Category Archives: נתניה

סיבוב בשכונת עיר ימים בנתניה

כשינאי סיפר לי ביום שני שהוא מתכונן לעבור לגור עם משפחתו בעיר ימים, תקנתי אותו וציינתי שזו נתניה. הוא חזר והדגיש שזו עיר ימים ויש כביש גדול שמפריד בין נתניה ובין עיר ימים. עמדתי על שלי וטענתי שזו עדיין נתניה. הוא עשה פרצוף ושאלתי אותו למה לעבור לשם. הוא ענה בגלל הבניין היפה שתכנן האדריכל אילן פיבקו, בגלל הנוף לים, בגלל המחיר הנמוך יחסית לדירה בתל אביב, ובגלל שהילד יכול לרדת מהבית וללכת ישר לים בלי לחצות כביש.

לא האמנתי לו בקטע של הדרך אל הים. אז ביום שישי ארזתי את שאול ונסענו לראות מה זו "עיר ימים".

ועל כך ברשימה זו.

.

14311218_1385911191438459_8843754719209322341_o

מגדלים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בתי ספר 12: חזרה לחצר הפנימית

הרעיון של חצרות פנימיות הפתוחות לשמים חוזר בשנים האחרונות למוסדות חינוך בעולם וכעת גם בישראל. הרשימה הזו מבוססת על מאמר קצר שכתבתי בכתב העת "הד החינוך" (עורך: ד"ר יורם הרפז, עורכת משנה: ציפה קמפינסקי), בו ניתנה לי במה קבועה (כבר חמש שנים).

בית הספר היסודי בשכונת אגמים בנתניה נבנה אמנם לפני יותר משנה, אך בגלל שהעירייה היתה יותר זריזה מהקבלנים שבנו את בתי השכונה החדשה, לא היו תלמידים שיאכלסו את בית הספר. רק השנה לאחר שחלק נכבד מבתי השכונה אוכלס, הגיעו גם התלמידים והוחל באכלוס הבית ספר החדש.

בחלק האחרון של הרשימה, בחרתי להציג כמה בתי ספר משנות ה-50 שנחשבו בשעתו לפורצי דרך ולמודל אותו העתיקו בכל העולם (וגם בישראל). החלק הזה לא ניכלל במאמר המקורי.

.

1382099_719753648054220_1864714167_n

הפסקת עשר בחצר הפנימית

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בתי ספר 04 / אורט יד לבוביץ, נתניה

לקראת הכתבה הרביעית שעמדתי לפרסם בכתב העת "הד החינוך", היה ברור לי שהפעם אלך אחורה בזמן ואבקר באחד מבתי הספר המרתקים ביותר שתוכננו בישראל. הבניין שתוכנן בשלבים החל משנת 1959 על ידי האדריכל מרדכי בן חורין (המופיע ברשימותי כבר פעמיים: במגדל דיזינגוף ובמשרדו) הוא לעניות דעתי אחד מהאדריכלים הטובים שיצרו כאן בארץ מגוון של פרויקטים שכמעט כל אחד מהם הפך לאייקון בנוף הישראלי.

את בית הספר אורט בנתניה הכרתי הודות להרצאה שנשא בן חורין, במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל בשנת 2005. בהרצאה תואר תהליך תכנון והקמת הקמפוס, באמצעות עשרות תצלומים היסטורים שהציגו את המבנים הרבים שתוכננו על ידו בבית הספר. ההרצאה הייתה כל כך טובה כך שהיא נותרה בזכרוני, וכשהגעתי לכתוב על בתי הספר היה ברור שאעלה בשלב זה או אחר את מקומה של המורשת האדריכלית במוסדות החינוך ואורט נתניה יהיה מקרה המבחן.  זהו המאמר הרביעי שפרסמתי בכתב העת לנושאי חינוך "הד החינוך", כשאת הטקסט הזה ערכה ציפה קמפינסקי ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לה על ההזדמנות לפרסם סדרה של מאמרים קצרים על הצד הפיסי של בתי ספר בישראל.

סיבוב בתי ספר 01 / ש"י עגנון, נתניה

על בית הספר התיכון ע"ש ש"י עגנון בנתניה כתבתי כאן רשימה שזכתה למספר לא מבוטל של כניסות. הרשימה המקורית הייתה למעשה הנגטיב של הרשימה המוצגת כאן לפניכם.

הוזמנתי לסקר את בית הספר במטרה לפרסם עליו רשימה ראשונה מתוך סדרת רשימות על מוסדות חינוך בישראל שהחלו להתפרסם במאי 2009 וממשיכות גם היום בכתב העת "הד החינוך" שבהוצאת הסתדרות המורים ובעריכתה של ציפה קמפינסקי שגם העניקה לרשימות את הכותרות (עורך ראשי: ד"ר יורם הרפז). העריכה הגרפית שנעשתה ביד אחת על ידי ציפה והמעצב הגרפי נועם תמרי, היתה כבר מראשיתה מעולה, והצליחה לתרגם את רוח הרשימות המאפיינות את רשימותי בבמה זו לפורמט מודפס בכתב עת (דוגמא לכך ניתן לראות בסופה של הרשימה).

מאחר ואני חושב שהצלחתי בשנה האחרונה ליצור גוף מגוון של סקירות מהיבטים שונים, בחרתי להעלות בתקופה הקרובה את אותן רשימות גם לבמה מקוונת זו.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באום-חאלד בנתניה, ומילה על חוק הנכבה

אחת מהמגרעות שלי זה שאני מנותק: לא מקשיב לרדיו, לא רואה טלויזיה, לא קורא עיתון (חוץ מגלריה של הארץ) ולא מתעניין כל כך בפוליטיקה ולכן גם לא מעודכן.

רק בזכות זה שהמייל שלי הוא בוואלה, אז הכותרות קופצות לי מידי פעם. כך ארע שבוע שעבר שאחת מהכותרות תפסה את עיניי: "חוק הנכבה". בראשית העשור עם הופעתה של עמותת 'זוכרות', עלה קול חדש במרחב הישראלי. זוכרות שמה לה למטרה להביא בפני הציבור הישראלי את האסון של החברה האזרחית שהתקיימה במרחב הזה במקביל ל"מלחמת העצמאות", וככל הנראה מאמציה נשאו פרי ובעקבות זאת הועלה החוק על שולחנה של הממשלה.

התמזל מזלי וכסטודנט לאדריכלות שהמרחב הזה מעסיק אותו, שמתי את ליבי לאותה רוח חדשה שעלתה בראשית העשור. השאלה שניקרה במוחי, כבר באותם רגעים ראשונים הייתה, תוך כמה זמן דעה רדיקאלית זו, תיהפך לנחלת הכלל. וכבר בשנת 2006 חשתי שהנושא כבר אינו כה רדיקאלי, וכתבות רבות והתייחסות לנושא מופיעים על כל במה הסוקרת את ההיסטוריה של המרחב הישראלי, ולא עוד מסירים את ראשו של מי שמעז להעלות את הנושא לסדר היום. יחד עם זאת, נדמה כי השבוע היה התאריך האמיתי והברור ביותר לכך שמטרתה של 'זוכרות' הושגה. על פי מקורות יודעי דבר רמת ההתעניינות וההשתתפות בפעילותה של העמותה זינקה לשמיים, כך שלמעשה אותה החלטה שעלתה על שולחנה של הממשלה, חיזקה באופן משמעותי את זוכרות.

.

                                 בית ערבי משרידי הכפר אום חאלד, נתניה השבוע

אין לי מושג מי העלה את החוק, אבל שמעתי כמה קולות של פרלמנטרים מקומיים שאם אינני טועה הם פליטים מרוסיה ומרוקו, כך שהם מכירים היטב, יותר ממני, את חווית הפליטות. כעת הם מבקשים לקבור אותה מתחת לשיחי הצבר ובתי האבן – שבין השאר על שרידיהם הוקם בשנות ה-60 משכן הקבע של הכנסת, הכפר שיח' באדר.

בשונה מאותו ציבור סתום שרואה בהכרה זו (שלמעשה מציאות שלא ניתן לחלוק עליה) איום אמיתי על החברה הישראלית ועל הקשר שלה לארץ, אני רואה בהכרה זו – רובד המעשיר את החיים בפיסת ארץ זו. בימים אלו ממש אני חוקר כחלק מלימודי האקדמיים את המניעים לפעילות בארגונים כדוגמת זוכרות. אם כי הנושא אינו קשור באופן ישיר לגיאוגרפיה עירונית (אותה אני לומד בתואר שני באוניברסיטת תל אביב) – הרי שהאנשים והמניעים העומדים כאן מעצבים בסופו של הדבר את הנוף, ולכן גם במניעים אני מצוא קשר הדוק לעיצוב המרחב.

ההתייחסות למה שהתרחש כאן בין השנים 1950-1947 ולמעשה ממשיך עד היום, זהו נושא שעלינו להתמודד עמו בדרכים שונות. לכן, מדובר באחד מהאתגרים הגדולים העומדים בפנינו בשנים הקרובות.

האם זוכרות סיימה את תפקידה? סביר להניח שלא, אך בדומה לאגודת ההומואים והלסביות שהביאה את הבשורה המגדרית בשנות ה-90 וממשיכה לפעול עד היום, ותנועת גוש אמונים שהביאה את בשורת התחדשות מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל בסוף שנות ה-70 וממשיכה לפעול עד היום (אם כי תחת שמות אחרים) – הרי שהאנרכיסטיות שלה הינה נחלת העבר וכיום כולם פועלים כגופים המקובלים על מרבית העם היושב בציון.

ספרו של דיק הבידג' שתורגם לאחרונה על ידי הוצאת רסלינג, חקר והביא דרך הפאנקיסטים את דרכן של אותן קבוצות תת-תרבות, שמחר הן המיינסטרים.

אז מי היא אותה קבוצת שוליים שכעת היא רדיקאלית וחלוצית ומחר תחולל את המיינסטרים? מדובר (כמו תמיד) בחבר'ה נפלאים  שלא בטוח שהם עדיין מבינים את חשיבותם ההיסטורית (ומזל שיש להם אותי…).

עד שהחוק יעבור ויאושר על ידי ממשלת ישראל,

באותו עניין ממש: ממש אתמול בשעה שדודו טופז ניסה לשים קץ לחייו בתא המעצר, יצא לאור ספרה החדש של חוקרת התרבות (שככל הנראה החשובה ביותר הפועלת כאן היום) אריאלה אזולאי "אלימות מכוננת 1950-1947, גנאלוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל'אסון מנקדות מבטם'" בהוצאת רסלינג (254 עמ'). הספר מורכב בעיקרו מתצלומים אותם אספה ובחרה אזולאי, ולהם מתלווה ניתוח קצרצר.

העיצוב הגרפי המעולה הוא של מיכאל גורדון – שרק בשבילו זה תירוץ כבר להחזיק בספר.

הסתובבתי לפני שבוע בשרידי הכפר אום חאלד המסתתר ממש בכניסה לליבה של העיר נתניה. לאום חאלד יש ערך בויקיפדיה העברית, אך נדמה כי הערך בגרסה האנגלית עדיף. הכפר שוכן על אחד משלושת רכסי הכורכר המלווים את חופה של הארץ, ונשקפים ממנו המרחבים שבעבר התפרסו בהם מטעי תפוזים וחקלאות מקומית הביאה כבוד ליושבי המקום.

על פי האמור באתרים השונים הסוקרים את אום חאלד, נראה כי הכפר התפוגג מהזיכרון של נתניה ללא כל מאורע מיוחד, כך שבתמימותי חשבתי שאנשי נתניה פשוט רכשו בכסף מלא את אדמות הכפר ובתיו מתושביו, ובלעו אותו לעירם שהחלה לצמוח בקצב מואץ בשנות ה-30 וה-40. אך כמובן שלא כך הדבר, ולצורך קבלת התמונה המושלמת – יש לחצות את הקווים לאתר המביא את פרטי הכפר באופן יותר אמין ושם יש גם תאריך מדויק ליום בו טוהר הכפר מתושביו: 20 למרץ 1948.

יחד עם זאת, מצוין שאכן 882 דונם מאדמות הכפר אכן נרכשו על ידי תושבי נתניה, שאר האדמות: 1,923 דונם היו בבעלות ערבית ועוד 89 דונם בבעלות ציבורית (סך הכל 2,894 דונם). הכפר הורכב מ-131 מבנים, ובכללם בית ספר לבנים ומסגד. מבנה המסגד שרד, ומשמש היום כמשרדי תלמוד תורה. המבנה נבלע באוסף של תוספות בנייה ומוקף גדר, כמו שכל מוסדות הציבור מוקפים כאן, כך שהגישה נמנעה. התלמידים של הת"ת שהתלהבו מעצם הסתקרנותי וראו בי תייר לבן, ביקשו שאצלם אותם ללא הפסק. אז צילמתי.

הבתים שנותרו מפוזרים בשטח, מתחבאים מאחורי גדרות וצמחיה עבותה, אך עדיין מצויים כאן – רק צריך לפקוח את העיניים ולראות אותם. הם כאן!

.

Copy of umcaled

מפה בריטית מ-1941 שמצאתי בספריית המפות בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב (תודה לגיל גרטי). משמאל נתניה ליד הים ומימין אום חאלד.

.

 .
 .
 .
 .
 .
 .
 .
 .
 .

סיבוב ליד בית הספר היפה בארץ (כך לפי דעתי עכשיו)

את שולי הכרתי כבר בתיכון, היא הייתה  הנערה שלי ושל עוד כמה, כך שאני ממש לא יכול להפריד בזיכרון שלי בין התיכון לבין שולי. חוץ ממנה אני לא זוכר כלום מהתיכון, בקושי למדתי שם כי פשוט לא היה מה וממי ללמוד. בית הספר עצמו היה מורכב מקופסאות בלוקים מצופים בטיח שפריץ, מה שמחזיר אותי שוב לזיכרון על שולי. הכל הסתובב סביב שולי, ומזלי הטוב הוא שעדיין גם היום אני יכול להסתובב סביבה. שולי עדיין זמינה לכולם ממש כמו שהייתה.

בית הספר המקיף על שם ש"י עגנון בנתניה – זה סיפור אחר. הודות למרכיבי מיקום ותכנון מושכל שהתייחס להמצאותו של אחד מעורקי התחבורה הראשיים בישראל (כביש ת"א-חיפה), הפך בית הספר לאיקונה ייחודית שעשתה כך נדמה רק טוב לעיר.

לו היו פרנסי העיר נתניה משכילים להבין ולהפנים את האפקט התדמיתי של מבנה זה על העיר כולה – הם לבטח היו ממשיכים ומפתחים בהתאם את המערך הפיסי של מבני החינוך בעיר (הותיקים והחדשים). במקום להשקיע את כל הונה של העיר (פשוטו כמשמעו) באיצטדיון של חוליגנים, ראוי היה כי נתניה תשקיע את הונה ומירצה בחינוך, במבני החינוך ובכלל בנוער הגדל בה ומהווה את עתידה של העיר.

כל מי שחולף על כביש החוף ומתעלם מנוף השיכונים ההולכים ומתפוררים של נתניה, לא יכול שלא להתייחס לקמפוס החינוך הענק, המורכב מאוסף מאורגן של מבנים הטבולים בירק ומתאפיינים בקווים אלכסוניים, ציבעוניות ידידותית, פתיחות וחופש. כשהאדריכל אברהם קוריאל ניגש לתכנן את הקמפוס הזה באמצע שנות ה-90, הוא הגדיר לעצמו שכאן יהיה בית ספר שטוב ללמוד בו, וכאן לא ישוכפל עוד בית ספר טיפוסי וצפוי מבוגר טכניון בן 60, ולצערנו הזבל הזה רק גואה וגועה.

 

 

את שרון אני מכיר כבר כמה שנים טובות, ברגע שהוא העלה את האתר שלו על מבנים נטושים נדלקתי, נחשפתי והושפעתי (על האתר שמעתי בזמנו מהאדריכל אמיר שוהם). שרון כותב היום גם ב"רשימות", אך לצערי בתדירות נמוכה ולא תמיד על מבנים נטושים. כמו כן, הוא ממשיך באינטנסיביות לצלם את מה שנשאר.

הבוקר הסתובבנו יחד בנתניה, המטרה הייתה לראות מה קורה בתוך בית קולנוע שרון.

הצלחנו בדרך לא דרך לחדור אל המגרש של הקולנוע, אך הפתחים במבנה עצמו נאטמו באופן הרמטי בבלוקים – דבר אשר מנע משרון לצלם את חדר המקרין וממני לשדוד כל מה שנותר.

מאוכזבים מאי השגת המטרה, המשכנו לאום ח'אלד – אל שרידי הכפר הערבי שעליו נבנתה העיר נתניה. מאום ח'אלד נותרו לא מעט שרידים, לא בעלי ערך ארכיטקטוני אלא מבנים בעלי ערך אורבני ותרבותי וכן צמחים בעלי ערכי טבע (כגון עץ שקמה ענק ועתיק). מסגד הכפר למשל הפך למשרדי תלמוד תורה… (רשימה על הביקור במקום, ניתן למצוא כאן)

שרון נראה היה לי שהתאכזב גם כאן, והמשיך לאיצטדיון הקופסה שבמרכז העיר שייהרס בקרוב לטובת האיצטדיון החדש (שבנתיים בניתו הופסקה) שמחוץ לעיר.

 

אני המשכתי לבית ספר ש"י עגנון, במטרה להשלים תמונות של הקמפוס, היות והתמונות הקודמות שצילמתי בו ביום שרב, סבלו משמיים אפורים וממחסור בתלמידים בגלל השעה.

הפעם השמיים היו בעזרי, אז השילוב של הכחול עם הציבעוניות הבית ספרית היה מוצלח , והאינטרקציה עם התלמידים היבולי לתמונות טובות. התלמידים התלהבו באופן מוזר מכך שצילמתי, וביקשו ללא הפסק שאצלם אותם. למרות שזמני היה קצר (הייתי צריך לנצל הפסקת לימודים קצרצרה כדי להספיק את שילוב התלמידים בתמונות המבנים) – ביצעתי כמה תמונות מחזור – קבוצות קבוצות פשוט התמקמו מול המצלמה לצילום קבוצתי.

מכל מקום אחרי שסיימתי את ההשלמות שרונן ביקש, החלטתי להמשיך את הראש של שרון ולצלם את בית הספר בהקשר של המושג 'נטוש'. נראה לי שכאן שרון הפסיד.

הכותרת של הרשימה טוענת שכאן תגיע הבשורה על בית הספר היפה בארץ, ובאמת כך חשבתי שבזה אעסוק. אבל הרשימה משכה לכיוון לגמרי אחר, אז הלכתי אחריה אך הותרתי את הכותרת על מכונה. בסדר?

היות ועל במה אחרת תפורסם רשימה על הבניין עצמו ועל ההתנהלות בו בפועל, החלטתי שכאן אפרסם רשימה נגטיבית. הכוונה כאן לא לרשימה שלילית, אולי אפילו ההיפך: במקום להתמקד במערך הפנימי של הקמפוס והתנהלות התלמידים והסגל – מתוך מבט מתאים, כאן אסתובב במרחבים המקיפים את בית הספר.

מסתבר שאל מול הסדר הבית ספרי המורכב בין השאר ממערך של צורות וצבעים, מתקיים מבט אל המרחבים הפרועים שמחוץ לכתלי בית הספר והמקיפים אותו מכל עבר. המבט מהחוץ אל בית הספר הוא מבט אחר, כזה המביט מתוך התוהו-ובוהו הנשכח אל בניין בית הספר המאורגן והמסודר.

זה המבט כאן.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

לפני שבועיים למרות השרב הכבד, ביקרתי עם שאול בבית הספר, במהלך הביקור שאול פגש חבר ותיק אותו הוא לא ראה שנים. את השם הוא לא זכר, אבל אחרי הכל – חברים נשארים חברים.

 

 
 
 
 
 
 
 
בית הספר ש"י עגנון, נתניה
אדריכל: אברהם קוריאל, 2004-1995
-ולבנתיים, אתר עשיר בחומרים ועידכונים בתחום העיצוב העירוני-

 

:להנאתכם רשימות נוספות בתחום מוסדות החינוך בישראל

סיבוב באיקאה / ארוחת ערב

אחת לחצי שנה אני נוהג לבקר באיקאה. זו נראית לי תדירות נורמאלית לחלוטין, למרות שהורי, למשל, לא ביקרו אף לא פעם אחת בחנות מאז פתיחתה בשנת 2001.

הבניין הכחול-צהוב המשתרע על שטח של 23,500 מ"ר, תמיד מושך אותי לשוב ולבקר בו, כמו מגנט לא מובן – אני חוזר אליו.

לבניין שתוכנן על ידי מן-שנער, ישנם את כל המאפיינים שעודד מנדה-לוי הגדיר במאמרו "קניון": סגור, מוגן, מאובטח, מנוהל וממושטר, מאוכלס בצרכנים, חלל אשלייתי ומרחב של בידיון ועוד כל מיני. מה שבטוח: שישנם שני מקומות באיקאה שאני אף פעם לא מפספס: המסעדה ובית השימוש – והם שניהם צמודים זה לזה.

אחד מהדברים המושכים אותי לאיקאה, זו ההשתוממות מהתנועה המדמה את זו של המשוטט בעיר. ההתפתלות של נתיב ההליכה, המלא הפתעות וגילויים כל צעד, וחשיפה אל מקומות ואירועים חדשים – והכל בנתיב מלאכותי קבוע מראש, כמעט ללא אפשרות לסטייה. יחד עם זאת, המסלול השיווקי הזה, מועדף עלי בהרבה על מסלול ה-Highway המוכר מהסופרמרקט, שם החוויה הצרכנית משמימה בהרבה ביחס לזו שבאיקאה.

.

מודל סופרמרקט

. להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: