סיבוב במפעל טחינה הר ברכה ועוד כמה אתרים בהר גריזים

על טחינה הר ברכה שמעתי לראשונה מאופיר זינטי. אני מעריך יותר חומוס מטחינה ולכן עד היום לא ייחסתי לה חשיבות גדולה. זה היה עניין של שבועות עד שמצאתי את הזמן לבקר במפעל עצמו. אבל אחרי ביקור ראשון ב"חזית העממית" נדלקתי על טחינה הר ברכה. ברגע שמצאתי סיבה לכתבה על שכונה חדשה בהר ברכה, ידעתי שכאן ההזדמנות לשלב ביקור במפעל. על השכונה החדשה כתבתי ל-Xnet, אבל מפעל הטחינה לא נמצא ביישוב הר ברכה שהוקם בתחילת שנות ה-80, אלא בשכונה השומרונית שנמצאת כמה מאות מטרים מהיישוב הישראלי וקיימת בשכם כבר 2,000 שנה.

חוץ מהעובדה שניתן לטעום ולרכוש את הטחינה ישר מהמכונה, יש כאן גם הזדמנות לראות כיצד מכינים אותה. את גרגרי השומשום מייבאים מאתיופיה ומהם מפיקים כל יום טון וחצי טחינה גולמית. טחינה הר ברכה משווקת בעיקר בישראל (לכן היא גם כשרה) וחלק ממנה מיוצא לחו"ל.

.

הקצה של פס הייצור: הטחינה זורמת למיכל

.

סיבוב בסככה שעיצבו מוריה-סקלי בגן לאומי בית שאן

רגע לפני שהגעתי לאנדרטת הנופלים, הלכתי לראות מה חדש בגן הלאומי בית שאן. ברשימה הזו אעסוק בסככת ההצללה ובית השימוש בכניסה לאתר.

אני לא רוצה להיכנס עכשיו לביקורת שיש לי על התפיסה הכוללת של בית שאן, בה תופס הגן הלאומי חלק מרכזי. אם אתחיל עם זה אני לא אגמור… אבל אומר רק, שבכל ביקור שלי בבית שאן אני מוצא שוב ושוב שהגן הלאומי הוא העונש הגדול ביותר שיש לתושבי העיר הזו. אולי על הנייר הוא נראה כמו משאב תיירותי, תרבותי וכלכלי אבל בפועל לא זה ולא זה ולא זה. הוא אפילו לא נכלל ברשימת עשרת האתרים המבוקרים בישראל (מצדה, גן החיות התנ"כי בירושלים והספארי ברמת גן בראש הרשימה).

בבית שאן הרסו שכונות שלימות כדי לחשוף עתיקות שמרביתן טרם נחשפו ועצרו פיתוח עירוני הגיוני. הגן הלאומי יצר נתק בין אזור התעסוקה לעיר. נתק משמעותי לא פחות קיים בין העיר עצמה ובין הגן הלאומי. משאבים עצומים מושקעים בכל מיני רעיונות דבילים שקשורים לגן על חשבון העיר. אף אחד מהמבקרים בגן לא עוצר בכלל בעיר שלא השכילה לפתוח מסעדה נורמלית. במסעדה היחידה בעיר, 'שיפודי הכיכר', יש מניסיון שירות רע מאד. עכשיו בית שאן נכנסת להכנת תכנית מתאר, שצפוי שלא תתרום משמעותית לעיר ותמשיך את תהליך גסיסתה הארוך.

אז מה צריך לעשות? אתייחס לכך בהמשך.

.

מבט על תל בית שאן מכיוון הסככה שבכניסה לאתר

.