ארכיון תג: אסף לרמן

סיבוב אחד עשר על תמונות אדריכלים

במהלך השנים יצא לי להיפגש ולשוחח עם לא מעט אדריכלים. צברתי תמונות שלהם ולפני שנה וחצי התחלתי להציג כאן סדרת רשימות עם אותן תמונות. ברשימה זו מופיעים 22 אדריכלים, אגרונומית, צלם וגם היסטוריונית של אדריכלות שצלמתי.

זו הרשימה האחד עשר (1234567, 8, 9, 10) שנפתחת עם האדריכל מנחם כהן שצלמתי במשרדו שבינתיים נסגר. הרשימה מסתיימת באדריכלית עדה כרמי-מלמד במשרדה שפעיל ומשגשג.

ועל כך ברשימה זו.

.

רק לא ביבי

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בתי ספר 9 / תיכון ליידי דיוויס של רם כרמי

לפני כמה חודשים נראה היה לי מסקרן לראות מה מתרחש בתיכון ליידי דיוויס – גוש בטון שתכנן האדריכל רם כרמי עם שותפיו: עדה כרמי-מלמד, חיים קצף ובן פלג. התכנון בא בעקבות זכיה במקום ראשון בתחרות אדריכלים פומבית.

הבניין נראה כמו מבצר ענק, שמגן על יושביו מפני המכוניות הדוהרות ברחוב בני אפרים בצפון תל אביב (או ההפך). קבלתי מכרמי את התמונות המעולות שצולמו ממש לאחר חנוכת הפרויקט והשתדלתי לצלם עכשיו מאותן זוויות. שוחחתי עם מורים ותלמידים, ותהיתי האם הניסיון של כרמי, כמו כל שאר הפרויקטים שלו מלאי החזון והתשוקה לאוטופיה, באמת מצליח ליצור עולם טוב יותר. המחשבה הזו בהחלט מתקשרת למה שטלי חתוקה פרסמה שבוע שעבר בבלוג שלה.

רם כרמי ספג הרבה מאד חיצי ביקורת: התחנה המרכזית החדשה, בית ראש הממשלה, פרויקט הולילנד ולבסוף בניין תאטרון הבימה. אלה פרויקטים שלא רק הפכו את שמו לשם נרדף למפעל הבנייה הישראלי הקלוקל, אלא הכתים בכלל את האדריכלים שכאילו לא מתייחסים לעיר ולמשתמשים, וחסרים רגישות חברתית, נופית ועירונית. למרות ביקורת העדר, רם כרמי הוא האדריכל בעל החזון האדריכלי שהעז ללכת הכי רחוק עם תפיסת עולמו באומץ ובביטחון. הפרויקטים נכשלו בחלק לא מבוטל של המקרים, לטענתו שלא באשמתו אלא באשמת יזמים ומהנדסים ששינו מתכניותיו. אך נראה שתמימותו העקבית וחלומותיו האדירים התנפצו בקול רעש גדול ויצרו מקומות שנויים במחלוקת. במהלך השנים אותם אלה שביקרו את כרמי, חלקו כולם מאפיין משותף: הם לא עשו, לא העזו ולא חלמו כמוהו. הם גם לא היו כל כך ישרים והחביאו בעצמם שק אינטרסים אפלים שנשאו על גבם.

יצירת עולם טוב יותר היא מטרה מרכזית העומדת בפני אדריכל. כשאני חושב על טיפוסי האדריכלים שנתקלים בהם היום ובעבודות שלהם, ברור שהרעיון רחוק מהמעשה. יש הרבה מעשה אך אין חזון ורצון להיטיב ולקדם את החברה. האדריכלים המובילים כיום, שהתחנכו בשנות ה-70 וה-80 הם המיץ של הזבל שהוליד המקצוע. הם יכולים להיות נחמדים או פוצים, אבל הם שכירי חרב של קבלנים, שכל ערך חברתי רחוק מהעשייה שלהם. בשונה מהם לכרמי היתה אוטופיה.

.

IMG_2785

באולם הספורט: בשונה מפרויקטים ברוטליסטים אחרים בהם הכל אפור, כאן דאג כרמי לשלב צבע.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב על גדות הביוב בפרויקט הארכיטקטוני המפתיע בחולות ראשון לציון

מה קורה כשנותנים לאדריכל צעיר לתכנן במדינת ישראל של 2009? רוב הסיכויים שזה לא יקרה: חבורה של זקנים עבשים שולטים בשוק, ובכלל התפיסה היא שהצעירים לא מספיק יודעים את העבודה ואי אפשר לסמוך עליהם.

ומה אפשר לצפות מאותה גווארדיה וותיקה? את מדינת ישראל הקימו ובנו צעירים, השנים חלפו והעסק התייבש ויחד עם הצבא המדינה החלה להזדקן. היות וזונדה זה עסק שזר לחלק מאותה אוכלוסיה אז השתן עלה למח והציף את כל התאים החיוניים וכך כל אותם זקנים הותירו לנו מדינה מושחתת, שסועה, לוחמנית, קנאית, תאוות בצע וארכאית.

אז אולי עדיף, לפני שיהיה מאוחר מידי, להשיב לצעירים את הכח. הנה דוגמא נהדרת לכך: אסף לרמן – אדריכל צעיר שהצליח להחיות כמה מהרקמות היותר גוססות בתל אביב, עכשיו גם מראה את כוחו בתכנון האנגר סתמי לכאורה בהפיכתו ליצירה ארכיטקטונית המצטרפת לחזית הארכיטקטורה הישראלית בה ניתן להתגאות: לא מדובר במשכן הכנסת החדש אלא במשכן הביוב של ישראל.

  

 

כדי שיהיה פה סדר אבהיר שהתמונות כאן כוללות למעשה שלושה מבנים שונים, סמוכים זה לזה במתחם השפד"ן בחולות ראשון לציון:

1. מרכז המבקרים החדש של השפד"ן – בתכנונה של האדריכלית אורית גלעדי.

2. בניין הנהלת השפד"ן – הבניין תוכנן על ידי חברת תהל והוקם בשנת 1987 (ניסיתי לברר מי האדריכל, אך לצערי בשפד"ן לא ידעו).

3.מבנה ההסמכה והסחיטה אשר מושלם בימים אלו – בתכנונו של האדריכל אסף לרמן.

השפד"ן זה מקום מסריח אי שם בחולות ראשון לציון, מקום בו לא מסתובבים סתם כך אנשים, ולכן אין כל טעם לכאורה להשקיע בארכיטקטורה של המבנים השונים, להם ישנו על פי רוב ייעוד די מבאיש.

ייתכן שפרשת מיקי מזר שהייתה יו"ר השפד"ן בתקופה בה הזרימו ביוב באופן חופשי לים בתל אביב, הביאה את הנהלת החברה למצב בו היה צורך למתג את כל העסק באופן יותר ידידותי. אך, בנתיים מזר עפה מהשפד"ן ישר לקידום מקצועי, והחבר'ה בשפד"ן נתקעו עם כל החרא.

ככל הנראה הם לקחו משרד יחסי ציבור מעולה, כי חל כאן שינוי תדמיתי משמעותי.

מרכז המבקרים החדש הוא בניין מרשים, אך למרות זאת אין הרבה מה לומר עליו – כי ראיתי כאלה כבר מאות ובטח שעוד אראה. אז נכון שזה מפתיע לראות מבנה נאה הצומח בינות לחולות ראשון. אבל לא זה מה שתפס אותי.

המבנה שמשך אותי לקצה הזה של המדינה, היה מבנה ההסמכה והסחיטה שתוכנן על ידי האדריכל שכבר ניער מאבק את בניין עיריית תל אביב ואת איצטדיון יד אליהו. לרמן – בן לזוג אדריכלים פעיל מאד בזירת התכנון המקומית, סיים את לימודיו בבית הספר לאדריכלות ה-AA בלונדון, וכבר מראשית דרכו פרץ עם פרויקטים מוצלחים ומרכזיים.  לרמן גם מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ולצד עבודתו כאדריכל פעיל הוא עומד מאז שנת 2006 בראשו של משרד עצמאי הנושא את שמו ופועל בכל רחבי הארץ.

זה לא המבנה הראשון שתיכנן לרמן בתחום הביוב, וניתן כיום להתרשם ממבנה המתקן לטיהור שפכים שתכנן הפועל בנתב"ג. אך מה שמייחד את הבניין הזה בחולות, הוא מיקומו הנסתר, המרוחק והבלתי נגיש לכל.

במבט ראשון, הזכיר לי הבניין את ההצעות השונות שהיו למשכן הכנסת (שמעון פובזנר, דב ורם כרמי), אחרי שניסו לדחוק את הצעתו של האנס קלרווין. כשכרמי ביקש לצמצמם את מספר העמודים שהופיעו בהצעות קודמיו לחזית הכנסת, הוא בחר בשלב מסווים בהצבת 12 עמודים בלבד, כמטאפורה ל-12 שבטי ישראל. במתקן הזה, ספרתי רק 11 עמודים בחזית, אבל ייתכן שאחד מהעמודים נעלם מעיניי.

אגב, 60 שנה בדיוק חלפו מאותה העת בה הוגשו אותן חלופות למשכן, והיות ונראה שמהחלום האופטימי של מדינת ישראל, נותרנו על גדות הביוב – דומה שמתאים לתרגם את משכן הכנסת מגבעת רם שבירושלים עיר הקודש אל מתקן הביוב שבחולות ראשון לציון.

מכל מקום, הבניין מושלם בימים אלה, ואם קברניטי השפד"ן לא יפשלו והתכנית תושלם – אז המים שיופקו מתהליך הסחיטה במבנה, יוזרמו לבריכת מים גדולה, שבהחלט תעשה כאן משהו מיוחד בחולות, ובה גם גג המבנה הייחודי יישתקף.

השפד"ן יכלו להקים פה האנגר סטנדרטי ומוכר, אבל לרמן וככל הנראה בתמיכת הנהנלת השפד"ן, בחר להעניק טיפול והשקעה ביחסי המסה והחלל ובפרטי הבניין – שהם אלה שעושים אותו לכזה מבנה מוצלח ומפתיע.

פרטי הבניין באים לידי ביטוי בבחירת החומרים ובטקסטורות שלהם. עם השלמת המבנה ומימוש כל התכניות, יודגשו חלק מהפרטים באמצעות ההשתקפות במים, כפי שכבר ציינתי. אך אחרי הכל, מדובר כאן בחומרים הכי פשוטים ומקובלים – רק שבאמצעות השקעה תכנונית נכונה ויצירתית, הפכו אותם מוצרי מדף לפרטים המושכים אתה עין.

לגבי חלוקת המסות, אין ספק שהיא המרכיב השני המשמעותי שהופך את הבניין לייחודי בנוף ההאנגרים הישראלי. לרמן חילק את החזית הראשית לשני חלקים: חלקה של החזית אטומה ומוצבת קו אפס, וחלקה מופיע בגריעה מהמסה באמצעות נסיגת החזית ויצירת אכסדרת עמודים. חלל עמודים זה, היה בהחלט הולם מבנה דת או שילטון (ומכאן הדימיון למשכן הכנסת או לפרתנון). לדני מינץ (אדריכל ומרצה בבצלאל) ישנה תיאוריה שלימה על יחסי החללים האלו, אותם הוא מכנה 'היער' או 'מרחב הזיכרון' ו'מרחב השיכחה', אבל אין כאן המקום להכנס לזה.

ייתכן והעלויות היו גבוהות יותר מהעלויות הנדרשות למוצר סטנדרטי, אך אני מאמין שהיתה כאן מסגרת תקציב לחוצה שהאדריכל התחייב לעמוד בה, ואת זמן ההשקעה הוא ספג לעצמו.

התמונות שלי לא שוות כמו התמונות המקצועיות שמופיעות באתר של לרמן, אבל הבניין הזה מצטלם נהדר בכל מצב.

   

 
 
:מרכז המבקרים – אדריכלית אורית גלעדי:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
:בניין המנהלה – חברת תה"ל:
 
 
 
 
 
 
:מתקן סחיטה – אדריכל אסף לרמן:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הסירחון מעולם לא נראה טוב יותר
  
%d בלוגרים אהבו את זה: