ארכיון תג: אבן

סיבוב בשכונת משכנות האומה בירושלים

היתה לי חצי שעה פנויה לראות מה הולך בפרויקט "משכנות האומה" – שכונת מגורים חדשה במרכז ירושלים. יותר מתחם מאשר שכונה, כי חוץ ממגורים וכמה חנויות אין כאן כלום. לא מוסדות חינוך או תרבות שכונתיים, אלא רק מקום לישון בו. פרבר בעיר.

לפני 15 שנה שכן כאן משרד החוץ באוסף צריפים. אחרי שהמשרד עבר למשכנו החדש בקריית הממשלה, נהרסו הצריפים (וגם כמה מבנים היסטורים) ואחרי כמה עיכובים החלה הבנייה החדשה. עכשיו ניתן כבר לזהות בברור את שלוש שורות המבנים שמהן מורכב המתחם. חלק כבר מאוכלס וחלק עדיין בבנייה. יש גם כבר שתי חנויות שנפתחו ומספרה. הסתובבתי קצת וראיתי את האנשים שיצאו ונכנסו לבניינים המאוכלסים והמשותף לכל הנשים היו הפאות שחבשו. אז מי בא למספרה? כנראה הילדים והגברים.

שלטים על גדרות פח בחזיתות שלדי הבניינים שבבנייה מוכיחים כי את הכל תכנן כאן אדריכל אחד: סמי טיטו. קשה להתייחס למכלול כולו, כי המתחם רחוק מסיום ולמעשה חלקו הוא אתר בנייה אחד גדול. אבל כבר עכשיו אפשר להתייחס להיבטים אחרים.

ועל כך ברשימה זו.

.

1958300_923358807693702_6472846800832975351_n

על האש

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באנדרטת נרצחים ובקניון פרץ בדימונה

אחרי הסיבוב בתל שבע המשכנו מזרחה.

הייתי מורעב, אז עצרנו במסעדה הטובה ביותר שנמצאת על כביש 24 וממוקמת עמוק בתוך פרץ סנטר – הקניון של דימונה. אחר כך המשכנו לרדת לכיוון הערבה. בדרך, סמוך לשלט עליו כתוב נחל תמר, עצרנו באנדרטה שהוקמה בעקבות רצח שני אזרחים על ידי מה שהוגדר "מסתננים מירדן". אין לי הרבה מה להגיד על המקום, הוא פשוט יפה והולם את הכניסה לבקעת ים המלח והערבה.

.

IMG_20140608_150959

עמוד זיכרון

. להמשיך לקרוא

סיבוב בבית הכנסת בקיבוץ לביא

קיבוץ לביא נקרא על שם העיירה שהתקיימה למרגלותיו עד 1948 ונקראה לוביה. לוביה נמחקה ולביא נוסדה. במרכז הקיבוץ שהקימו עולים חדשים מאנגליה, הוקם גם בית כנסת. כאילו לא עברו 1,600 שנה מאז התמלא הגליל בבתי כנסת, בחרו מחדשי היישוב המקומי לבנות את בית הכנסת החדש ברוח אותם בתי כנסת שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות באזור. אגב, בקיבוץ מדגישים כי לביא מקורו ב"פונדקא דלוי" המוזכר בתלמוד ושכן על הדרך בין ציפורי לטבריה בתקופת בית שני.

מבנה בית הכנסת נחנך ב-1962 בתכנון האדריכל יוסף שנברגר שידוע בעיקר כמתכנן רחבת הכותל המערבי. כבר כתבתי כאן על כמה בתי כנסת שתכנן בקיבוצים: בכפר עציון, בחפץ חיים, בבארות יצחק וגם כתבתי עליו ערך בויקיפדיה.

שנות ה-60 וה-70 היו תקופת השיא ביצירתו של שנברגר, שהתמחה בעיקר במבני דת, והביקור שלי בארבעת בתי הכנסת שתכנן מציג רק חלק קטן מאוד מיצירתו. בית הכנסת בלביא נחשב בקרב מתכנני בתי כנסת כאחת היצירות הטובות שלו. קשה לצלם אותו ולכן כדאי פשוט לבוא ולבקר. הוא פתוח כל הזמן. הבניין נחנך ב-1962 ושלושים שנה לאחר מכן נערכו בו שינויים ברוח הבניין המקורי. קשה לזהות מה מקור ומה תוספת, הודות לעבודה המעולה של האדריכל טוביה קץ שהיה גם שותפו וממשיך דרכו של שנברגר לאחר שנפטר ב-1982 בגיל 60.

בשנים האחרונות אדריכלות מבני הדת (בתי כנסת, ישיבות) מדרדרת ומדרדרת. בעבר היו אדריכלים כמו אבא אלחנני, עמירם חרל"פ ודוד קאסוטו שדאגו לעורר דיון בנושא. היום אין אף אחד ולכן משתדל להציג כאן מידי פעם גם בתי כנסת.

ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_20140515_185938

תאורה טבעית ומלאכותית בעזרת הנשים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בהתנחלות יקיר

בכניסה ליקיר שבמרכז השומרון יש מעגל תנועה ובמרכזו "חורבה" מלאכותית. החורבה מורכבת ממדרגות אבן שלא מובילות לשום מקום, תוך שהן יוצרות קשת שגם היא לא שלימה רק נשענת בקצה שלה על עמוד בטון.

מה משמעות הפסל? מדוע בחר האמן להדגיש את חוסר התכלתיות – גם של הקשת וגם של המדרגות? האם זו בדיחה על הכיבוש או על תושבי הארץ הקודמים שעדיין חיים פה בסביבה? האם יש כאן רמז לעתיד, שכל מפעל הבנייה הנוכחי יגדע? או שמא סתם האמן ומזמיני העבודה לא העניקו מחשבה יתירה למה שהם יוצרים, וכל תושבי ואורחי יקיר חולפים על פני הפסל בשוויון נפש מבלי להשקיע מחשבה שניה על מה שהם רואים, כי לפעמים עדיף להישאר עיוור?

בדרך ל"עמנואל – עיר העתיד" עצרנו לאכול משהו לארוחת בוקר ביקיר. פספסנו את הפנייה בכביש לחומוס של הג'ינג'י בקיבוץ עינת אז המשכנו הלאה על כביש 5 עמוק לתוך השומרון. היא הוקמה ב-1981 על ידי גוש אמונים והפכה תוך זמן קצר ליישוב וילות סולידי. לפני כמה שנים הורחבה בכמה רחובות של וילות נוספות, כולן זהות.

אפשר היה לחשוב שלא נמצא כאן משהו מעניין (עצרנו רק כדי לאכול משהו), אבל גם בתוך השכפול והסתמיות אפשר ללמוד. ועל כך ברשימה זו.

תודה לשאול על טקסט קצר שכתב במיוחד לרשימה.

.

1601292_791480030881581_650245419_n

רחוב הראשונים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בתי ספר 13: שניים חדשים בישובים ערביים בגליל

השבוע מלאו חמש שנים לבלוג.

חשבתי שיהיה מעניין להביא שני בתי ספר שנפתחו השנה בסביבת העיר נצרת: יסודי בכפר כנא ותיכון ביפיע. את שני בתי הספר תכנן האדריכל איאד אבו-גאנם, תושב יפיע, הפעיל בעיקר במגזר הערבי בצפון. חשבתי ששני בתי הספר האלה יעמדו במרכזו של מדור קבוע שאני כותב כבר ארבע שנים בכתב העת הד החינוך. בשני בתי הספר נבנה רק השלב הראשון.

כבר בביקור עצמו הבנתי שאלה אמנם מתקנים נאים שעונים על הצורך בקורת גג לתלמידים ולמורים, אבל הם לא הרבה יותר מזה. האדריכל לא התלווה אלי אבל מנהלי בתי הספר כן. בשניהם למדתי על הטעויות התכנוניות ועל הנתק בין האדריכל ובין המשתמשים בבניין. המנהלים סיפרו שמעולם לא פגשו או דברו עם האדריכל, מפגש שיכול היה לפתור כל מיני בעיות ושינויים נדרשים שצומחים מתוך הפעילות בבניין. למשל: בבית הספר היסודי חסרים סביבות לימוד פרטניות, וחוץ מהכיתות הרגילות אין מקום אחר לשבת. בכתות גובה החלון מצוי כך שהיושבים בכתה לא יכולים לצפות בנוף. בחצר לא נשתל אפילו עץ אחד ואין גם הכנה לשתילה של צמחיה.  הכל מרוצף במרצפות בטון אפור.

בתיכון חזרו כמה מהטעויות שראיתי ביסודי, וכאן הצטרפו דלתות שאמורות לקשר לחצרות קטנות שמקיפות את בית הספר ונועדו לתלמידים בשעות ההפסקה, אלא שבגלל בחירה לא נכונה של דלתות, מנהל בית הספר נעל בשרשראות את כל הדלתות וכך הכניסה והיציאה היחידה מהבניין היא דרך הכניסה הראשית.

בסוף קיבלו בתי הספר האלה עמוד אחד בפתח הגיליון, ואת המדור הקדשתי להצגת דוגמאות לטיפול בחזיתות בתי ספר, אבל זה לא לכאן.

.

1526820_759315537431364_1878511494_n

בינתיים רק שלב א': מבנה הכניסה לתיכון ע"ש דרוויש ביפיע

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בגשר הסינמטק בירושלים

רשימה מספר 362.

אחד מגשרי הולכי הרגל הכי נוחים בארץ נמצא בקצה ירושלים בדרך חברון ומקשר בין הסינמטק ובין האזור של הכנסיה הסקוטית, גן בלומפילד וגן הפעמון. מדובר בגשר שעובר מעל לכביש סואן ומסוכן, שעד הקמת הגשר גבה את חייהם של מספר לא מבוטל של הולכי רגל, ובעקבות אותן תאונות הושלם הגשר ב-1988 על ידי הקרן לירושלים ובתכנון האדריכל נחמיה גורלי. הוא ידוע כ"גשר הסינמטק", אבל שמו הרשמי הוא "גשר בני ברית" על שם הארגון שסייע בהקמתו.

גשר קצר יחסית (אורכו 32 מטרים בלבד) אבל הוא גם נוח וגם נראה כי הושקעה בו מחשבה עיצובית + פסל של יגאל תומרקין. ועל כך ברשימה זו.

.

1501532_742929062403345_659546816_o

מבט מלמטה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במואזין המפורסם של מגדל דוד

לפני כמה שבועות פרסמתי כתבה על החפירות מתחת לבית המעצר בקישלה. במסגרת אירועי "בתים מבפנים" אפשר יהיה לסייר בחפירות. בעת הביקור, רציתי שהצלם יצלם את גג המבנה ממקום גבוה כדי שהקוראים יבינו היכן הוא ממוקם ביחס לסביבתו. המבנה הכי גבוה היה צריח המסגד שב"מגדל דוד" (המסגד שוכן למטה כחלק מהמוזיאון). ביקשתי רשות מהנהלת מוזיאון מגדל דוד וקבלתי באופן חריג לטפס לצריח הצר.

מדובר במסגד שהוקם ב-1213 וחודש ב-1310, זאת יודעים הודות לשתי כתובות המצויות בו. אך מתי נבנה הצריח עצמו לא הצלחתי לגלות. הצריח העגול מתנשא מעל המסגד ונועד לשרת מואזין הקורא למאמינים לבוא לתפילה.

הצריח אסור לכניסת מבקרים בגלל המדרגות הצרות יתר על המידה שמובילות אל ראשו, אך המראה שנחשף ממנו מרהיב ומיוחד. הצריח הזה הפך לאחד מסמליה של ירושלים לאורך הדורות האחרונים, אך אפשר רק לצפות עליו ולא לבקר בו. את ההזדמנות לתצפת ממנו ניצלתי וכעת אני מביא כאן את התמונות וגם סרטון קצר שצלמתי.

.

IMG_20130902_150011

מגדל דוד במבט מהקישלה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בניצן ובאנדרטה של יסקי ופובזנר בבית קברות ניצנים

יומני היקר, ביום ששי שעבר בדרכי מכאן לשם, בחרתי לעצור ולבקר בעבודה מאד ישנה של האדריכל אברהם יסקי, אותה תכנן בשותפות עם האדריכל שמעון פובזנר והפסל משה ציפר: קבר אחים לחללי ניצנים שנפלו במלחמת העצמאות. בדרך גם בקרתי בניצן הצמודה. אז מה יש בעבודה הזו שאין באף עבודה אחרת של יסקי? זו העבודה הראשונה שביצע יסקי כאדריכל עצמאי.

.

IMG_4049

זווית פחות שגרתית של האנדרטה מעל לקבר האחים

. להמשיך לקרוא

סיבוב באל-סמיריה + רגבה + לוחמי הגטאות

הורה! ארצינו היפה והזוהרת שולחת לנו אלף חיוכים ושמש חביבה יצאה לשוח. בזמן שהאבא מתעסק עם הבנק, הבן מטפל בילדה ורוח הקודש קורעת את המדינה, יצאתי עם רועי לראות את ארצנו שלנו, של עם הסגולה. אכן ארץ נהדרת, מלאה בחשדנים ובעורכי דין, אך גם בבחורות השוות בתבל …ותודה לדיקפריו ששחרר לנו את הסחורה.

כשרועי אמר שצריך לנסוע לצפון, לפגישה במועצה האזורית מטה אשר, סידרתי את זה ככה שיהיה לנו הרבה מה לראות מסביב. לא מעט הודות למיקי גוטשלק, איש שייטת 13, שחוקר כיום פרשיות עלומות מעברה של ארץ ישראל. בעקבות אחת מהרשימות שלי כאן, הזמין אותי גוטשלק להצטרף אליו ולהתוודות לאחת מהן (ועל כך בשבוע הבא).

אז אחרי שסיירנו בכפרי הגליל ג'דיידה ומכר, ראינו שהקדמנו לפגישה, אז שוטטנו בין השיחים המסתירים ללא הרבה הצלחה את השרידים האחרונים של הכפר אל-סמיריה שהיה פה עד 1948. היום הכפר הרוס, תושביו פזורים בערי הגליל ובחו"ל, וכאן מנסים רק לשכוח. אז אני באתי כאן כדי לזכור.

.

צבר

 .

המסגד

.

לא הרבה נותר מהכפר השוכן 6 ק"מ צפונית לעכו, בין קיבוץ לוחמי הגטאות שהוקם על אדמותיו לבין מושב העובדים רגבה. כיום שוכנים משרדי המועצה האזורית ממש על בתי הכפר, כשלמרגלות מדרגות הכניסה למבנה המועצה – פרוס בית הקברות שנותר כמעט בשלמותו על מכונו.

לא הרבה שרד, אבל מספיק כדי לזכור ולספר את שהיה כאן: מסגד הכפר שהוקם בשנת 1936 נותר שלם אך פתחיו אטומים, בית הקברות נותר שלם, עשרות בורות המים שחפרו התושבים ומהם שאבו את מימיהם – נסתמו ונאטמו והמבצר הצלבני סומיליריה נותר על מכונו. גם הכביש הישן שחיבר את עכו עם צפון רצועת החוף (ראש הניקרה, ביירות וכו'), ושחצה בעבר הרחוק את הכפר נותר שומם עם הקמתו של הכביש החדש, אך עדיין קיים. וכמובן ששיחי הצבר לא נמחקו וממשיכים להנכיח את המציאות שאותה מבקשים יושבי המקום הנוכחים למחוק.

זה לא נמאס לראות עוד ועוד יישובים שלמים, שנמחקו על ידי ישראל אחרי 1948. רק כשנחשפים לגודל ועוצמת ההרס שבוצעו כאן – אז מתחילים להבין את האסון שעבר על המרחב הזה במקביל לניצחון של ישראל במלחמה.

השם אל-סמיריה מקורו בשם שהוענק למקום על ידי הצלבנים, שהקימו בצמוד לדרך החשובה שעברה במקום מבצר, ככל הנראה על בסיסו של מבצר קדום יותר. המקום אוכלס מחדש במאה ה-16 על ידי משפחות ערביות, שעסקו רובן ככולן בחקלאות. בשנת 1814 הושלמה אמת המים שסיפקה מי שתיה לעכו, שמקורם במעיינות כברי, מרחק של 12 ק"מ. האמה מלווה את כביש 4, והקטע הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות הוא הקטע המרשים בה.

על קיבוץ לוחמי הגטאות כבר כתבתי כאן, אך הפעם לא ניכנסתי לקיבוץ אלא נותרתי על גדתו המערבית. אנשי הקיבוץ עסוקים ככל הנראה בענייני כספים (כמו כל "מלח הארץ" הזולל ושובע), וכך יצא שאמת המים המלווה את הדופן המערבית של הקיבוץ ומשיקה לכביש 4 – מוזנחת, מתמוטטת, מפורקת ומוסתרת מאחורי צמחיה מיותרת. במקום להפוך את האמה המפוארת לסמלו של המקום, לשקם אותה, לתחזק אותה ולהאיר אותה – המקום יימחק תוך זמן לא רב על ידי שיני הזמן וסתם קיבוצניקים סתומים ומותשים.

אין לי מושג איך מקיבוץ בו שכן ופעל משה קופפרמן – גדול האמנים הישראלים, שלא פעם ניתן לזהות בעבודותיו מרכיב המזכיר את אמת המים (וניתן לזהות זאת במפורש בדפי הסקיצות שלו) – דווקא כאן כל כך מזלזלים באמה הזו. אגב, היות והאמה הוקמה בעת החדשה לא חל עליה חוק העתיקות.

פעם חשבתי שתופעת ה"מגיע לי", היא תופעה ישראלית חדשה שצמחה לה ממש בשנים האחרונות, אבל אחרי שאני רואה את כל ההזנחה, ההשתלטות וההרס – אני מבין שזו תרבות שהייתה קיימת כאן כבר מאז ראשית ימיה של הציונות.

כיבוש הגליל במלחמת העצמאות התחיל דווקא בכפר זה, ששכן ממש על הדרך שחיברה את היישובים הישראלים בצפון עם חיפה והמרכז. הדרך הישנה עדיין קיימת, נטושה ומכוסה בשיחי צבר שכעת הפירות בהם מבשילים. מרבית תושבי הכפר ברחו וגורשו ללבנון או לכפרים אחרים בגליל, במסע נידודים שעבר במספר תחנות שלא הקלו על הפליטים.

מודעות עצמית זה כנראה הקטע החלש אצל היישובים פה בסביבה שיושבים כאן בשקט ובועלים את האדמה. מכל מקום, מפתיע לגלות דברים מדצמבר 1981 פרי עטו של חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות צביקה דרור, שהופיעו ב"דפים" ומופיעים בחוברת שהוציאה לאחרונה 'זוכרות': "נטענו הרבה עצים, הברושים בחצר שלנו הם יפים. כל אורח אומר זאת, וכך גם אנחנו מרגישים. כמו אנשי דגניה, גם אנו מתגאים בברושים שלנו. אבל ישנו בחצר גם הברוש ההוא, ברוש התאומים, הברוש שלא אנו נטענו. עם עובדות צריך להתמודד, לא להתעלם, שאחרת גדלים הילידם ולפעמים הם אומרים לנו שאפשר לראות את השקר על הפנים שלנו".

* * *

אחרי הפגישה שלנו במועצה האזורית מטה אשר, שכאמור בית הקברות ממש פרוס בכניסה למבנה. המשכנו לרגבה. בבית העם במקום, סידר בחור כסאות לקראת אסיפה. נושא ההפרטה כאן מגיע לשלבים מתקדמים האמורים לשים סוף לשותפות במקום.

מגדל הביטחון (שהוא גם מגדל מים) עדיין משקיף על אל-סמיריה, וכמו הכפר החרב – מתחיל אף הוא להראות סימני חורבן.

.

שלט שקבעו כאן חברות וחברי עמותת זוכרות

:אמת המים על הדופן המערבית של קיבוץ לוחמי הגיטאות:
:מושב רגבה:
.
ובזמן שרועי ממתין להצגה שלעולם לא תתחיל, הרי לכם המנון בית ספר רגבה
רגבה זה יותר מסתם בית-ספר / ממני כבר מזמן הוא קיבל ציון 10
לי זו חממה, ממש בית חם / יש קשר אישי ויחס לכולם
כאן דרך ארץ קודמת לתורה / כך מלמדים כל תלמיד מהשורה
מקנים ערכים וכמובן השכלה / ולומדים לעבוד בשיתוף פעולה
פזמון
בית ספרי רגבה על גבעה הוא נכון / בין אמת המים והים התיכון
אוטובוס צהוב אותנו מסיע / משמונה ישובים ממהר להגיע
%d בלוגרים אהבו את זה: