Category Archives: ראשון לציון

סיבוב בשכונת פואבלו אספניול במערב ראשון לציון

מחפשים את דיסנילנד הישראלי? תמצאו אותו בשכונה במערב ראשון לציון, לא רחוק מהסופרלנד. שכונת פואבלו אספניול הוקמה בתחילת שנות השמונים כיוזמה של קבלנים שבקשו למשוך את המשפחה הישראלית לשטח החולות שהלך והתפתח ממערב לראשון, קרוב לים.

האדריכלים שתכננו את הפרויקט בחרו ליצור שפה עיצובית ששאבה את מקורותיה ממתחם מבנים שהוקם בברצלונה לרגל התערוכה העולמית, שהתקיימה בעיר ב-1929. המתחם בברצלונה שנקרא Pueblo Espanol, נועד לייצג את הבינוי הספרדי המקורי באזורים שונים במדינה באמצעות 117 מבנים. המתחם שמתפקד כמוזיאון אדריכלות, נשען על מסחר ובילוי בלבד. בתכלס, מדובר במסחטת כספים משומנת היטב שנועדה לחלוב את כספי התיירים הרבים הפוקדים את ברצלונה. 50 שנה אחרי הספרדים, בחרו הישראלים לאמץ את הסגנון לשכונת מגורים (השם הרשמי של השכונה הוא נוה חוף). תוכננו כאן 513 יחידות דיור, מרכז מסחרי ומבני ציבור. שטח השכונה: 81 דונם.

אך מה שהתחיל כסיפור הצלחה חסר תקדים בנדל"ן הישראלי, הפך לקטסטרופה לאחר שיזמי הפרויקט נקלעו לקשיים, נעלמו והותירו אחריו רוכשי דירות ללא דירות. אך הקריסה ארעה בשלבי הבנייה האחרונים, כך שרוב רובה של השכונה עומד וקיים. ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_20131020_124548

חזית של אחד מבתי פואבלו אספניול

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בכיכר רבין בראשון לציון

במערב ראשון לציון הכל גדול. הסינמה סיטי עם הדינוזאורים העצומים, קניון הזהב, שכונת נאות שושנים עם הגן במרכז של 140 דונם, הכבישים הרחבים. גם האנשים גדולים, אולי מפני שהם מחזיקים מקררים גדולים בבתים הגדולים שלהם ואוכלים הרבה. ואולי כל זה הדמיון שלי, אבל כשהגעתי אל מפגש הרחובות יצחק רבין ולוי אשכול, נתקלתי בפרשנות מקומית חדשה למושג "כיכר גדולה".

כיכר יצחק רבין המכונה גם "כיכר השלום", סמוכה לקמפוס המכללה למינהל ומייצגת היטב את פרשנותם העכשווית של ראשי ערים ואדריכלי נוף למושג "מעגל תנועה", אותו הם הופכים לשטח ציבורי פתוח בו מושקעים מיטב המשאבים העירוניים.

מדובר במעגל תנועה ענק של כ-100 מטרים (כגודל כיכר דיזנגוף) הכולל כביש היקפי דו-מסלולי. במרכז מתרוממת גבעה מלאכותית, מכוסה בפרחי עונה צבעוניים ובקודקודה מוצב פסל ברונזה גדול. דברים על הכיכר, על הפסל וראיון עם יוצר הפסל – ברשימה זו.

.

מראה הפסל במרכז מעגל התנועה

להמשיך לקרוא

סיבוב בתערוכה החדשה של דרורה

אתמול (29.4.10) פתחה דרורה דומיני את תערוכתה החדשה בסדנא לאמנות בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון. הסדנא לאמנות היא סיפור בפני עצמו, היא מנוהלת מזה 18 שנה על ידי האמן והמורה גיל גורן כשאת תכניות המידע והעשרה בה מרכז עמי שטייניץ. בדיוק לפני שנה, הציבה דומיני פסל חוצות חדש בתל אביב שבעת הצבתו נכחתי איתה ואף העליתי לכאן רשימה הסוקרת את האירוע.

דומיני הייתה מרצה שלי בבצלאל, בשני קורסים שלקחתי במחלקה לאמנות אבל אחר כך הקשר נמשך אף מחוץ לכתלי המבצר שבמרומי הר הצופים ואני דואג שלא לפספס אף תערוכה שהיא מציגה, דבר שמתרחש בממוצע של אחת לשנה.

בין מאות האמנים שפועלים בארץ, אין לי בכלל ספק שדומיני היא האמנית הישראלית החשובה ביותר. בעולם נורמאלי היא כבר הייתה זוכה לחמישה ספרי אמן ועשרות מאמרי ביקורת, אבל זה שעולם האמנות הישראלי לא זוכה מספיק לחשיפה זה בעיקר בשל כמות הזבל שכלולה בו, החינוך הגרוע שמנחיל לנו משרד החינוך עם המורים הרדודים שלו וגם בגלל שעדיפה לרובינו הפורנוגרפיה שמפטמים אותנו בה בטלויזיה ובעיתונים – ומזה אף פעם נדמה שלא נמאס. אני בכל מקרה לא מוכן להיכנע.

בין הרים ובין גבעות, 2010

בין הרים ובין גבעות, 2010

להמשיך לקרוא

סיבוב על גדות הביוב בפרויקט הארכיטקטוני המפתיע בחולות ראשון לציון

מה קורה כשנותנים לאדריכל צעיר לתכנן במדינת ישראל של 2009? רוב הסיכויים שזה לא יקרה: חבורה של זקנים עבשים שולטים בשוק, ובכלל התפיסה היא שהצעירים לא מספיק יודעים את העבודה ואי אפשר לסמוך עליהם.

ומה אפשר לצפות מאותה גווארדיה וותיקה? את מדינת ישראל הקימו ובנו צעירים, השנים חלפו והעסק התייבש ויחד עם הצבא המדינה החלה להזדקן. היות וזונדה זה עסק שזר לחלק מאותה אוכלוסיה אז השתן עלה למח והציף את כל התאים החיוניים וכך כל אותם זקנים הותירו לנו מדינה מושחתת, שסועה, לוחמנית, קנאית, תאוות בצע וארכאית.

אז אולי עדיף, לפני שיהיה מאוחר מידי, להשיב לצעירים את הכח. הנה דוגמא נהדרת לכך: אסף לרמן – אדריכל צעיר שהצליח להחיות כמה מהרקמות היותר גוססות בתל אביב, עכשיו גם מראה את כוחו בתכנון האנגר סתמי לכאורה בהפיכתו ליצירה ארכיטקטונית המצטרפת לחזית הארכיטקטורה הישראלית בה ניתן להתגאות: לא מדובר במשכן הכנסת החדש אלא במשכן הביוב של ישראל.

  

 

כדי שיהיה פה סדר אבהיר שהתמונות כאן כוללות למעשה שלושה מבנים שונים, סמוכים זה לזה במתחם השפד"ן בחולות ראשון לציון:

1. מרכז המבקרים החדש של השפד"ן – בתכנונה של האדריכלית אורית גלעדי.

2. בניין הנהלת השפד"ן – הבניין תוכנן על ידי חברת תהל והוקם בשנת 1987 (ניסיתי לברר מי האדריכל, אך לצערי בשפד"ן לא ידעו).

3.מבנה ההסמכה והסחיטה אשר מושלם בימים אלו – בתכנונו של האדריכל אסף לרמן.

השפד"ן זה מקום מסריח אי שם בחולות ראשון לציון, מקום בו לא מסתובבים סתם כך אנשים, ולכן אין כל טעם לכאורה להשקיע בארכיטקטורה של המבנים השונים, להם ישנו על פי רוב ייעוד די מבאיש.

ייתכן שפרשת מיקי מזר שהייתה יו"ר השפד"ן בתקופה בה הזרימו ביוב באופן חופשי לים בתל אביב, הביאה את הנהלת החברה למצב בו היה צורך למתג את כל העסק באופן יותר ידידותי. אך, בנתיים מזר עפה מהשפד"ן ישר לקידום מקצועי, והחבר'ה בשפד"ן נתקעו עם כל החרא.

ככל הנראה הם לקחו משרד יחסי ציבור מעולה, כי חל כאן שינוי תדמיתי משמעותי.

מרכז המבקרים החדש הוא בניין מרשים, אך למרות זאת אין הרבה מה לומר עליו – כי ראיתי כאלה כבר מאות ובטח שעוד אראה. אז נכון שזה מפתיע לראות מבנה נאה הצומח בינות לחולות ראשון. אבל לא זה מה שתפס אותי.

המבנה שמשך אותי לקצה הזה של המדינה, היה מבנה ההסמכה והסחיטה שתוכנן על ידי האדריכל שכבר ניער מאבק את בניין עיריית תל אביב ואת איצטדיון יד אליהו. לרמן – בן לזוג אדריכלים פעיל מאד בזירת התכנון המקומית, סיים את לימודיו בבית הספר לאדריכלות ה-AA בלונדון, וכבר מראשית דרכו פרץ עם פרויקטים מוצלחים ומרכזיים.  לרמן גם מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ולצד עבודתו כאדריכל פעיל הוא עומד מאז שנת 2006 בראשו של משרד עצמאי הנושא את שמו ופועל בכל רחבי הארץ.

זה לא המבנה הראשון שתיכנן לרמן בתחום הביוב, וניתן כיום להתרשם ממבנה המתקן לטיהור שפכים שתכנן הפועל בנתב"ג. אך מה שמייחד את הבניין הזה בחולות, הוא מיקומו הנסתר, המרוחק והבלתי נגיש לכל.

במבט ראשון, הזכיר לי הבניין את ההצעות השונות שהיו למשכן הכנסת (שמעון פובזנר, דב ורם כרמי), אחרי שניסו לדחוק את הצעתו של האנס קלרווין. כשכרמי ביקש לצמצמם את מספר העמודים שהופיעו בהצעות קודמיו לחזית הכנסת, הוא בחר בשלב מסווים בהצבת 12 עמודים בלבד, כמטאפורה ל-12 שבטי ישראל. במתקן הזה, ספרתי רק 11 עמודים בחזית, אבל ייתכן שאחד מהעמודים נעלם מעיניי.

אגב, 60 שנה בדיוק חלפו מאותה העת בה הוגשו אותן חלופות למשכן, והיות ונראה שמהחלום האופטימי של מדינת ישראל, נותרנו על גדות הביוב – דומה שמתאים לתרגם את משכן הכנסת מגבעת רם שבירושלים עיר הקודש אל מתקן הביוב שבחולות ראשון לציון.

מכל מקום, הבניין מושלם בימים אלה, ואם קברניטי השפד"ן לא יפשלו והתכנית תושלם – אז המים שיופקו מתהליך הסחיטה במבנה, יוזרמו לבריכת מים גדולה, שבהחלט תעשה כאן משהו מיוחד בחולות, ובה גם גג המבנה הייחודי יישתקף.

השפד"ן יכלו להקים פה האנגר סטנדרטי ומוכר, אבל לרמן וככל הנראה בתמיכת הנהנלת השפד"ן, בחר להעניק טיפול והשקעה ביחסי המסה והחלל ובפרטי הבניין – שהם אלה שעושים אותו לכזה מבנה מוצלח ומפתיע.

פרטי הבניין באים לידי ביטוי בבחירת החומרים ובטקסטורות שלהם. עם השלמת המבנה ומימוש כל התכניות, יודגשו חלק מהפרטים באמצעות ההשתקפות במים, כפי שכבר ציינתי. אך אחרי הכל, מדובר כאן בחומרים הכי פשוטים ומקובלים – רק שבאמצעות השקעה תכנונית נכונה ויצירתית, הפכו אותם מוצרי מדף לפרטים המושכים אתה עין.

לגבי חלוקת המסות, אין ספק שהיא המרכיב השני המשמעותי שהופך את הבניין לייחודי בנוף ההאנגרים הישראלי. לרמן חילק את החזית הראשית לשני חלקים: חלקה של החזית אטומה ומוצבת קו אפס, וחלקה מופיע בגריעה מהמסה באמצעות נסיגת החזית ויצירת אכסדרת עמודים. חלל עמודים זה, היה בהחלט הולם מבנה דת או שילטון (ומכאן הדימיון למשכן הכנסת או לפרתנון). לדני מינץ (אדריכל ומרצה בבצלאל) ישנה תיאוריה שלימה על יחסי החללים האלו, אותם הוא מכנה 'היער' או 'מרחב הזיכרון' ו'מרחב השיכחה', אבל אין כאן המקום להכנס לזה.

ייתכן והעלויות היו גבוהות יותר מהעלויות הנדרשות למוצר סטנדרטי, אך אני מאמין שהיתה כאן מסגרת תקציב לחוצה שהאדריכל התחייב לעמוד בה, ואת זמן ההשקעה הוא ספג לעצמו.

התמונות שלי לא שוות כמו התמונות המקצועיות שמופיעות באתר של לרמן, אבל הבניין הזה מצטלם נהדר בכל מצב.

   

 
 
:מרכז המבקרים – אדריכלית אורית גלעדי:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
:בניין המנהלה – חברת תה"ל:
 
 
 
 
 
 
:מתקן סחיטה – אדריכל אסף לרמן:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הסירחון מעולם לא נראה טוב יותר
  
%d בלוגרים אהבו את זה: