Category Archives: השרון

סיבוב בכפרים ערבים סמוך לנמל התעופה בן גוריון

שלום,

הרשימה שלפניכם ממשיכה את הביקורים בכפרים הערבים שהתקיימו בשטח שבין פתח תקוה בצפון ללוד בדרום. היו הרבה. הפעם אבקר בשרידים של שני כפרים נוספים השוכנים מזרחית לנתב"ג: אל-חדיתא (היום מושב חדיד) ובית נבאללה (היום בית נחמיה). נוסף להם, עצרנו גם בתחנת הרכבת הבריטית כפר ג'יניס ובכפר טרומן (במקור הראל). ועל כך ברשימה זו.

למקומות האלו לא הייתי מצליח להגיע לבד, ללא עזרתו של יונתן גת, שגם כמה מהתמונות כאן הוא צילם ועל כך תודתי לו. אני גם רוצה להודות לחן מלינג, מנהל מזויאון הרכבת על המסמכים ההיסטורים ששלח.

אם תרצו להרחיב את הידע בנושא, אני ממליץ על מדריך הסיורים "אומרים ישנה ארץ" (50 ש"ח בלבד בקניה רכישה). המדריך יצא לפני מספר חודשים, ומציג 18 סיורים בעקבות כל מיני כפרים וערים שהיו כאן לפני 1948 וברובם נמחקו. אפשר לומר שהסיבוב שכאן הוא הסיור ה-19. על הרכבת טרם נכתב ספר מקיף ויסודי.

.

IMG_9509

הבניין המרכזי של תחנת הרכבת כפר ג'יניס, תחנה בריטית שננטשה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בתי ספר 8 / בית הספר הירוק בהוד השרון

לפני שנה וחצי פרסמתי ב-Xnet כתבה קצרה על בית הספר הירוק שנפתח בהוד השרון (אדריכלית: תגית כלימור, משרד קנפו-כלימור). הדשא ומעקות הזכוכית לא מצאו חן בעיני ולא ראיתי בו שום דבר ירוק. אבל מעבר לכל אלה, הייתי בטוח שהעירייה לא תצליח לתחזק את הבניין לאורך זמן, ואחרי כמה חודשים הוא יראה כמו חורבה. לכן החלטתי לעקוב מקרוב ולבקר עכשיו בבית הספר.

טעיתי. העירייה באמצעות חברת ניקיון, צוות תחזוקה של בית הספר, המורים והתלמידים – כולם יחד שומרים באופן מופתי על המוסד שנראה אפילו יותר טוב ממה שנראה היה מהיום בו הושלם. בעירייה טענו שהמחיר שגובה חברת הניקיון על המוסד, זהה למחיר שהיא גובה בשאר מוסדות החינוך בעיר, אך הם לא ידעו לענות לי כמה מים צורך הבניין. נכון שיש חסכמים, אבל כדי לנקות את מעקות הזכוכית וחלונות הענק וגם כדי להשקות את המדשאות והצמחיה העשירה – יש צורך במים. הרבה מים.

אבל מה זה משנה. מסביב הולכת ומוקמת שכונת המגורים החדשה בצפון הוד השרון, ובית הספר הירוק הוא כמו "ביתן מכירות" מוצלח. דיברתי עם כמה מורים ונראה לי שחוץ מהבניין היפה שנותן כבוד לתלמידים, יש כאן גם תכנים איכותיים שעוררו בי קנאה. עכשיו אני גם רוצה לחזור ליסודי. אני בספק אם יסכימו לקבל אותי חזרה לכתה א'.

הרשימה מבוססת על המדור שפרסמתי בתחילת החודש בכתב העת "הד החינוך" (עורך: ד"ר יורם הרפז, עורכת משנה: ציפה קמפינסקי, עורך גרפי: נועם תמרי).

.

IMG_3402

אחד שני הגגות הירוקים המתפקדים כגינות חקלאיות בהן מגדלים התלמידים תבלינים וירקות

. להמשיך לקרוא

סיבוב באנדרטה לאוטובוס הדמים

מול שרידי הכפר איג'ליל וסינמה סיטי גלילות, צמוד לכביש החוף, ניצבת מאז 1982 האנדרטה לאוטובוס הדמים. למרות שחלפו למעלה מ-30 שנה מאז הוקמה, האנדרטה נראית כמו חדשה. אמנם הגישה קשה, אך היא ממילא עוצבה כך שגם מי שנוסע במהירות 100 קמ"ש יוכל לקלוט אותה. היתה לי עכשיו הזדמנות לעשות מה שמעטים עושים וזה לבקר בה.

מה שמייחד את האנדרטה בכביש החוף זה הכח שלה לפעול במקביל גם למי שנמצא בתנועה וגם למי שבשהייה. למרות הכביש הסואן והרועש, הביקור באנדרטה שואב אותך למקום אחר. הצבת העמוד במרכז המעגל ממקדת את המבט ואת התנועה, ומצליחה לנתק את המבקר מהסביבה הלא אינטימית שמקיפה אותו. בזמן שהוקמה האנדרטה זרם המכוניות היה קטן משמעותית וכך גם מספר הנתיבים, אך עדיין המקום מצליח לשמור על שקט שמתאים למקומות התייחדות.

האמן יצחק שמואלי (1994-1941) שעיצב את האנדרטה וסביבתה כבר ניפטר, אז הרמתי טלפון לחייקה שמואלי. חייקה היא אשת האמן, שעבדה בשנות ה-60 במשרדו של האדריכל אריה שרון, וגם היתה שותפה לעבודות בעלה, כמו האנדרטה לאוטובוס הדמים. ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_4361

אנדרטה 01

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באיג'ליל / סינמה סיטי בצומת גלילות

קצת שמאלה מרוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י מציץ אחד המבנים האחרונים שנותרו מהכפר איג'ליל שהוחרב ב-1948. הבתים הנותרים ששרדו מצויים בתחומי הבסיס הצבאי הסמוך, שם ישנן שתי וילות יחסית מפוארות אך הן מחוץ לגישה. אך עוצמת השריד כאן, שאמנם עלוב למראה, לא פחותה מהוילות. יש עוצמה מיוחדת למיקומו של המבנה על רכס הכורכר הטבעי, המתנשא מעל לחניון הרכבים של מתחם סינמה סיטי גלילות.

גם במתחם הזה היה כפר ערבי שהתקיים מאות שנים עד למלחמת העצמאות. איג'ליל קראו לו, ולאזור קוראים עד היום גלילות (צומת גלילות, מחנה גלילות, סינמה סיטי גלילות, עמק גלילות וכעת גם פרויקט רובע גלילות).

קודם ברחו ממנו תושביו ואליו לא הורשו לשוב. לאחר מכן הוחרבו בתיו. חלק משטחי התושבים הפכו כבר בזמן המלחמה למחנה שבויים שהפך מאוחר יותר למעברה זמנית. חלק מהשטחים הפכו לשטח צבאי וחלק לחקלאי, וכך זה עד היום. הרצליה ורמת השרון שהתפשטו הודות לחיסול הכפר, לכיוון מזרח, כרסמו בשטחים החקלאיים ועליהם בנו שכונות ואזורי תעסוקה חדשים. אברהים אבו סנינה מספר בחוברת שהפיקה עמותת זוכרות ב-2004: "באיג'ליל היו חקלאים בפרדסנות, היו גויאבות, גזר, בטטה. היו הרבה מים והתושבים היו עשירים. לנו, משפחת אבו סנינה, היו חברים יהודים מרעננה, רמת השרון והרצליה, אך מי שקלקל את היחסים עם היהודים היו הארגונים היהודים שתכננו בשקט את ההתחמשות שלהם. הערבים לא התארגנו בכלל, היו רדומים".

רשימה זו באה כהמשך לרשימה שפרסמתי כאן לפני שלוש שנים על פליטי הכפר שגרים היום ב… כפר סבא. רשימה שלישית שתציג את נקמתם של בני הפליטים ב-1978, אפרסם שבוע הבא.

.

Picture1

דה נירו באיג'ליל / הכתובת על הקיר

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בשרידי כפרים ערבים בסביבת פתח תקוה

לפני שבועות ספורים יצא לאור מדריך סיורים ראשון מסוגו בשם "אומרים ישנה ארץ". הספר מציג 18 סיורים בישראל, במקומות שחלקם מוכרים וחלקם פחות. חוץ מהעובדה ששניים מהסיורים אני כתבתי ושהספר מצטיין בעיצוב מעולה שהופך אותו ליצירת אמנות של ממש, המשותף לכל הסיורים זה שהם חושפים נדבך שבדרך כלל משתדלים להתחמק ממנו: היישובים הערבים שהיו כאן עד 1948.

הספר חושף את הבתים, הרחובות, השרידים, השמות והאנשים שחיו ופעלו כאן. כך נגלה את הכפר שמסתתר באוניברסיטת תל אביב, השרידים בסיבוב מוצא וגם מתברר מהם הבתים והכנסיות שעומדות באמצע אזור התעשיה שלומי. כל סיור מלווה בסדרת צילומים שיצרו צלמים מעולים. העיצוב המעולה והיצירתי הוא של אביב גרוס-אלון, שהצליחה לשלב היטב בין טקסט ותמונה. כל סיור מלווה במידע בסיסי על פרטי הגעה וכן מפות התמצאות מפורטות. "אומרים ישנה ארץ" נמכר כעת בהנחה באתר הוצאת הספרים "פרדס" במחיר של 50 ש"ח (לרכישה ישירה כאן).

הרשימה שכאן לא נכללת בספר, אלא לשניים מהכפרים הרבים שהתקיימו עד 1948 בין פתח תקוה ללוד: פג'ה (מזרח פתח תקוה), מג'דל יאבה (מגדל צדק), נבי טרי (מחלף נחשונים), רנתיה (נופך ורינתיה), אל-מזריה (אלעד), קולה (גן לאומי מבצר קולה), אל-יהודיה (יהוד), אל-טירה (ברקת וטירת יהודה), כפר עאנה (אור יהודה) – אלה רק חלק מהיישובים הרבים שהתקיימו עד 1948 ברצועת הקרקע הצרה שבין פתח תקוה בצפון ללוד בדרום, הרי יהודה ממזרח ומישור החוף במערב (כביש 4). ברשימה זו אני מבקש להתעכב על שניים מהם: רנתיה ואל-טירה.

.

כיפת קבר נבי כיפל הסמוך למושב טירת יהודה (משרידי הכפר אל-טירה)

.

כריכת הספר (עורכת חזותית: אביב גרוס-אלון, צילום כריכה: נגה קדמן)

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בח'רבת סייב ובשרידי קיבוץ בחן הסמוך

יומני היקר: אחרי הביקור בבית העם שבקיבוץ גבעת חיים איחוד, תחנת הרכבת העזובה וחממות המלפפונים באחיטוב, סיבוב בבקה אל-גרבייה וחומוס שם – סיימנו את היום בח'רבת סייב המשיקה לגדר ההפרדה ולקיבוץ בחן הסמוך.
1948 הותירה אחריה הרבה מאד חורבות שהיו למעשה כפרים ערבים שהוחרבו על ידי צה"ל, הקק"ל והקיבוצים. למעלה מ-60 שנה אחרי נותרו רק פירורים מאותם שרידי כפרים וגם הם הולכים ונמחקים מהנוף וכך הזכר היחיד שנותר לשכבת חיים שלימה שהייתה ואבדה מהנוף, הם הפליטים בעצמם שחלקם שוהים בארץ וחלקם העיקרי מפוזר בכל קצוות תבל.
ח'רבת סייב היא עדיין חורבה של ממש ולכן ניתן לראות את המבנה ולהבין כיצד הוא פעל. מדובר בבניין גדול מאד שחלקו עדיין שלם ושווה ביקור, לעומתו חדר האוכל של קיבוץ בחן השכן נעול וסגור ונראה כמו כל הקיבוץ הזה שאמנם תושביו לא גורשו אך הגרעין שלהם עזב מזמן. זה הרי ברור שמה שעשית לשכנך, יבוא יום וכל זה יחזור אליך כמו בומרנג.

עץ התמר וחלק מהמתחם

להמשיך לקרוא

סיבוב קצר בעיירה באקה אל-גרבייה

האזור הצר ביותר במדינת ישראל מהבחינה הגיאו-פוליטית, הוא הקטע שבין נתניה לסדרת הכפרים הערבים השוכנים במזרח השרון: טול כרם (המצויה בתחומי הרשות ומעבר לגדר ההפרדה), ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה, איבתאן, ג'ת וכן באקה אל-גרבייה.
אני כבר חי במדינה הזו לא מעט זמן, ונראה לי שזו בושה שטרם ביקרתי באזור ולכן המטרה המרכזית של הסיבוב שערכתי עם שאול ביום ששי האחרון, היה ביקור באזור מזרח השרון.

בניין המכללה האקדמית לחינוך אלקאסמי

סיבוב בבית העם של קיבוץ גבעת חיים איחוד / אדריכלים יצחק ישר ודן איתן

יומני היקר, החוויה של הביקור בקיבוץ מוזכרת בספרי הזיכרונות תמיד בערגה לקולקטיב והאווירה החופשית והטובה, בעוד היום מכל זה לא נותר כמעט דבר. את מקומם של אותם מושגים תפסו מונחים כדוגמת ההפרטה, האינדיבידואליזם ושכר דיפרנציאלי. יחד עם זאת, בשבילי כחובב תרבות, כל ביקור בקיבוץ הוא חוויה חדשה ומהנה.
הרעיון הקיבוצי אולי נעלם בחלקו, אך שרידיו הפיסיים נותרו בשטח. חלקם עזובים ונטושים, חלקם צולעים, אך חלקם שבים וקמים לתחיה (כמו למשל מה שמתרחש כפי שאולי תזכור במה שכתבתי לך ברשימה על קיבוץ כרם שלום). בניין בית העם בקיבוץ גבעת חיים איחוד שהוקם בשנת 1966 הוא אחד מהמרשימים שבאותה גלריה ארכיטקטונית ייחודית, והנה הוא כאן לפניכם ברשימה זו.
  

מבט כללי על המבנה והמדשאה המרכזית של הקיבוץ שבחזיתו

  להמשיך לקרוא

סיבוב במה שנותר מתחנת רכבת שמובילה לשומקום

אתמול הצעתי לשאול לקפוץ ולראות את אזור מזרח עמק חפר שם טרם ערכנו סיבוב רציני. בעיקר עניין אותי לראות את הדופן המזרחית של מדינת ישראל בקטע של באקה-ג'ת – אבל על כך ברשימה אחרת.  בין האתרים בהם ביקרנו, היה גם אתר תחנת רכבת אחיטוב שכיום אינה פעילה עוד ומרבית מבניה נמחו. בעקבות פירסום הרשימה, קבלתי מידע רב השופך אור על עברה של התחנה ומקומה במערכת הרכבות בארץ-ישראל. 

הראשון שפנה אלי היה עמית בן-שלום – חוקר התחבורה המסילתית בארץ ישראל, שככל הנראה אין מילימטר שקשור לרכבות כאן שהוא לא ביקר, בדק וחקר, והשני הוא חן מלינג – מנהל ארכיון וסגן מנהל מוזיאון הרכבת. כל החומר שקבלתי משולב ברשימה הנוכחית ובהזדמנות זו ברצוני להודות להם על המידע והחומרים.    

מראה כללי של מבנה האיתות ששרד מתחנת רכבת אחיטוב

סיבוב במרכז G בכפר-סבא החצר האחורית האמיתית שמשום מה קיבלה את הזכות לחזית הראשית

אחרי שהצלחתי להתאושש מהעובדה שמשה קצב הולך לשבת בכלא, בא רועי והציע לקפוץ ולראות את מרכז העסקים החדש של כפר סבא, ולכן ודאי שהסכמתי.

מה שמשך אותי היה השם שהוענק למרכז החדש: מרכז G. למה דווקא G – זה לא ממש עיניין אותי, היות ואצלי בתת-מודע כבר קפצה הנקודה החשובה, ומאחר וזו הנקודה שמעסיקה אותי מרבית שעות היום (והלילה), נמשכתי כבמטה קסם אל המקום.

מה רבה הייתה אכזבתי כשהגעתי לים של מכוניות העטופות באותן חנויות שכבר ראיתי מיליון פעם, ובפנים בשדרה של חנויות שראיתי אפילו יותר ממיליון ריחפו מספר כפר-סבאים עייפים. החלל הלבן והנקי שאפיין את המסדרון הגדול המשיק לחנויות – עמד בניגוד גמור לריחות והצבעים המובילים אותי כל פעם מחדש אל הנקודת G הנחשקת.

  

    להמשיך לקרוא

סיבוב בשרידי כפר ערבי נשכח בצור נתן

השבוע התעוררו ביישוב צור יצחק כמה מתושבי המקום ונעלבו מרשימה שכתבתי ובה פרסמתי את התרשמותי מהמקום. התגובות היו מתלהמות, ואחרי שרועי קרא אותם הוא טען שעצם העובדה שיש כאן תגובה כה חריפה מצד קבוצת תושבים מעידה על בעיה עמוקה אף יותר ממה שאני חשבתי.

דווקא אחד מהמגיבים היותר שקולים סיים את דבריו בהזמנה: "בפעם הבאה שאתה בא לבקר ומצלם את גרם המדרגות שלי, תדפוק בדלת ואראה לך את הגינה שלי". המשפט הזה הקפיץ אותי, והחלטתי להעלות בכל זאת רשימה שתעסוק אומנם לא בגינה של אותו מגיב מצור יצחק, אלא באתר המצוי מרחק יריקה מהגינה. בשונה מגינות צור יצחק, כאן מדובר במקום בעל ערכי תרבות ומורשת, ערכים טכנולוגים וערכי טבע ונוף. אין שלט ואין הסבר וכל המקום נראה כשטח הפקר שמחכה לבולדוזרים שיבואו וימחקו אותו ויקימו מגדלי מגורים מחופים באבן מלאכותית, חניון תת-קרקעי ומעלית. אז הנה זה ותלמדו משהו:

באותו יום ששי שבקרתי במהלכו עם שאול בכפר קאסם, קיבוץ אייל, צור יצחק, טירה, רעננה וקיבוץ רמת הכובש – אז גם הגענו ליישוב השוכן כמה עשרות מטרים מזרחית לצור יצחק ונקרא צור נתן. מדובר במדרונות המערביים של השומרון, המשקיפים על כל השרון ומישור החוף, ולכן התצפית מהמקום היא מהמוצדקות בתצפיות ישראל! או כמו שאריק אמר בהזדמנות אחרת: כאן יש את המרפסת של המדינה.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בכפר קאסם, קיבוץ אייל וביישוב החדש צור יצחק / שיר אהבה של משתוקק

ביום ששי שאול הביא את הסובארו הישנה שלו. לרוב הקמצן הזה מעדיף שאני אהיה הנהג, פעם אני פעם אני. רק באמצעות המדבקות שהודבקו על ידי עשר הידיים שעברו על המכונית, ניתן לדמיין איפה המכונית הזו היתה בעשרים וכמה שנות חייה.

סובארו זו המכונית הטובה ביותר, ושאול שאוהב את המכונית שלו – יודע לשמור עליה כמו שלא רבים יודעים לשמור על הקרובים להם. אני חושב שיש כאן סיפור אהבה. כל פעם שנוסעים איתה, שאול לא דופק חשבון ונכנסים איתה לכל מיני חורים שלא הייתי מעז להכניס אליהם את הנאצית שלי. הפעם בחרנו להשלים אחת ולתמיד חוסר ענק בידע שלנו: כפר קאסם.

שלושת היישובים המוצגים ברשימה זו, הם רק מחצית מהיישובים בהם ביקרנו באותו בוקר: אל מול כפר קאסם-קיבוץ אייל- והיישוב החדש צור יצחק, ביקרנו בטירה-קיבוץ רמת הכובש-והשכונה החדשה במזרח רעננה בתכנון מן-שנער. היות ובמקרה הייתה סימטריה כמעט מושלמת בין שני חלקי הסיבוב בחרתי שלא להעלות את הסט השני. אם זה יעניין מישהו אז אעלה את החלק השני כרשימה נפרדת בהמשך. בינתיים העליתי רשימה על האתר הישן והעתיק שממזרח לצור יצחק.

  .

להמשיך לקרוא

סיבוב באתרי מורשת שונים במושבי השרון (תל מונד, משמרת, חרות וכפר הס)

כשקבלתי את ההזמנה לחתונה של גלעד ונועה, וגיליתי שהתענוג יעלה לי בנסיעה לקצה העולם החווירו פני.

אמנם משפחה זה לפני הכל, ויש אורחים אחרים שהגיעו מיבשות אחרות, אבל בשבילי צומת רעננה זה גבול מנטאלי אותו אני משתדל למעט לחצות.

אמנם לפני כחודש הסתובבתי עם שאול בשרון, אך לא דמיינתי אז שעוד אשוב לאותו הנוף וכה מהר. אז כך יצא, שבשעה שדודו הובל למעצר באבו-כביר, דהרתי אני על כביש 4 לצפון.

 

                                              -בית העם במושב חרות-

הודות לעובדה שהחתונה התקיימה בגן אירועים בשולי כפר הס, יכלתי אני להשלים את שלושת המושבים שלא הספקתי לבקר בזמנו בסיבוב המוצלח עם שאול.

המרכיב הבולט והמרשים ביותר בשרון – הם השדות והמטעים הכמעט בלתי ניגמרים, בהם צפון עושר רב: בארות מים, בתי אריזה, מגדלי מים, מבני ביטחון, שרידי הכפרים הערבים שטוהרו מיושביהם, שרידי מצודות קדומות – והחקלאות עצמה שהיא הכוכב הגדול של "הישרדות השרון".

הדרך הצרה והמתפתלת הממוספרת ככביש 5531 והיוצאת מכביש 553 היוצא מצומת דרור, מורידה את המהירות של הרכב, ומאפשרת למבט לשוטט ביתר חופשיות במרחב המרהיב.

שלט קטן בצד הכביש מציין את העובדה כי לכביש יש גם שם: "כביש ההדר", ועדיין המקום מצדיק את השם.

מגדלי המים נותרו המרכיב הבולט בנוף, מאז ראשית ימיה של ההתיישבות הישראלית במקום בשנות ה-30 של המאה שעברה. איכות השימוש בבטון, בשילוב הפרשנות הצורנית שהוענקה לכל אחד ממגדלי המים – הפכו כל אחד מהם ליצירה ייחודית בנוף. עמדיתם האיתנה של מגדלי המים בשרון, כמרכיב יחידאי השובר את קו הנוף האופקי, מאפשר את הפיכת המקום לגלריה פתוחה של ארכיטקטורה בבטון של שנות ה-30.

המגדל הראשון בו ניתקלתי לצד הדרך, היה זה של תל מונד. לבד מצורתו המרשימה, מתייחד המגדל במבנה הביטחון ההיסטורי והנטוש השוכן בצמידות אליו. המבנה שהוקם ככל הנראה בשנות ה-30, מתאפיין בסגנון הבין-לאומי ובמקור טוייח בצבע לבן – ממש כמו בעיר הלבנה.

באותו עיניין אני מעוניין להגיב כאן לרשימה של שרון רז על האיצטדיון הישן בפתח תקוה.

נטישת האיצטדיונים את מרכזי הערים לטובת השוליים, מחזקת בהם את הדו-ממדיות הייעודית, והופכת אותם למגרשי כדורגל בלבד שפועלים שעות ספורות בלבד.

דווקא היום כשאדריכלים צעירים ובראשם אסף לרמן – משיבים את המרכיב הזה חזרה כחלק אינטגראלי מהחיים בעיר, כדאי לבחון את הישארותם בערים, תוך הענקת פרשנות חדשה לייעודם.

אין צורך להרוס ולבנות במקומם כמה מגדלים (כמו שעשו ביהוד), אלא ניתן למנף את המרכז האזרחי הזה לטובת הציבור ולא לאבד אותו לטובת מרחב חד-גוני.

קודם נתחיל בקופסה בנתניה (עוד לא מאוחר) ואחר כך נמשיך לכל הארץ. יאללה לעבודה…

על גבעה זו שכנה בעבר שכונת פועלים, שהורכבה מצריפי עץ שהובאו משבדיה, ולמעט תמונות היסטוריות לא נותר מהן כל זכר באתר.

אתר האינטרנט של מרכז תיעוד תל מונד, כולל אמנם מידע בסיסי רב ומגוון, אך לוקה בחסר באופן משמעותי: חוץ מהעובדה שלא מצויים בו אתרים בולטים בנוף כדוגמת מגדלי המים, לא מצויינים שמות האדריכלים ושנות ההקמה, וזאת בכדי להרחיב את הפרספקטיבה והרקע התרבותי לתקופת הקמתם. אני משער, שמספיק מורה אחת שתיקח את הנושא לידיים, והעסק יושלם.

מושב משמרת שהוקם בשנת 1948 במיקומו הנוכחי, הפך כמו שאר המושבים באזור מיישובים חקלאיים עם בתי סוכנות פשוטים, למקום משכנן של וילות אקלקטיות שצמחו יחד עם גדרות המבדילות את המרחב הציבורי מהמרחב הפרטי באופן ברור, חד ומוחלט. הלאה השיתופיות, הלאה הסולידריות, מעתה ואילך הם כאן ואתם שם, מכונית גדולה גולשת לחניון המסוגר – והופ, בעל הבית משתרע על הספה הגדולה מול ערוץ 2, אחרי שחימם את הכסא בקונברס או נס ואחר כך את מושב המכונית כשעמד בפקקים עם שאר רעיו.

במשמרת חוץ מוילות סתמיות, ואיתור מבנה מגורים של הסוכנות (כמעט יחיד ששרד את הגל הצעיר ששטף את המושב, ולמעשה החייה את המקום) לא מצאתי משהו משמעותי. הרבה תאילנדים על אופניים, יושבים לצד הכביש, בחצר של בית עלוב, בספסל ליד המכולת, בכל מקום.

צמוד למשמרת מצוי המושב חרות – בו דווקא מצויים מבנים  מרשימים, ובכללם בית העם הניצב נטוש ועליו שלט "מבנה מסוכן", ומבני קירור המשמשים היום לייעוד אחר.

לצד מגדלי המים, בולט בנוף מושבי השרון אלמנט פאלי נוסף וזה הממגורה. בדומה למגדל המים, בנויה אף הממגורה מבטון חשוף. ניתן לומר, שמגדל המים הוא המרכיב הנשי בנוף (מיכל מים, רחם) והממגורה הוא המרכיב הגברי בנוף (מיכל זרעים, זין).

סרטון קצר המיכל תמונות היסטוריות של מושב משמרת

את העיסוק בשני המרכיבים האלה, בהקשר המדובר כבר חידשה בתחום הפלסטי דרורה דומיני, שפסל פאלי שלה שהוצב בסמוך לחוף הים צילמתי לפני חודשיים.

השמש שקעה, ונותרה לי חתונה בלו"ז.

גן האירועים ממוקם בקצה הדרום-מזרחי של כפר הס, לא יותר מ-100 מטרים מהוילות של היישוב הסמוך טירה. בכלל ניתן לראות כי כיום קיים כמעט רצף אורבני בין מושבי השרון שהוזכרו כאן, כולל נגיעה בטירה.

אחרי שהחתן המאושר שבר את הכוס, שלמה ארצי צרח "את ואני", וחלונות הבתים בטירה הסמוכה לבטח רעדו. אל דאגה, ב-4 לפנות בוקר המואזין מרעיד את כפר הס.

 

                                                        תל מונד

                                                       משמרת

 

 

חרות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 
 
 
 
 
 

כפר הס

 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: