Tag Archives: אליעזר פרנקל

סיבוב על ישיבת הכותל

גולת הכותרת ביצירתו של האדריכל אליעזר פרנקל היא ישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. בניין הישיבה הוא הגדול ביותר שנבנה בעיר העתיקה בעת החדשה' ופרנקל ראה בו את שיאו של תהליך גיבוש שפה אדריכלית מקומית בה עסק במשך קרוב לארבעה עשורים. בתכנון הישיבה הוחל מיד לאחר המלחמה ב-1967, אך חשיפת רובע מגורים הרודיאני במגרש והתנגדויות תושבים הביאו לעיכובים ורק 17 שנה מאוחר יותר, ב-1983 נחנכה הישיבה. כעת היא מציינת 50 שנה להיווסדה.

באופן חריג לא הסתובבתי בישיבה, אלא רשימה הזו היא מאמר שפורסם בכתב העת עת-מול ומבוססת על חומרים מאוסף אדריכל אליעזר פרנקל המצוי בארכיון אדריכלות ישראל. ד"ר צבי אלחייני שמנהל את הארכיון גם השתתף בכתיבת המאמר. את המאמר התכוננתי לכתוב ב-2012 ולפרסם אותו ביום ירושלים. קבעתי עם פרנקל שנדבר בחול המועד פסח. ניסיתי לתפוס אותו כמה פעמים ולבסוף התברר שהוא ניפטר לפתע. לקח לי עוד חמש שנים כדי לגשת ולכתוב את המאמר לכבוד יובל ה-50 של הישיבה.

ועל כך ברשימה זו.

.

יהלום בטון (אוסף אליעזר פרנקל, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בנמל יפו המתחדש וביפו העתיקה

הרבה זמן לא הייתי בנמל יפו ועכשיו כשפתחו את שוק הנמל במחסן 1 (עשיתי להם לייק בפייסבוק והם מפגיזים בפרסומות), החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לראות מה עשו שם. כל הפוטנציאל האדיר שהיה לנמל העתיק, ששוכן בקצה אחת מהערים העשירות בישראל בהיבט החברתי והאדריכלי הפך למוקד של צריכה ללא קשר למקום והשאיר תחושה של עבודה בעיניים.

לכאן חייבים לבוא עם ארנק מלא בכסף כי חוץ מלבזבז, המקום לא מציע משהו משמעותי. כל המתחם מעוצב במטרה אחת ויחידה: לגרום לך לפתוח את הארנק. האמצעי המרכזי שהפך את נמל יפו למרכז צריכה הוא האדריכלות. זה מתחיל בפרטי הריצוף, בריהוט הרחוב (שאין). לא תוכלו לעצור, לשבת ולהתבונן בדייגים או בשקיעה, כאן המרחב מכוון אתכם ללכת לאחת המסעדות או החנויות. רוצים לשבת? רק במסעדות תמצאו כיסא. מיד יוגש לכם תפריט ולבסוף גם חשבון. מה שמביא אותי לעשות גם חשבון עם "מתחם התחנה" שממנו דווקא יצאתי מרוצה, ועל כך בהמשך.

עם כל המסעדות שיש כאן, ויש הרבה, הרגשתי כל כך לא נח. הרצפה נראית כאילו השתינו עליה בלי הפסקה (בחירה מוטעית בטיב וסוג הריצוף ואולי גם טעות בחברת הניקיון). בסוף העדפתי לחזור במנהרת הזמן ל-1985 ולגמור באבולעפיה, בצד השני של העיר העתיקה. בדרך עצרתי גם בתערוכה "חמש אבנים" עם אלעד רוזן.

.

המבנה המרכזי בנמל: מסעדות, סטימצקי, גלידריה ואוסף קטן של דוכנים מיותרים

. להמשיך לקרוא

יפו העתיקה – מקרה של התחדשות עירונית בשנות ה-60

במסגרת לימודי הגיאוגרפיה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב שהצליחו לקבור לי כל שניה פנויה, נדרשתי לבחור פרויקט התחדשות עירונית בישראל ולכתוב עליו כמה מילים.

הפרויקט המרשים, המוצלח והמסקרן ביותר מבחינתי שאני מכיר היום, זה פרויקט התחדשות חזיתות המסחר במרכז העיר ירושלים שבוצע בשנתיים האחרונות בהצלחה גדולה בבירתנו הנצחית. לא חקרתי או בדקתי אותו לעומק, אך על פניו משיטוט פשוט בירושלים – הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט ומוצלח. כך יצא, שמרחובות מוזנחים ומיושנים, הפך מרכז העיר למקום המדגיש את איכויותיו הפיסיות והמסחריות. אמנם, הנחת מסילת הרכבת הקלה והבלתי נגמרת הפכה את העיר למקום לא ידידותי לבעל הרכב הפרטי ואולי לעוד כמה הולכי רגל, אבל בסך הכל זה נראה שעלו שם על הפסים, …אם כי מאוחר מידי.

הנחמה היחידה היא שירושלים עברה כל כך הרבה חורבנות, כך שעוד אחד שכזה – היא תשרוד. פרויקט זה אם כן, הנו נקודת אור בהירה ויפה בכל הכאוס שפשט בעיר.

בכל מקרה, בסוף יצא שבמקום לסקור את פרויקט חלונות הראווה בירושלים, בחרתי להתמקד ביפו העתיקה. אחרי הכל, עכשיו חוגגים 100 שנה לתל אביב, ויפו תמיד קופצת לפנים כשמסתכלים על הים. בנוסף, הפרויקט שהחל בראשית שנות ה-60 ושקע והדרדר במהלך השנים – מצפה לעדנה הודות לפרויקטים הרבים המוקמים מצידיו, ומאפשרים ליצור פרשנות מחודשת למקום, או הזדמנות להדגשת והשלמת המדיניות המקורית שהותוותה לאתר לפני קרוב ל-50 שנה.

 

 

בכל מקרה, התחלתי לכתוב את הסקירה, שדרשה ממני יותר מידי שעות השקעה ביחס לכמות הנקודות שאני מקבל בקורס הזה – דבר שלא רק מטריד, אלא גם דרדר לי את רמת העבודה. לכן כבר מההתחלה בחרתי לסמוך על האמוציות והתחושות שלי – וזאת מתוך קריאת המקום והיכרות עם הרקע ההיסטורי למניעים שהביאו למימוש הפרויקט הזה.

לאחר שהעבודה הושלמה, ונשאבתי אליה פנימה, פניתי לאדר' אליעזר פרנקל (שהיה אחד משני האדריכלים שתכננו את הפרויקט), וביצעתי עימו ראיון עומק ושיחה על הפרויקט ומסביב. הראיון יצא כל כך מוצלח, שבחתרי לנתק אותו מהעבודה הזו, ולשים אותו לבנתיים בצד במטרה לפתח כאן משהו רחב יותר (בשבועות הקרובים אולי אעלה חלק ממנו לכאן, היות וניתן ללמוד ממנו המון).

אז להלן הטיוטה לעבודה שכתבתי (אנא התעלמו מהכפילויות והחזרתיות, אני עדיין מתלבט מה להזכיר איפה), וכמובן שאשמח מאד לקבל את תגובתכם בתחתית העמוד או במייל.

1. חלק ראשון: נתונים מספריים על העיר
 

1.1  יפו – נתונים כללים

א. בשנת 1944 מנתה אוכלוסיית יפו בכללותה 94,310 תושבים.
א. ביפו מתגוררים נכון לשנת 2008 כ-46,500 תושבים, מהם 30,000 יהודים ו-16,000 ערבים (77% מוסלמים, 21% נוצרים וכ-1% דרוזים).
ב. כלל תושבי יפו הנו 13.5% מכלל 392,000 תושבי העיר.
ג. 15,200 תושבים ערבים מתגוררים ברובע 7 ביפו, שהם 91% מכלל האוכלוסייה הערבית בתל אביב.
ד. בשנת 1947 מנתה אוכלוסיית יפו כ-100,000 תושבים, מהם נותרו לאחר המלחמה 3,900 תושבים.
ה. 32% מכלל המטופלים בלשכות הרווחה – הינם תושבי יפו.
ו. ערביי יפו מהווים 20% מאוכלוסיית פרויקט שיקום השכונות, והחלק המיועד להם בתקציב עומד על 13% מכלל התקציב.
ז. תקציב העירייה המופנה לאוכלוסיה הערבית בעיר עומד על 0.9%.
ח. הגידול בעיר עומד על 1.5%.
 
1.2 יפו – העיר העתיקה
א. בשנת 1949 מנתה כ-1800 תושבים.
ב. בשנת 1950 נערך דו"ח על הנתונים הפיסיים של מערך הבינוי בעיר העתיקה:
   1,800 – מספר תושבים.
   445 – מבנים להריסה.
   11 – ראויים למגורים באופן זמני.
   8 – מבנים נטושים.
   4 – מבנים כשירים המוחזקים על ידי הצבא.

ג. על פי סקר משרד השיכון שנערך בעיר העתיקה בשנת 1959 התגוררו במקום 280 משפחות ושנה לאחר מכן בעקבות הפינוי-בינוי ירד מספרן ל-204 משפחות שהן 877 נפשות.
ד. בשנת 1961 נמסר שטח העיר העתיקה לידי "החברה לפיתוח יפו העתיקה", אשר הוקמה באותה השנה על ידי עיריית תל אביב-יפו, מנהל מקרקעי ישראל ומשרד התיירות. במסגרת זו, תוכננה מחדש העיר העתיקה השוכנת על שטח של 130 דונם. לאתר הוכנה תב"ע 606, בעקבותיה שוקמו חלק מבתי העיר העתיקה וכך נוצרו 200 יח"ד וכן 90 יחידות המשמשות למסחר וחללי סטודיו לאמנים ויוצרים.
ה. כיום מתגוררים בעיר העתיקה כ-200 תושבים.
  
2. חלק שני: היסטוריה עירונית
 
2.1 העת העתיקה

 
העדות המוקדמת ביותר להתיישבות באתר, הינה מהמאה ה-18 לפנה"ס, ממנה שרד קטע מחומת העיר. יפו היוותה מרכז כלכלי, זאת הודות למיקומה במרכז הארץ ולצד חוף הים שהביא להקמתו של נמל.
יפו מוזכרת בתנ"ך מספר פעמים, בעקבות אירועים הקשורים לנמל המצוי בה. מנמל זה נמלט יונה הנביא בספינת סוחר שעשתה דרכה לתרשיש (יונה א',ג'), וכן דרך נמל זה הובאו עצי הארז מצידון שבלבנון, שיועדו לדלתות בית המקדש (דברי הימים ב' ב' טו). 

2.2 ימי הביניים

 
יפו הוחרבה ונבנתה מספר פעמים, כשהמשמעותית שבהחרבותיה, התרחשה בשנת 1268 בעקבות הכיבוש הממלוכי. בחורבן זה, הוגלו גם כל תושביה והעיר הפכה לתל חורבות.
יפו עמדה בחורבנה עד למאה ה-17, עת שוקמה על ידי קבוצות נזירים שהקימו במקום כנסיה ואכסניה. החל מאמצע המאה ה-19 החלה העיר להתפתח והפכה למרכז הנפה שנקראה על שמה "נפת יפו".

2.3 העת החדשה


החל משנת 1820 חזרה והתיישבה ביפו קהילה יהודית, אשר סייעה באופן משמעותי בהפרחת כלכלת העיר. בשנת 1855 מנתה הקהילה היהודית, המתגוררת ביפו, כ-400 נפשות. קהילה זו שגדלה ושגשגה, הביאה לכך שבשנת 1887 יצאו מספר מחבריה והחלו בהקמתן של שכונות מגורים צפונית לעיר. שתי השכונות הראשונות שהוקמו הינן נווה צדק (1887), ונווה שלום (1890).
במחצית הראשונה של המאה ה-20, חלו מאבקים קשים בעיר בין תושבים יהודים לערבים, כשהבריטים מצויים היו בטווח. מאבקים אלו הביאו לכך שבשנת 1936, הרסו כוחות בריטים חלק נכבד מהעיר העתיקה כחלק מ"מבצע עוגן", וזאת במטרה להגביר את שליטתם בעיר. במבצע זה, נהרסו 236 מבנים.
בתכנית החלוקה בשנת 1947, תוכננה יפו  להיות מובלעת של המדינה הערבית בתוך מדינת ישראל. בעקבות המלחמה שפרצה שנה לאחר מכן, סופחה יפו באופן טבעי למדינת ישראל לאחר קרב שקודם לו נמלטו מרבית תושבי העיר ולוחמיה.
לאחר המלחמה היה מצבה של העיר קשה, ומבנים רבים עמדו נטושים ומוזנחים וחלקם היו מבנים הרוסים שנפגעו בקרבות המלחמה. יחד עם זאת, אוכלסו הבתים במהגרים יהודים שזה מקרוב באו.
על חלק מבתי העיר הכשירים למגורים, השתלטו אנשי צבא ומשפחותיהם קודם להסרת הממשל הצבאי, וביניהם ניתן למנות את מפקד הפלמ"ח יצחק שדה.
בשנת 1950 הוכרז רשמית על סיפוחה של יפו לתל אביב, ומעתה יפו הפכה לרובע בעיר. כמו כן, בעקבות הסיפוח, הוסב שמה של העיר העברית הראשונה לשם "תל אביב-יפו". במהלך שנות ה-50 הורחבה העיר באופן משמעותי, בעקבות הקמתן של שכונות מגורים חדשות, בהם אוכלסו עולים חדשים.
בשל העדר תשתיות מודרניות, הדרדר מצבה של העיר העתיקה שהפכה תוך זמן קצר למתחם אשר עירב פשע, זנות וסמים והפך את יפו לחצר האחורית של תל אביב. בשנת 1953 הורה ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון להרוס כל מבנה שאינו מאוכלס, בטענה שקיים חשש שערביי יפו יבקשו לשוב לבתיהם. כתוצאה מהוראה זו, הוחרב רובה של יפו בכלל והעיר העתיקה בפרט. פעולה זו נעצרה לאחר תקופה קצרה, בעקבות פנייתו של האמן והאדריכל מרסל ינקו, שראה את הערכים הגלומים במקום וביקש לשמרם ולפתחם. עם קבלת ההחלטה לחדש את העיר העתיקה, פונתה אוכלוסיית המקום בפעם השנייה תוך פחות מ-15 שנה.
בשנת 1961 הוקמה "החברה לפיתוח יפו העתיקה" בבעלות ממשלת ישראל (ממ"י והחברה הממשלתית לתיירות) ועיריית תל אביב-יפו, במטרה "לבנות ולשקם את אזור תל-יפו (שכונה גם "השטח הגדול"), מתחם שהיווה חממה לפשע, זנות וסמים. במקביל להקמת החברה, אושרה תכנית בניין עיר לאתר (תב"ע 606) שהגדירה אותו כשמורה ארכיטקטונית והתפיסה שהנחתה אותה הייתה שיקום ושיחזור המבנים בעיר העתיקה תוך שמירה על אופיים והשתלבות בנוף וזאת מתוך כוונה למשוך אוכלוסייה חדשה ולהפוך את המתחם למרכז תיירות, בילוי ואמנות. עוד נקבע בתכנית כי הזכאים להתגורר במתחם הם אמנים בלבד". בעקבות זאת, פונו כל תושבי המתחם, לאזורים אחרים ביפו, שונו שמות הרחובות ולמעשה נמחק כל זכר להתיישבות הערבית במקום, למעט המבנים עצמם.
"החברה לפיתוח יפו העתיקה" הינה בעלת זכויות במרבית הנכסים המצויים במתחם, שהועברו אליה מרשות הפיתוח, ובחכירה מהפטריארך הארמני והכנסייה היוונית אורתודוכסית.
מאז שנות ה-80 חלה הידרדרות במצב העסקים בעיר, ולאחרונה עם שיקום נמל יפו והפיכתו למרכז תרבות ופנאי והקמתן של שכונות ישראליות חדשות בסמיכות, ישנה תקווה כי גם העיר העתיקה תהנה מתהליך ההתחדשות העירונית המתרחשת סביבה.
התחדשות עירונית זו, באה לא פעם על חשבונה של האוכלוסייה הערבית המודרת דרך קבע אל השוליים, והודות לכך מהווה דגם לאי שוויון הודות לניסיונות ייהודה החוזרים ונשנים של יפו מאז כיבושה. פעולות אלו, על פי רוב מוחקות את עברה הפיסי והתרבותי של יפו, עד להיעלמותם ההדרגתית, ובתוך כך נמחקים ערכים אורבנים חשובים, ההופכים את יפו למרחב מחולק וקטוע. הדוגמא הבולטת לכך הינה שכונת "גבעת אנדרומדה", המשיקה לעיר העתיקה מדרום, ותוכננה כמבנן סגור ומבוקר האוסר כניסת זרים.
  
3. חלק שלישי: בעיות והזדמנויות (סוף המאה העשרים  תחילת המאה העשרים ואחת)
 
ניתן לראות ביפו את המקום ממנו נולדה תל אביב: מתושביה נרכשו אדמות השכונות הראשונות של תל אביב, ממנה יצאו ראשוני מתיישביה ועד להקמתו של מרכז מסחרי בתל אביב – הייתה יפו מרכז אזורי בתחומי הכלכלה, התחבורה, התקשורת ועוד. יחד עם זאת, עד ימינו אלו, נותרה יפו החצר האחורית של תל אביב.
החל מהמאה ה-19, ניכר כי יפו סובלת בשל חוסר איזון בין מספר תושביה לגבולות העיר, מצפיפות רבה שהביאה לקריסתן של כל התשתיות העירוניות ברחבי העיר העתיקה. בעקבות זאת, הוקמו שכונות ערביות ויהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה.
יחד עם התפתחות העיר במהלך ראשית המאה ה-20, לא חלה התפתחות ביפו העתיקה שהמשיכה להוות מוקד לצפיפות, מחלות ופעילות פוליטית עוינת כלפי האוכלוסייה היהודית וכלפי השלטון הבריטי. הודות לכך, ביצעו הבריטים בשנת 1936 את "מבצע עוגן". מבצע זה, הביא להריסתם של 236 ממבני העיר, לטובת יצירת שלושה מעברים רחבים, אשר חילקו את העיר העתיקה למספר רובעים. פעולה זו אשר יצרה הרס רב, הביאה ליכולת השלטון הבריטי להנהיג לראשונה סדר במקום, ליצירת נתיבי תחבורה ולהורדת רמת הצפיפות.
מצבה של העיר העתיקה לא השתפר, והידרדרות משמעותית נוצרה תריסר שנים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת העצמאות, שהביאה לנטישת העיר מתושביה הערבים ולפגיעה פיסית נוספת, בעקבות הקרבות שהתחוללו במקום.
עם תום המלחמה, יושבו בבתים הנטושים ששרדו, מאות משפחות פליטים יהודים ממזרח אירופה וצפון אפריקה, דבר אשר קיבע את מעמדה של יפו כ"החצר האחורית של תל אביב".
בשנת 1953 החלה פעולת הריסה מכוונת של בתי העיר הערבית, מתוך חשש שערביי יפו (בעיקר עקורים פנימיים), ישובו ויידרשו את נכסיהם. פעולת ההריסה הופסקה, הודות לפנייתו של האדריכל האחראי על הקמת הפארקים הלאומיים מרסל ינקו מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק.
ינקו ביקש, לשמר את 20 הדונם שנותרו מתוך 120 הדונם של העיר העתיקה, לשקמם וליישב בהם אמנים, אשר יקימו במקום קריית אמנים.
רעיון חדשני זה, אשר בחר שלא למחוק את המרחב של האויב אלא לייהד אותו, היה זר לשלטון הישראלי, דבר שהביא להקפאת השיקום ב-7 שנים. באותה העת, המשיך המקום להידרדר והפך למרכז של סמים, זנות ופשע במטרופולין דן.
הקמתה של "החברה לפיתוח יפו העתיקה", הביאה לתחילת פרויקט ההתחדשות העירונית באתר. לפרויקט גוייס צוות אדריכלים צעיר ומקורי, שבחר לשמר את העיר העתיקה, כך שייעלמו ממנה כל המאפיינים הערביים ובמסגרת זו שונו שמות הרחובות, מסגדי העיר נעלמו והוסתרו מהנוף ואת מקומם של מבחר חנויות וסוחרים, תפסו גלריות לאמנות, חנויות מזכרות לתיירים ומסעדות ובתי קפה.
על פי תכנית בניין עיר 606 שהוכנה על ידי הצוות, הוקמה ועדת אמנים המורכבת מנציגי העירייה, נציגי החברה לפיתוח ונציגי התושבים. ועדה זו, לבד ממעורבותה בקבלת החלטות בפיתוח הרובע, מאשרת ומסייגת פניות של אזרחים להתיישב ברובע. על פי החלטת התב"ע, במטרה לשמר את המקום כקריית אמנים, מותרים המגורים לאמנים ויוצרים בלבד.
רעיון זה, הביא לכך שאוכלוסיית המקום, הינה מאופיינת בבתי אב חסרי ילדים – מרכיב אשר רוקן את הרובע מחיים תוססים אשר רק משפחות עם ילדים יכול לייצר (כפי שארע ברובע היהודי בירושלים). האמנים השקועים ביצירתם אינם מחיים את המרחב הציבורי ונראה כי הינם מנותקים ממנו, ונוכחותם כיום איננה מורגשת לחלוטין.
הגלריות שנפתחו ושחלקן מאכלסות עד היום חללים נכבדים ברובע, סגורות ברובן על סוגר ובריח ומחזקות את תחושת הנטישות במקום.
המרכיב המשמעותי שהביא לחוסר הצלחת הפרויקט, הוא אי פיתוח מוקדי משיכה במקום, ואי פיתוח האתר כשכונת מגורים הכוללת את הייעודים הנדרשים לקיומה. מרכיב משמעותי נוסף הנו חוסר הטיפול במרחב המשיק לעיר העתיקה: ממערב נמל יפו, מדרום שרידי מנשייה, ממזרח רחוב יפת ושוק הפשפשים ומצפון שכונת עג'מי ומדרון יפו. בכך נותר הרובע כבועה בלב מרחב עוין ומודר מהשיח הישראלי. כיום, עם התחדשותם של מרחבים משיקים אלה, ניתנה ההזדמנות לתקן עיוות זה, אשר יביא למינופו המחודש של רובע זה.
  
4. חלק רביעי: מדיניות של התחדשות עירונית
 
4.1   חידוש מתחם העיר העתיקה ביפו, היה חלק מגל חידושים עירוניים שסחף באותה העת את מדינת ישראל הצעירה שניסתה למחוק בעיקר את המעברות. בין הפרויקטים שהחלו בקידומם בראשית שנות ה-60, ניתן למנות את הבולטים שבהם, לבד מיפו העתיקה: עין הוד (באתר הכפר עין ח'וד), צפת העתיקה ומאוחר יותר בסוף שנות ה-60 גם עכו העתיקה והרובע היהודי בירושלים.
למעשה, מטרתם של פרויקטים אלו היה לייהד את המרחב באמצעות עקירת כל סממן ערבי למקום (אלא אם כן הנו תורם למערך הנופי או הרומנטי של האתר), ויציקת תכנים חדשים למרחב.
במרבית הפרויקטים יושבו אמנים, אשר הפכו את האתרים ל"קריות אמנים". אזורים אלו, כללו גלריות לאמנות, חללי סטודיו ליצירה, בתי קפה וחנויות מזכרות. קריות האמנים היוו אלטרנטיבה למרכזי האמנות והתרבות הראשיים של ישראל באותה העת בתל אביב ובירושלים, והפכו הודות לכך למוקדי תיירות פנים ותיירות חוץ.
על אף שהתחדשות עירונית זו התרחשה במרחב היסטורי בעל נופח רומנטי, המדיניות המרכזית הייתה להפיח באותם מקומות את רוח המודרניזציה, כשכל הפרויקטים בוצעו ביוזמת ובמימון המדינה, אשר היוותה מנוע ביישום המשנה המודרנית ובפיתוח הצמיחה של החברה.
מדיניות החברה לפיתוח יפו העתיקה שייצגה למעשה את מדיניות עיריית תל אביב ואת משרד התיירות, הייתה בראש ובראשונה להחיות את המרכז ההיסטורי של יפו שהפכה לחצר האחורית של תל אביב, ובעקבות זאת היוותה את מרכז הפשע, הסמים והזנות של מרחב תל אביב.
כמו כן, ניתן למצוא כי הנושא המרכזי בעיצובה החדש של יפו העתיקה, הנו בעיצוב קו החוף של תל אביב. יפו העתיקה בעבודותיו של הצייר נחום גוטמן, מוצגת כאי השט בים בדומה לספינות – הרחק מתל אביב, ובשל כך אינו מהווה איום על העיר העברית כי אם חלק מהנוף הרחוק והרומנטי המקומי. מבט קולוניאליסטי דומה, ניתן למצוא בעבודתו של הצייר והסייר הסקוטי דייוויד רוברטס – המציג את יפו כבליל של מבנים, המתמזג עם נוף השקיעה הים-תיכונית.
ניתן גם למצוא, כי הותרת העיר העתיקה הערבית, היווה דוגמא מנוגדת למודרניזם של תל אביב, במטרה לחזק את המודרנה המערבית המאפיינת את החברה הישראלית – אל מול זו הערבית שצוירה בפני החברה הישראלית כפרימיטיבית ופראית.

דיוויד רוברטס: יפו, 1839
 

                                                  נחום גוטמן: רחוב הרצל

ניתן לסכם בנקודות הבאות את מדיניות ההתחדשות העירונית ביפו העתיקה:


4.1.1  הממסד הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה, ביקש ליצור היסטוריה למדינה הצעירה. מאחר ותל אביב הייתה עיר עברית אשר הוקמה בראשית המאה ה-20, והודות לכך הייתה חסרת שורשים היסטוריים היכולים להתקשר לתנ"ך – נמצאה יפו כהמקום עליו יכולה תל אביב להישען כבעל מטען היסטורי.
4.1.2 אוכלוסיית העיר העתיקה תהיה יהודית בלבד, ערכית ובעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים בינוניים-גבוהים.
4.1.3 הרובע בו יתקיים עירוב ייעודים, יהווה מרכז בידור, בילוי, תרבות ותיירות כאלטרנטיבה למרכז אשר פעל באותה העת לאורך רחוב דיזינגוף והיה בשיאו.
4.1.4 שמירה על הבינוי הייחודי למקום, תוך מתן דגש על קו הנוף של היישוב הניבט מתל אביב.
4.1.5 הכשרת העיר העתיקה למגורים מודרנים, ובמסגרת זו לאפשר גישה של תנועת כלי רכב ככל הניתן לחלקי הרובע השונים, ולשלב תשתיות חדשות ומודרניות שלא היו קיימים במקום עד כה.
4.1.6 במטרה למנוע פגיעה במערך הכולל של המתחם, האתר יפוקח וינוהל על ידי גוף מנהל.

4.1.7 השכונה תהווה אתר תיירות פנים וחוץ.

4.1.8 הרובע יפעל כשכונת מגורים. 
 
המדיניות שלהלן, ראתה אמנם במקום כיפו העתיקה, משאב כלכלי וזאת באמצעות הפיכתו למרכז בילוי ותרבות. יחד עם זאת, עיקר המדיניות הייתה להעביר את המקום תהליך מודרניזציה, באמצעות שינוי אוכלוסייה ושיכלול התשתיות.
 
4.2   פרויקט ההתחדשות העירונית ביפו לא צלח מהסיבות הבאות:


4.2.1  פרויקט ההתחדשות העירונית קבע גבולות ברורים לפרויקט, ולא נתן כל יחס למרחבים המקיפים את שטח התכנית. בעקבות זאת, לא פותח לחלוטין השטח המקיף את העיר העתיקה וכך היא נותרה כמעין בועה מצוחצחת בלב אזור מדורדר פיסית וחברתית. בכלל זה לא פותחו המתחמים המשיקים לשטח התכנית:
א. ממערב – נמל יפו.
ב. מדרום – השכונות גבעת עליה ועג'מי.
ג. ממזרח – סביבת רחוב יפת ושוק הפשפשים.
ד. מדרום – שרידיה הדרומיים של שכונת מנשיה.
4.2.2  אוכלוסיית האמנים נמצאה כאוכלוסיה המסתגרת בביתה ואינה מחייה את המרחב הציבורי, כפי שנעשה בתוככי העיר תל אביב. בנוסף, בתי האב של משפחות האמנים מורכבים על פי רוב מזוג או בודדים, וזאת בהתאם לאורך חייהם. בעקבות זאת.

4.2.3 הניסיון ליצור הומוגניזציה של האוכלוסיה במרחב, תוך הרחקה מוכלתת של האכולוסיה אשר יישבה את המקום קודם לכן, יצרה מצב של אי-שוויון וחוסר צדק למקום, אשר הגביר את הקוטביות בין תושבי המתחם לבין שכניו (האוכלוסיה הערבית והאוכלוסיה היהודית קשת היום).
4.2.4  עלויות שיקום המבנים ההיסטוריים והקמת התשתיות המודרניות נמצאו יקרות, וזאת בעוד שבאותה העת מדיניות הבינוי דגלה בתיעוש הבניה.
4.2.5  החדרת אוכלוסייה בעלת מעמד חברתי-כלכלי בינוני עד גבוה, הזוכה למירב המשאבים, וזאת ביחס לאוכלוסייה המקיפה אותה המתאפיינת ברמה חברתית-כלכלית נמוכה וללא כל סיוע ממסדי, הביאו לקיטוב בין האוכלוסיות השכנות והפיכת העיר העתיקה למרחב מסתגר אשר אינו מבקש להיטמע במרחב האורבני בו הוא פועל.
4.2.6  שטחים שיועדו לשטחים ציבוריים או מבני ציבור, הוסבו במספר לא מבוטל למגורים.
4.2.7  הקביעה כי אוכלוסיית הרובע תהיה מורכבת מאמנים ויוצרים בלבד, איננה נאכפת באופן מלא, ולמעשה כל בעל ממון רשאי להחכיר יח"ד במקום.
4.2.8  שטחי מסחר שהחנויות או הגלריות שבהן נסגרו, ניצבות אטומות ובכך יוצרות אווירת רפאים במקום ואי רציפות במסחר במקום. בעיה זו נובעת מהעובדה כי השטחים הינם בחכירה ואין כל יכולת להפעיל שטחים אלו שלא על דעת הבעלים.

4.2.9 מאבקים פוליטיים ותכניים בין חברי צוות התכנון לעצמם ובין הצוות כולו לבין עיריית תל אביב ומשרד השיכון, הביאו להגבלת ביצוע מדיניות התכנון שהוביל הצוות וכן בסופו של דבר לפירוק הצוות ולשקיעת התכנית.

4.2.10 השכונה תהווה אתר תיירות פנים וחוץ ולצורך כך יתוכנן מערך של מוקדי משיכה שיפוזרו באופן מושכל באתר (לא בוצע באופן מלא).

4.2.11 במטרה שהמקום יבטיח את החיים בו בעתיד, ולא ישקע – יהווה הרובע שכונת מגורים אשר תכלול את כל הייעודים הנדרשים לחיים במקום ובכלל זה מסחר כשוגמת מכולת ואיטליז, מוסדות חינוך ושירותים שונים (לא בוצע).
 
כיום, חלק מהבעיות שנוצרו במהלך העשורים הראשונים ומוזכרים לעיל, ניצבים בפני שינוי וזאת הודות להתחדשות עירונית המתרחשת במתחמים הגובלים לעיר העתיקה. פרויקטים אלה, בחלקם הינם יוזמות פרטיות (שכונות מגורים כדוגמת פרויקט גבעת אנדרומדה) ובחלקן יוזמות עירוניות (נמל יפו, הטיילת, כיכר השעון).
 
5. חלק חמישי: פרויקטים אסטרטגיים
 
מדיניות ההתחדשות העירונית ביפו העתיקה בוצעה באמצעות מספר פרויקטים אסטרטגיים, אשר יועדו להבטיח את קיומה של ההתחדשות:
5.1 בכדי לחזק את מעמדה ההיסטורי של יפו, תוכננו שטחים המיועדים לגנים ארכיאולוגים, בהם ייחשף המבקר להיסטוריה הקדומה של המקום.
5.2 במטרה לשמור שאוכלוסיית המקום תהיה יהודית, ערכית ובעלת מאפייני מעמד בינוני-גבוה, נקבעה מדיניות כי כל המתיישבים ברובע המתחדש ביפו יהיו אמנים ויוצרים ישראלים ובכך יחזקו את הרוח הישראלית הצעירה והמודרנית למקום. במסגרת זו, לא תוותר בשטחי הרובע האוכלוסייה הוותיקה כי אם אוכלוסייה חדשה נבחרת ומבוקרת בלבד.
5.3 הכנת תכנית בניין עיר לאתר (תב"ע מפורטת 606), אשר תגדיר ותאפיין את האזורים השונים בשטחי האתר ומרכיביהם. בכלל זה נמנו האזורים והמרכיבים הבאים: שטח חפירות ארכיאולוגיות, שטח לבדיקה ארכיאולוגית, שטח שמורה ארכיטקטונית, אזור מגורים מיוחד עם חזית חנויות, אזור בדור אמנות ושעשועים, שטח עתיקות, תשתיות, הריסת בניינים.
5.4 שטח התכנית ינוהל על ידי מנהלת, אשר עם השלמת הפרויקט תמשיך לנהל את המתחם במטרה לשמור על אופיו וייחודו. הקמת המנהלת נעשתה באמצעות הקמת "החברה לפיתוח יפו העתיקה" שהייתה בבעלות עיריית תל אביב-יפו (50%) ומנהל מקרקעי ישראל ומשרד התיירות (50%). מנהלת זו לבד מליווי פרויקט ההתחדשות הפיסית, המשיך ללוות את הפרויקט גם לאחר השלמתו. תפקידיו לנהל את המרחב הציבורי, ארגון אירועי תרבות, ניהול והפעלת מרכזי מבקרים, פיקוח על מחירי הנכסים, ופיקוח על התושבים המצטרפים למקום.
5.5 במטרה לשמור על הבינוי הייחודי למקום, נקבעה מדיניות כי שטח העיר העתיקה הנו שמורה ארכיטקטונית, ובעקבות זאת נוסח נספח הנחיות בינוי לתב"ע המקומית. כל עבודה ושינוי במרחב זה (פרט לעבודות אחזקה לשמירה על בטיחות המבנים), דרש היתר מיוחד מאת הועדה המקומית. בנוסף לכך, נדרשה כל עבודה ושינוי בחוות דעת של ועדה מקצועית אשר תכלול נציגים של אגף התכנון ואגף העתיקות במשרדי הממשלה.
5.6 לצורך פיקוח כי תושבי העיר העתיקה יהיו אמנים ויוצרים, הוקמה ועדה מיוחדת. ועדה זו מורכבת מנציגי התושבים, נציג העירייה ונציג החברה לפיתוח יפו העתיקה.
 

בהזדמנות זו, אני מבקש להמליץ על ספרו של הגיאוגרף וחוקר ארץ-ישראל דן יהב: יפו כלת הים – מעיר ראשה לשכונות עוני – דגם לאי-שוויון מרחבי, אשר יצא בשנת 2004 בהוצאת תמוז, 374 עמ' (אני רכשתי אותו מייד כשיצא בסלון מזל, כשהסלון עוד ישב במונטיפיורי ותפקד כמו שצריך).

בכלל, כל ספריו של יהב מומלצים, אך בספר הזה נראה כי יהב הצליח לחקור באופן מקיף את אחד מהסיפורים החשובים של המרחב המקומי. כמובן, שעל העריכה יש על מה להתווכח, אבל מי שמחפש בשר – מובטח לו כי בספר הזה הוא ימצא אותו בכל עמוד ועמוד (רק חבל שהוא לא התמקד בהדרדרות לפשע, זנות וסמים בשנות ה-50 וה-60 במקום).

לכבוד שנת ה-100 לתל אביב, אני ממליץ אם כן לאתר עותק של הספר ולהעניק אותו מתנה לחבר או לדודה.

 

 

6.1 ספרות:

 

שנתון סטטיסטי לתל אביב לשנת 2008, המרכז למחקר כלכלי וחברתי, עיריית תל אביב-יפו, 2008.
אפרת צ.: הפרויקט הישראלי – בנייה ואדריכלות, 1973-1948, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2004.

חתוקה ט.: רגעי תיקון – אלימות פוליטית, ארכיטקטורה והמרחב העירוני בתל אביב, הוצאת רסלינג, ת"א, 2008.
יהב, ד.: יפו כלת הים – מעיר ראשה לשכונת עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי, הוצאת תמוז, תל אביב, 2004.
6.2 ארכיונים:
ארכיב אגף הנדסה – מחלקת תכניות בניין עיר, עיריית תל אביב-יפו, שד' בן-גוריון 69 ת"א.
6.3 אתרי אינטרנט:
אתר החברה לפיתוח יפו העתיקה: http://www.oldjaffa.co.il/
ויקיפדיה, האנציקלופדיה העברית: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A4%D7%95
6.4 שיחות וראיונות:
מר דורון גדעוני, סמנכ"ל החברה לפיתוח יפו העתיקה, 26.3.09.
גב' איריס ג'רבי, חוקרת בכירה במרכז למחקר כלכלי וחברתי, עיריית תל אביב-יפו, 26.3.09.

אדר' אליעזר פרנקל, חבר צוות תכנון התחדשות יפו העתיקה 1974-1960, תל אביב, 16.4.09.
6.5 סיור שדה:
יפו העתיקה וממשקיה, 26.03.09.
*****

עד כאן טיוטה לעבודה קצרה על התחדשות יפו העתיקה, אשמח לקבל את הערותיכם בתחתית העמוד או במייל.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

%d בלוגרים אהבו את זה: