Category Archives: ים המלח וסביבתו

סיבוב בחדר האוכל ומרכז התרבות בקיבוץ עין גדי

 כבר הרבה זמן רציתי לבקר בקיבוץ עין גדי ולראות מה הותיר שם אחד מהאדריכלים היצירתיים בישראל – שמואל מסטצ'קין (2004-1908).

בסביבות ים המלח תכנן מסטצ'קין לא מעט מבנים שעל חלקם כתבתי כאן רשימות (בית היוצר המדהים, מרכזית טלפונים, ושיכון מגורים ומרכז תיירות שנהרס בנתיים. יש גם רשימה על הפרויקט הלא גמור בקיבוץ שדות ים). מסטצ'קין למד בבית הספר באוהאוס, שהפך בישראל לשם נרדף לסגנון בניה מודרני ונקי. אך יחד עם זאת, מסטצ'קין לא היה מחוייב לשום סגנון ואת זה ניתן למצוא לאורך כל עבודתו, ובמבנים בעין גדי במיוחד.

האדריכל והמורה דני מינץ חוזר ומדגיש שהאדריכלות של הקיבוץ היא ההפך ממה שאנחנו מצפים, והיא פועלת כמו נגטיב. בעוד שבעיר ובמושב הבניוי הוא המעצב את המקום, הרי שבקיבוץ המרחב הפתוח הוא העיקר כשהמבנים הם פרט משני בנוף. בקיבוץ עין גדי המטופח והמושקע הרעיון הזה בולט שבעתיים וישנה תחושה שכאשר מתהלכים בין בתי הקיבוץ, מטיילים למעשה בגן עדן.

  

בית התרבות במבט מלמטה

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בשני פרויקטים נשכחים של מסטצ'קין / באוהאוס בים המלח

"בית שגומר את תפקידו – צריך להיעלם" – בציטוט הזה  של האדריכל שמואל מסטצ'קין, נפתח הספר "לבנות ולהבנות בה – אדריכלות הקיבוץ בישראל" (בעריכת מוקי צור ויובל דניאלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008). היות ולא הכרתי את מסטצ'קין שהספיק עוד ללמוד בבאוהאוס במחצית הראשונה של שנות ה-30, ובטח שלא לשוחח עימו – אז אני לא יודע אם אכן הוא חזר ואמר את המשפט הזה כפי שמובהר בספר, אך בכל מקרה אני בהחלט נוטה שלא להסכים איתו. ארכיטקטורה אכן מייצרת מוצר בשירות האדם, אך היא לא רק מצטמצמת לגבולות הללו, אלא היא אף מייצגת את רוח הזמן, האדם והמקום – ולכן היא הרבה מעבר ל"שירות האדם". לכן אני סובר, כי אסור להעלים בית שגמר את תפקידו, אלא יש למצוא לו תחליף ייעודי לחדש ולעדכן אותו כך שישוב ויעניק שירות לאדם. זה בדיוק כמו מגע מיני מוצלח: אם גומרים – צריך להמשיך.

עידכון לרשימה (25/4/2010): השבוע ביקרתי באזור שוב ולצערי מבנה החוף שתכנן מסטצ'קין ומופיע בחלקה השני של הרשימה נהרס עד היסוד לטובת הרחבת החוף הניפרד.

ברשימה זו אציג שני פרויקטים של מסטצ'קין על חופו הדרומי של ים המלח הראשון בעין בוקק והשני בנוה זוהר. הראשון נטוש ומפורק והשני ברובו מוזנח ולא מוערך.

להמשיך לקרוא

סיבוב ליד מרכזית טלפונים בים המלח

בשנות ה-60 ותחילת ה-70 היה האדריכל שמואל מסטצ'קין השריף של דרום ים המלח. מספר המבנים אותם תכנן וביצע באזור הוא נתון מרשים בכל קנה מידה, ולמעשה כמעט את כל המבנים במקום שהוקמו באותה העת תיכנן מסטצ'קין וכיום רובם המוחלט עדיין ניצבים על תילם, אם כי לצערי הם מצויים במצב של נטישה ושיכחה כזה או אחר.

הסיבה העיקרית שהשתוקקתי להגיע לדרום ים המלח היתה מרכזית הטלפונים המוצגת בשלוש התמונות הבאות (בהזדמנות זו, אני חוזר ומודה לאסף מדמוני שהנחה את דרכי במקום והקדיש לי מזמנו). לפני שנתיים יצא הספר "לבנות ולהבנות בה" שסיכם את פועלו של מסטצ'קין אך כמעט אך ורק התמקד בפרויטקים שתכנן עבור התנועה הקיבוצית. עקב כך, פרויקטים שמחוץ לגדרות הקיבוץ כמעט ולא הוצגו ולא זכו לפירוט והערכה טקסטואלים.

על עבודה אחת של מסטצ'קין באזור כבר פירסמתי כאן רשימה בתחילת הקיץ (בית היוצר בנוה זוהר), אך כאמור מדובר בלא מעט פרויקטים שתכנן באזור ובניין מרכזית הטלפונים הוא רק אחד מהם. יחד עם זאת, דוקא מבנה בעל פונקציה כל כך ברורה ובנאלית, זוכה תחת ידיו של מסטצ'קין בוגר ה"באוהאוס" לעבודה יפיפיה וכנה המורכבת מבטון ואבן מקומית ומשתלבת בנוף ומתקשרת אליו מחד באופן פשוט ביותר ומאידך באלגנטיות מעוררת השראה. לא סתם ציינה בפני דדי בן יהודה (אשתו השניה של מסטצ'קין) כי הפרויקטים על שפת ים המלח היו הפרויקטים האהובים על בעלה – עובדה שדרבנה אותי עוד יותר להגיע ולבקר בפרויקטים אלו.

באותו ספר שציינתי מתייחס צבי אפרת בקטע קצר שכתב לקראת סיום הספר (עמ' 189) על יחסו של מסטצ'קין אל הבניה בטבע. עם פסקה פיוטית זו, אסיים את הרשימה הקצרה ביותר שכתבתי עד כה:

"כציוני המאמין במקום רחש [מסט'צקין] כבוד עצום לטבע. לא כתפאורה לבנייניו אלא כמקום בו הבניינים צריכים לצמוח. הוא לא ביקש להפוך את בנייניו לקישוט, לסמל, אלא ביקש שדרך הבית יהיה חלון לנוף ולא יכבוש אותו. להיות בנוף ולא להתריס נגדו. כיבוש השממה היה עבורו תהליך של התאזרחות בנוף ולא של שבירתו. האוניברסליות של עשייתו עשתה אותו לישראלי בתכנונו".

   

סיבוב במחנה העובדים הנטוש של מפעלי האשלג

בשנת ה-50 לתקומת מדינת ישראל, החליטה הממשלה בהחלטה מס' 4625 מיום 20.12.98 לאמץ את תכנית הקרן הקימת לישראל בשיתוף המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות "ולשקם 50 אתרים היסטוריים המהווים אבני דרך בשיבת העם היהודי לארצו".

"הממשלה רשמה לפניה את התחייבותה של הקרן הקיימת לישראל, לממן מחצית מעלותו הכוללת של המייזם, המוערכת בכ-75 מיליון ש"ח על פני שלוש שנים. התכנית שהוגשה לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו ואומצה על ידו, עברה ועדת שרים שאימצה גם היא את התכנית והטילה על ועדת מנכ"ל הקק"ל, יצחק אלישיב, להקים ועדה שתכין את רשימות האתרים, תלווה ותטפל בקידום הפרויקט" (מתוך אתר המועצה לשימור אתרים).

בארי הישנה, בית אשל, בצלאל, בת שלמה, גדרה, הגן הבוטנאי בהר הצופים, נגבה, שער הגיא ומחנה סדום – הינם רק חלק מאותה רשימת 50 אתרים שנותרו גם למעלה מעשור לאחר התחייבות הממשלה – נטושים ומתפוררים. לאחרונה האתר בבית אשל אף נהרס, וגם מבני מחנה סדום שלא זכו לטיפול למעלה מ-60 שנה מראים סימנים של מחיקה.

 

השלט ושרידי המחנה מעבר לגדר תייל

להמשיך לקרוא

סיבוב במערת הקולנוע / וגם: על ערב לזכר זאב רכטר בחללית

ההתרפקות על בתי הקולנוע שהלכו ונעלמו מנוף עירנו פירנסה בזמן האחרון מספר מרשימות שכני לאתר, אך את הקולנוע במחנה סדום לא הזכיר עדיין איש (ועכשיו בטח שרון יקפוץ ויגיד שהוא כבר העלה לאתר שלו לפני שנתיים תמונות של המקום….). אבל גם אם מישהו כבר עסק בזה – לא מצאתי על כך כל חומר, כך שהתרתי לעצמי להעלות לכאן רשימה שתתמקד באותו אתר מוזר וייחודי שכמעט ולא נותר ממנו זכר בשטח.

להמשיך לקרוא

סיבוב בכיכר סדום ועמורה

כיכר סדום היא אחד מהמקומות היפים והרגועים ביותר, שניתקלתי בהם בפלנטה שלנו. ולכן אני לא יכול להמשיך ולהציג את שאר ההיבטים הארכיטקטונים המצויים במקום מבלי להתייחס לטבע המרהיב המצוי בסביבה.

להמשיך לקרוא

סיבוב בנאות הכיכר / מבנן של אדר' נחום זולוטוב

אף אחד לא עושה את זה יותר טוב מנחום זולוטוב, וכל פעם שאני ניתקל בעבודה שלו (ולצערי הן לא שורדות את שיני הזמן ומשתנות ונהרסות בזו אחר זו) אז אני נהנה ללמוד מהן – ויש הרבה מה ללמוד. זולוטוב הוא בהחלט אחד מהאדריכלים הישראלים המקוריים שאני הכי אוהב – הטיפול שלו בחללים ובחומרים ביחס לתרבות ולאקלים המקומי הוא חסר תקדים, ועל הערכים האורבנים שבעבודתו אפרט בהמשך. זה חבל שלא נמצא לזה המשך באדריכלות המקומית.

בנאות הכיכר תכנן זולוטוב מתחם שלם הכולל רחוב מגורים (תמונה שלו כבר על ההתחלה כאן בתחתית הפיסקה) ובית ספר שדה. ישנם שני דברים שיכולים להעלות דמעות של התרגשות ואושר בעיניי: בחורה יפיפייה וארכיטקטורה מעולה, הפעם לא נתקלתי בבנות המקום למרות שאני בטוח שהן נאות, כך שהארכיטקטורה היא זו שגרמה לי להתברווז.

אבל הסיבה העיקרית שהגעתי לסדום הייתה הזמנתו של אסף מדמוני – אדם יקר שאפשר להגיד שאין לו אח ורע בידיעותיו על האזור. אז כשרוצים להכיר את כיכר סדום על כל היבטיה צריך לפנות אל השריף, ומדמוני הוא הכתובת. מצאתי מקום שקט ורגוע – שהשקט מתאים לו כמו כפפה ליד, ובשל כך הייתי מאד רוצה לחזור אליו כמה שיותר מהר.

.

.

ההתחלה של היום לא הייתה טובה, ונאלצתי לראשונה בחיי להחליף גלגל שהתפנצ'ר בשל קרש עם מסמר עליו עליתי ליד הכפר הבדווי אבו ראשד על כביש 25. נאלצתי לרכוש גלגל חדש במוסך בדימונה, אך היות ויצאתי שעה קודם, אז יצא שלא איחרתי למועד שקבעתי עם אסף בביתו שבנאות הכיכר.

.

מיקום נאות הכיכר ומפעלי ים המלח / מקור: וואלה מפות

.

הבית של אסף, הוא גן פסלים ייחודי. מתחת לרשת שחורה המצילה על החצר רחבת הידיים המשקיפה על נוף כיכר סדום, פזורים עשרות רבות של פסלים מעשה ידיו או שלל ממצאים שאותרו באזור ומצאו את מקומם בחצר תוך שהם מקבלים פרשנות חדשה מעצם העמדתם במקום בתנוחה כזו או אחרת. זהו מוזיאון פתוח של איש אחד שחי ואוהב את המקום, ונראה לי שלא ניתן לפתוח את הביקור באזור יותר טוב מאשר ביקור אצל אסף מדמוני איש כיכר הירדן.

 .

.

מדמוני יליד ירושלים, עבר עם הוריו בילדותו לעיר אילת, ומאז שנת 1978 מתגורר בנאות הכיכר. ביתו הראשון במקום הייתה דירה קטנה במבנן שתכנן האדריכל נחום זולוטוב (ועל כך בהמשך) ולאחר תקופה מסוימת עבר לבית סוכנות אותו הרחיב במהלך השנים והוסיף לו אגפים על פי הצורך.

באחד מחדרי הבית, מצויה ספרייתו של מדמוני המונה כמה אלפי כרכים העוסקים רובם ככולם בארץ ישראל ובעברה. השאלה הראשונה והמיותרת שהייתה לי לשאול אותו נוכח ערימות הספרים האדירות שנחשפו לפני, הייתה האם הוא מכיר את האוטוביוגרפיה של כושי רימון, שהתגורר במקום בימיו הראשונים ועשה פה ברדעק גדול בו היו מעורבים גם הירדנים והאו"ם. מסתבר שלא רק שהוא מחזיק בספר, אלא שכושי נמצא איתו בקשר מיוחד, בשל אסון משפחתי משותף שבעקבותיו נוצר הקשר בין השניים. כושי אגב, עף מהיישוב עוד לפני שאסף עבר אליו.

 .

 .

את הנוף הנשקף מדלת הבית קשה לפספס. אסף דאג שהפרגולה בשביל הכניסה לבית, תשען על עמודים גבוהים יותר בחלקה החיצוני של החצר, בכדי שהנוף ייראה היטב בכל פעם שהוא יפתח את דלת הבית.

 .

.

כחלק מהגל שתפס את תושבי נאות הכיכר (ובצדק! המקום מדהים) פתח גם אסף צימר המארח זוגות במחיר השווה לכל נפש, ובנוסף מי שמתארח זוכה בייעוץ הטוב ביותר לטיולים באזור. ויש גם סרטון חדש שהם הפיקו.

.

.

ישנם צימרים נוחים וישנם כאלה שהם הרבה יותר נוחים. כשקראתי לרשימות שלי "ארכיטקטורה ואידאולוגיה בדיסנילנד מקומי" אז הצימרים האלה חוץ ממיקי מאוס בכניסה הם הדיסנילנד המקומי. המרכיב הזה מתחזק כשמגלים שבקצה השני של היישוב קיים המבנן של נחום זולוטוב – ניסיון ליצור ארכיטקטורה מקומית רצינית המעצימה את הטמטום שתפס את ישראל מאז שהשתן עלה לכולם כאן לראש.

.

.

…וישנם גם המבנים שכמוהם ניתן למצוא מפוזרים בלי סוף בהתנחלויות שביהודה שומרון והגליל, זו אותה המחלה רק בצורה אחרת. יחד עם הציונות מתו גם הניסיונות ליצור פתרון פיסי מקומי וייחודי למגורים המשתלב בנוף והסביבה.

.

.

ההפתעה הגדולה אם כן שתפסה אותי בנאות הכיכר, הייתה המבנן הנשכח של האדריכל נחום זולוטוב. אחד מהאדריכלים המקצועיים והמקוריים שתרומתו לתרבות הישראלית טרם נחשפה במלואה לקהל שוחרי התרבות בימינו, אך אני תקווה שספר על פועלו יצא לאור בקרוב (והוא יצא בקרוב). לאחרונה נתקלתי בכמה כתבות המזכירות שזולוטוב היה האדריכל שהרים בתל אביב את מגדל המגורים הראשון בשנת 1958 (שהכיל גם את הסופרמרקט הראשון). אך המבנים החשובים באמת שזולוטוב תכנן, הם טיפוסי המגורים השונים במתכונת של "שטיח" שהידועים שבהם הם ב"שיכון לדוגמה" שבבאר שבע (1959).

זולוטוב השתלב היטב במדבר: אחרי הפרויקט בבאר שבע, תכנן מרכז מבקרים בעין עבדת (1962) עליו זכה בפרס רכטר (מה שלא הפריע לפני שנים ספורות למנהלי המקום להרוס אותו), בית ספר שדה בעין גדי (1962) ולאחר מכן בשנת 1963 את המבנה הזה כאן בנאות הכיכר. את חווית החלל קשה להעביר בתמונות בלבד, ואין תחליף לביקור פיסי באתר – בדיוק כמו במקרה של הביתן הגרמני בברצלונה עליו כתבתי לפני שבועיים.

הסיפור של המקום היה שבוקר אחד החליטו שבעה צעירים להתיישב בחבל ארץ זה, שהיה בלתי מיושב ומפותח בשנותיה הראשונות של המדינה. הצעירים התיישבו בצריף רעוע, והחלו לעבד את האדמה ולהקים בסיס חקלאי במקום ואט אט הצטרפו אליהם חברים נוספים. משרד הפיתוח החליט לאמץ את החבורה הצעירה, ובתמורה הקים להם יישוב מאורגן שהוקם למעשה ממבנה אחד, שכונה בשל צורתו "המבצר".

לצורך הקמת היישוב, הוזמן זולוטוב לתכנן את הפרויקט שהורכב מרחוב מגורים ובית ספר שדה. מייד כשחזרתי מנאות הכיכר הרמתי טלפון לזולוטוב לברר פרטים על המקום. נחום זולוטוב הוא אחד מהאדריכלים הטובים שזכיתי להכיר, והוא טוב לא רק כאיש מקצוע אלא גם כבן אדם הוא טוב ונעים – מרכיב קצת נדיר בקרב בעלי מקצוע זה.

זולוטוב ביקר באתר לפני כמה שנים, והתאכזב לגלות שהמבנה נטוש ומוזנח, אז שמחתי לעודד אותו שהיום את רחוב המגורים מאכלסת קבוצת עובדים זרים, שאמנם לא מטפחת את הבניין, אך לפחות היא מממשת את ייעודו ומחייה אותו, וכך יש לפחות מי שמעריך ארכיטקטורה טובה. בית ספר שדה ניסגר מזמן, ובמקום פעל בית הספר היסודי המקומי שכיום הוא סגור והאגף הגדול כמעט נטוש, אך יחד עם זאת הוא מטופח ומתוחזק היטב. "זה מבנה לתקופה אחרת ולזמנים אחרים", אמר זולוטוב וסיפר בשיחתי עמו את סיפורו של הבניין: "משרד הפיתוח החליט שקיים בסיס להקמת ישוב מאורגן במקום, והזמינו אצלי מבנה למספר אנשים בתנאים מאד צנועים. לכן, יצרתי חצר המגנה על עצמה, מאפשרת קיום של חיי חברה ויחד עם זאת קיימת שמירה על פרטיותם של התושבים".

מהעבודות של זולוטוב אפשר להתלהב בקלות מהערכים האסתטיים שהם נושאים, כמו למשל יחסי המסה והחלל, הטיפול בקורות בטון המצילות על הרחוב, הטיח הייחודי שנשמר באופן מעולה עד היום ללא כל צורך בטיפול וכן השימוש בבטון החשוף המאזכר את הטקסטורות של הקרקע המקומית.

כמובן שהאסתטיקה היא מרכיב שקשה לי שלא להתייחס אליו, אך מה שתופס אותי בעבודותיו של זולוטוב זו התרומה האורבנית שלו לבניין. במקרה דנן, מדובר ברחוב שזולוטוב ייצר כאן, המשתלב עם כיכר עילית  של בית הספר המצויה במפלס העליון (ניצול הטופוגרפיה הטבעית), כששני החללים, מובילים לחדר האוכל (כיום מינימרקט) ואולם התרבות המהווים את הלב החברתי של הפרויקט ולמעשה של היישוב. כך שמדובר כאן במבנה שהוא יישוב שלם – ומכאן חשיבותו וערכו הייחודי בארכיטקטורה ובבינוי הערים הישראלי.

מסתבר שכאשר אסף הגיע לנאות הכיכר ב-1978, הוא קיבל יחידת מגורים במצודה – ביחידה בה מתגוררים כעת עובדים זרים מתאילנד המעבדים את אדמות החקלאים במקום. אסף כל כך אהב את הבניין, שכאשר הזדמן לו, הוא נסע לבקר את זולוטוב בביתו במטרה להכיר את האדם שמאחורי היצירה בה חי. באותה הזדמנות צילם לעצמו את התיק ההיסטורי של הפרויקט שנמצא היה באותה העת אצל זולוטוב, וכלל לבד מתכניות ותצלומי מודלים, גם תצלומים מעת התכנון והקמת המבנה. > התמונות ההיסטוריות המופיעות כאן נמסרו לי מאוספו הפרטי של אסף מדמוני, וצולמו במקור על ידי נחום זולוטוב.

.

בזמן הבניה צוות ההקמה ונחום זולוטוב שעומד ראשון משמאל (מקור: אוסף אסף מדמוני)

 .

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

מבט כללי ממערב על האתר בעת הבנייה (מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

מבט על הכניסה לחלקו העליון של המתחם. המבנה משמאל שימש במקור כחדר אוכל רב-תכליתי והיום משמש כמכולת (מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

הכניסה לחלקו העליון של האתר (מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

(מקור: אוסף אסף מדמוני)

.

בעקבות פרסום הרשימה, שלח לי אדר' נחום זולוטוב תגובה והערה לדברים שהוצגו
*********
וכעת לתמונות שצלמתי היום:
.

המערכת כולה פועלת כך שקיימים ממשקים בין אזורי המבנן השונים, כאן למשל מצוי קישור במרכז רחוב המדרגות עם המפלס העליון של בית הספר, קישורים נוספים מצויים משני קצות הרחוב.

הכניסה ליחידת המגורים מהרחוב מתבצעת מבעד לפתח המורכב מלוחות בטון חשוף וקורת בטון דקה התלויה מעל ומקשרת בין שני הלוחות. צורת פתח זו אל החצר הפנימית, מאזכרת היטב אדריכלות מקומית קדומה. פתח זה מוביל אל חצר פרטית-ציבורית שבחלקה פתוחה אל הרקיע ובחלקה מוצלת על ידי המפלס העליון בו שוכן אגפו המזרחי של בית הספר.

הטיח הייחודי של המבנה הצליח להשתמר כמעט חמישים שנה באופן יוצא מן הכלל, לא מעט הודות לאקלים היבש במקום. בנוסף לאיכות הטיח, ייחודיות הטקסטורה שנוצרה על קירות המבנה, הפכו לתפאורת הרקע בתצלומים בהם נראים ילדי היישוב או מנהיגי הארץ כמו למשל נשיא המדינה אפרים קציר – תמונה שצולמה בכניסה למזכירות היישוב באחד מחדרי בית הספר במפלס העליון.

החזית הדרומית של המבנה ממנו יוצא הרחוב הוא משחק של לוחות הבטון היוצרים קומפוזיציה עשירה, והשמש החזקה הפוגעת בבטון האפור, רק מחזקת את הרצון להמלט חזרה אל הרחוב המוצל והנעים. יחד עם זאת, אל המבקר במקום הנוף המדהים של הר סדום מושכים דווקא החוצה.

הרחוב של המצודה אינו סוף פסוק אורבני, ובשנים הראשונות שהיישוב התפתח – הציר המשיך אל תוככי היישוב, כמו זה המופיע בתמונה.

בהמשך החזית הדרומית מצויה הכניסה הדרומית לבית הספר הממוקם כאמור במפלס גבוה יותר בהתאם לטופוגרפיה הטבעית. בהמשך שוכנת הבריכה של היישוב שלא תוכננה כחלק מהתכנית המקורית.

 .

> > > אחרי שסיימתי להתלהב במשך שעה ארוכה מהמבנן של זולוטוב, המשכנו את הסיבוב לשאר חלקי כיכר סדום. הכביש השחור המוביל צפונה מלווה במספר אתרים יפיפיים ונסתרים – אבל על כך ברשימה אחרת.

 .

באוהאוס בים המלח / סיבוב במבנה המרשים ביותר שתכנן שמואל מסטצ'קין

מאז פירסומה של הרשימה על מבנה "בית היוצר" שעל שפת ים המלח, קבלתי מספר תגובות, שאחת מהן שופכת אור על סיפורו של המקום. הלכן, החלטתי לצרף את הדברים לרשימה ולהעלותה מחדש. כמו כן, צרפתי את תכניות המבנה מאוסף האדריכל שמואל מסטצ'קין באדיבות דדי בן-יהודה.

לקראת הכנתה של תמ"א 13, תכנית מתאר ארצית לים המלח וחופיו, אותה מכין מינהל התכנון במשרד הפנים – החלטתי ללכת ולראות את אחד האתרים המרתקים ביותר המצוי בסמיכות ליישוב נווה זוהר שבדרום ים המלח.

במקור היה מדובר במרכז מבקרים ("בית היוצר – מוזיאון ים המלח") ובאכסניית נוער שתוכננו שניהם כמתחם אחד על ידי האדריכל שמואל מסטצ'קין.

.

. להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: