Category Archives: רחובות

סיבוב בבית מוסה שהין בדרום רחובות

אחרי הסיבוב בבית הספר הצהוב ביבנה הירוקה, קפצתי עם ליאור לראות את המתחם של מוסה שהין בדרום רחובות. שני הבתים הנטושים בולטים היטב לכל מי שנוסע על כביש 411, ורק שנכנסים לבתים עצמם, אותם עזבו דייריהם המקוריים בנכבה ב-1948, מגלים שרשות מקרקעי ישראל חובבי הברוטליזם שפכו כאן את התכולה של 40 משאיות בטון. כך הם הרסו את שתי הווילות ההיסטוריות האלה.

לפני 7 שנים בקרתי פה בפעם הראשונה. רוחות הרפאים עדיין ריחפו בסביבה והתחושה היתה שמשהו לא טוב קרה כאן. אחרי הביקור בזמנו סקרן אותי לדעת מי היה גר כאן, ולאחר תחקיר הצלחתי להשיג את אחת מבנות המשפחה המתגוררת כיום ביפו . היא חשפה לי את יחסה של המשפחה למקום מאז 1948. פרסמתי אז רשימה על המקום, ורשימה זו חוזרת ומביאה חלק מהדברים שהבאתי אז, עם תוספות וכן שיחה עם הארכאולוג שחפר באזור לאחרונה.

ועל כך ברשימה זו.

.

עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות הגיר

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בתי ספר 11: ספריות במרכז העניינים

"הדבר היחיד שאתה צריך לדעת", אמר אלברט איינשטיין, "הוא היכן נמצאת הספרייה הקרובה". אך האם האמרה הזאת עדיין מתאימה למציאות החיים היום? כשהחוויות והדמיון מופקדים בידי ערוצי הטלוויזיה והמידע בידי רשת האינטרנט, הגיוני לשער שהספרייה איבדה את משמעותה בחיי היומיום. זה לא כך. "הספריות שינו את תפקידן", מפתיעה ד"ר גבי דותן, ראש המגמה למידע וספרנות במכללת בית ברל. "דווקא כשכל העולם הופך להיות דיגיטלי נפתחות עוד ועוד ספריות, כי הספריות הן כבר לא רק מקום לאחסון ועבודה עם ספרים אלא מרכז מידע רב-ערוצי".

ספריית בית הספר, מוסיפה דותן, בדומה למעבדת בית הספר, היא חדר לימוד עם משאבים. הספרן, בדיוק כמו הלבורנטית, קשוב לתלמידים ומנחה אותם כיצד להשתמש בשירותים שהספרייה מציעה, למשל למצוא מקורות מידע ולעודד לקריאה. הספריות צריכות, לדבריה, להיות ממוקמות במרכז בית הספר, נגישות ונראות לכול, ולהציע סביבה גמישה לשינויים עם פינות ללימוד פרטני או קבוצתי, כולל קבוצות שעוסקות בפרויקטים.

"המקום עם הכי הרבה פוטנציאל לעודד לקריאה ולחנך לקריאה הוא בבתי הספר היסודיים", אומר יובל גורן, בעל חברה המתמחה בעיצוב ובריהוט ספריות. "כאן נמצא קהל היעד. הילדים הצעירים עוד מוכנים לשמוע סיפור או לקרוא אותו, לעומת הגדולים שכבר צורכים טכנולוגיה". גורן, שהקים עד היום מאות ספריות, רואה את הספרייה בבתי הספר היסודיים על טהרת הספר: קריאה מודרכת, שמיעת סיפור, אירוח סופרים. גם את הספרייה העתידית הוא רואה על בסיס הספרייה המסורתית, "אך עם יותר תצוגות ופחות מלאי". את הספרייה בבתי הספר התיכון הוא רואה גם כ"מקום של תלמידים", שנמצא בין החצר ובין הכיתה, משלב טכנולוגיה ומאפשר לתלמידים שחרור ומנוחה. הבעיה, לדבריו, היא שמשרד החינוך מתקצב רק ספריות בבתי ספר חדשים ולא ספריות ותיקות.

במציאות שבה הספריות נדרשות להיות גמישות ולענות על צרכים טכנולוגיים משתנים, רצוי שחלוקת התקציבים המסורתית תישקל מחדש.

.

1390527_705044199525165_1311143312_n

במרכז העיניינים: הספרייה בבית הספר ברחובות

.

להמשיך לקרוא

סיבוב על חמוצים בקיבוץ יבנה ופיתות בגדרה, מצודת משטרה נטושה וגם רחובות ההולנדית

את יום ששי האחרון פתחנו בקניית זיתים ומלפפונים חמוצים בחנות המפעל של קבוצת יבנה, המשכנו לגדרה לקנות במאפיה פיתות תימניות טריות, חצינו את הכביש למצודת הטיגארט הנטושה, ביקרנו במה שנותר מהכפר קובייבה שמאז 1948 נקרא כפר גבירול והיום זה חלק מרחובות ולבסוף סיימנו בשטח הציבורי הפתוח של שכונה בה כבר ביקרתי (אך לא בשצ"פ שלה): רחובות ההולנדית. קצת עמוס אבל שווה.

יש כאן קיבוצניקים דתיים, אופים תימנים, שוטרים בריטים, בתים ערבים, צעירים ישראלים בפרברים והעיקר פיתות טובות עם חמוצים וחילבה – הכל כאן אז אפשר לצאת לדרך > > >

 

מתקן משחק המשמש גם כנקודת ציון למרכז המכירות של שכונת "רחובות ההולנדית" השוכן על הציר המרכזי בשכונה

  להמשיך לקרוא

סיבוב בבית מוסה שהין שבדרום רחובות

40 משאיות בטון שפך מנהל מקרקעי ישראל לתוך מבנה היסטורי מרשים בשוליים הדרומיים של רחובות. מדובר במבנה לשימור אך אף גורם לא יכול היה לענות לי מה הייתה זהותו של אותו אדם עשיר שהקים את המקום (לבטח ערבי בן הכפר קובייבה ששכן בסמוך עד 48'), לא שקטתי ולא נחתי עד שהגעתי לצאצאים. ועל כך ברשימה זו.

מינהל מקרקעי ישראל מוכן לעשות הרבה בשביל קצת שוחד, זה לא סתם שכל שבועיים קוראים בעיתון על מישהו אחר במינהל שקיבל שוחד על תרגיל כזה או אחר. נדמה שמדובר שם לא בבכירים וזוטאים ובמקריים יחידאים אלא בנורמה. ההתנהלות של המנהל דומה יותר למרכז הליכוד מאשר לגוף ממשלתי שצריך לנהל את הנכס החשוב ביותר שלנו, אבל אולי באמת אני צריך להתעורר ולהבין שפה זה עולם שלישי.

לא מדובר בבית אחד כי אם בשני מבנים זהים השוכנים זה לצד זה בראש גבעה נישאה המשקיפה על פרדסי הסביבה. המבנים המרשימים הוקמו בראשית המאה העשרים והחל משנות החמישים, לאחר שיושביהם המקוריים ברחו/גורשו מהמקום זכה לאכלוסם של פולשים מבני כפר גבירול שהוקם על חורבותיו של הכפר קובייבה שהחליף ידיים ושם בשנת 1948.

בשל הניצפות הגבוהה של המבנים ואיכויות ארכיטקטוניות, הוחלט על ידי המועצה לשימור אתרים ועיריית רחובות כי האתר ראוי לשימור מה שאולי מנע את הריסתו על ידי המינהל. למרות חותמת השימור, הפתרון למניעת מגורים שמצא המנהל (שפיכת 40 משאיות בטון) הוא פתרון "יצירתי" שטרם נתקלתי בו. ברשימה זו אני מבקש להתעקב על הבניין ולהעניק את השם והזהות של מי שבנה והתגורר בו עם משפחתו.

.

מראה האתר מכביש 411

להמשיך לקרוא

סיבוב בשכונת "נאות כרמים" המוקמת בימים אלה

יומני היקר: ביום ששי הספקתי לראות עם טל לא מעט ארכיטקטורה ממגוון תקופות, והכל במשבצת קרקע יחסית קטנה, ממש חתך ישראלי אמיתי (או שלא). 

התחלנו בקבר ערבי ישן ומתפורר במושב עזריקם, המשכנו למפעל ארגמן של רם כרמי שהולך לההרס, משם לספריה העירונית החדשה שאף היא של רם כרמי ולהיכל התרבות החדש והמצוחצח של אמנון רכטר. המשכנו לדרום רחובות לאחוזה של ערבי עשיר שהפך לפליט ב-48 ולפני כמה חודשים מינהל מקרקעי ישראל הביאה משאיות בטון ומילאה את הבניין כולו בבטון, וסיימנו כאן ב"רחובות ההולנדית", במתחם המכונה "נאות כרמים". 

 

דופן אחת הזרועות בשכונה

  להמשיך לקרוא

סיבוב בחדרי האוכל בקיבוץ גבעת ברנר ובקיבוץ גן שלמה ובבית חולים קפלן ברחובות

מחוץ ומעבר לרעיונות / של נכון ולא נכון,

משתרע שדה / אני אפגוש אותך שם.

(ג'לדין רומי, משורר פרסי, 1273-1207)

בשיר הזה ניתקלתי בפעם הראשונה על אחד הקירות הלבנים של מוזיאון ישראל בירושלים, בראשית העשור הנוכחי. משום מה העתקתי אותו בזמנו על פתק שהיה לי בכיס, והבקר ניתקלתי בשרידי אותו פתק. ההיתקלות הזו עבדה עלי חזק, אז קראתי לשאול והצעתי לו ללכת לנגב חומוס ובדרך לראות כמה חדרי אוכל וקיבוצים בסביבת החומוס.

אחרי פחות משעה כבר עמדנו בכניסה לחומוס חליל ברמלה העתיקה. איך שהגענו להתיישב, שאול הפתיע אותי, ניצב על מקומו וסרב להכנס – זאת היות ולפני כמה שבועות הוא חטף כאן קלקול קיבה שכמעט התאשפז בגללו. אז לאחר ויכוח קצרצר, נאלצתי לוותר על החומוס, ולפצות את הבוקר בבורקס טורקי שמנוני בלב שוק רמלה הצמוד.

 

                                            בניין חדר האוכל בקיבוץ גבעת ברנר

 
 

סיבוב במכון ויצמן למדע (וכמובן שבמגדל מאיץ החלקיקים האיקוני)

סיבוב בקמפוס אקדמי בישראל – זו החוויה הטובה ביותר בכדי להכיר אדריכלות ישראלית במיטבה.

הקמפוס בגבעת רם, בן גוריון בבאר שבע – הינם הפסגות של הקמפוסים, ואליהם מצטרפים הקמפוס המרתק של הר הצופים (לטוב ולרע), אוניברסיטת תל אביב ובר אילן (שהשתבשו רבות בעשורים האחרונים), אוניברסיטת חיפה (והכוונה למיכלול היצירה של נימאייר ושלמה גלעד), המרכז הבינתחומי בהרצליה וכמובן מכון ויצמן למדע המכיל כמה מיצירות האדריכלות המרשימות שנוצרו בישראל.

 

 

לצערי, בשונה מהקמפוס בגבעת רם – שם ישנה הקפדה גדולה לשמור על הערכים במבני הקמפוס, הרי שבמכון ויצמן המצב שונה. כך לדוגמא – ספרית ויקס בתכנון האדריכל אריה אלחנני, התאפיינה במקור בחזיתות אשר שיקפו באופן מובהק את השימוש הישראלי בפריקסט בטון בדפוס של משרבייה בחזית הדרומית, ובמערכת הצללה של תריסול ענק ממדים בחזית הצפונית. כיום, לאחר שהחזית הדרומית של המשרבייה חוסלה, גם ייעודו של הבניין משתנה ויהפוך לאולם הרצאות. השינוי הנצרך, לא בטוח שיעשה חסד עם הבניין.

יתירה מזאת, ניתן לראות כיום את התהליך העובר על בניין המדרשה למוסמכים שתוכנן על ידי האדריכל זוכה פרס ישראל בינימין אידלסון ושותפו דאז האדריכל גרשון צפור בשנת 1965. כיום, המבנה מצוי בשלבי השמדה מתקדמים תחת ידיו של צפור עצמו. בניין שלמעט הערך האסתטי שאפיין אותו, הוביל בתחום הטכנולוגי וכן תכנית הבניין הייתה מעולה והתאפיינה בגמישות וניצול מיטבי של שיפועי הקרקע הטבעיים במקום.

הבניין תוכנן במקור, כך שניתן יהיה בעתיד להרחיב אותו באמצעות תוספת אגפים בחלקו האחורי, מבלי לפגוע במהות הבניין ובאופיו הכללי. כנראה שמישהו החליט שם למעלה אחרת, והבניין פורק כמעט לגמרי ואת מקום החומרים המקוריים: סיליקט, אלומניום ובטון גלוי שהוצבו על גבי תבנית בניין המתאפיינת בצורניות ברורה ונקיה ובקווים ישרים, תופסים עתה חומרי הייטק מנוכרים וקווים מעוגלים חסרי הגדרה.

במדינה אחרת, בה השחתת יצירות רמנות הינה עבירה – על פעולה שכזו מישהו הולך לכלא. וידוע המקרה הנוגע לצפור עצמו, שאחרי שהנהלת בצלאל סגרה את כל מערכת המרפסות שהפנתה את המבט מפנים הבניין אל נוף המדבר ובכך הוסיפה אמנם שטחי עבודה לתלמידים אך יחד עם זאת הפכה את הבניין לקופסה אטומה – נתבע המוסד על ידי צפור והאוניברסיטה העברית ועל כל שילמו קנס כבד של מיליוני שקלים. מוכרים המקרים בהם הותז צבע כמחאה על ידי אמן מתוסכל, על תמונה במוזיאון ונשלח אחר כבוד להסתכלות נפשית ולקלבוש. אבל בארץ הקודש, לא רק שאין באמת כוונת זדון בהשחתה אלא היא באה "בשם הקידמה"…

אין כאן עניין של נוסטלגיה, או התלהבות מאסתטיקה יפה, אלא מדובר פה במורשת תרבותית שעליה  יש לשמור. כל שכן, כשמדבור במבנה חכם שתוכנן ברמה גבוהה על ידי אדריכלים מוכשרים, שכיום אין רבים כמוהם בתחום.

כפי ששינוי מהותי ביצירת אמנות קלאסית הוא דבר שלא יעלה על הדעת, כך לא יעלה על הדעת לאבד אוצרות ארכיטקטורה בעלי חשיבות לאומית.

מדרשה למוסמכים ע"ש פיינברג, אדריכלים: בנימין אידלסון וגרשון צפור (1965), גלוית פלפוט, אוסף אדריכל ג. צפור

 

תכנית פירסומית של המדרשה למוסמכים ע"ש פיינברג, אדריכלים: בנימין אידלסון וגרשון צפור (1965), אוסף אדריכל ג. צפור

 

המדרשה למוסמכים כיום בעת תהליך פירוק והרכבה חדשה. את הגגון הגלי שמעל לכניסה לא הצלחתי לצלם. אולי עדיף שכך…

את הסיור במכון ויצמן, ארגן והנחה טוקיוני החביב והטוב, במסגרת מיזם אלף מילים של ויקיפדיה.

חוץ מריכלות פנימית וכניסה למעבדות, גולת הכותרת הייתה הכניסה למגדל מאיץ החלקיקים שהוקם בשנת 1975 במזרח הקמפוס. המבנה הייחודי בתכנון האדריכל משה הראל, שנותר ביחס למבנה שתיכנן די עלום בתולדות האדריכלות הישראלית. הראל שנולד בהולנד, השלים את לימודי האדריכלות כמה שנים אחרי שמולדתו ניכבשה על ידי הצבא הנאצי. את שאר שנות המלחמה בילה כפרטיזן, ועם עלותו ארצה החל לעבוד כאדריכל פעיל. מבנה מאיץ החלקיקים הוא המבנה המוכר ביותר שתיכנן, ושהפך כמעט באופן מיידי לאיקונה ואף זכה לבול משלו. סרטון קצר על משה הראל ניתן לראות כאן.

הביקור בבניין הוא חוויה מרהיבה, לא מעט הודות למעברים הורטיקלים במבנה. במקום חדר מדרגות סטנדרטי, מצוי מעבר משופע המקשר באמצעות ספירלה את מפלס הקרקע וראש המגדל, כשבמהלכו מצויים חדרי מעבדות ובקרה לתמיכה במאיץ. הבניין הבנוי מבטון, צבוע אמנם בחלקו החיצוני בצבע לבן, אך חלקו הפנימי נותר אפור וחשוף. הספירלה האפורה והמפוטלת העוטפת אותך בבטון האפור והקריר, נפתחת מידי פעם אל הנוף באמצעות חלונות רחבים המעשירים את החוויה בצבעי הצמחיה השופעת והמטופחת של המכון.

לפני שנים ספורות, פורק המאיץ ותכנית להסבת המבנה למוזיאון מקודמת בימים אלה, ובנתיים המגדל עצמו אינו מתפקד עוד כמגדל מאיץ.

בראש המגדל מצויה תצפית פנוראמית מרשימה, הפונה בעיקר אל המערב (אלא מה). עד שבועות ספורים לפני ביקורי, אוכלס אולם התצפית בריהוט המקורי של המבנה משנות ה-70. הריהוט התאפיין בסגנון עתידני, שהתאים לחלל הייחודי בעל הקווים המעוגלים, אך לצערי כול מערכת הריהוט סולקה מהמקום ללא זכר, כמעט. כסא אחד נותר מיותם, ומונח בספירלה היורדת אל תחתית המגדל.

המבנה בכללותו הוא מחווה מקומית לאחת מיצירות האמנות הגדולות של המאה ה-20 "מגדל איינשטיין", שיצר האדריכל אריך מנדלסון, שגם תיכנן בהמשך חייו מספר מהמבנים בקמפוס מכון ויצמן.

 

את התמונות בחרתי להעלות ללא הסבר על כל מבנה ומבנה (אם זה היה כל כך מעניין אתכם, אז הייתם מצטרפים אלי ושומעים מטוקיוני וממני הסברים על התכנים ועל הארכיטקטורה של מבני הקמפוס הנבחרים).

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בניין המעבדות לניסויים בבעלי חיים בתכנון זרחי אדריכלים
הבניין היום מוסתר מאחורי תוספות ועצים אבל נחשב לאיקונה באדריכלות הישראלית ולאחת מפסגות התכנון של משה זרחי. העבודה בבטון, חלקות המסות וצורת הבניין המשתלבת עם הקונסטרוקציה מעלה בבניין זה שאלות לגבי מקומו הנשכח של זרחי בתולדות האדריכלות הישראלית, מה שלא עוזר לו ועל פי מה ששמעתי הולכים להרוס את הבניין
 
בכלל הבניין הזה מאד מזכיר את מלון הילטון תל אביב עליו חתום זרחי יחד עם גיסו יעקב רכטר ושתוכנן שנים ספורות קודם לכן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 
הרשימה מוקדשת לשולי
%d בלוגרים אהבו את זה: