Category Archives: תיאוריה

תערוכה+אירוע+ספר על מפעל ארגמן ביבנה

לפני שנה כתבתי כאן על מפעל ארגמן ביבנה שתכנן האדריכל רם כרמי בשנות הששים העליזות. בין השאר, חיפשתי אז תכניות של הבניין וגם מצאתי ועכשיו בתערוכה חלק מאותם חומרים יוצגו במסגרת תערוכה שתועלה למשך 10 ימים בלבד בגלריה שבבית האדריכל.

 

ההזמנה - לחצו להגדלה

להמשיך לקרוא

סיבוב על הפרויקטים של אדריכל סלו הרשמן ליום השואה

זו כתבה שאני אוהב במיוחד, כי מבחינתי בתור מישהו שחקר את עבודתו של האדריכל סלו הרשמן יש בה חידוש גדול. הרשמן ספג הרבה ביקורת במהלך הקריירה שלו. בשיחה שערכתי עמו בעבר, טען שהכיכרות והחצרות ששילב בפרויקטים נועדו ליצור חלל משותף "כמו בפיאצות בפירנצה". ההשוואה המגוחכת הזו, הותירה אותי עם ספק האם הוא אכן חושב שהדברים האלה משתווים באיכותם לכיכרות האיטלקיות. בשיחה איתו היום לקראת יום השואה, חושף הרשמן את שורשיו האמיתיים של המרכיב הזה בעבודתיו, את משמעותו וחשיבותו.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאיתי – על העריכה ולצבי על הדימויים, וכמובן לאחל לסלו הרשמן המשך עבודה פוריה ובריאות שלימה. 

 

סלו הרשמן במשרדו (במהלך הראיון הקודם שנערך עמו בשנת 2009)

 

להמשיך לקרוא

Xnet

חברות וחברים יקרים,

מעתה פועלת במה חדשה ברשת: Xnet הכוללת ערוץ שלם המוקדש לאדריכלות. אני חושב שכדאי מאד להכנס לשם. תנו כמה ימים שהעסק יתחיל לתקתק, ויהיה אחלה.

אמנם בשלב זה עדיין לא ניתן לראות את כל מה שהאתר הזה מציע כי הוא במעין השקה, אבל כבר עכשיו אפשר לראות שיש פה משהו חדש ומרתק, וגם אני כותב שם. כך לדוגמא רק עכשיו תוכלו למצוא שם 8 כתבות שכתבתי על פה ושם (גם במדור עיצוב):

http://www.xnet.co.il/architecture/home/0,14710,L-3377,00.html

ביי בנתיים,

מיכאל

סיבוב על הגיליון האחרון של כתב העת Planning Theory & Practice

במעבדה לעיצוב עירוני בה אני חבר מתוקף העובדה שאני כותב במסגרתה את עבודת התיזה שלי, מידי שבוע אחד מחברי המעבדה מציג סקירה של אחד מכתבי העת בתחום התכנון מהעולם. ניסיתי להתחמק מהמטלה הזו, היות ואין לי זמן לדברים האלה. לא מדובר בסתם לרפרף בגיליון, אלא על המציג חובה לכתוב מעין הצגה וסיכום של כתב העת והגיליון עצמו. ניסיתי להתחמק אבל בסוף זה לא הלך ונדרשתי להציג כמו כל אחד אחר.

היות ואני שונא לעשות דברים לחינם, בחרתי להציג בפניכם את הטקסט הקצר שכתבתי. הרשימה הזו מציגה את אחד מכתבי העת החשובים בעולם התכנון וכן את תוכן הגיליון האחרון. כך שגם אתם תוכלו ללמוד מה מעסיק היום את חזית התיאוריה והפרקטיקה בתחום התכנון.

 

כריכת כתב העת

 

להמשיך לקרוא

סיבוב אצל כתב האדריכלות נועם דביר

הכתיבה על אדריכלות בישראל היא תחום מצומצם, אבל דווקא לאחרונה לא מעט הודות לאינטרנט ולדור צעיר נראה שיש שינוי והתעוררות מסוימת. אם יש מישהו שכן מקפיד לכתוב בנושא בקביעות זה נועם דביר – כתב האדריכלות של עיתון "הארץ".  לכן, נראה היה לי מתאים לערוך אתו שיחה על מצב הכתיבה על אדריכלות ובאותה הזדמנות לראות איפה מתבשלות כל אותן כתבות שהוא כותב.

דביר מתגורר במרחק דקת הליכה מבית העירייה הישן שברחוב ביאליק. דירה מעוצבת – בדיוק כפי שאחד שנושא את הטייטל "כתב אדריכלות" צריך להחזיק.

.

נועם דביר סמוך לשולחן הכתיבה (ברקע: עבודה של ערן שקין)

להמשיך לקרוא

סיבוב בארכיון אדריכלות ישראל

כבר שנים מדברים על הקמתו של ארכיון ראוי לשמו שיכיל את כל אותם חומרים הקשורים לתכנון בישראל. התחלה לארכיון הייתה לפני שנים בטכניון וגוועה וכעת בלב תל אביב במרתפי מגדל שלום, במקום בו ניצבה בעבר אחת מיצירות האדריכלות המרתקות – גימנסיה הרצליה, שוכן לו היום הארכיון לאדריכלות ישראל.

הגעתי לארכיון מספר פעמים וברשימה הזו ישנן שתי קבוצות תמונות אותן ערבבתי. חלקן צולמו קודם לשיפוץ וההרחבה שעבר הארכיון וחלקן לאחר מכן, זה לא באמת משנה מי קודם ומי אחרי, זו פשוט הזדמנות להכיר ולדעת שכזה דבר נמצא בסביבה. בינתיים מדובר ביוזמה פרטית שלא נהנית מתמיכה קבועה ורצינית, אלא בשיגעון של אדם אחד לדבר – האדר' צבי אלחייני. נקווה שמישהו כבר ישלוף את הכפפה ויאפשר לארכיון להתקיים באופן מכובד ואף להרחיבו לחללי תצוגה ראויים – כפי שהאדריכלות הישראלית ראויה לה. ועד אז: סיבוב+ראיון עם צבי אלחייני+בקשה קטנה לסיום.

.

על הקיר של הארכיון: שיכון לדוגמא ברמת אביב, רם כרמי, מודל מוקדם של כיכר המדינה, שיכונים ותמונת מחזור של ישיבת נחלים

להמשיך לקרוא

50 שנה לפטירתו של האדריכל זאב רכטר

מספר עגול הוא סיבה למסיבה גם אם משהו מת. ממש היום חל יום השנה ה-50 לפטירתו של האדריכל זאב רכטר – אבי שושלת הרכטרים, לכן, אני מוצא לנכון להקדיש רשימה לזכרו.

השנה ניתן לחגוג גם 200 שנה למותו של רבי נחמן מברסלב, 120 להולדת שרה אהרונסון, אביגדור המאירי והמשוררת רחל, 100 שנה להולדת משה וילנסקי ונתן אלתרמן, 60 להולדתם של שם טוב לוי, דודו גבע ויהודה פוליקר, 50 להולדתם של אורי אורבך, שלי יחימוביץ' ודן תורן, 40 להולדת יגאל עמיר והכי חשוב: 25 להולדתה של בר רפאלי. אז רגל 50 שנה לאחד מהאדריכלים המשפיעים כאן, שלא נראה לי שמישהו ציין את המועד, אני בוחר להוציא מהבוידעם מאמר שנכתב לזכרו של רכטר על ידי האדריכל אברהם ארליק (1991-1905) – מורה בטכניון ומבקר אדריכלות שהרבה לכתוב במחצית השניה של המאה העשרים כמעט בכל כתב עת ועיתון יומי שיצא בישראל. את המאמר הקדיש ארליק לזכרו של רכטר – בשנת 1961 הוא יום השנה הראשון לפטירתו, והוא פורסם בעיתון אגודת האינג'נרים והארכיטקטים.

.

זאב רכטר, שנות החמישים (התמונה נסרקה מתוך ספרו של רן שחורי: זאב רכטר)

להמשיך לקרוא

סיבוב תיאורטי רדיקאלי במעונות ים / בת ים

אחד מהפרויקטים הבולטים שהתקיים, ולמעשה ממשיך, במסגרת הביאנלה הבינלאומית בבת ים לאדריכלות הנוף העירוני (אוצרות: סיגל בר ניר ויעל מוריה) היה הפרויקט של המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. רשימה על המעבדה פרסמתי כאן בעבר.

צוות הפרויקט הורכב מקבוצת סטודנטים לתארים מתקדמים בראשות פרופ' טובי פנסטר והביא רוח חדשה ומאתגרת גם לביאנלה וגם לשיטות העבודה של העירייה ובכלל של מערכת התכנון החטייארית הנהוגה בישראל.

רשימה זו מציגה בלשון פשוטה וקלה רעיון מורכב ורדיקלי שהנהיג הפרויקט הזה המצוי כאמור עדיין בתהליך. אני משער שבהמשך, פנסטר תערוך מאמר אקדמי, מובנה ושלם על הנושא אבל עד אז הטקסט הזה עומד לרשותכם.       

 
 

בת ימי גאה

  להמשיך לקרוא

כיצד נוסדה שדרות?

החודש חוגגת שדרות 55 שנה להיווסדה. בשנת 1985 התקיים בשדרות אירוע לציון 30 שנה לעלייתה על הקרקע – טקסט זה הנו הרצאה שניתנה באירוע זה. כותב ונושא הנאום – אינג' אליעזר ברוצקוס היה אחת מהדמויות הדומיננטיות בתחום התכנון בישראל של שנות החמישים והששים ובכלל זה הביא להקמתם של עשרות יישובים וגם העיר שדרות. באמצע שנות השמונים, תקופה בה הייאוש וההתמרמרות בפריפריה הגיעו לשיאים חדשים, נערך הערב המדובר אליו הוזמן ברוצקוס לספר כיצד הוקמה שדרות.

בהרצאה מתאר ברוצקוס את השתלשלות העיניינים מנקודת מבטו ותפיסתו המייצגת את הריבונות, ולכן הוא נמנע כמובן מלהכנס לנושאים שאינם עומדים בקנה האחד עם הנרטיב האשכנזי-ציוני. כך למשל בציינו את נושא "פיזור האוכלוסיה" הוא אינו יורד לאחד משורשי הרעיון ששימש למעשה אמצעי למידור גיאוגרפי של קבוצה אתנית בעלת מעמד חברתי-כלכלי ובכך הופרדה הקבוצה מהמרכז וקיבעה אותה. רק בעשור האחרון החל לעלות בישראל הקול הבוחן נושאים אתנוגרפים, ואני ממליץ לקרוא את מאמריה של ד"ר פנינה מוצפי-האלר – חוקרת חלוצה בתחום זה (כמה ממאמריה נגישים בתחתית הערך שלה בויקיפדיה).

 

שער חוברת פירסומית על שדרות (מקור: ארכיון טוביהו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב)

להמשיך לקרוא

סיבוב בערב נטוש על גג החללית בירקון שבעים

אתמול בערב התקיים בחללית בירקון שבעים האירוע החודשי של סדרת הארכיטקטורה "פיגומים", אליו הגיעו כמאה אורחים שבאו להאזין למספר הרצאות קצרות שעסקו כולן בצדדים שונים של המקום הנטוש.

יחד עם כרם הלברכט, שתכנן ומפעיל את החללית כבר כמה שנים יפות, בנינו את הערב ונוצר מצב בו אני גם קבלתי את תפקיד המנחה. הכנתי הרצאה שלימה שהייתה מתוכננת לפתוח את הערב ולהתייחס למקומו של המרחב הנטוש דרך מחקרים שנערכו בתחום התכנון, הסוציולוגיה והפילוסופיה, אבל ברגע שהמיקרופון ניפתח, חששתי כי דבר כזה יכול להכביד יתר על המידה על אוזני המאזינים בשעת ערב כה מאוחרת ולכן החלטתי לחתוך ורק להציג את האורחים ולקשור באופן זריז את ההרצאות לחבילה אחת.

אני רוצה להודות לכרם על הארגון המשותף, ולאורחים גילי, יואב, אופיר ושרון (וגם לחן שהביא בפני את מאמרו של ד"ר טים אדנסור ולמיכל). ברשימה הזו אציג לצד תמונות שצילמו כרם וגילי, את הטקסט הקצרצר שכתבתי לעצמי ואותו התכוננתי לפתח בעל פה.

 

מאזינים

  להמשיך לקרוא

סיבוב מצחיק על ספר חדש שקראתי

הבלוג הזה לא נועד להצחיק איש אבל הפעם אחרוג ממנהגי וזאת בעקבות ספר שהשאלתי מספריית החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב.

מדובר בספר שעל פניו נשמע מאד רציני ומקצועי והנושא בו הוא עוסק נוגע למרחב בו אנו חיים בעידן המודרני: "מיגדלים כושלים – בעיית התחזוקה ארוכת הטווח במיגדלי המגורים". הספר שיצא על ידי המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון שבחיפה נכתב על ידי פרופ' רחל אלתרמן שהיא מתכננת ערים ומשפטנית.

הסיפור יכול היה  להסתיים בשלב הזה, אבל דווקא כאן מחברת הספר בחרה להפוך אותו לעסק מבדח בעקבות תוספת שהדביקה לכל עותקי הספר לאחר הוצאתו – ועל כך ברשימה זו…

.

כריכת הספר

להמשיך לקרוא

סיבוב בויקיפדיה / אדריכלות ישראלית

60 רשימות ב-7 חודשים הביאו ל-30,000 כניסות. לאור המאורע, החלטתי לעצור מהסיבובים לרגע ולהעלות את נושא מיקומה של האדריכלות הישראלית ברשת האינטרנט. ממילא מסתובב לי כבר הראש, וזאת למרות שיש כמה סיבובים מוכנים כבר בקנה.

מכל מקום את הרשימות של שבוע הבא  / אקדיש למחזור של שירי אהבה.

לפני כמעט חמש שנים החלטתי שנמאס לי מהעובדה שכאשר אני מחפש ברשת משהו על אדריכל ישראלי זה או אחר, רוב הסיכויים שלא אמצא דבר. גם מדף הספרים דל מאד, וקשה למצוא חומרים על ארכיטקטורה ישראלית. החלטתי לעשות מעשה ובעקבות זאת הצטרפתי לאנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה, שפעלה בגרסה העברית שלה באותה העת כבר שנה ונעדרה כל ערך רציני שעסק באדריכלות ישראלית.

 

 

שלושת האדריכלים בהם בחרתי לפתוח את מלאכתי בויקיפדיה, היו שונים זה מזה: הראשון אריה שרון – ידוע ומפורסם בחוגים רבים ואף היה הראשון שזכה בפרס ישראל לאדריכלות, השני יונה פיטלסון – היה מוכר פחות אך היה ידוע היטב בקרב קהילת המתכננים. האדריכל השלישי צבי אפרת – היה ראש המחלקה בה למדתי ועסק בתחום התיאוריה של האדריכלות והעניק דגש על לימוד מסורת האדריכלות המקומית.

לבד מנתונים פשוטים כדוגמת קורות חיים בסיסיים ורשימת עבודות בולטות, היו חסרים תמונות של הפרויקטים – וכך התחלתי להעלות תמונות עדכניות של עבודותיהם של האדריכלים, שלא פעם היו במצב מביש בעת הצילום, פעמים צולמו האתרים עשרות שנים לאחר שהוקמו ונחנכו, דבר אשר לא היטיב עם המבנים. כאן למעשה, ניתן היה להכניס באמצעות התמונות משהו שמעבר למידע והידע המוצגים באנציקלופדיה: האם הבניין עמד במבחן הזמן? כיצד הבניין פועל במרחב בו הוא קיים? כיצד משתמשים בו? ועוד שאלות שכאלה עליהן ניתן לענות פעמים באמצעות תמונה אחת בודדת.

העלאת ערכים על אדריכלים ניתקלה בהסתייגות מצד חלק לא מבוטל מחברי ויקיפדיה, לגבי האם אותם אדריכלים אכן ראויים לערך. בתגובה פתחתי בסאגת "מייקל לואיס".

לואיס שהיה דוגמן וכדורסלן לרגע, זכה לערך שדחק את הסופר מייקל לואיס אל השוליים וגרר אחריו דיון ארוך ומגוכח האם מייקל לואיס ראוי לערך אנציקלופדי. לבסוף, לאחר דיון סוער שבמהלכו הוצגו שלל טיעונים להצדקת הערך – נותר הערך על כנו, ובכך הוכח כי כל אפס ראוי לערך. סאגת לואיס בה היו מעורבים עשרות ויקיפדים זכתה לדיונים ארוכים ורציניים (ראו כאן וכאן) ולשלל כתבות בעיתונות (הארץ הזכיר את הסיפור בשתי כתבות, כאן ברשימות גם נכתב על זה ובכלל היה אחלה בלאגן).

מייקל לואיס אולי עזר, אבל הערך שכתבתי על אחד ממשרדי האדריכלים הצעירים והכשרוניים פשוט נמחק בלי הרבה שאלות. הערך היה על פועלם של הצמד הצעיר והמוצלח ויינשטיין-ועדיה אדריכלים, שתכננו בין השאר את יקב יראון, מועצה אזורית מנשה ומרכז מבקרים בפארק אילון. יחד עם זאת, בעיני כמה ילדים בני 13 ואיזה דוקטורנט לפיסיקה שניהלו ביד רמה את ויקיפדיה, העסק לא נראה משמעותי – והערך נמחק. בנוסף, היה דיון אם יש מקום בכלל לכתוב דברי הערכה על פועלם של האדריכלים, ובמסקנת ביניים הוחלט שלא לציין זאת, היות והדבר אינו אובייקטיבי, ושוב הנושא הוחלט על ידי כמה ילדונים. רק לאחר כמה שנים, חלה התעוררות בויקיפדיה, והוחל בשילובם של דברי הערכה המסבירים את תרומתו ומיקומו של האדריכל בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית.

לרעיון הזה שייכתבו ערכים בויקיפדיה על אדריכלים ישראלים – שבנו וממשיכים לבנות את הארץ, ניסיתי לגייס תלמידים וחברים לספספל הלימודים, אך לצערי איש לא נענה לאתגר. למעט מקרה בודד של בחור או שניים מהטכניון, עד היום איש לא העשיר את הערכים הישראלים באתר.

בכל מקרה כיום ויקיפדיה מחזיקה מטען לא בוטל של מידע וידע לגבי הארכיטקטורה הישראלית וניתן לומר שבהחלט יש כאן בסיס והתחלה ואני מקווה שבזמן הקרוב ייכנסו עוד יודעי דבר ויעשירו את הערכים ויוסיפו על ההיצע הקיים.

כל פיסת מידע שהגיעה לידי על אדריכל ותיק או כזה שמתחת לאדמה – מייד דאגתי לעבדה ולשמרה לכדי ערך, בצירוף תמונות מתאימות של פרויקטים שתכנן. כך נוצרה לה התחלה של ערך נאה. לצערי, לא כך היה הדבר בחלק לא מבוטל של הערכים, אך הם בהחלט מהווים בסיס והזמן אני מקווה ייעשה את שלו.

אדריכלים נוספים, על אלה שהזכרתי, עליהם כתבתי ערך או תרמתי מידע ותצלומים:

מוטי בן חורין – שתיכנן את דיזינגוף סנטר, בית אסיה ומגדל המצודה. 

זאב רכטר – חבר "חוג הארכיטקטים" התל אביבי, תיכנן את בית אנגל, בנייני האומה והיכל התרבות.

נילי פורטוגלי – הביאה את הבשורה של כריסטופר אלכסנדר לארץ ישראל.

מוניו גיתאי-ויינראוב – תיכנן בעיקר שיכונים אך גם מבני ציבור מרכזיים בחיפה והקריות.

דוד רזניק  – תיכנן את יד קנדי, מכון ון ליר ואת המוזיאון לעתיקות חצור באיילת השחר. 

בנימין אידלסון  – השותף המיתולוגי של אריה שרון, תיכנן את בית לסין, גבעת התחמושת וגם זכה בפרס ישראל. 

יצחק פרלשטיין  – מגדל שלום, רמת אביב, שכונת רמת הנשיא בבת ים.

יעקב רכטר – זכה בכל פרס אפשרי ותכנן את יד לבנים ומוזיאון הרצליה, מלון הילטון, בית הבראה מבטחים בזכרון יעקב.

גרשון צפור  – השותף המאוחר של אידלסון שתיכנן את בניין בצלאל בהר הצופים.

אריך מנדלסון  – בנה מעט בארץ אבל מאד איכותי, בית ויצמן במכון ויצמן, הדסה הר הצופים.

אלכסנדר לוי  – בנה בסגנון האקלקטי כשהמבנה הידוע ביותר הוא בית הפאגודה, נספה בשואה. 

היינץ פנחל – תיכנן את מלון דן ואת ספריית אלשיך בפסג' הוד.

אל מנספלד  – תיכנן את מוזיאון ישראל וזכה בפרס ישראל.

אברהם יסקי – שיכון רבע קילומטר באשדוד ואוסף מגדלי זכוכית בתל אביב.

אריה אלחנני  – האדריכל של "יריד המזרח" בנמל, היכל התרבות בכפר-סבא, חידוש ביהכנ"ס הגדול בת"א. 

שלמה גלעד  – אוניברסיטת חיפה ומגדל אשכול, אולם הבונקר בבית שאן.

ריכרד קאופמן  – תיכנן אלפי מבנים בארץ ישראל וגם יישובים כשהידוע בהם הוא נהלל הזוכה לפירסום בינלאומי עד היום.

יוסף קלארווין  – חוץ ממגורות דגון בחיפה, תיכנן את משכן הכנסת.

מנחם כהן  – בניין עיריית תל אביב אותו תיכנן לאחר שזכה בגיל 25 בתחרות. 

דוד אנטול ברוצקוס  – תיכנן בעיקר בירושלים, בניין המשביר לצרכן" במרכז העיר הוא מהבולטים שבהם. 

יהודה מגידוביץ'  – אדריכל העיר הראשון של תל אביב שתכנן עשרות מבנים בעיר. 

שמואל מסטצ'קין – בוגר הבאוהאוס, תיכנן מרכז מבקרים בנוה זוהר, קמפוס בגבעת חביבה.

זולטן שמשון הרמט  – פעל בעיקר בירושלים, תיכנן שכונות שיכונים רבות.

מאיר הורמן  – תיכנן את בית ציוני אמריקה ואת כפר סילבר. 

רחל ולדן  – תיכננה את תכנית האב לעמנואל ומעלה אדומים כאדריכלית אחראית.

ישראל לוטן  – תיכנן את בית יד לבנים ברחוב פנקס.

יעקב יער  – השתתף בשיקום יפו העתיקה והרובע היהודי בי"ם, תיכנן את המשתנה בצפון ת"א. 

שרון רוטברד  – מורה לאדריכלות, מוציא לאור כמה המספרים החשובים בתחום.

שמעון פובזנר  – תיכנן בשותפות את כיכר מלכי ישראל, רחבת הכניסה בקמפוס גבעת רם, בית החייל בת"א.

אוריאל כהנא  – תיכנן את בית שלום עליכם בת"א. 

דב כרמי  – תיכנן את פסג' הוד, היכל התרבות ומגדל אל על. 

יוסף מינור  – תיכנן את בית ביאליק. 

חנן הברון  – תיכנן את בית הקיבוץ המאוחד ואת הספירה הלאומית עם זיוה ארמוני, בית הארחה בקיבוץ גנוסר ומוזיאון ע"ש יגאל אלון בגנוסר. 

זיוה ארמוני  – תיכננה את בית הקיבוץ המאוחד והספריה הלאומית עם הברון, בית תרבות בקיבוץ חפציבה. 

דוד בסט – עסק בעיקר בתחום התכנון העירוני הממשלתי, ותחת ידיו הוקמו שכונות רבות בכל רחבי הארץ.

יצחק ישר – השתתף בתכנון מוזיאון תל אביב ובניין מקסיקו באוניברסיטה עם דן איתן.

עליזה טולדו – האמא של דיזינגוף סנטר.

נחום זולוטוב – בית זיכרון לבנים בקיבוץ ניצנים, בית הכנסת המרכזי בנצרת, מגדל המגורים הראשון בת"א.

יעקב נטל – תיכנן מוסדות ציבור ומגורים, ובראשם בית הכנסת בשיכון ה' בבני ברק.

וממש חדש (לקראת גם רשימה חדשה): עדי סנד.

זהו לבינתיים, קצב ההשתתפות שלי בויקיפדיה ירד פלאים ולמעשה אני כבר כמעט ולא מעלה לשם חומרים חדשים. היות ווקיפידיה היא ככל הידוע לי האתר ה-4 הכי נצפה בישראל, אז יש מספיק אנשים שיכולים לפתח ולהמשיך את מה שהוחל בו.

אם יש לכם חומרים וידע בנושא, אז אנא כנסו לאתר – זה לוקח לא יותר מעשר דקות להבין איך העסק הזה פועל, ותירמו אותו לכלל עם ישראל היושב בציון. בהצלחה.

 

אחת מהתמונות הראשונות שהעליתי לויקיפדיה
החלל המרכזי בבניין עיריית ראשון לציון
אדריכל: ארד שרון
 
לסיום יש לי כמה מילים נוספות:ויקיפדיה העברית היא מהמיזמים החשובים ביותר שנוצרו ונוצרים בישראל, כל זאת לא היה מצליח ללא התמדתו וחכמתו של דוד שי, אדם חיובי וצנוע שאמנם אין לו עדיין ערך באנציקלופדיה, אך ברור הוא שפעילותו שינתה באופן משמעותי את מרחב הידע בעצם הקמת וקידום המיזם העברי.

אני מוצא בויקיפדיה את תיקונו של מגדל בבל, ואני בטוח שיום יבוא והמשיח ממש יבוא מתוך ויקיפדיה.

הודעה חשובה

למרות השמועות ולאחר התייעצות עם חברים ואנשי מקצוע, ברצוני להבהיר כי כל 50 המופעים עליהם התחייבתי יתקיימו כמתוכנן.

בנוסף, מתוך מניעים ציוניים טהורים אקיים הופעה נוספת בישראל הכוכב ה-51 שלנו.

אני אוהב אתכם.

שלכם (עדיין)

– מיכאל יעקובסון

פול דוידוף: הגנה ופלורליזם בתכנון (תקציר הרצאה חלוצית בנושא שיתוף הציבור בפני תלמידים משנת 1965)

פול דוידוף (1930-1984) היה בהכשרתו עו"ד ומתכנן ערים, אשר משנת 1958 החל לעסוק במקביל גם בהוראה במספר מוסדות וכן בכתיבה. מאז שנת 1961 השתלב במערך רשויות התכנון של המגזר הציבורי בארה"ב, ויחד עם זאת המשיך לעסוק בהוראה ותיאוריה של תכנון.

את התקציר שלהלן, תרגמתי כחלק ממטלות הקורס 'אוטופיות כמתודולוגיה של חשיבה ותכנון', המועבר על ידי ד"ר טלי חתוקה, במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב.

המאמר מייצג את ראשיתו של מיסוד מהלך דמוקרטי מבורך, שכיום הנו מובן מאליו, אך בשעתו היה צורך להאבק בכדי להוציאו אל הפועל.

את הצד האוטופי שבדברים, ניתן למצוא בפנייה אל המתכננים, ליצירתו של סדר תכנוני חדש, בו הופך המתכנן לאיש הרנסאנס המביא לשינוי.

 * * *

התקווה לעתיד התכנון, טמונה בכך שננהג באופן פתוח ומזמין כלפי בחינתם מחדש של ערכים פוליטיים וחברתיים. קבלתה של עמדה זו, תביא לכך שהמתכנן יפסיק לפעול באיטיות של טכנאי מעבדה ויתחיל לפעול כאדם המשרת את הלקוח. כיום, מקובל שהמתכנן נועד להעשיר את המידע למקבלי ההחלטות, וזאת על חשבון עמדות של מטרות, חזון ואידיאלים.

החברה מורכבת מקבוצות רבות, ועל המתכנן להתייחס לאותן קבוצות הקשורות לתכנית, היות ולכל אחת מהקבוצות רצונות משלה, אשר חייבות למצוא את ביטוין בתכנית. במידה והתכנית לא תתייחס לכל הכוחות המניעים את העיר, תהיה התכנית חסרה והמתכנן יימצא כבוגד ברצון הלקוח. תכנית המתייחסת לכל אחת מהקבוצות, מממשת למעשה עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, המאפשרים לכל אדם להשפיע על הסביבה בה הוא חי ופועל.

 

                            שיתוף תושבים בתכנית האב האסטרטגית בכפר-סבא, 2008

תפקיד זה המוטל על המתכנן, מחייב אותו לדעת ליצור שיווי משקל ואיזון בין הכוחות השונים ובכלל זה בין הקבוצות השונות ובין הממסד. באמצעות דרך זו, ניתן יהיה למממש את השאיפה להגיע לאמת בתכנית, בדיוק כפי שמבקש זאת החוק.
שיתוף הציבור חייב להיעשות בדרך אשר תאפשר קשר ישיר ורציף בין המתכנן לבין הציבור. במהלך זה, על המתכנן לשמוע את הציבור ולהסביר לציבור בלשונו את חלופות התכנון ומשמעותן. בנוסף, המצב הנוכחי בו קיימת רשות אחת בלבד המכינה תכניות – הנו מצב הפוגע במגוון הרעיונות והקולות היכולים לעלות במידה והיו מוצעות תכניות או חלופות נוספות על ידי הציבור. צעד כזה, אשר יעודד תכנון על ידי גופים שאינם ממסדיים, מביא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר את המונח 'תכנון פלורליסטי'. כמו כן, יש לעודד את כל אותם גורמים המבקרים ללא הפסק את התכנון הממסדי – להצטרף ולהעלות הצעות תכנון אלטרנטיביות לאלו המוצעות על ידי הממסד.
מבנה התכנון הנובע מאינטרס של קבוצות,  צריך להתייחס לכל הקבוצות הנוגעות לתכנית ובכך להפוך את הציבור ממגיב ליוזם. העובדה כי עד היום, הציבור כמעט ואינו מעורב וכל שכן אינו יוזם תכניות – הינה דבר מביש ומחפיר לחברה שלנו.
הארגונים שצריכים ליזום תכניות, בראש ובראשונה הינן התנועות הפוליטיות. אכן, כיום התנועות הפוליטיות אינן בנויות להתמודד עם תכנון תכניות, אך צעד זה הנו אידיאלי וראוי כי יפותח ויעלה על הפרק בפני ראשי התנועות. כמו כן, משימה זו ראויה להתממש על ידי ארגונים המייצגים אינטרסים ציבוריים, והתארגנויות מחאה היוזמות על פי רב עצומות שבכוחן לגייס הון אנושי.
המימון לתכניות הללו צריך לבוא ממשאבים עצמיים של אותם ארגונים, מקרנות או באמצעות הממסד, כשהמצב האידיאלי הוא שקרנות מסוימות יפעלו באופן ייעודי בתחום זה. יחד עם זאת, נראה כי מימון ממסדי הנו הדרך הטובה והבטוחה ביותר לקידום ומימוש הרעיון.

דוידוף נחשב למייסדה של התנועה לתכנון תומך (The Advocacy Planning Movement ). במסגרת זו, ראה את תהליך התכנון כמורכב משלושה חלקים: מבחר של מטרות ויעדים, חלופות תכנון והשתוקקות לתוצרים.

ברשת האינטרנט קשה למצוא חומר על דוידוף ופועלו, אך דברי הערכה רבים מפוזרים באתרי תכנון ברשת. ועדת הפרס שנקבע על שמו, סיכמה את אישיותו באופן המחמיא כי: "פול דוידוף היה אדם עקשן לצדק, הגינות בתכנון…".

כיום, עם התקדמותם של תהליך ההפרטה, מוצאות תכניות מידי הממסד ונמסרות לידי המגזר הפרטי, דבר אשר מחליש במידת מה את התכנון הממסדי. לצרוך כך נוצר מצב בו ועדות התכנון הינן הגוף האחראי על פיקוח ואישור התכניות, אך גוף זה אינו מייצג את רצונותיו השונים של הציבור, ומהווה גוף לא דמוקרטי בעליל בקבלת ההחלטות. גוף זה צריך להיות חלק מהזרוע המבצעת או הזרוע המחוקקת, או בשילוב של השתיים. חייבים אם כן, לפעול בדרך דמוקרטית בבדיקת תכניות בניין עיר.
מתכנן הערים החדש צריך לערב את מרכיבי התכנון הפיסי, עם התכנון הכלכלי והחברתי, וזאת ללא התערבות מתמדת של רצון ראש הרשות וחברי המועצה. לכן על המתכנן להוות סנגור בפני הממסד, ולשמש כיועץ הרואה בטובת העיר, ובכך לשכנע את הממסד בדרכה ומטרותיה של התכנית. באופן זה, התכנון לא רק יהיה יותר יעיל ויהווה כלי עבודה לרשות, אלא יביא לכך שיתקיים המפגש המיוחל בין התכנית הנושאת נושאים כה חשובים אל התושבים.
בנוגע לחינוך המתכננים: עליהם להיות לא רק בקיאים בתחום כזה או אחר, אלא עליהם לשאוף ללמוד ולהיחשף לכמה שיותר תחומים (ובהם: פילוסופיה עכשווית, סוציולוגיה, משפטים, מדעי החברה ועיצוב עירוני), כל זאת בכדי שהמתכנן יהיה בעל יכולת לזהות לנתח ולהבין תופעות. בסופו של דבר, המטרה העליונה היא להעמיד דור חדש של מתכננים אשר ייגש לתכנון העירוני מתוך נקודת מבט פתוחה ורחבה ככל הניתן בכדי להעניק לנו סביבת חיים יפה, מרתקת ומאתגרת יותר.

* * *

בבלוג המרתק של רוד גודספיד (חוקר ב-Boston Metroplitan Area Planning Council – המייצגת 101 רשויות מקומיות המצויות במטרופולין בוסטון), מצוין כי כבר בשנת 1909 בשיקגו נערך צעד ראשון וחלוצי בתחום שיתוף הציבור. יחד עם זאת, רק בשנות ה-60 החלו להשמע קולות, הקוראים למסד את הנושא כחלק מהליך קבוע. ( ;

%d בלוגרים אהבו את זה: