ארכיון תג: אמנות

סיבוב במרכז רפואי שיבא

בתקופה בה האזור שלנו צולע אני מוצא את עצמי בבית חולים. אצלי הכל בסדר, הביקור היה במסגרת פגישה מקצועית עם סגן מנהל בית החולים. הקדמתי קצת, כך שהיה לי זמן לבקר בבניין האשפוז שתכנן משרדו של האדריכל משה זרחי. לא מדובר בבניין שאני מאחל למישהו לבקר בו, אבל עדיין יש בו איכויות וקשרים שכדאי להתעכב עליהם.

אולם המבואה מזכיר מאוד את אולם הכניסה למלון הילטון שתכנן זרחי בשותפות עם גיסיו, האדריכל יעקב רכטר והמהנדס מיכה פרי. וכמו בהילטון, גם כאן הבינו שבטון חשוף לא חביב על כלום, בעיקר לא בפנים הבניין, ודאגו לחפות אותו בלוחות עץ בהיר. לפני כמה שנים נתן לי דניאל, נכדו של זרחי (שעבודה בהשתתפותו זכתה לביצוע בתחרות לתכנון בית משפט השלום בירושלים) ספר על תכנון בתי חולים שהוציא זרחי, יש התייחסות רחבה לתל השומר (שנבנה בזמן הוצאת הספר) אבל לא לפרט קטן ומיוחד בבניין והוא בית הכנסת, שכפי שנראה מביוקר במקום, הקדיש לו זרחי תשומת לב מיוחדת. חוץ מבית הכנסת יש הרבה יצירות אמנות.

ועל כך ברשימה זו.

.

10524559_885191928177057_6385270437141067020_n

הולך בתל השומר

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במרכז קסטרא בחיפה

"מרכז קסטרא חוצות היוצר חיפה" קיים מאז שנת 2000, אבל רק לאחרונה הזדמן לי לבקר בו. הוא ממוקם מחוץ לאזורי המגורים של העיר, בצמוד לקניונים אחרים, מרכז כנסים ואזור תעסוקה. בכניסה לחניון שלו משתרך תור ארוך, אך בתוך המרכז עצמו יש תחושת ריקנות ולא ברור לאן נעלמו כל בעלי הרכבים שביקשו להחנות את רכבם בחניון. מרכז קסטרא לא ריק מאדם, אבל הוא לא מלא, למרות שמדובר ביום ששי.

אולי רוצים לחסוך בחשמל, בקושי דולקים כאן אורות ומרבית התאורה באה מן החוץ. מעט אפל. יש משהו עצוב ומלנכולי בקסטרא. אולי אלה יצירות האמנות המרשימות ובראשון הכיפה הענקית שצייר האמן אריק בראואר, אולי אלה החנויות שמזכירות קצת את המסחר בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב רק שכאן חסרה ההמולה שכל כך מאפיינת את התחנה. יש פה מוזיאון בובות מרשים מאד, גם כשחלק מהבובות נפלו וכך יצרו פרשנות חדשה לסצנות היסטוריות מפורסמות, ועל כך ברשימה זו.

בסוף הרשימה ראיון שערכתי עם אריק בראואר שצייר, עיטר ופיסל חלקים נכבדים בבניין.

.

IMG_20130925_121626

רצח רבין וקלינטון או תיאור מוזנח של אירוע חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן באוסף תצוגת הבובות במרכז קסטרא

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבי"ס מנשר ובתחנה המרכזית הישנה / תערוכת סטודנטים מפתיעה והנכבה של רונה סלע

אחת מהמורות שהשפיעו על החשיבה וקריאת המרחב האישית שלי, ובכך תרמה רבות להתפתחות תפיסת עולמי הייתה רונה סלע.

סלע ביקשה בקורס היחיד שעברתי אצלה, לקטלג באופן כרונולגי את תולדות הצילום המקומי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה. לצערי, היה לא מעט ברדק במהלך הקורס, ומספר המפגשים היה מצומצם באופן ניכר – אך למרות כל אלה הצלחתי לצאת מהקורס עם מטען גדול ומשמעותי אותו אני נושא עימי, וחלקים ממנו מוצאים את ביטויים ברשימות אלה. 

התערוכה המוצגת כעת במנשר (חכמי 18, ת"א) "לעיון הציבור" באצירתה של סלע (עליה עבדה שלוש שנים) גרמה לי מייד לשנות את הלו"ז ולדאוג לבקר בתערוכה כמה שיותר מהר. את הרכב החנתי במסילת ישרים בסוף יום העבודה מסיבות קולינריות וספורטיביות, כך שהייתה לי הזדמנות בדרך לתערוכה שעוסקת בסיכסוך מקומי לחצות מרחב מסוכסך נוסף. 

 

 

הדיון על גירוש העובדים הזרים פשט בכל כלי התקשורת, אך בנוה שאנן ניתן לו כלי ביטוי נוסף והפעם על קירות הבתים.

באחת הכתובות שככל הנראה רוססה על ידי אדם שאינו אוהד את אלה שמנקים אחריו, נקבע בחדות ופסקנות: לגרש! … מעניין אם אותו בחור הגיע משבות רחל ולפני כמה שבועות ריסס צעירים שבכלל לא הכיר, או פיצץ דירה של פרופסור ואולי הכל ביחד. אבל מה שבא כאן לידי ביטוי זו העובדה שהשנאה פה היא לא עסק חדש או זר, זה היה פה תמיד וכל פעם כוון למטרה אחרת ולפעמים גם במקביל. לפעמים השנאה הזו גם מוחקת מבנים, כמו במקרה התחנה המרכזית הישנה שתוכננה על ידי ויטקובר (בשיתוף זלקינד), שתכנן גם את אוניברסיטת תל אביב בה אני לומד היום, על שרידי כפר שתושביו גורשו. יש כאן בומרנג שחוזר.

 

 
 
 
 

 

סלע הוציאה עד היום שני ספרים חשובים שליוו שתי תערוכות: "צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוזיאון הרצליה לאמנות, 2000) ו"שישה ימים ועוד ארבעים שנה" (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2007). כעת מלווה את התערוכה במנשר הספר השלישי "לעיון הציבור" המורכב משני כרכים (120 ש"ח מחירו בעת התערוכה) שהאחד מורכב מטקסטים שבעיקרם מתארים את מסע תהליך העבודה לאיתור התצלומים בארכיוני משרד הביטחון והכרך השני מוקדש לתצלומים.

התערוכה למעשה מחזירה אותי לאחד מהערכים אותם לימדה אותי סלע, להתבונן אחרת על מה שנראה מוכר וברור ובכך לחשוף צד נוסף המקרב אל האמת. אין כאן עניין של שמאל או ימין, כי אם הכרה במבט האחר שאינו מתבסס על האתוס עליו גדלנו והתחנכנו. או כפי שסלע בעצמה פותחת את הקטלוג: ההיסטוריה הישראלית נלמדת בבתי הספר הערביים בישראל, ואילו ההיסטוריה הערבית – הכתובה והחזותית – אינה נלמדת כמעט בבתי הספר הישראליים ומרבית הישראלים עיוורים כלפיה.

במסגרת זו, איתרה סלע תצלומים אשר צולמו על ידי מסתערבים שהצליחו להסתנן אל הכוחות הערביים ולצלם אותם בפעולה, או אלבומי תמונות שנלקחו שלל ונבזזו מבתים, או ש"הושאלו" ממשרדי שלטונות המנדאט הבריטי וכדומה. מתוך אותם תצלומים היסטורים עולה ונחשף לראשונה מבט אחר על הצד השני שעל פי רב לא מתפרסם באלבומי הניצחון וספרי ההסיטוריה שלנו. במקביל, עוסק הספר בפרקטיקות העומדות בבסיס הארכיונים הצבאיים ואת אופן חשיפת ושמירת הידע האצור בפני הציבור – פרק מרתק לכשעצמו הזוכה לפירוט רב בכרך הראשון של הספר. פרק זה מלמד על מניעת האפשרות לעיין באוצרות התרבות של המקום ובשליטה בזיכרון ובכתיבת ההיסטוריה והמורשת של האחר.

צריך להיות שמרן או סתם מפגר כדי לסרב ולראות את המבט האחר ובכלל זה ללמוד את האחר, שהוא למעשה השכן עימו אנו אמורים להתמודד יום יום ולא רק מפני שהוא ומשפחתו נאלצים להתמודד עם כוחותינו שעה שעה.

את השם לתערוכה "לעיון הציבור" העניק עו"ד המשמש כיועץ משפטי למערכת הביטחון, במיכתבו לסלע המסתיים במשפט: "…אין באפשרותנו למסור את החומר דנן לעיון הציבור בשלב זה" (המיכתב במלואו מתפרסם כנספח בסוף הכרך הראשון, עמ' 123).

לאחרונה התמסדה סלע ולבד מאתר אינטרנט אישי המהווה בסיס לאצירת חומרים לעיון הציבור (וכבר עכשיו מכיל מאמרים, הרצאות ותצלומים רבים), מציג את הוצאת הספרים החדשה שהקימה על שם אימה הלנה והספר "לעיון הציבור" הנו הראשון שיצא בהוצאה זו. את העיצוב המינימאלי והנקי של שני הכרכים, עיצבו יעל בורשטיין ונדב שלו.

בכל מקרה, הביקור בתערוכה במנשר מזכה את המבקר גם להחשף לעבודה רחבת היקף של הסטודנטים בחדר המדרגות של הבניין – ועל כך בהמשך.

 

 
 
 
 
 
 

חדר המדרגות של בית הספר לאמנות מנשר, הוא חדר מדרגות סטנדרטי, קטן וחסר תאורה טבעית – מרכיבים שאינם מזמינים איש לעשות בו שימוש ובשל כך מעודדים את השימוש במעלית. אך יוזמה פנימית הביאה את התלמידים למלא את קירות החלל הורטיקלי בשלל איורים משעשעים ובעלי קו אחיד, דבר שהופך את השימוש בחלל לחוויה ייחודית.

כאן למעשה (אחרי הביקור בתערוכה של סלע כמובן), ניתן ללמוד פרק כיצד להפוך חלל משעמם, אפל ומטומטם ברמה כזו שהפונקציונאליות החד גונית שלו מעקרת אותו מייעודו, להפוך אותו למקום מזמין. מחלל של מעבר לחלל של שהייה – זה ההישג הגדול אותו השיגו יוזמי הרעיון ומבצעיו, ולכן אני ממליץ לבקר בעבודה הורטיקלית הזו כל עוד היא מצויה על קירות חדר המדרגות.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב במוזיאון פתח תקוה / יד לבנים / גן העצמאות / חדר אוכל נטוש בתכנון אריה שרון

הביקורות היללו את "מוזיאון הטבע" – התערוכה שאצרה רויטל בן-אשר פרץ במוזיאון פתח תקוה לאמנות, אז הבנתי שאסור לי לפספס כזה דבר ונסעתי לראות. התערוכה כבר אוטוטו ננעלת – כך שאני ממליץ לעשות כמוני ולבקר בה כבר עכשיו. באותה הזדמנות, אם אתם כבר מגיעים לפתח תקוה אז כדאי לבקר בעוד שני אתרים שנושקים למוזיאון. האתר הראשון הוא גן העצמאות שתוכנן על ידי צמד אדריכלי הנוף צור-יהלום, והאתר השני הוא בניין חדר האוכל הנטוש וחצי הרוס של קיבוץ גבעת השלושה (בתכנון אדר' אריה שרון) ששכן מעבר לכביש עד לשנת 1953 בנקודה הגבוהה באזור.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב מאחורי יריד "צבע טרי 2" ובגן צ'רלי קלור המתחדש

הצעתי ביום חמישי בבקר לעמית, להצטרף אלי למחרת ליריד האמנות "צבע טרי 2". עמית התלהב והסכים מייד, כל שכן כשהוא ממילא תיכנן לשהות באזור ולצלם את גן צ'רלי קלור המתחדש. עמית לא מבין הכי באמנות, אבל כמוני הוא מתלהב מכל יצירה ארכיטקטונית ייחודית.

האמת, שעד שאני מעלה את הרשימה על יריד "צבע טרי 2", כבר ניכתב על היריד המוצלח הזה די הרבה. היריד התקיים בתחנת הרכבת הישנה, ששופצה ושוקמה כאילו הוקמה אתמול.

אבל אני לא יודע כמה התעסקו עם הכאילו הזה. זה כאילו תחנה, זה כאילו אירופה, זה כאילו שפוי…. משהו פה יצא יותר מידי מצועצע. הטיפול הציבעוני בחזיתות של מבנה הטרמינל הישן, הפך את הבניין הנהדר הזה למעין עוגת גלידה גדולה. 

המתחם הזה במקום לתפקד לייעוד לא ברור בשולי העיר, היה הופך לנכס לתושבים הגרים בסמיכות אליו, אבל רוצה הגורל והמתחם מתוכנן כך שהוא מפנה את גבו באופן מוחלט לשכונת נוה צדק, ומתפקד כיחידה עצמאית המנותקת לחלוטין מהמרחב. יחד עם זאת, יתכן שהפרויקט לא גמור וטרם ניתן לשפוט אותו כיצד הוא משתלב בעיר. בסך הכל התכנון צריך להתחשב גם בחיי השכונה השקטה הפועלת בסמיכות אליו.

 

 

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: