיון תג: בטון חשוף

סיבוב בבית הזיכרון, האנדרטה וחדר האוכל בנצר סרני

סיבוב בקיבוץ נצר סרני הוא סיבוב באדריכלות של 120 שנה. בסוף המאה ה-19 הקימו כאן השנלרים בית ספר חקלאי (חוות שפון, חוות שנלר ונקראה גם ביר סאלם) והמבנים שלהם בולטים מאוד בשטח. ב-1948 הוקם נצר סרני והפך לאחד מהקיבוצים המובילים בתנועה הקיבוצית. חוץ מחדר האוכל הענק שלהם (שכנראה הבנתי שמדובר בחדר האוכל הגדול ביותר שנבנה) יש כאן גם מבנה צנוע אך מיוחד, שנועד לשמש את חברי הקיבוץ: בקומה העליונה מועדון חברים וחדר קריאה (מ-1985 עברה לכאן הספרייה והמועדון עבר לבניין חדר האוכל), ובקומה התחתונה ספרייה (היום מחסן ויש תכנית להרחיב לשטח זה את הארכיון) וחדר זיכרון. המבנה עצמו מתוכנן ביחס לסביבה. בחלקו הוא סגור ומנותק מעט ממנה ובחלקו מחובר. ניתן להכנס לבניין מכל מיני מקומות, וכל גישה שונה מהשנייה. חתך הזהב מורגש היטב בחזית, וחוזר ומודגש גם בפרטים הקטנים של הבניין שנחנך ב-1962.

האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק ומבכירי האדריכלים שפעלו בקיבוצים במאה ה-20 תכנן את המבנה בכשרון רב. בשונה מרבים מהאדריכלים בארץ שנשרכים אחרי אופנות מלפני עשר ועשרים שנה, כהנא השכיל ליישר קו עם העולם ולבנות בזמן אמת פרויקט שהיה עכשווי לזמנו. בגלל שהבניין הוקם בתוך קיבוץ והכתיבה על אדריכלות היתה מצומצמת, לא זכה הבניין לפרסום ולא צילם אותו צלם מקצועי שיכול היה להציג את כל איכויותיו. הרשימה הזו מתקנת קצת את העוול, אבל לא לגמרי: המבנה עבר שינויים, הצמחייה כיסתה אותו ואין לי תכניות להציג כאן את התחכום. זה מה יש.

בנוסף, עיצב כהנא את סביבת פסלה של בתיה לישנסקי שהוקם למרגלות הבניין, וממוקם בסוג של בקעה. כך נוצר יחס בין מתחם הזיכרון של המבנה והאנדרטה ובין חדר האוכל המייצג את החיים העכשוויים. ועל כך ברשימה זו.

.

10509723_874219252607658_1250562517471967855_n

בחזית הבטון של אולם המופעים

. להמשיך לקרוא

סיבוב בבית הכנסת בקיבוץ לביא

קיבוץ לביא נקרא על שם העיירה שהתקיימה למרגלותיו עד 1948 ונקראה לוביה. לוביה נמחקה ולביא נוסדה. במרכז הקיבוץ שהקימו עולים חדשים מאנגליה, הוקם גם בית כנסת. כאילו לא עברו 1,600 שנה מאז התמלא הגליל בבתי כנסת, בחרו מחדשי היישוב המקומי לבנות את בית הכנסת החדש ברוח אותם בתי כנסת שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות באזור. אגב, בקיבוץ מדגישים כי לביא מקורו ב"פונדקא דלוי" המוזכר בתלמוד ושכן על הדרך בין ציפורי לטבריה בתקופת בית שני.

מבנה בית הכנסת נחנך ב-1962 בתכנון האדריכל יוסף שנברגר שידוע בעיקר כמתכנן רחבת הכותל המערבי. כבר כתבתי כאן על כמה בתי כנסת שתכנן בקיבוצים: בכפר עציון, בחפץ חיים, בבארות יצחק וגם כתבתי עליו ערך בויקיפדיה.

שנות ה-60 וה-70 היו תקופת השיא ביצירתו של שנברגר, שהתמחה בעיקר במבני דת, והביקור שלי בארבעת בתי הכנסת שתכנן מציג רק חלק קטן מאוד מיצירתו. בית הכנסת בלביא נחשב בקרב מתכנני בתי כנסת כאחת היצירות הטובות שלו. קשה לצלם אותו ולכן כדאי פשוט לבוא ולבקר. הוא פתוח כל הזמן. הבניין נחנך ב-1962 ושלושים שנה לאחר מכן נערכו בו שינויים ברוח הבניין המקורי. קשה לזהות מה מקור ומה תוספת, הודות לעבודה המעולה של האדריכל טוביה קץ שהיה גם שותפו וממשיך דרכו של שנברגר לאחר שנפטר ב-1982 בגיל 60.

בשנים האחרונות אדריכלות מבני הדת (בתי כנסת, ישיבות) מדרדרת ומדרדרת. בעבר היו אדריכלים כמו אבא אלחנני, עמירם חרל"פ ודוד קאסוטו שדאגו לעורר דיון בנושא. היום אין אף אחד ולכן משתדל להציג כאן מידי פעם גם בתי כנסת.

ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_20140515_185938

תאורה טבעית ומלאכותית בעזרת הנשים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית הכנסת בקיבוץ כפר עציון

שבוע שעבר בדרך מפה לשם עצרתי בקיבוץ כפר עציון. לא היה לי זמן להסתובב בקיבוץ אלא רק בבית הכנסת, מבנה שתכננו האדריכלים יוסף שנברגר וטוביה קץ – מבכירי מתכנני בתי הכנסת שפעלו כאן במחצית השניה של המאה העשרים.

הכנסיות תופסות מקום נכבד בסדר היום העיצובי של אדריכלים בעולם המערבי, אך דווקא אצל עם הסגולה הידרדר תכנון מבני הדת לשפל המדרגה. היו בתי כנסת מפוארים וגרנדיוזים בגולה שתוכננו ברובם על ידי אדריכלים שאינם יהודים. לעומתם, בישראל במאה העשרים תכננו האדריכלים המקומיים, בתי כנסת בהם נעשה שימוש במשאבים מצומצמים ביותר, אך מבלי להפריע ליצירת מבנים מרשימים וייחודיים שרוממו את המבקר בהם מחיי היומיום. בתי הכנסת שנבנים בעשורים האחרונים, יקרים הודות לרמת הגימור הגבוהה, אך בסופו של דבר מדובר בקופסאות חלולות מכל תוכן וברמת גימור מבישה. רוח אי אפשר לקנות בכסף.

מבני דת הם הזדמנות לאדריכלים להביע יצירתיות באופן כמעט חופשי. יש כאן עיסוק לא רק בנושאים רוחניים, או פרטים דקורטיביים, אלא גם במושגים כמו מגדר, מעמד חברתי והיחס בין אדם למקום. בעולם, הממשיכים אדריכלים לנצל את ההזדמנות וכך גם עשו בישראל עד לפני כמה עשורים. על רגל אחת אני יכול להזכיר פה כמה מאותם אדריכלים מודרנסטיים שיצרו מבני דת מעולים. בין אלה שהתמחו בתחום ניתן למנות את דן טנאי, אלכסנדר פרדימן, ישעיהו אילן, ישראל קומט, דוד קאסוטו וכמובן – טוביה קץ ויוסף שנברגר. בין אלה שהסתפקו בלתכנן רק מבנה אחד או שניים בתחום, ניתן למנות את נחום זולוטוב, מרדכי בן חורין, צבי הקר ואלפרד נוימן, יהודה לנדאו, היינץ ראו, דוד רזניק ואהרון קשטן.

על בתי הכנסת שתכנן האדריכל יוסף שנברגר (1982-1912) כתבתי כאן כבר כמה פעמים. בין השאר כתבתי על בית הכנסת בקיבוץ חפץ חיים ועל בית הכנסת בקיבוץ בארות יצחק. הפעם אתעכב על בית הכנסת בקיבוץ כפר עציון.

.

IMG_20140506_120601

הויטראז' שיצר פרלי פלציג

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בקיבוץ כברי עם עבודות של חנן הברון ושלמה גלעד

שבוע שעבר הבאתי את הספרייה העירונית ברמת גן שתכנן גלעד וכעת אני מביא את אולם הספורט בקיבוץ כברי אותו הוא תכנן שנתיים קודם לכן.  אבל כשאני שומע "כברי", אני נזכר בשני דברים: ביחיאל שמי שהיה בין מייסדי הקיבוץ וחי בו עד מותו וכן בסדנת ההדפס השוכנת באחד המבנים היפים שנבנו כאן בעשור הקודם. אלה שתי סיבות שבגללן תמיד שווה לעצור בכברי ולראות מה חדש.

מכברי יצאו גם אורי ריזמן, ירדנה ארזי, אילן באומגרטן וראמה (רמי) יצחקי, אבל להם עדיין לא השכילו כאן להקים אתרי מבקרים. חוץ מהם יש בכברי גם את בניין חדר האוכל הגדול ביותר שהוקם בתנועה הקיבוצית (למיטב ידיעתי), אולם ספורט מיוחד ושכונת מגורים שתכננו הנדלרים.

כברי שוכן כמה קילומטרים מערבית לנהריה, אז רגע לפני שאני נכנס לגליל אני דואג לבקר כאן כי תמיד אפשר לגלות משהו חדש (ועד היום לא ראיתי אפילו חצי ממה שיש בכברי). אין לי חברים בקיבוץ חוץ מהפסלים והבתים, ואותם אני תמיד שמח לחזור ולראות. הם לא מתלוננים, לא מדברים שטויות ולא צריך להזמין אותם חזרה. הם תמיד שם. בכברי אפשר לבלות לפחות שעתיים בין האתרים המוצגים כאן ברשימה. 

הרשימה מחולקת ל-3 תחנות שבאמצעותן אנסה להציג חלק מהאתרים בקיבוץ.

.

536962_752579858104932_188430944_n

פסל של יחיאל שמי בגן הפסלים שבכניסה לקיבוץ

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באנדרטה בבקעת בית שאן

אחד מהאתרים הייחודיים שמצאתי בישראל מורכז מאנדרטה גדולה ומוזרה, אמפיתאטרון רגיל יחסית ומאולם מופעים שבנוי כמו בונקר מתחת לאדמה. סיבה מספיק טובה כדי להכיר אותם מקרוב. ברשימה הזו אציג את האנדרטה לנופלים שתכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואלפרד מנספלד ב-1956 ונחנכה ב-1959.

למה האנדרטה מיוחדת? (1) צורתה, (2) גודלה ו-(3) האופן בו היא משתלבת בנוף.

רוצים לבקר? קשה למצוא אותה למרות שהיא שוכנת כמה מאות מטרים מכביש 90, על כביש מאד צדדי (כביש 7079) בין בית שאן  ובין ברכות הדגים ליד קיבוץ נווה איתן. מי שמתקשה כאן נמצא קישור למיקום בגוגל.

אני רוצה להודות לאופירה ורוחל'ה מהמועצה האזורית עמק המעיינות על התמונות והמידע ההיסטורי, לעמוס גיתאי על השיחה שחלקים ממנה מופיעים ברשימה. ותודה אחרונה לאלמוני העובד בפארק הלאומי עתיקות בית שאן – שבלעדיו לא הייתי מוצא את המקום הזה.

.

IMG_8274

אנדרטה לנופלים מכיוון הדשא

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בהיכל יהדות ווהלין בגבעתיים

במקרה של היכל יהדות ווהלין הלכו עד הסוף. קשה להתעלם מגוש הבטון הענק שמונח לצד רחוב כורזין בגבעתיים. זוהי אולי עבודת הבטון הברוטליסטית הקיצונית ביותר שבוצעה בארץ. המבנה אמנם שומר על פשטות צורנית, אך רחוק מעבודות הבטון הקלילות והצנועות שביצעו האדריכלים הישראלים בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60. אולי מלחמת ששת הימים עם אווירת הכיבוש ושכרון הכח שהביאו את היוצרים הישראלים להתחיל לבנות פירמידות ואנדרטאות ענק, אולי זו סתם בהמיות.

האדריכל ישראל לוטן שתכנן את הבניין, תכנן מבנים נוספים שהתאפיינו בחוסר שגרתיות ובניסיונות מרשימים להמציא את הגלגל מחדש: שכונת קיראון, תחנות אוטובוסים מרכזיות ברמלה (נהרסה), כפר סבא ונתניה, כיכר המדינה ובית יד לבנים בתל אביב. ביד לבנים היה שיתוף פעולה מעולה עם אדריכל הנוף שפיתח גן סביב למבנה, אך כאן בגבעתיים יש נתק בין הגן לבניין. יתכן והם הוקמו בתקופות שונות, ואולי סתם לא שיתפו פעולה. במקרה של היכל יהדות ווהלין, לא רק שאין קשר אל הגן הצמוד, אלא המבנה הכבד והאטום לא שימושי במיוחד, לא גמיש לשינויים ובעיקר כבד מידי לחיי היום יום שמתנהלים כאן. זה דומה להבדלים בין "אוהל יזכור" הישן והכבד שתכנן אריה אלחנני ובין "המוזיאון לתולדות השואה" החדש והקליל שתכנן משה ספדיה.

הייתי צריך להיפגש עם יועצת תחבורה בבניין ממול, אז עצרתי קודם לבקר כאן. עברתי בחוץ ותהיתי מה הולך בפנים הרבה פעמים, רציתי לנצל את ההזדמנות ולהכנס.

.

IMG_6162

ספינקס בגבעתיים? שאול רואה כאן ראש ורגליים עבות וגדולות. העצים קצת מסתירים.

.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: