חלון אחוריצמוד לכביש ת"א-חיפה, ממש ליד עתלית, מסתתר מבנה עתיק ולידו חורבות. חשבתי שמדובר בכפר פלסטיני שנחרב במלחמת העצמאות, אבל מתברר שהיתה כאן התיישבות ארעית בדואית או ארמנית שלא הצלחתי לגלות מאיפה היא באה ולאן או מתי היא הלכה.
באתר יש מחצבות עתיקות, מבנים מתפוררים, קברים משנות ה-60 וה-70 וגם מבנה עם כיפה ומחראב מטופח במיוחד שמשקיף על כביש 2. אז אם סיימתם לבקר במקומות עליהם כתבתי ברשימה הקודמת על עתלית, אז כדאי להמשיך לכאן.
ועל כך ברשימה זו.
.
נכבה
.
הגעתי לעתלית כדי לבדוק כיצד מסילת הרכבת חוצה אותה, אבל זה לא שייך לכאן. בין מקום למקום, נתקלתי בעתלית בשלושה מקומות ששווה לבקר ולהכיר: (1) קניון חדש שתכנן אדריכל עוזי גורדון, (2) מתחם קוטג'ים משנות ה-80 שתכנן אדריכל משה צור ו-(3) אנדרטה לחללי מועצה אזורית חוף הכרמל שיצר הפסל יעקב אורנשטיין.
רשימה זו מצטרפת לרשימה קודמת בה כתבתי על מקומות אחרים בעתלית, שווים לא פחות.
ועל כך ברשימה זו.
.
ועכשיו לא לאבד גובה
הבוקר רועי שאל אותי, מה זה הבניין שמופיע בקליפ של נעם רותם. ניסיתי להסביר לו שזה בניין של אחד מהאדריכלים החשובים בתולדות הבנייה המקומית במאה ה-20. אבל יצא שברגע שהוא שמע שהבניין נמצא בחיפה, אז העניין הפסיק להעסיק אותו.
האדריכל ליאופולד קרקואר היה לא רק רשם מעולה, אלא גם אדריכל מצוין. ומלון טלטש ההיסטורי שתוכנן על הר הכרמל בשנת 1934, נחשב עד היום לאיקונה ארכיטקטונית בקרב אדריכלים ישראלים ובמיוחד בקרב סטודנטים למקצוע. החשיבות של בניין בית המלון, טמונה בקומפוזיציה הצורנית של הבניין, בדומה לעושר הצורני הקיים במבנים רבים אחרים שתוכננו על ידי קרקואר. צריך פשוט ללכת ולראות.
אבל לפני שמגיעים לחיפה, אני ממליץ לעצור לביקור בעתלית. חלפתי על פני עתלית מאות פעמים, אבל לא טרחתי לעצור ולהכנס. אז אחרי השאלה של רועי, הצעתי לו לבקר בעתלית, והיות ואנחנו שנינו לא מכירים אותה בכלל, אז הזמנו את רן חדותי, בן קיבוץ עין שמר ומפקח על כל השאריות של ראשית ההתיישבות באזור – לנהל לנו את הביקור.
.
.
הביקור לא היה מקרי, אלא הייתה לנו תכנית ליצור לעתלית תכנית מתאר, אבל בסוף העסק התפקשש, ובגלל איזה ארגנטינאי אין תכנית ואין עסקה. לפחות יצאנו עם השגות ותובנות לעתיד, כך שלא הכל היה לחינם.
רן לקח אותנו למפעל המלח, ההולך ומתחסל כיום מתחת לכרישי הנדל"ן. כך לדוגמה, במהלך עבודות שוליות במתחם המפעל – אחד מכלי העבודה ניכנס "בטעות" חזק מידי בבניין המנהלה ההיסטורי מראשית המאה והרס אותו לגמרי. בעקבות מלחמה שפרצה פה, נדרשה הנהלת המפעל להקים את הבניין מחדש מהיסוד.
נבחר אתר חדש לבניין סמוך לאתר המקורי, הוזמן האדריכל עמית שוהם שמומחה לשימור, והבניין הוקם מחדש. אלא שהפעם נוצלה ההזדמנות שהבניין נבנה מחדש, ושולבו בו תשתיות חדשות, במטרה שיתאים לשמש כמרכז מבקרים. בחצר שבחזית הבניין, הוצב קטע מסילה והקטר המקורי שהוביל את קרונות המלח בתחילת המאה.
.
.
אחרי סיבוב בבריכות המשכנו לשוטט בשיכוני היישוב משנות ה-50 וה-60, ואחר כך הלכנו עוד קצת אחורה כשבמרכז אותם שיכונים בחצר מלאה צמחיה – מתברר שפעל מרכז להכשרת גרעיני קיבוצים לקראת עלייתם ליישוב הקבע בשנות ה-20 וה-30. מהמרכז הזה לא נותר דבר, היות ומדובר היה באוסף של אוהלים ומבנים ארעיים שלא נותר מהם דבר 100 שנה לאחר המאורעות. מה שנותר באמצע היישוב המבונה כיום, הוא משבצת הקרקע ששימשה את אותם חלוצים.
חזרנו עוד קצת בזמן והפעם אל מושבת הברון. בעתלית נותר רחוב מקורי ואופייני למושבות מתקופת הברון. אמנם חלק מהבתים המקוריים נהרס, אך עדיין קיימת בו אווירת בראשית – כזו שניתן לחוש גם במושבת הברון בת שלמה, ממנה יצאו חלוצי עתלית לפני 108 שנה.
אם בבת שלמה סופו של רחוב המושבה היחיד – מסתיים בנוף הפתוח של העמק, הרי שבעתלית הרחוב מסתיים בקיר כורכר החוסם את נוף הים. רכס כורכר זה, המלווה את חוף הים מצפון לדרום, מכיל לבד מצמחיה יפיפיה גם שרידים מתקופות קדומות, כמו החציבה בה נתקלנו, שככל הנראה הייתה חלק ממערך ההגנה על המבצר הצלבני שהוקם מאחורי הרכס על שפת הים.
יש בחורות שחצי מהחיים שלהן הן עסוקות בלהתפשט, ובחצי השני של החיים הן עסוקות בלהתלבש, אבל בסיבוב שלנו בעתלית לא הצלחתי לקלוט לא בחורות שמתלבשות ולא בחורות שכבר לבושות, כי פשוט אין כאן מרחב ציבורי שאפשר לראות בו לא אנשים ולא בחורות. יותר מזה, עוד מעט גם נוף לא יהיה כאן: אחרי שהתרשמנו עמוקות מהכורכר, מהצומח ומההיסטוריה – הגענו לקצה רכס הכורכר. הקצה הגיע לא בגלל שככה העסק נברא, אלא בגלל שכמה יזמי נדל"ן, החליטו ממש לאחרונה למחוק את הרכס לטובת בניית וילות מסריחות. וככה, נעלם הכורכר.
.
המשכנו למחנה המעצר עתלית, שכבר שנים רבות מתפקד כמרכז מבקרים. הייתי די בטוח שלא יהיה שם אף מבקר, חוץ מאיזה בית ספר או שניים. אבל להפתעתי לא ביקרו באתר באותה הבוקר תלמידים, אלא דווקא כמה משפחות וזוגות חברים שפשוט באו לבקר בהיסטוריה של מדינת ישראל. המשותף למבקרים האלו היה, שהם כולם היו דתיים, אולי ההורים של אלה שנתקלתי בהם ביום ששי האחרון. כמו שאמר לפני 35 שנה יגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
ליד המחנה עצרנו ליד שרידי המחנה הלוגיסטי של הבריטים. עמירם אורן ורפי רגב בספרם "ארץ בחאקי", מתעכבים בראשית הספר באותה "ירושה בריטית" ומציגים פירוט של מחנה הצבא הבריטי בעתלית (עמ' 27). מתברר שמחסנים אלו הם שריד ממש אחרון לאותו מחנה מרכזי שפעל במקום לפני עשרות שנים. לפי רן, בעל הקרקע כבר הרס כמה מהמחסנים ממש בעת האחרונה, ושלושת הנותרים, שהם בלי ספק בעלי חן רב – מיועדים אף הם להריסה.
בתחום מחנה המעצר עתלית הראה לנו רן את שני הפרויקטים בהם הוא מתמקד כיום במקום. שניהם מצויים בסמיכות ובשוליו הצפוניים של המתחם: הקטן שבהם הוא באר מים עם מנוע אוריגינל (המנועים האלו זה התחום שלו, ויש לו שם עולמי בנושא). הפרויקט הגדול, הוא ספינת מעפילים המוצבת באמצע השדה.
סיפור איתורה של הספינה באיזו מספנה ברוסיה, והבאתה לישראל ולאחר מכן הובלת הספינה על כבישי ישראל עד לשדה הזה – כנראה יכול למלא ספר שלם ומרתק. אבל כשעומדים מתחת לספינה הזו, הסיפורים לא מעניינים – כי זה פשוט מדהים לעמוד מתחת לספינה הזו באמצע השדה.
על פי התכנית, ברגע שיסיימו להקים אמפי קטן כמה מטרים מכאן, תועבר הספינה אל מרכז האמפי וסביבה תיערך תצוגה מתאימה למאה ה-21.
הקטע הזה לא כל כך מצא חן בעיני: במקום להציב את הספינה ליד הכביש והצומת בכניסה למחנה המעצר – כך שכולם יוכלו לראות אותה, הם מציבים אותה בתחתית של איזה אמפי חפור שחוץ ממי שיבקר כאן לא יראה את הספינה. מרכז המבקרים הזה ממש מיושן, וזה גם הרושם שהיה לי ונותר בי, וכזה פרויקט פנטסטי יכל להרים ולמנף את המקום ולהזכיר מחדש לאנשים את ההיסטוריה המקומית, אז במקום לדחוף אותו אל השוליים – היה צריך לזקוף אותו בחזית. אבל היות ולא שאלו אותי אז הספינה תגרר ככל הנראה אל תחתית האמפי ובזה יסתיים הסיפור. או שלא.
הסיור שלנו הסתיים. נפרדנו מרן והלכנו לחפש משהו לאכול. לצערי לא ידעתי על מסעדת הדגים של עתלית – ששמעה הגיע למרחקים, אך לא אלי, כך שדגים לא אכלתי. במקום זה, חזרנו לתל אביב לרדת על איזה משולש פיצה.
.
חלון אחורי 