סיבוב בתי ספר 21: תיכון קוגל בחולון

האדריכל דוד נופר יכול לעשות בית ספר להרבה אדריכלים. ככל הנראה חוץ מגידי פובזנר אין בארץ אדריכל שתכנן כל כך הרבה בתי ספר וספק אם יהיה. בשונה מתחומים אחרים, תכנון בתי ספר כבול בתקציבים מאד נמוכים (החינוך לא נמצא בראש וגם לא באמצע סדרי העדיפויות של משרד האוצר הישראלי) ובלוחות זמנים לוחצים (שנת הלימודים בפתח), זאת בנוסף לתקנים שהולכים ומתרבים משנה לשנה ומוסיפים מצידם מגבלה או אתגר שאתו האדריכל נדרש להתמודד ואינם משפרים את התפקוד והעיצוב של הבניין.

נופר טיפוס צבעוני ובכל בניין שהוא מתכנן הוא מנסה, במגבלות המצוינות, ליצור אלמנט שייחד את הבניין משאר המבנים, מדגיש את מעמדו הציבורי ויעניק למשתמשיו תחושת הזדהות. הוא נמנע מלשכפל את הרעיונות בהם כבר עשה שימוש, מהלך נדיר בתחום תכנון בתי הספר, ולכן כל מוסד שהוא מתכנן יוצא שונה. המאמר פורסם במקור בכתב העת "הד החינוך", בו אני מפרסם בקביעות מאז 2009.

ועל כך ברשימה זו.

.

קוגל

.

אירוע ההשקה לספר מקס ישראליאנה נדחה בשבוע

אירוע ההשקה לספר מקס ישראליאנה (עליו כתבתי כאן) נדחה בשבוע.

ההשקה תתקיים ביום חמישי 19.1 בשעה 20:00 באותו המקום – הגלריה במכון טכנולוגי חולון.

במהלך הערב ניתן יהיה לבקר בתערוכה ולשמוע את עופר בדרשי על עולם הפרסום באותן שנים.

הכניסה חופשית!!

.

19.1

.

דף האירוע בפייסבוק

.

ספר חדש על עיצוב ישראלי "מקס ישראליאנה"

קוראות וקוראים טהורים!

"תארו לכם שאתם ערבים החיים בטול כרם או בקלקיליה, או על ההרים, מול הים התיכון, מה אתם רואים, מה? מדינת ישראל עושה לכם סטריפטיז, זה מה שאתם רואים, סטריפטיז! ירוקה, עולה כפורחת, משגשגת, מנצנצת בלילה בשלל אורות שלה. ומה שאין העין הערבית רואה משלים הדמיון: איזה חיים משוגעים עושים שם היהודים עם היהודיות! עכשיו, אתם יודעים מה קורה לגבר בריא כאשר הוא רואה סטריפטיז מלהיב?". בציטוט החמוד הזה של עזר ויצמן בחרתי לפתוח את הספר החדש בו לקחתי חלק.

"מקס ישראליאנה" מתפרס על פני 382 עמודים והוא תוצר של עבודה של צמד המעצבים המכונים Public School, עבודה שארכה שנתיים. הפסר מציג פריסה רחבה של דימויים אסתטים, ברובם יומיומיים, המייצגים את ישראל בין השנים 1977 ו-1995. תקופה שנפתחת בעלייתו של בגין לשלטון ומסתיימות עם רצח גולדשטיין במערת המכפלה ורצח רבין בתל אביב. שנים של מלחמות, כיבושים ונסיגות, הסכמי שלום, משברים כלכליים, פריחה של ענף המלונאות באילת ובטבריה, נסיקת עולם הפרסום, ערוץ 2, כיף כף, קניונים, תיסלם ופלאטו שרון, דולפינריום וקולוסיאום, מק דייויד ודיזנגוף סנטר, יצחק שמיר וראש אינדיאני.

הספר מורכב מעבודת ליקוט מעמיקה שביצעו Public School – אסף כהן וג'ואנה אסרף, שעיצבו לאחרונה גם את הספר על משרד "נדלר נדלר ביקסון גיל". החלק שלי בספר הוא בעיקרו הטקסטים הממלאים אותו.

ועל כך ברשימה זו.

.

גן של פלסטיק

.

סיבוב בתערוכה צל ערים במוזיאון העיצוב בחולון

מאז חנוכתו אני מבקר במוזיאון העיצוב, וכל פעם מוצא את עצמי חושב 'איזו תערוכה שטחית ואיזה בזבוז זמן היה להגיע לחולון. זו הפעם אחרונה'. אכזבה רדפה אכזבה. לכן השמחה היתה כפולה לגלות שלראשונה החליטו להרים שם תערוכה מושקעת וחינוכית. עדיין, הביקור בתערוכה לא אורך יותר מרבע שעה.

הבאזזז שהתערוכה "צל ערים" (אוצר: מרטין וייל) יצרה סביבה גרמה לשינוי בתפיסה ולהגברת המודעות לנוחות אקלימית. זה הביא לכתיבת מאמרים בעיתונות (שבאחד מהם הייתי שותף), כך שגם מי שלא ביקר בתערוכה נחשף לרעיונות שהיא מבקשת להאיר ולהדגיש. השפעתה על אדריכלים פחותה, היות והנושא מובן מאליו, ואדריכל שלא מממש את עיקרון הנוחות האקלימית בפרויקטים שלו, אז גם ביקור בתערוכה לא יעזור לו. אחרי תערוכת המיני גולף שראיתי בבת ים, משמח לגלות תערוכה נוספת שבאה לחדש ולהועיל, והפעם מתקיימת בחולון.

ועל כך ברשימה זו.

.

מיליון רסיסים קטנים

.

סיבוב בהיכל הספורט של חולון בבנייה וראיון עם מלכת היופי

בשנים האחרונות העיריות מסלקות את האצטדיונים מתוך העיר ובונות אותם מחדש בשוליים. יש לכך כמה סיבות עיקריות: (1) השטח במרכז העיר יקר, (2) החנייה לרכבי הקהל שמגיע לאירועים באולמות תופסת שטח גדול וסותמת את האזור. סיבה (3) היא העובדה שהמתקנים ישנים ואינם עומדים בתקנים של איגודי הספורט הבינלאומיים ולכן לא מתאימים למשחקים.

בשנים האחרונות ראשי ערים מוצאים חשיבות גדולה למתקני ספורט כאלה. כל עיר משקיעה בהקמתם מאות מיליוני שקלים. לרוב מגיע סיוע חלקי מהטוטו, אך מרבית הכסף מקורה בכספי הארנונה. במקום להוסיף ולהשקיע במרחב הציבורי, בתרבות, בחינוך וברווחה – משקיעים בכמה מטומטמים שרצים אחרי כדור. חולון מצטיירת בעיניי כעיר שמשקיע במרחב הציבורי, בחינוך ובתרבות: יש בתי ספר יפים, גינות מיוחדות והמדיטק. עד היום אף עיר לא הקימה לעצמה מדיטק – שלדעתי הוא מפעל התרבות המוצלח ביותר שהוקם בארץ, וחבל שלא העתיקו ופיתחו את המודל הזה בערים אחרות.

מדוע הרשויות משקיעות מאות מיליוני שקלים במתקנים שמשרתים חלק מזערי באוכלוסיה ופועלים רק כמה שעות בשבוע? כיצד משפיע על חיי היומיום המעבר של מתקני הספורט מתוך העיר אל שוליה? האם לא ניתן היה להימנע מהוצאת מתקני הספורט מתוך העיר, אלא להותירם במקומם ולשכלל אותם כך שיוכלו לפעול כל השבוע ובאופן מיידי לטובת ציבור התושבים, ובמקביל גם לענות על צרכי משחקים גדולים שמושכים קהל רב? אלה שאלות שלא מצאתי עליהן תשובות, ואני משער שמקבלי ההחלטות יעדיפו להתחמק מלענות עליהן. לדעתי מדובר בתופעה חולה.

רשימה חלקית של הרס:

• אוסישקין בתל אביב נהרס ועובר לאולם חדש מאחורי הלונה פארק.
• ימק"א בירושלים עבר לטדי בקצה הדרומי של העיר.
• האורווה בפתח תקוה נהרס לטובת אצטדיון המושבה.
• הקופסא בנתניה נהרס לאחר שנפתח אצטדיון נתניה החדש בקצה אזור התעשייה.
• המכתש בגבעתיים ואצטדיון יהוד נהרסו ללא שהוקם להם תחליף.
• הפחים בחולון ששוכן במרכז העיר להתפנות אחרי שיאוכלס אולם כדורסל חדש ונוצץ בקצה הדרום-מזרחי של העיר, צמוד לפארק פרס ומוזיאון הילדים.

משמות המגרשים שנהרסו עולים צלילים קצת עלובים אך גם ביתיים, ייחודיים ואישיים, שמות שהרשויות הזדרזו להיפרד מהם ולהחליפם בשמות סתמיים כמו אצטדיון, ארנה או היכל ספורט. ועל כך ברשימה זו.

.

בדרך לאולם המרכזי

.

סיבוב בקבר של קרל נטר ונספחיו בקצה מקוה ישראל

עיקר ההתלהבות שלי הייתה מבית הזיכרון שתכננו נדלר-נדלר-ביקסון בשנות ה-60, אבל הפעם אני דווקא אציג את קברו של מי שייסד את המקום המוצלח הזה: קרל נטר. הימצאותה של חלקת קברים בודדה המכילה 4 קברים בלבד היא בהחלט עניין ייחודי ששווה לראות, ומעשיר את רעיון עירוב הייעודים בו אני תומך נלהב.

.

חלקת הקבר של קרל נטר שנותרה בשלב זה שלימה בעוד שכניו עוברים שיפוצים

 

סיבוב בפתיחת מוזיאון העיצוב החדש של חולון

תמיד טוב שיש חברים בחולון, ולמרות ששירה היא בכלל רמת-גנית הצלחנו להצטרף לכאלף המוזמנים שהגיעו לפתיחת מוזיאון העיצוב, במה שעתיד להיות חלק מהמרכז האזרחי החדש של חולון.

המעצב רון ארד הצליח ליצור מבנה ייחודי המזכיר לי את הפשטות והיושר שעמד בבסיס העבודות של כמה מהאמנים החשובים בישראל ובראשם יחיאל שמי ומנשה קדישמן שעשו שימוש בברזל חלוד. רק שכאן זה "כאילו" ולמעשה כל הפרטים יוצרו במיוחד לבניין במפעל באיטליה ולבסוף גם נצבעו בגוונים דמויי חלודה.

המבנה הוא מרהיב ומבחינה ארכיטקטונית זוהי פנינה שרק תוסיף גאווה לעיר. אך הבחינה האורבנית מציקה לי לא מעט: מה חולוני כאן? כיצד משתקפים בתי העיר והחיים בה במבנה זה? השאלה שאני שואל את עצמי וטרם באה השעה לענות עליה, היא האם מדובר כאן בחיסרון או שמא בעומק הדבר ייתכן ודוקא מצוי כאן יתרון שניתן יהיה באמצעותו למשוך ולרומם את המערך הפיסי של העיר, הזקוק במרביתו לפעולה של התחדשות עירונית – להתייחסות יותר עיצובית מאשר מעניקים לנו כל אותם אדריכלים סטנדרטים המתכננים את מגדלי המגורים ומבני הציבור המשעממים מהם מורכבת לא רק חולון אלא כל ישראל בעשורים האחרונים. צריך לתת לזמן לעשות את שלו ויחד איתו לנסות ולשפר בממד המקצועי.

וכעת יש גם ערך בויקיפדיה