עצוב לגלות שמאז הסיבוב האחרון לפני שש שנים בקיבוץ מעברות, מזרחית לנתניה, נהרס עד היסוד מתחם המוסד החינוכי "רמות חפר" שתכננו האדריכלים אריה שרון, בוגר הבאוהאוס ושותפו בנימין אידלסון, שניהם חתני פרס ישראל לאדריכלות. בשטחו של המוסד שחוסל הוקמו וילות חדשות ורק "בית מנחם" נותר נטוש, מוזנח ומתפורר.
בשעתו היתה הכוונה להרוס גם את "בית מנחם" – אותו בית תרבות שנחנך ב-1953 והנציח את זכרו של מנחם זינגר-יורש, חבר הקיבוץ שנפל במלחמת העצמאות. בחזיתו של המבנה שתכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, אף הוא בוגר הבאוהאוס ואדריכל בכיר במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי, נקבע תבליט אמנותי שיצר האמן נתן רפפורט וכן תיאטרון פתוח קטן. התבליט עדיין כאן, אך התיאטרון נמחק. הריסת בית מנחם קודמה בשעתו לטובת הקמת וילה או שתיים, אלא שמאבק ציבורי ומקצועי הוביל לגניזת ההחלטה.
השנה יכולים היו לציין במעברות 80 שנה להקמתו של בית מנחם, אך באחד הקיבוצים הותיקים בישראל ואף למועצה האזורית עמק חפר לא נמצא התקציב לחידוש המבנה. ובזמן שמסביב לו בנו את שכונת הוילות, נותר הבית חורבה. יתכן ולמישהו היתה כאן תקווה שכלי העבודה שהסתובבו פה בעת בניית הוילות יפרק בטעות את בית מנחם, ואכן היה ניסיון שניתן לראות בברור בשטח, אך התקווה נגוזה והמבנה ניצב גם אם הוא פצוע ומדמם.
לפני עשרים שנה כשפגשתי לראשונה את האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק ומבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית, הוא היה פסימי לגבי עתיד הקיבוץ. הוא ראה שחורות. תהליך ההפרטה שעבר על קיבוצו כמו גם על קיבוצים אחרים פורר לנגד עיניו את החיים השיתופיים שבהם נטל חלק פעיל במשך יובל שנים. כיום, כשהוא בן 95, נראה שלא נותר זכר לאותה עננה השחורה. הוא אופטימי ומאושר בקיבוצו ובעיקר שלם עם המציאות המקומית.
כהנא הוא מהאדריכלים הבודדיםבעולם שאחראי לתכנון חלקים עיקריים מהיישוב שבו הוא גר, ואלה ספוגים באידיאולוגיה של החברה השיתופית. על המבנים הבולטים שתכנן בקיבוצו כתבתי כאן כמו בית הכנסת, בית הספר ואתרי ההנצחה. כעת מגיע תורו של חדר האוכל, מרכז הקיבוץ, שהוא גולת הכותרת של יצירתו בבית העמק. חדר האוכל שנחנך ב-1977, פעיל גם היום וליל הסדר שיתקיים בו מחר צפוי למלא אותו בחברים ואורחים.
חדר האוכל בקיבוץ דביר הוא עבודה מוקדמת שתכנן האדריכל מנחם באר, חבר קיבוץ געתון ואדריכל המחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי. בעת חנוכת הבניין ב-1964 היה באר כבר בן 39, ועם זאת עד אז הוא טרם הוביל פרויקטים משמעותיים במחלקה. היה זה האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס והאדריכל הבכיר במחלקה, שתכנן עד אז ובאופן בלעדי את חדרי האוכל של התנועה, כמעט כולם על בסיס דגם חזרתי. גם כאן ניתן למצוא הד משמעותי לדגם שגיבש מסטצ'קין – מבנה תיבתי אופקי עם פתחי חלונות צרים וגבוהים עם ביטוי בגג לקמרונות נמוכים לצורך החדרת אור ואוויר אל עומק האולם.
למרות ההפרטה מקפידים בקיבוץ להמשיך ולהפעיל את חדר האוכל שמאכיל את החברים כבר 72 שנה. את המנות שמקורן במטבח ההונגרי או הדרום-אמריקאי שהגישו כאן בעבר כבר לא תמצאו, גם מספר הסועדים מבין החברים הצטמצם, אך עדיין רואים בו את לב הקיבוץ.
עיצובי פנים מתחלפים יחסית במהירות, בשונה מאדריכלות. לכן בעוד שאדריכלים יכולים להתגאות ביצירתם במשך שנים, הרי שלעומתם מעצבי פנים נאלצים להסכים למציאות שבה יצירתם נהרסת לטובת עיצוב אחר בתוך שנים ספורות. מיצירתה למשל של דורה גד, בכירת המעצבות שפעלו בישראל, כמעט ולא נותר זכר. לכן, התפלאתי לגלות שעיצוב הפנים שיצרה אדריכלית הפנים כרמלה כרמי למועדון לחבר שבקיבוץ שער העמקים שרד כמעט בשלמותו מאז שנחנך ב-1991. בנוסף, המועדון ממשיך לתפקד כמוקד חברתי מרכזי בקיבוץ.
לאחרונה פורסם ספרה של כרמי "האדריכלות שבפנים", שבו היא פורסת את תפיסת עולמה כמו גם חושפת ונזכרת בעבודות הרבות שעיצבה לאורך שישה עשורים. בספרה לא התייחסה כרמי לעבודתה בשער העמקים, אך לאחר שקראתי ולמדתי על גישתה והשתתפתי באירוע במועדון אז זיהיתי את חותם ידה. מתברר שכרמי לא ידעה אפילו שהפרויקט בוצע, היות וחברי הקיבוץ לקחו ממנה את התכניות ולא עדכנו אותה בהמשך בתהליך הביצוע.
שלושה דברים אהובים עלי בכל סיבוב בגלריה שבקיבוץ שער העמקים: הסביבה – תמיד יש משהו שטרם ראיתי בסביבה. הגלריה – מבנה יוצא דופן עטוף בסגרפיטו צבעוני וכולל שני אולמות תצוגה שונים ואינטימיים. התערוכות – חלקן של אמנים אורחים וחלקן של אומנים מקומיים כשהמשותף לכולם היא המעורבות במקום.
בימים אלה מוצגות כאן שתי תערוכות: האחת מוקדשת ליצירתו של הלל לוטקין, יליד דרום-אפריקה וכיום חבר קיבוץ הסוללים, מעצב גראפי שמתמחה בעיצוב תערוכות. התערוכה השניה מציגה את יצירתו של בצלאל ירדני, יליד קבוצת כנרת שמתגורר ביישוב נופית הסמוך ומאז שיצא לגמלאות מקדיש את זמנו לבניית דגמים מעץ של כלי רכב ועבודה.
אלה תערוכות שמספרות סיפור חיים ומייצגות ערכים של עבודה וחריצות יפה. הן מלאות באנושיות, ממש כמו הגלריה שמארחת אותן.
עלייתם ושקיעתם של חדרי האוכל בקיבוצים הוא נושא שחזרתי והצגתי כאן במהלך השנים, בכל פעם אחד אחר. יותר מ-150 קיבוצים סיקרתי בבמה זו, "חלון אחורי", שהחודש מלאו לה 14 שנה. סקירות אלה התבססו על ביקורים בחדרי האוכל שרובם איבדו את מעמדם ואינם משמשים עוד בייעודם המקורי, חלקם הגדול נטוש ורק חלק זעיר עדיין פעיל. התבססתי גם על ספרות, שיחות עם מאות חברי קיבוצים ואדריכלים וכן על איסוף חומרים מארכיונים רבים שלמזלי פועלים כמעט בכל הקיבוצים, כמו גם ארכיונים נוספים, פרטיים וציבוריים.
לפני חודשים אחדים פרסמתי עם ד"ר צבי אלחייני את הספר "סעודה אחרונה בקיבוץ" בסדרת "אסיה אדריכלות" שבהוצאת אסיה. הספר, פרי מחקר וכתיבה שנמשכו קרוב לשלוש שנים (לרשותנו לא עמד אוסף, לכן היה צורך לאתר ולדלות את המידע והחומרים ממקורות אחרים), התמקד אמנם בעשייתה של האדריכלית ארנונה אקסלרוד (2019-1935), שעבדה במשך שלושה עשורים במחלקה לתכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד והתק"ם, אך הספר מציג ראייה רחבה של התופעה, בשיאה ובשקיעתה.
בהזמנת המכון להכשרה טכנולוגית במשרד העבודה אקיים ביום ראשון הקרוב, 5.2, בשעה 12:00באמצעות google meet הרצאה על התופעה של חדרי האוכל. אתמקד בהתפתחותה ההיסטורית ומאפייניה האדריכלים והחברתיים הייחודיים ואסיים במצב הנוכחי. ההשתתפות היא חופשית ורק נדרש להכנס בזמן לקישור הזה.
מרכז הספורט והתרבות של קיבוץ כפר גלעדי ששכן בקצה הצפוני של ההתיישבות העברית, היה גם למרכז של הגליל המזרחי כולו. "בית ציפורי" שנקרא על שמו של חיים ציפורי (1938-1903), ממייסדי ארגון "הפועל", חבר הקיבוץ וממגיניו שנפל בעת מילוי תפקידו, תוכנן בשנות ה-40 בידי המהנדס יוסף אידלמן והאדריכל שמואל ביקלס, מבכירי "הלשכה הטכנית" של תנועת הקיבוץ המאוחד שפעלה בקיבוץ עין חרוד.
ימי תהילתו של בית ציפורי חלפו ועברו. כבר יותר מעשרים שנה שהוא ניצב נטוש ומוזנח. סיבוב בבניין מגלה שהבמה מכוסה בחפצים שונים ומשונים, אך עדיין תמצאו בו מתקני התעמלות שנבנו במיוחד לאולם. הפרגוד האדום דהה ונקרע. מאות המושבים מכוסים באבק וחלק מהתקרה האקוסטית קרס על המושבים והמעברים.
כעת עולה איום הריסה. במועצה אזורית הגליל העליון מבקשים למחוק את המבנה ההיסטורי ולפנות את השטח לטובת מבנה כיתות חדש. חברי הקיבוץ זועמים על ההחלטה ויוצאים למאבק. יחד עם "המועצה לשימור אתרים" הם מבקשים לבטל את ההחלטה וקוראים לשמור על המקום שממנו צמחה התרבות העברית הגלילית המתחדשת.
כ-20 שנה פעל חדר האוכל החדש שבקיבוץ נאות מרדכי שבעמק החולה במתכונתו המלאה, עד שהופסקו בו הארוחות בזו אחר זו והוא נותר ריק. הבניין הגדול מוקף במדשאה מוריקה ודבר לא מרמז על נטישה. גורלם של שלושת חדרי האוכל שקדמו לו ושרתו את הקיבוץ בחמישים שנותיו הראשונות היה פחות טוב, היות ושניים מהם נשרפו.
מאז שנות ה-50 תוכננו מרבית חדרי האוכל בקיבוצים בידי מחלקות התכנון של תנועות הקיבוץ השונות, ועדיין, לא מעט תוכנן בידי אדריכלים עירוניים פרטיים. קבוצה של חמישה חדרי אוכל בקיבוצים תוכננו בחברת אפשטיין ובניו, כשעל התכנון הופקד האדריכל אהוד שחורי (שבהמשך תכנן באופן פרטי חדר אוכל שישי). זה שלפנינו בקיבוץ נאות מרדכי היה השני בחדרי האוכל שתכנן שחורי ונחנך ב-1982. מבנים אלה, שתוכננו בסוף שנות ה-70 ובתחילת ה-80, הותירו רושם עז, גם קצת קנאה, אצל חברי קיבוצים אחרים וגם אצל אדריכלי התנועה הקיבוצית. אלה חדרי אוכל דומים בצורתם זה לזה שהעניקו פרשנות למבנה מרכזי במרחב הכפרי.
בקיבוץ אי-אפשר בלי ויכוח סוחף על כל מהלך. גם כשניגשו להקים את אולם הספורט בקיבוץ חולתה שבעמק החולה, פרצה מחלוקת אם להקדיש את האולם "לבנינו" החללים בלבד, או גם "לחברינו" שנפטרו. בסוף התקבלה ההחלטה להקדיש אותו לכל המתים.
לעומת החברים שהתלבטו,האדריכל מנחם באר לא הראה סימנים של התלבטות ובחר להקים להם את אולם הספורט על פי דגם שאותו הוא יישם בקיבוצים רבים. אולמות הספורט הרבים שתכנן באר לאורך כמעט יובל שנים היו דומים מאד זה לזה, אך בכל קיבוץ הקפיד להותיר את מרכז חזית הבניין הראשית פנויה וזמינה לשילוב אמנות. בכל קיבוץ אמן מקומי אחר שילב את יצירתו ובכך העניק למבנה את החותם הייחודי למקום.
אחד מחדרי האוכל שפעילותו חוסלה בעקבות מגפת הקורונה היה זה של קבוצת דגניה א' – אם הקבוצות והקיבוצים. מסורת של יותר מ-110 שנה נגדעה. לא רק מדובר במחיקה של מסורת קולינרית (הרי כמה מסעדות אתם מכירים שפעלו ברציפות 110 שנה?), אלא בחיסולו של מוסד קהילתי ועוד כזה שיתופי. היתה התלבטות אצל חברי הקיבוץ למהלך הסגירה. אלא שמספר הסועדים הלך והתמעט, החברים הבינו שהעלויות גבוהות ועדיף להשקיע בקהילה באפיקים אחרים. מגפת הקורונה שכפתה את הסגירה הזמנית, הובילה להחלטה שהזמני הפך לקבוע.
זהו חדר האוכל השלישי של דגניה א'. חדר האוכל הראשון פעל במבנה אבן שעוצב כמו חווה חקלאית אירופאית. אחריו נבנה בסמוך לו חדר אוכל בסגנון הבינלאומי. לבסוף, הוקם חדר האוכל "החדש", זה השלישי, שנחנך ב-1966 בתכנונו של האדריכל ליאון שרמן, שאף הוזמן מאוחר יותר בשנות ה-80 להרחיב את המבנה ולהכפיל את שטחו.
כמו הקיבוצים עין-גב, מעגן והאון, גם קיבוץ תל קציר הוקם למרגלות הגולן ובצדו המזרחי של אגם הכנרת, כשהוא משיק לקו הגבול עם סוריה. לקרבה היה מחיר ובמלחמת ששת הימים לא היה בניין בקיבוץ שהצליח להתחמק מפגיעה ישירה של פגז. במהלך המלחמה פגע פגז סורי בצריף חדר האוכל והוא נשרף עד היסוד. במקומו הקימה הסוכנות היהודית מבנה חדש (1968) שבהמשך הורחב באופן משמעותי (1988) בידי האדריכל אילן בר-אילן מהמחלקה לתכנון של התק"ם.
ב-2003 הופרט הקיבוץ וחדר האוכל הפסיק את פעילותו במתכונתו המקורית. חלק קטן מאולם האכילה נותר לשרת את הקהילה, אך רובו פוצל לחדרים והוסב למשרדים ומעבדות. בסמוך לו ניצב בית התרבות (1980) – מבנה תלת-מפלסי שתכנן האדריכל שמשון הלר, גם הוא מהמחלקה לתכנון, וגם היום הוא כולו משמש בייעודו המקורי.
46 שנה שירתה בריכת השחייה גדולה של קיבוץ בית זרע את החברים. את הבריכה תכנן המהנדס מנס רץ, חבר קיבוץ עין המפרץ וראש מדור מים ותשתיות במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. היא הוקמה ב-1962 בקצה המערבי של הקיבוץ, סמוך למוסד החינוכי וממש מעל לאפיק נהר הירדן, שבו היו החברים שוחים קודם להקמתה. מרבדי הדשא המוריקים, בשילוב שורת עצי התמר, המים הצוננים ובאופק הקרוב מורדות הרי הגליל התחתון הפכו את הבריכה לשיאו של גן העדן שנקרא קיבוץ בית זרע.
לפני 14 שנה שינתה הבריכה את פניה. החלשות הקהילה המקומית כמו גם עלויות האחזקה והבטיחות הגבוהות, הובילו את מקבלי ההחלטות בקיבוץ לרוקן את הבריכה ממימיה ולאפשר את הקמתו של מיזם תיירותי בשטחה. גן החיות הקטן שנקרא "ג'ונגל כיף" ניצל את הבריכה הגדולה כאזור חופשי לחלק מבעלי החיים שבגן. בת-יענה וגמל הם הדיירים הנוכחים כאן.
צורתו והצבתו של אולם התרבות "בית וינה" במרכז קיבוץ גבעת-חיים איחוד שבעמק חפר, מעניקים לו את איכויותיו הייחודיות. הבניין שתכננו האדריכלים יצחק ישר ודן איתן ב-1958 ונחנך שבע שנים מאוחר יותר, יוצא דופן גם בעבודות המשותפות והנפרדות – זוהי ככל הידוע העבודה היחידה שתכננו בקיבוצים וכן גישתם לעיצוב צורת הבניין המזכירה ביתן היא חד-פעמית.
במשך שלושה עשורים זכה המבנה למעמד מרכזי בחיים בקיבוץ. ייעודו היה כפול – הנצחת קרובי החברים בני הקהילה הוינאית שנרצחו בשואה ואולם למופעים, קונצרטים, טקסים, מסיבות וחגיגות. אלא שעם היחלשותו הכלכלית של הקיבוץ והזדקנות האוכלוסייה בשנות ה-90, נחלש קצב הפעילות. כיום בקושי פעמיים בשנה נערכים בו אירועים. ועדיין, המבנה מתוחזק יחסית היטב והוא מרשים כאחת העבודות הבולטות בברוטליזם בישראל.
הקופסה המודרניסטית שהוקמה כאן בבקעה המשורית ב-1936 בלטה בנוף מהרגע הראשון. מאז היא כמעט ולא השתנתה ורק הוסתרה על ידי עצים ומבנים מאוחרים. המבנה הלבן הזה שהוקם כאן, בסמוך לשוליים של קבוצת דגניה א', נועד להנציח את אהרון דוד גורדון (1922-1856) שהיום מלאו 100 שנים לפטירתו.
הבניין המקורי בתכנון האדריכל מיכאל לשצ'ינר שהוכרז ב-2010 כאתר מורשת לאומית, הורחב ב-1953 כשנוסף לו מגדל מים ובראשו נקבע חדר עגול לתצפית כוכבים. לצד הבניין הוקם בתכנון האדריכל בן ציון (רוברט) ריפר אולם הרצאות שבחזיתו שולבה עבודת קרמיקה שיצר מירון סימה.
ההזדמנות שתפול לידיים של סטודנט לממש את הפרויקט האדריכלי שהוא מתכנן ועוד בקנה מידה גדול, היא עניין נדיר וחריג בעולם בכלל ובישראל בפרט. רגע לפני תחילת שנת הלימודים החמישית והאחרונה במסגרת לימודי האדריכלות בטכניון, הוזמן האדריכל בני שוורץ (אז באמצע שנות ה-70 עדיין סטודנט) על ידי מזכירות קיבוץ אפיקים, המקום שבו גדל והיה חבר, לתכנן שכונת מגורים צפופה יחסית עם קרוב ל-50 דירות. לא רק שהפרויקט התממש במלואו (בנייתו הושלמה ב-1978), אלא הוא אף זכה ונבנו בתכנונו חלקים נוספים כמו גם בקיבוץ נוסף.
עד היום נחשב הפרויקט שזכה לכינוי "שכונת דיזנגוף" לפורץ דרך בתחום תכנון המגורים בקיבוצים. הוא מצטרף למקבץ מצומצם בהיקפו של מבני מגורים בקיבוצים, שביקשו לאתגר גישות קיימות בחברה השיתופית ופרצו את המקובל. אלא שבעוד שבמקרים האחרים מדובר היה באדריכלים עתירי ניסיון, הרי שלפנינו כאמור עבודה שהיא תוצר של סטודנט שזכה לבצע את "פרויקט הגמר" בלימודיו וזוהי עבודת הביכורים שלו.
לאם הקבוצות והקיבוצים נבנו לאורך השנים שלושה חדרי אוכל. ככל שגדל והתפתחה קבוצת דגניה א', כך נדרש היה בניין מרווח יותר. אלא שהשני שבהם שהוקם ב-1934 היה המיוחד מכולם. תכנן אותו האדריכל לאופולד קרקואר שתכנן כמה מחדרי האוכל המוקדמים בקיבוצים, כאלה שעד היום נחשבים לפניני אדריכלות. לאחר קרוב ל-30 שנים נבנה אחריו חדר אוכל שלישי, חדש וגדול יותר וזה הוותיק הוסב לשימושים אחרים.
מגפת הקורונה סגרה רבים מחדרי האוכל שנותרו עוד לפעול בקיבוצים, וגם בדגניה סגר חדר האוכל הגדול (השלישי) את שעריו. לטובת הסועדים הנותרים נפתח מחדש חדר האוכל הוותיק (השני) שלפנינו והוא חזר לפעול, גם אם במתוכנת מצומצמת.
המבנה בעל חתך בסיליקאי, כזה שחלקו המרכזי של הגג מוגבה וכולל שורות של פתחי חלונות לכל אורכו. לעומת החתך, חזותו ותכניתו מתהדרים במאפייני האדריכלות המודרנית. אמנם, מאז שנבנה נערכו בו שינויים קלים, כאלה שהם ברי תיקון, אך המבנה בכללותו נותר כמו שהיה. אפילו הנוי שעוטף אותו מזכיר או מדגיש שהקיבוץ הזה ששוכן כמעט על חוף הכנרת הוא גן עדן.
קיבוץ מַסָּדָה היה מהקיבוצים הראשונים שהופרט, לאחר ששקע במשבר כלכלי וחברתי עמוק. ביום שישי שעבר עצרתי בו בדרך למוזיאון בית אורי ורמי נחושתן ומצאתי בו את חדר האוכל (1960) שתכנן האדריכל דב גלט בהשראת עמיתו למחלקה האדריכל מרדכי זברודסקי, ואת בית התרבות "בית ארלוזורוב" (1968) שתכנן האדריכל אריך ראש כשהם פרוצים ונטושים.
"בית ארלוזורוב" עדיין מכיל את כל הריהוט והציוד המקוריים ששולבו בבניין בעת הקמתו לפני יותר מיובל שנים. יש כאן מאות מושבי עץ שממתנים לקהל, מבואה מרווחת עם כל פרטי הנגרות וגם בחדר המקרין נותר הציוד המיושן והמקורי ורק המקרן חסר.
בצמוד להם, מצויה שכונה שבנייתה הושלמה ב-1986 ואותה תכנן האדריכל בני שוורץ. שכונה זו היתה ניסיון כמעט בודד לשכלל את סביבת המגורים בתנועה הקיבוצית והתבססה על דגם מגורים חדש ויוצא דופן שבוצע כמה שנים קודם לכן ובהיקף רחב ושלם יותר בקיבוץ הסמוך.
בשנות ה-60 הקירבה למשרדי ממשלה, לאיגודים מקצועיים ולסוכנות היהודית היתה הסיבה להקמתו של בית תנועת הקיבוץ הארצי בבמיקומו הנבחר. לתכנון הבניין ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב נבחר האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס ומי ששימש בתפקיד אדריכל ראשי של המחלקה הטכנית בתנועה.
ב-2021 אין כבר משמעות לקרבה הפיסית וכנראה שלתנועה אין כבר צורך בנוכחות במרכז העיר הגדולה. לכן, החליטה הנהגת התנועה הקיבוצית להוציא את משרדיה ממרכז תל אביב ולהעתיקם אל מתחם התעסוקה שבקיבוץ יקום (במקור נקרא המתחם "יורו פארק" וכיום הוא נקרא "מתחם העסקים Greenwork"). הבניין ההיסטורי והלא כל כך וותיק החליף אם כן ידיים ולפי ההסכם עבר ל-25 השנים הקרובות לידיה של חברת נדל"ן.
הקיבוצניקים עזבו כבר לפני כמה שבועות וכעת, באמצעות "סטודיו תכלת", מפנים מהבניין קרוב למאה יצירות אמנות, שאותן יצרו אמני הקיבוץ הארצי במיוחד לבניין בעת הקמתו. כך שולבו כאן עבודות של אמנים כמו שמואל כץ, רודא ריילינגר, שרגא ווייל, ג'ין מאיר ומשה סעידי. קפצתי לסיבוב בבניין בעת פירוק העבודות והסתובבתי קצת בין הקומות הנטושות.
חלון אחורי 