סיבוב במפעל טחינה הר ברכה ועוד כמה אתרים בהר גריזים

על טחינה הר ברכה שמעתי לראשונה מאופיר זינטי. אני מעריך יותר חומוס מטחינה ולכן עד היום לא ייחסתי לה חשיבות גדולה. זה היה עניין של שבועות עד שמצאתי את הזמן לבקר במפעל עצמו. אבל אחרי ביקור ראשון ב"חזית העממית" נדלקתי על טחינה הר ברכה. ברגע שמצאתי סיבה לכתבה על שכונה חדשה בהר ברכה, ידעתי שכאן ההזדמנות לשלב ביקור במפעל. על השכונה החדשה כתבתי ל-Xnet, אבל מפעל הטחינה לא נמצא ביישוב הר ברכה שהוקם בתחילת שנות ה-80, אלא בשכונה השומרונית שנמצאת כמה מאות מטרים מהיישוב הישראלי וקיימת בשכם כבר 2,000 שנה.

חוץ מהעובדה שניתן לטעום ולרכוש את הטחינה ישר מהמכונה, יש כאן גם הזדמנות לראות כיצד מכינים אותה. את גרגרי השומשום מייבאים מאתיופיה ומהם מפיקים כל יום טון וחצי טחינה גולמית. טחינה הר ברכה משווקת בעיקר בישראל (לכן היא גם כשרה) וחלק ממנה מיוצא לחו"ל.

.

הקצה של פס הייצור: הטחינה זורמת למיכל

.

סיבוב (כמעט) בשכם

אין טוב מלפתוח בפסקה שבאמצעותה ניגשת לתאר את עיר הולדתה שכם, המשוררת הגדולה פדוא טוקאן בספרה האוטוביוגרפי "דרך הררית" (הוצאת מפרש, 1993, בתרגום רחל חלבה): "כל פעם שאני עוברת ברחובות החוגרים היום את שני הרי עיבל וגריזים או רובצים על כתפיהם, אני שבה אל עולם הילדות, עולם הגילוי והפליאה, ועוברים לעיניי פני העבר, וגוברים עלי הגעגועים לפניה הישנים של עירי ול'הוויתה הנעימה'. איזה מס משלמת העיירה הקטנה, העתיקה, כדי להפוך לעיר גדולה הצועדת עם הזמן? זהו מס גבוה שהיא משלמת ביופיה הבתולי, בנופה הקדום ובאדריכלותה העתיקה".

שכם היא אחת מהערים הערביות שהייתי מאד רוצה להסתובב בהן, אבל לצערי לא השלום ולא הכיבוש שלם ולכן בשלב הזה כף רגלי לא יכולה להכנס לעיר, אלא אם כן כמובן אכרות אותה ואשלח אותה כמתנה לעדלי יעיש ראש עיריית שכם. אבל מה יש לו לעשות איתה…

עד אז אני יכול להשקיף עליה באופן חופשי מכיוון דרום מפסגת הר גריזים או במוגבלות מסוימת מכיוון דרום מפסגת הר עיבל – המבט אותו קבלתי כעת והתמונות הן מאותו מקום. נוסף לכך, הרשת מלאה במידע לגבי שכם וחלק מזה הבאתי לרשימה זו.