סיבוב בגינת דובנוב עם אדריכל הנוף גדעון שריג

חשוב לאדריכל הנוף גדעון שריג שהגינה שהוא מתכנן תתאים לכל הגילאים. לגינת דובנוב שבתל אביב יש לשריג, מבכירי וותיקי אדריכלי הנוף בישראל, פינה חמה בלב והוא רואה בה את אחת מעבודותיו הטובות שתכנן. שנות ה-80 היו שנות הפריצה הגדולה של שריג, כשהצליח לממש בזה אחר זה פרויקטים חדשניים ומורכבים ובראשם "גן הסלעים" שבפארק הירקון. גם בגינת דובנוב השכונתית שהקמתה הושלמה ב-1995, ניתן למצוא הד לאותו גן סלעים ייחודי.

בסיבוב בגינה עם שריג הוא שמח לגלות שהמקום מלא בילדים ובהורים, הוא היה מאושר לראות שאין פינה מוזנחת והכל שוקק חיים. שריג רתח מזעם כשראה שלאחרונה הוקם ביתן בשטח הגינה ובצמוד למתקני המשחק, והסביר שהשטחים הציבוריים מצטמצמים לטובת המסחר והתופעה מכאיבה לו כי הציבור הוא הנפגע העיקרי. "רצוי שיהיה קיוסק, אבל לא באמצע אלא בצד כי אין לו שום קשר לפעילות של הגינה", הוא מסביר (אלא שמאוחר יותר התברר שלא מדובר בקיוסק אלא במיזם עירוני להשאלת צעצועים לילדים המשחקים בגינה). פחות מפריעים לו שינויים כמו החלפת ריצוף, החלפת מתקני בולי עץ שתכנן לטובת מתקנים גנריים, שינוי במאזן בין מתקנים, בין מדשאות ובין שטחים חשופים.

ועל כך ברשימה זו.

.

2022 (1995)

.

סיבוב בגן הסלעים שבפארק הירקון עם אדריכל הנוף גדעון שריג

כבר 40 שנה שאדריכל הנוף גדעון שריג מלווה ומתכנן את פארק הירקון. בין חלקי הפארק השונים שתכנן מסתתר גן הסלעים שנחנך ב-1992. קל לפספס את הגן למרות שמדובר באחד מהמושקעים והייחודיים שבגנים שהוקמו בישראל. "אני חי עם הגן הזה כבר 40 שנה", אומר לי שריג בעת סיבוב בגן בשעת אחר-צהרים מאוחרת. הוא גאה בגן הזה במיוחד ורואה בו את גולת הכותרת של יצירתו הנופית הנפרסת על פני ששה עשורים, וכזה שמקפל בתוכו את גישתו לתכנון נוף.

בגן פזורים מקבצים של סלעים שנבחרו בקפידה, לוקטו, הובאו לכאן מכל רחבי הארץ, והוצבו בדרכים מגוונות ויפות. הסלעים שונים בצורתם, מרקמיהם וצבעיהם. שריג ביקש לא רק ליצור כאן גן דידקטי, כזה שהוא בעל ערך חינוכי למבקרים בו, אלא גם מקום של נופש ופנאי. הוא ביקש לדמות את הסלעים עצמם לאנשים, לכן קל לזהות ברבים מהם אנושיות – חלקם מופיעים כבודדים, זקופים, כפופים או שוכבים, חלקם מופיעים בזוגות ואף בלהקות וניתן לזהות דיאלוג בין הסלעים-דמויות. את כל אלה הוא שילב במדשאות, פרחים, שיחים ועצים וגם בתעלות ובריכות מים שמטופחים כבר 30 שנה.

ועל כך ברשימה זו.

.

2022 (1992)

.

סיבוב בגשר הולכי רגל בקריית ביאליק ובשדרות הרצל בחדרה

העייפות הכללית של קריית ביאליק לא מצליחה לזלוג אל השטחים הפתוחים שגובלים בה ממזרח. בין השניים חוצץ שביל חדש שלאורכו הוקם גם גשר הולכי רגל ורוכבי אופניים שאורכו 220 מטרים. הליכה על הגשר המתפתל היא כמו הליכה על הגבול – ממערב בתי העיר האפורים, ממזרח השדות החקלאיים, באופק הכרמל והרי הגליל ולמעלה קו מתח חשמל. רק חבל שעל השדות האלה עתידים לקום בהמשך שכונות חדשות.

את הגשר תכננו משרד אב אדריכלות נוף בשיתוף האדריכל עפרי גרבר (יליד קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שלמד איתי בבצלאל). בעבודה נוספת שלהם נתקלתי ביום שישי האחרון, בדרך מקיסריה – שדרות הרצל שבמרכז חדרה.

ועל כך ברשימה זו.

.

זה מה שנשאר

.

סיבוב בביתו של אדריכל הנוף המנוח דן צור בכפר שמריהו

נסגרו עד להודעה חדשה כל הגנים הלאומיים שתכננו אדריכלי הנוף יהלום וצור. עדיין יש כמה פארקים וגינות עירוניות שהם תכננו וניתן עדיין לבקר בהם, אך נזכרתי ששנה שעברה בקרתי בגינה הפרטית של אדריכל הנוף דן צור (2012-1926) וזו הזדמנות לחשוף אותה.

ב-1953 עזב צור עם משפחתו את קיבוץ נירים שבצפון הנגב, ואחרי שהות בתל אביב הם עברו להתגורר בכפר שמריהו, בבית קטן שתכננה האדריכלית לוטה כהן. בהמשך נוסף לבית אגף חדרי שינה וחלקים אחרים הורחבו, אך צורתו המקורית נשתמרה לאורך 62 השנים הבאות בהן גרו בו אורה ודן וילדיהם נירית, נטע ומיכה.

מאז נכנסה המשפחה לבית, עבר כפר שמריהו שינוי מהותי והפך ליישוב יוקרתי בו צמחו בתים מאחורי חומות גבוהות המנותקות מהסביבה. ככל שהחומות בבתים נעשו גבוהות יותר, כך צור דאג לפתוח יותר. הגן הוא תמצית של הגנים שתכנן צור עם שותפו ליפא יהלום (הסחנה, גן סאקר, אוניברסיטת תל אביב ועוד וגם חתני פרס ישראל), ובעיקר היה זה מקום אליו הוא הלך בכל רגע של פנאי ומצא בו את הנאתו.

ועל כך ברשימה זו.

.

הרבה שורשים

.

סיבוב בגן השושנים בירושלים

מוזר לגלות שעד שנות החמישים המאוחרות היה הגן השכונתי בטלביה שבירושלים המכונה "גן השושנים" הגן הממלכתי של מדינת ישראל. כאן נערכו טקסים וקבלות פנים בנוכחות ראשי המדינה. את הגן תכנן בסוף שנות ה-30 הגנן העירוני של ירושלים אלימלך אדמוני שתכנן כמה מהגנים המרכזיים שהוקמו בעיר באמצע המאה הקודמת. עם פתיחת גן סאקר וגנים אחרים, חזר הגן לתפקידו כגן שכונתי. הוא הוזנח במשך שלושים שנה עד שעבר ב-1992 תהליך חידוש בתכנון האדריכלים דבורה וג'ף רמז.

סיבוב בגן מגלה שהוא משרת מגוון רחב של אוכלוסייה: שני גברים ערבים ישבו בנחת על ספסל בחורשה העליונה של הגן ושוחחו. על המדשאה פרסו שתי משפחות צעירות שמיכות ונשכבו תחת השמש הנעימה כשהילדים והכלב השתעשעו סביבם. על מתקני המשחק והמעקות קפץ נער בודד והתאמן בכל מיני פעלולים אקרובטים. בין לבין צעדו בודדים בשבילים עם כלב. השומר או הגנן ישב בחדר הקטן והאזין לרדיו. רק גינת השושנים הפינתית נותרה מיותמת.

ועל כך ברשימה זו.

.

דקל ג.

.

סיבוב בתי ספר 19: חצר הגרוטאות בבית הספר ברמת החייל

כרמל סיפרה על בת דודה שלה שמלמדת בחצר גרוטאות. החצר הזו נשמעה לי מיוחדת וכבר שבוע לאחר מכן הייתי בחצר הגרוטאות הייחודית הזו שממוקמת בבית הספר "רמת החייל" בתל אביב. החצר מזמינה את ילדי הכיתות הצעירות לדמיין ולשחק: לנהוג ולאפות, לקנות ולמכור, לבשל ולפתוח מסעדות. "מהשיחות ביניהם", אמרה לי הבת דודה, "אפשר ללמוד מה הולך בבית".

המודל המקורי לחצר הגרוטאות נוצר בקיבוץ ונכתבו על כך לא מעט ספרים ומאמרים ובמשכן לאמנות בעין חרוד אפילו התייחסו לתופעה בתערוכה "שי לילדינו – תרבות ילדים בקיבוצים". אבל המגמה היתה לשלב את החצר בגני ילדים והשילוב כאן בבית ספר הוא ייחודי. את החצר תכננו ב-2010 המורים לירן שוויצר ונעמה ביגלמן, ולמרות שהשניים עזבו כבר את בית הספר, החצר ממשיכה להתפתח ולפתח את דמיונם של עשרות ילדים מידי שנה.

אגב, לפני שנתיים כבר כתבתי במקרה על בית הספר הזה. בנו פה אגף חדש אותו עיצב האדריכל גיא מילוסלבסקי בצורה שונה לגמרי מהמבנה הקיים. משום מה לא העליתי את המאמר אז לכאן ולכן אפשר למצוא אותו רק במהדורה המודפסת של הד החינוך מאוקטובר 2014.

ועל כך ברשימה זו.

.

על דלת השער

.

סיבוב בפארק וולקני גולן

נדיר למצוא מקומות ציבוריים, פתוחים ושהכניסה אליהם חינם כשהם מטופחים, מושקעים ונאים. אם תגיעו לגולן תוכלו למצוא כזה מקום, למרגלות הר אביטל. לא חסכו פה בהשקעה ובמחשבה.

קשה לדמיין שהגולן היה פעם מלא בהרי געש פעילים והלבה נשפכה לכל כיוון. ב-2013 נפתח במחצבה ישנה לצד כביש 98, בשוליים של הר אביטל, "פארק וולקני" המציג בצורה צבעונית ומוחשית את מה שהיה כאן פעם. את הפארק תכננו צמד אדריכליות הנוף ורדית צורנמל ומיכל טורנר, שקבלו את ההזדמנות ליצור אטרקציה נופית וייחודית.

ועל כך ברשימה זו.

.

תוצרת הארץ

.

סיבוב בגן גדולי ישראל בשכונה ה' בבאר שבע

מבין השכונות בבאר שבע שכונה ה' זוכה לרוב הפרסום בזירה האדריכלית. הסיבה לפרסום היא "השכונה לדוגמה" שנבנתה בתחומה וכוללת מבני מגורים מיוחדים, אותם תכננו אדריכלים כמו אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני (שיכון באורך רבע קילומטר וקוטג'ים טוריים), או נחום זולוטוב ודני חבקין ("שטיח" של בתים צמודי קרקע בצפיפות גבוהה). בהמשך הרחוב החוצה את השכונה, מאחורי המגרש עליו תוכנן לקום על פי התכנית המקורית שיכון מוארך בתכנון רם כרמי ובמקומו נבנו בשנות ה-80 שני מגדלים, ניטע גן שנראה כאילו הושתל כאן מרמת אביב או כפר סבא.

מרבדי דשא עצומים, עצי דקל, שיטה, טקומית, לנטנה, קריסה, הרדוף, מיכנף נאה. רק האשלים מרמזים שכאן זו באר שבע ולא שום מקום אחר. למרות שבאוסף משרד אדריכלי הנוף של ליפא יהלום ודן צור לא נותרו תכניות ותצלומים של הגן, סביר להניח שהגן, הוא המשך לעבודתם של השניים שתכננו את הנוף בשכונה ה' כמו גם בשכונות א', ב', ו-ד'.

ועל כך ברשימה זו.

.

פורח, שטוף זהב

.

סיבוב על הגג הירוק של ספריית אוניברסיטת ורשה

הספרים הם לא מה שמעניין בספריית אוניברסיטת ורשה, אלא הגן הענק, העשיר והמיוחד הוא זה שהופך את בניין הספרייה לאחת מיצירות האדריכלות הראויות לביקור. שיתוף הפעולה הפורה בין צמד האדריכלים מארק בוז'ינסקי וזביגנייב בדובסקי (Marek Budzynski, Zbigniew Badowski) ובין אדריכלית הנוף אירנה באיירסקה (Irena Bajerska) הביא ליצירת שיתוף פעולה הדוק ופורה שמצא את ביטויו בכל פיסה מהבניין. ההצעה שזכתה בתחרות שהתקיימה ב-1993, ייצגה לא רק שפה עיצובית חדשה בפולין, אלא גם את השינוי הפוליטי, החברתי והכלכלי שחוותה המדינה שהיתה תחת שלטון קומוניסטי עד לשנת 1989.

אין פה בניין עם גן על הגג, אלא בניין וגן שמשתלבים זה בזה באופן אחיד, עם קשר הדוק בין פנים לחוץ, בין קשה ורך, חם וקר, מוגבל וחופשי. זה לא גן וזה לא ספרייה אלא יצור חדש. עברו מאז חנוכתו כבר כ-15 שנה, אך מדובר בהישג ראוי לציון שלמיטב היכרותי עם האדריכלות הישראלית אין מתחרה (כמו לדוגמה גגות קריית הממשלה בחיפה או "גן העיר").

ועל כך ברשימה זו.

.

בגן

.

סיבוב בעבודת נוף ייחודית של יהלום-צור בגן לאומי בית אלפא

לכאורה מדשאה עם כמה שיחים בהיקף ועץ סיגלון במרכז. המדשאה חוצצת בין מגרש חנייה ובין החומה השומרת על גן לאומי בית כנסת בית אלפא, בו שמורה רצפת הפסיפס העתיקה שעיטרה בעבר הרחוק בית כנסת שחרב יחד עם היישוב שהקיף אותו. ב-1922 הוקם כאן קיבוץ חפציבה ובמהלך הקמתו נחשפה במקרה הרצפה שהתפרסמה הודות לעיטור גלגל המזלות ששרד בשלמותו.

כשבקרתי כאן לפני כמה חודשים השמיים היו כחולים ובעיקר עניין אותי לראות את רצפת הפסיפס העתיקה. אבל בסוף עניינו אותי דברים אחרים כמו פיתוח הנוף. את מתכנני הגן שבחזית האתר זיהיתי בקלות – אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור. אלא שהעבודה כאן שונה משאר עבודות המשרד. היות וחשבתי שהעבודה הזו שווה רשימה, חזרתי לכאן לפני שבועיים, בשיאו של האובך הצהבהב שפשט בארצנו הקדושה, וצלמתי כמה תמונות נוספות.

ועל כך ברשימה זו.

.

דשא וסיגלון מפרידים בין מרצפות האקרשטיין ובין המבנה השומר על גלגל המזלות

.

סיבוב בבריכה קטנה באיתמר

לפני שבועיים קפצתי לראות כמה פרויקטים חדשים שהושלמו לאחרונה באיתמר שבמזרח השומרון, קרוב לשכם. אבל לפני שהלכתי לראות את שני מבני הציבור החדשים, המשכתי עד לקצה המזרחי גדר ההתנחלות כדי לראות בריכה חדשה שנחנכה יומיים לפני בואי.

הבריכה משתלבת יפה בנוף הבראשיתי. הבריכה ממוקמת בראש הרכס המהווה קו פרשת מים בין השומרון והבקעה, כך שהנוף ייחודי ומגוון. עבודות העפר שבוצעו לצורך הקמתה ופיתוח הסביבה המקיפה אותה, עדיין מבליטות אותה מהקרקע הוותיקה, אך אני משער שאחרי החורף הראשון הבריכה תיבלע בנוף והריצוף שמקיף אותה לא יסנוור יותר.

.

שלוש בנות על שפת הבריכה

.

סיבוב באנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב

בשדות הסמוכים לשאר יישוב שבצפון עמק החולה, מסתתר אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים שהתרחש ממש כאן ב-1997. המקום יפה, שקט, מעוצב, מטופח ומתוחזק היטב. גישה מסובכת ושילוט מטעה כנראה שלא תורמים להגברת המודעות והביקורים.

לא מזמן תועדה משפחה חרדית מקפצת במימי בריכת המים שבמרכז האתר. עכשיו אחרי שבקרתי כאן, קשה להבין כיצד ההורים נתנו לילדיהם להפוך אתר כל כך מובהק באבל שהוא משרה לגן משחקים. רגע לפני שיצאתי גיליתי ברשימת הקרדיטים לאתר שגם דני קרוון היה מעורב פה בתכנון. קרוון שתכנן כמה אתרי זיכרון מעולים, לא הותיר אותם עמוק באבל, אלא יצר מקומות חיים, שאפשר גם לשמוח בהם. עדיין, קרוון לא הוביל את התכנון ולכן לא תמצאו פה את "אנדרטת חטיבת הנגב" או את "עיר לבנה", אלא אתר זיכרון נטו. גדול מורכב, שמתחבר קצת לטבע וקצת לעולמות מיסטיים.

ועל כך ברשימה זו.

.

אל נא תלך

.

סיבוב בתי ספר 10: פיתוח חצרות ותיקות

במשרד החינוך פועל אגף שכל מטרתו היא חידוש חצרות בתי ספר קיימים. לתכנן גינה חדשה מכלום זו לא בעיה גדולה יחסית למצב בו נדרשים להשתלב במשהו ועם מישהו קיים. בדרך כלל לאדריכלים יש עם זה קושי והם מעדיפים לעשות מחיקה כוללת. לכן אין פלא שדווקא אדריכלית נוף כמו יעל בר מאור הצליחה לעמוד באתגר הפיסי והתקציבי באופן כל כך יפה.

בנושא החצרות צברתי כל כך הרבה חומר, כך שאני משער שבהמשך אפרסם רשימה נוספת בנושא. הפעם אסתפק בשתי דוגמאות מקומיות בלבד: ראשונה בקבוצת יבנה ושניה ביד בנימין. הטקסט הבא הוא הגרסה המקורית (לפני שעבר עריכה) ופורסם כמו כל שאר הרשימות כאן בסדרת בתי הספר, בכתב העת "הד החינוך" שבהוצאת הסתדרות המורים.

.

חצר בית הספר "ברויאר" ביד בנימין (צילום: יעל בר מאור)

.

סיבוב בסככה שעיצבו מוריה-סקלי בגן לאומי בית שאן

רגע לפני שהגעתי לאנדרטת הנופלים, הלכתי לראות מה חדש בגן הלאומי בית שאן. ברשימה הזו אעסוק בסככת ההצללה ובית השימוש בכניסה לאתר.

אני לא רוצה להיכנס עכשיו לביקורת שיש לי על התפיסה הכוללת של בית שאן, בה תופס הגן הלאומי חלק מרכזי. אם אתחיל עם זה אני לא אגמור… אבל אומר רק, שבכל ביקור שלי בבית שאן אני מוצא שוב ושוב שהגן הלאומי הוא העונש הגדול ביותר שיש לתושבי העיר הזו. אולי על הנייר הוא נראה כמו משאב תיירותי, תרבותי וכלכלי אבל בפועל לא זה ולא זה ולא זה. הוא אפילו לא נכלל ברשימת עשרת האתרים המבוקרים בישראל (מצדה, גן החיות התנ"כי בירושלים והספארי ברמת גן בראש הרשימה).

בבית שאן הרסו שכונות שלימות כדי לחשוף עתיקות שמרביתן טרם נחשפו ועצרו פיתוח עירוני הגיוני. הגן הלאומי יצר נתק בין אזור התעסוקה לעיר. נתק משמעותי לא פחות קיים בין העיר עצמה ובין הגן הלאומי. משאבים עצומים מושקעים בכל מיני רעיונות דבילים שקשורים לגן על חשבון העיר. אף אחד מהמבקרים בגן לא עוצר בכלל בעיר שלא השכילה לפתוח מסעדה נורמלית. במסעדה היחידה בעיר, 'שיפודי הכיכר', יש מניסיון שירות רע מאד. עכשיו בית שאן נכנסת להכנת תכנית מתאר, שצפוי שלא תתרום משמעותית לעיר ותמשיך את תהליך גסיסתה הארוך.

אז מה צריך לעשות? אתייחס לכך בהמשך.

.

מבט על תל בית שאן מכיוון הסככה שבכניסה לאתר

.

סיבוב במתחם עמידר ברמת אביב / תכנון נוף של דן צור וליפא יהלום

לכאורה גינה משותפת של כמה בניינים אך למעשה מדובר בשילוב תכנון מעולה של מבנים ונוף, שיכולים היו להיות בכל מקום בארץ. מפני שאנחנו מופקרים לידיהם של יזמים שמפקירים בעצמם את בתינו לאדריכלים גרועים, את רמת הפיתוח שתמצאו ברשימה זו, כנראה אתם לא מכירים. לא מדובר פה בעלויות גבוהות או רעיונות גאוניים, אלא בכמה הרים וגבעות… לצערי, מה שמכוון היום את בוני בתינו היא מחשבה צרה: לבנות בניין (לא בית) ולקבל את השכר כדי לגמור את החודש ולא מעבר לזה.

מה יש כאן?: קבוצה של 13 בניינים מטיפוס H עם 208 יח"ד, שהוקמו בשנות 1960. טיפוסים אלה ניתן למצוא בכל פינה בארץ: ארבע דירות בקומה, כשכל זוג דירות צמודות מקושר לזוג נוסף באמצעות חדר מדורגות בגרעין הבניין – וכך נוצרת תכנית בצורת האות H. המבנים כאן הם טיפוסיים, אלא שבאמצעות פעולה מאד פשוטה: הזזה ויצירת קיר משותף בין כל שני מבנים כך שייצרו מתחם פתוח/בטוח משותף לכל הדיירים ללא גדר מפרידה בין מבנה לשכנו. לפיתוח השטח המשותף, לא לקחו קצב, מורה או נהג משאית, אלא צמד אדריכלי נוף – ליפא יהלום ודן צור (לימים חתני פרס ישראל), שדאגו לתת למקום את תבנית הנוף הייחודית לו. ועל כך ברשימה זו.

.

דיירים בכניסה לאחד המבנים

.

מבעד למבוך הבטון במרכז המתחם

.

סיבוב באנדרטת הקרון ובגן חסידי אומות העולם ביד ושם

13 פעמים מוזכרת המילה "שואה" בהטיות שונות בתנ"ך. כבר ב-1938 בעקבות אירועי ליל הבדולח, נקשר המונח לראשונה למאורעות שחוו יהודי גרמניה והמונח הפך מייד למושג המתאר את שעבר על היהודים בזמן המלחמה. היום, 67 שנים מאז הסתיימה מלחמת העולם השניה, המונח עדיין שמיש ואין שבוע שבו אחד ממנהיגינו אינו מזכיר את השואה, זו שהיתה וזו שממנה הם רוצים שנחשוש. אלא שעכשיו זה נשמע כמו ליצנות, ובעיקר כשמטרת השימוש נועדה למטרות של הפחדה ואיום.

מהיכן אזרו אומץ אותם מנהיגינו האהובים לעשות מהשואה מילת קסם של קרקס הפחדות? ביד ושם אין קרקס עם אוהל וליצנים אבל יש קרון. כמעט כמו תיאטרון הקרון שפועל שנים בחלק אחר בעיר.

בין אוהל יזכור לבקעת הקהילות ביד ושם, שוכנות זו מעל זו שתי אנדרטאות שהוקמו בשנות התשעים. שתיהן סמוכות פיסית זו לזו, אך רחוקות במשמעות העומדת בבסיסן.

אנדרטת הקרון נראית כאילו פרצה מתוך פארק שעשועים אפל. תוכננה על ידי האדריכל הקנדי (היום פועל בבוסטון) משה ספדיה ונחנכה בינואר 1995, במסגרת האירועים לציון 50 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית ולשחרור המחנות. מול הרכות והאנושיות של הגן שעיצבו למרגלותיו צמד אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, זרק ספדיה ספק בדיחה ספק לגלוג על האינטליגנציה של המבקרים. שוב בחרו כאן לדחוף הישר לפנים חוויה של 15 שניות שנשכחת מייד. הגן נשאר יותר.

גן חסידי אומות העולם ביד ושם הוא מהעבודות המאוחרות של ליפא יהלום ודן צור (שזכו על פועלם בפרס ישראל). הגן שנחנך ב-1993, השנה בה גם פרש יהלום מהמקצוע, הוא מהעבודות המעולות שתכננו השניים ואולי אף ניתן להכתירו כשירת הברבור של שותפות פוריה שהחזיקה מעמד 40 שנה. כאן לא תמצאו גימיקים. זהו גן זיכרון שמתבסס על רעיון פשוט: יער שבתוכו אתר זיכרון המורכב מחדרים פתוחים לציון אנשים שסיכנו את נפשם להצלת יהודים.

.

חלק מגן חסידי אומות העולם

.

אנדרטת הקרון

סיבוב בבקעת הקהילות בקצה יד ושם

לפני שלוש שנים כשהתחלתי עם הבלוג, כותרת המשנה שנתתי לו: "ארכיטקטורה ופוליטיקה בדיסנילנד מקומי" התכוונה בדיוק לפרויקטים מהסוג של "בקעת הקהילות" ביד ושם. בלונה פארק יש מבוך מראות בו דמותך משתקפת בכל כיוון, כאן נשקפים לך קירות אבן ושמות.

הפרויקט שזכה בתחרות ב-1980, עוצב אמנם על ידי שניים מאדריכלי הנוף הבכירים והבולטים מבני דור המדינה, אך כאן כבר נגמרה התמימות, הצניעות והפשטות. את החוויה השכלית החליף מופע ראווה, יקר ומורכב שנראה שמטרתו היא לבלבל את המבקר יותר מאשר לטעת בו תובנות על המציאות בה הוא חי, או לעצב את זיכרונו.

"בקעת הקהילות" ממוקמת בקצה הרחוק של יד ושם. מתלולית טבעית אחת, נוצר מבוך המורכב ממעברים וחדרים פתוחים חצובים בקרקע. את החציבה בגבעה מייצבים קירות בטון המחופים בלוחות אבן גיר שמזכירים אתר חשוב אחר בעיר: הכותל המערבי. כל חדר מוקדש לחבל ארץ אחר באירופה בו הוחרבו קהילות יהודיות. בכל חדר נקבע קיר שעליו חרוטים שמות הקהילות ויש כאן כ-5,000 כאלה. תשומת לב (ולא הכי מוצלחת) ניתנה לצורת הגופן שנבחר לאותם שמות חרוטים.

כל החדרים והמעברים נראים אותו הדבר. 10 דונם של מעברים צרים ועמוקים מתחילים לבלבל ולהלחיץ. גובה הדפנות: חמישה עד תשעה מטרים. את הרעיון של המקום קולטים מיד. במהלך השוטטות לפתע נחשפים לרחבה גדולה ובקצה שלה כניסה למבנה נסתר. בפנים יושב שומר משועמם ששקוע בקריאת הגיליון היומי של "ישראל היום". לפניו על הדלפק מונחת מפה של האתר עם סימון בולט של היציאה.

.

עמדת הכניסה משתלבת בבינוי האתר