Category Archives: עשרת

סיבוב בעשרת / מכירת חיסול של הנכבה והציונות

אתמול התקשר אלי שמוליק, מייד אחרי שנזכר בי, אחרי שהוא גיגל את שמו באינטרנט ונפל על אחת מהרשימות שכתבתי ובה הוא מוזכר (סיבוב בבית לחם). היות ואת ימי שלישי אני מקדיש לאקדמיה – מקום שגורם לי לאחרונה סלידה לא מבוטלת, בחרתי להתחפף מהעיר ולהדרים אל עירו של שמוליק לביקור נימוסין קצר. את מה שראיתי וחוויתי בקרית גת אציג בסדרת רשימות נפרדת, ועד אז אתעכב על עצירה קצרה אך חשובה שביצעתי בדרך.

היות ונמצא כי ישנה ברשותי שעה שלימה קודם למועד פגישתנו, החלטתי להכנס ליישוב עשרת ולראות מה נותר מההיסטוריה שהמקום הזה מקפל בתוכו. האמת, שציפיתי לראות שריד אחרון מהכפר הפלסטיני בשית שעל חורבותיו הוקם היישוב הישראלי, אך להפתעתי המרובה לצד החורבה הפלסטינית שכנה לה החורבה הציונית.

 

 

 

גם הפעם צולם סרטון קצרצר בן 2 דקות שהעליתי ל-YouTube, במטרה להבין איפה כל הדברים עומדים וגם כדי לשמוע את צרחות העטלפים.

מתכנני הישוב עשרת, משום מה בחרו להקים את היישוב הישראלי מסביב לשטח הכפר הערבי – שבתיו נסרקו במסרקות של ברזל, למעט מבנה הקבר והצמחיה, ולהותיר חלל מוזר בלב היישוב. וכך, נותר לו במרכז היישוב עשרת מעין טבע עירוני פראי העומד בניגוד גמור ליישוב המסודר והמאורגן המקיף אותו. תל חרב המהווה פצע חי ומדמם בלב יישוב שחי לו את חייו בשלווה עם חלב במקרר, דשא מוריק בגינה הפרטית והמגודרת ובריכת שחיה עם מגרש כדורסל ליד. אבל כמובן שאין זה מקרה יחידאי לעשרת, כי אם מציאות ישראלית בה כולנו חיים.

האם לתושבי עשרת לא מציקה השאלה לאן נעלמה כל האוכלוסיה האזרחית שחיה ופעלה כאן במשך מאות של שנים? איפה הם ישנים? מה הם מדברים? האם הם זוכרים את בתיהם? האם הם רוצים לחזור? לבקר? לגור? לעבד את אדמתם?

על פי עדותו של תושב המקום, אין בעשרת ילד שאינו מכיר את ההיסטוריה של המקום. אך על פי רוב אלו הן שאלות שאינן מציקות לתושבי ישראל, כי אחרי שעשינו את זה ליושבי הארץ ולשכנינו, באנו ועשינו את זה גם לבני עמינו – תחילה בחצי האי סיני ואחר כך גם בגוש קטיף ובצפון השומרון. ניתן לדחות את הטענה, בכך שהמתנחלים הם משיגי גבול, אך עצם האלימות שבגירוש אוכלוסיה אזרחית על ידי ארגון צבאי היא פעולה המנוגדת לכל תפיסה אנושית הגיונית. מבחינתי, הכתבה השבת על ההקדמה של ס' יזהר ל"חירבת חיזעה", פורסמה בדיוק בזמן.

החברה הישראלית מעדיפה לטאטא את הזבל אל מתחת לשטיח ולהעביר דף בעיתון, ולחשוב שהזמן ירפא את הכל. אחר כך זה מתפוצץ בפנים והגנרלים מאשימים איזה שר או ראש ממשלה אזרחי שמואשם אל מול האויב "האלים והפרוע". אבל, בנתיים כאזרח אני משתדל ללמוד את מה שהיה, ודווקא בעשרת אני חושב שניתן לראות כיצד ההתנהלות הישראלית אל מול מה שנותר מתושביה הקודמים של הארץ משתכפלת באופן אמנם פחות מודע – כלפי הנכסים שהנכיחו את המדינה הישראלית הצעירה והחדשנית.

בכפר התגוררו על פי מפקד שנערך בכפר על ידי הבריטים ערב מלחמת העצמאות כ-1,800 תושבים שאכלסו כ-560 מבנים, שכולם למעט אחד הוחרבו עד היסוד. ב-13 למאי 1948 גורש אחרון תושבי בשית מהמקום.

הכפר בשית, נקרא היה כך בעקבות מסורת קדומה כי בתחומי הכפר קבור שת בן נח. בכמה מקורות מוזכר כי הבניין ששרד מהכפר הוא בניין הקבר. היות ולא יכולתי להכנס אליו בשל מאות העטלפים ששרצו על כיפותיו וערימות הצואה שלהם – לא יכולתי לראות ממה מורכבים החללים הפנימיים שם מצוי המחראב או מצבת הקבר. מה שבטוח הוא שמדובר במבנה ציבור מרשים, בעל שלוש כיפות אבן וחצר רחבת ידיים שנועדה להתכנסות התושבים.

הגעתי למרכז עשרת ואל בניין הקבר באינטואיציה אישית, אחרי הכל – מתכנני היישוב הבינו משהו בבינוי ערים וכך נותר ההגיון במערך האורבני של היישוב (מה שלא כל כך מתקיים היום השכונות וביישובים החדשים). מאות העטלפים שצרחו לקראת בואי למקום חיזקו את האווירה במקום. הבור בחצר המסגד היה ריק, אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו.  המשך הדברים באמצע הרשימה > > >

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטלפים על כיפת המבנה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

אז אחרי שיורדים מהתל וניתקלים גם בשלט המעיד על כיבוש המקום, אז מגלים שלא רק הכפר הוחרב, אלא גם בית העם של היישוב. לקיבוצים היו חדרי אוכל שהיוו את גולת מרכז החיים של היישוב ולמושבים היה את בית העם. הקיבוצים נפלו ועימם גם חדרי האוכל (לא כולם) וכך גם המושבים, בעשרת העסק נפל. זה לא אומר שעשרת היא מושב נכשל ודועך – כי ההיפך הוא הנכון. עשרת מלאה בבתים פרטיים מאד מטופחים והאנשים שניתקלתי בהם, בעיקר אמהות עם פעוטות בדרך לגן – נראו אנשים נחמדים ושטוב להם בחיים. הבעיה היא איך מתייחסים אל העבר ומה מאחד את האנשים האלה היום.

את התשובה לכך אין לי, כמו שאין לי את התשובה לשאלה האם הם תוהים היכן חיים האנשים שבשטחם הם יושבים היום…

בית העם בעשרת שכיום הוא חורבה הניצבת לצד החורבה הפלסטינית, הוא מבתי העם המרשימים ביותר שניתקלתי בהם. זו בהחלט הייתה חוויה מרגשת לבקר בו ולחזות במצבו המשקף היטב את מצבה של החברה והתרבות הישראלית. נראה שבית עם זה תוכנן על ידי אחד מהאדריכלים המובילים בישראל של שנות ה-50 ואם מישהו מכם יודע משהו – פרטים טכנים או סיפורים אישיים – אשמח לדעת (בארכיון מחלקת ההנדסה של המועצה אין כל זכר לתכניות המקוריות של המבנה, למעט תכניות הרחבה שבוצעו בשנת 1978 בחלקו האחורי של האולם על ידי מחלקת התכנון של תנועת המושבים. מה שכן ידוע לי כי חברת "רסקו" הייתה החברה שהקימה את הבניין שהוקדש לכבודו של פעיל ציוני ד"ר גיאורג לנדאואר, וחנוכתו התרחשה בשנת 1960, והסרט הראשון שהוקרן בו היה "זוהר בדשא" בכיכובו של וורן בייטי). בנתיים, אתם מוזמנים ללוות אותי בתמונות, או להזיז את עצמכם ולנסוע ולראות. שווה ביקור – זה הרי על הדרך!

 

 

 

היישוב עשרת קרוי על שם עשרת הבילויים שהקימו את המושבה גדרה הסמוכה, כיום מתגוררות בה 258 משפחות ועוד 59 משפחות בדיור מוגן וכולם גרים בבתים צמודי קרקע – חלקם חדשים וחלקם ותיקים. מביקורי במקום, נראה כי עשרת היא מיקרוקוסמוס של המציאות הישראלית, ובשל כך המורכבת עמוקה בהרבה מהדברים שהוצגו ברשימה זו.

לגבי זהותו של מתכנן בית העם בעשרת – אני מקווה שבהמשך אקבל תשובה ואעלה אותה לכאן. ובנתיים אני מאחל לכם שנה טובה ומוצלחת!

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 > > > > > >

אבל בלי כל קשר לעשרת, בתי-עם או כפרים ערבים – הבמאי נועם ורדי עושה אחלה קליפים שכדאי לראות (בין השאר למוסיקאים אסף אמדורסקי, נועם רותם ובני בשן) וחוץ מהם אין לי מושג מה הוא עוד עושה, אבל הקליפים שהוא הספיק להנפיק מבטחים לנו יוצר מרתק שאני מקווה שבהמשך יקבל במה רחבה יותר וימשיך ליצור עבודות מקוריות ויפות. אני בעיקר אהבתי את הקליפים שלו לשירים מכת שמש, עולה ויורד ורכבת לצפון. יהיו עוד?

%d בלוגרים אהבו את זה: