סיבוב במפעל נטוש לסכיני גילוח בנצרת עילית

תקוות גדולות תלו בנצרת עילית. הפוליטיקאים חשבו שבאמצעותה ניתן יהיה לשלוט ביישובים הערבים בסביבה ולמנוע את התפתחותם. התושבים שיישבה כאן המדינה שרדו רק דור אחד או שניים. קשה להכות שורשים כשמתבססים על פוליטיקה גזענית ושטחית. החיכוך עם הסביבה גדל, המפעלים נסגרו זה אחר זה ונצרת עילית החלה להתרוקן מתוכן ומתושבים. העלייה הגדולה מרוסיה הכניסה אוכלוסייה חדשה, אך לא לזמן רב. הצעירים נמלטו כשהם מותירים מאחור את הוריהם הקשישים. הדירות שהתפנו נרכשו בידי השכנים מנצרת. אין פלא שראש עיריית נצרת עילית חיפש לאחרונה שם אחר לעיר, כדי לנסות ולנתק אותה מהשכנה שבלעה אותה.

אחד מהמקומות שממחיש יותר מכל את מצבה של נצרת עילית הוא מתחם מפעל פרמה שרפ לסכיני גילוח מפלדת אל-חלד, שהוקם באזור תעשייה במרכז העיר. הבניין כיום נטוש לאחר שהמפעל החליף ידיים ועזב את נצרת עילית לטובת אזור התעשייה ציפורית שמצפון לעיר.

ועל כך ברשימה זו.

.

זוג

.

סיבוב במתחם המגורים המדורג בנצרת עילית

שתי זירות עיקריות לניסויים באדריכלות עמדו לרשות אדריכלי ישראל באמצע המאה הקודמת. האחת בבאר שבע והשנייה בנצרת עילית. שתיהן היו מספיק מרוחקות מהמרכז אך לא יותר מידי. משרד השיכון התיר וכנראה גם עודד כאן אדריכלים לאמץ גישות תכנון חלופיות לאלה שהיו מקובלות בשעתו, וטובי האדריכלים נענו להזדמנות. ניתן גם היום להתרשם מההעזה של המתכננים ושל מקבלי ההחלטות, ובעיקר להצטער שכיום התכנון הוא כל כך צפוי ומקובע.

במתחם המגורים בשכונה הדרומית של נצרת עילית תכנן האדריכל קרול קרישן מבנה מגורים מיוחד לזמנו ולמקומו שבנייתו הושלמה ב-1972. הוא תכנן מבנה קופסתי שנראה מכיוון הרחוב טיפוסי לשיכונים, גם אם במבט שני מתברר שהוא לא סטנדרטי. כשפונים לשבילים הצרים שבין בניין לבניין, מתגלה כי כל בניין ממשיך ומתפתח לאגף מדורג הפונה אל הנוף ומנצל את המדרון הטבעי והחד.

ועל כך ברשימה זו.

.

מדרגות לגן עדן

.

סיבוב בסככת בטון בנצרת עילית

לאן הגעתי? בוויז ובשילוט זו עדיין נצרת עילית. אבל אתמול פורסם שהעירייה תבחר שם חדש לעיר מבין חמש הצעות. השמות הם: נוף עילית, נוף הגליל, נופי עילית, נווה עילית וקריית הגליל. האווירה היא של כוכב הקופים כי הנוף שרואים באזור הזה מורכב מאוסף של בניינים מוזנחים שרחוקים שנות אור מאווירה פסטורלית של גליל המיושב בעם סגולה. אולי עדיף כבר לתת שם עם צליל ערבי, כי המגמה בנצרת עילית היא עזיבת האוכלוסיה הישראלית והפיכתה לפרבר שינה של נצרת. כדי לא לתת לערבים תחושה של ניצחון מתוק, אז המדינה דאגה שבסופו של דבר הם יתקעו בעיר עם חרדים.

הגעתי לפגישה במשרד השיכון והיו לי עשר דקות לראות איזה מתחם מגורים בעיר. בחרתי במתחם  של בניינים מדורגים שנמצא ממש מול מתחם הקסבה שתכנן האדריכל אברהם ונטורה. אבל הפעם אתעכב על תחנת אוטובוס בלבד שנמצאת ממש מול המתחם בו בחרתי לבקר.

ועל כך ברשימה זו.

.

נופי בטון

 

.

סיבוב בספרייה העירונית ובמרכז המוסיקה בכרמיאל

בהמשך למרכז העירוני של כרמיאל שתוכנן בשנות ה-60, תכננו האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן חלקים ממתחם הפנאי והספורט של העיר החדשה. המתחם כלל את בניין הספרייה העירונית ואת מרכז המוסיקה (קונסרבטוריון) ולצידם תוכננו המתנ"ס, מרכז אמנויות, בריכת שחייה עם מגרשי טניס, אצטדיון כדורגל ואמפיתאטרון.

כמתכנני ספריית בית אריאלה (1977), שהיתה הספרייה העירונית הגדולה עד אותה עת (נראה לי שהמדיטק בחולון שנחנך ב-2004 הוא עדיין קטן ממנה), הוזמנו לופנפלד וגמרמן לתכנן ספריות עירוניות בערים אחרות כמו קרית גת, קצרין. ב-1986 נחנכה הספרייה בכרמיאל. את בניין הקוסרבטוריון הסמוך תכנן האדריכל חנוך שפירא שגם משפץ אותו עכשיו.

האוכלוסייה הערבית בכרמיאל הולכת וגדלה, אך לא מצאתי בספרייה ספרים בשפה הערבית. בעיר גם גדלה האוכלוסייה החרדית אבל לא מצאתי בספרייה ספרי קודש. יתכן והם נמצאים אך פספסתי אותם. באולם העיון ישבו בעיקר אנשים מבוגרים בעלי חזות רוסית שהיו שקועים בקריאה. זה נחמד לראות שיש עוד חיים לספריות כמו של פעם. במרכז המוסיקה לעומת זאת היו רק ערבים. הוא עובר עכשיו שיפוץ והפועלים היו עסוקים במלאכתם.

ועל כך ברשימה זו.

.

צל ומזגן

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ מעיין ברוך

קול שירה נעים של נערות עלה מחדר האוכל בשעת צהריים מוקדמת של יום ששי. הבניין מסתתר מאחורי צמרות העצים ובקושי נצפה ממגרש החנייה. השירה מתערבבת עם ציוצי הציפורים מבין העצים הוותיקים ומזכירה במשהו את ציור שירת המלאכים בגן עדן. טיפסתי אל חדר האוכל שכבר שנים אינו מתפקד לייעודו המקורי ושם מצאתי את האולם הגדול והריק שטוף קרני שמש, ובמרכזו קבוצת נערות, יחפות ורכונות בריכוז על גיליונות נייר רחבים, עסוקות ביצירת תפאורה לקראת טקס יום העצמאות הקרב ובא.

זהו אחד משני חדרי האוכל שתכנן האדריכל ארטור גולדרייך (2011-1929) בתנועה הקיבוצית (השני הוא במעלה החמישה). בנייתו הושלמה ב-1975 בליבו של קיבוץ מעיין ברוך השוכן 400 מטרים מגדר הגבול המפרידה בין ישראל ובין לבנון, בעמק שבין הרי הגליל והרי הגולן. היות וסיפורו של חדר האוכל במעיין ברוך נשזר בסיפור חייו האישי של גולדרייך ברשימה זו אביא את סיפורם של השניים. הסיפור המלא של גולדרייך וגם של רעייתו המעצבת תמר דה שליט, יפורסם בספר שיצא בהמשך השנה, אותו עורך ד"ר צבי אלחייני וילווה תערוכה גדולה שהוא אצר במוזיאון הרצליה.

ועל כך ברשימה זו.

.

ארץ נוי אביונה

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים גדות, שמרת ואדמית

בשלושת הקיבוצים שבגליל ומופיעים כאן יש חדרי אוכל שתכננו אדריכלים שונים. שניים מחדרי האוכל פעלים ואחד כבר לא. המשותף לשלושתם הוא העובדה שכולם כוללים אולם אכילה מלבני וגדול, אך כל אחד מייצג גישה שונה. חדר האוכל שתכנן חנן הברון עם מיכאל קראוס בקיבוץ גדות הוא תיבה חסרת ייחוד לכאורה אך מתבססת על מודול המודגש בחזית. חדר האוכל שתכנן מנחם באר בשמרת ייחודי הודות למסת הגג המשמעותית בחזית ולגגון הבטון המשופע. וחדר האוכל שתכנן שמואל מסטצ'קין באדמית מתייחד בקשתות המופיעות בחזיתו. הברון ובאר למדו בטכניון בחיפה, ולעומתם מסטצ'קין היה אחד האדריכלים הפוריים מבין בוגרי הבאוהאוס בגרמניה.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) קיבוץ גדות נמצא מרחק נסיעה קצר משכונת המגורים שתכנן האדריכל דוד רזניק לקהילה חסידית בחצר הגלילית. אם פונים לכיוון השני, לגולן, אז מגיעים לבריכת המשושים. חוץ מאלה בכל קיבוץ שתכנסו אליו בדרך תמצאו חדר אוכל ויש פה עבודות של שלמה גלעד, דוד בסט וכן את האנדרטה לחללי אגד ארטילרי 212 עליה כתבתי כאן.

(2) קיבוץ שמרת שוכן ממש צמוד לעכו שם יש את בית המשפט שתכנן האדריכל יעקב רכטר ובקיבוץ לוחמי הגטאות הסמוך תמצאו עבודות של האדריכלים רם כרמי, שמואל ביקלס ונעמי יודקובסקי, כמו גם גלריה של הצייר משה קופפרמן.

(3) בקיבוץ אדמית תוכלו לעצור בדרך במערת הקשת לה יש נגישות מלאה.

ועל כל אלה ברשימה זו.

.

ואולי

.

סיבוב בבניין המרכז ללימודי סביבה במכללה האקדמית גליל מערבי

צורת העיגול בה עשה האדריכל מנחם באר שימוש עוצמתי בשנות ה-80 בבניין חדר האוכל של קיבוץ געתון ובמרכז האמנויות במכללת עמק יזרעאל, חוזרת ומופיעה כמרכיב משמעותי במרכז ללימודי הסביבה, במכללה האקדמית גליל מערבי, הממוקמת בכניסה הצפונית לעכו. אך יותר מבניינים אחרים, זהו אחד המבנים הייחודיים ביותר מבחינה סגנונית שתכנן באר לאורך דרכו המקצועית, ויש בו גם דגש צורני בפרטים הקטנים כמו גם במסות עצמן.

מבחינה סגנונית שילב כאן באר בין ברוטליזם ובין פוסט-מודרניזם. הדגש הצורני בא לידי ביטוי בכל מרכיב: במרצפות המרובעות, העמודים המעוגלים, קוביות הבטון הנושאות ספסלי עץ, קירוי הזכוכית הפירמידלי, המדרגות הלולייניות והקשתות המשוכפלות בחזיתות האגפים הצדדיים.

ועל כך ברשימה זו.

.

זרוע מניפה מטפחת

.

סיבוב בבית הכנסת בקיבוץ בית העמק

קיבוץ בית העמק הוא קיבוץ מיוחד: הוא הוקם בכפר הפלסטיני כויכאת ועד היום חלק מבתי הקיבוץ הם בתי אותו כפר או שאבניהם משמשות לבתים מאוחרים. בנוסף, יש בבית העמק בית כנסת שנחנך במאי 1975. את בית הכנסת כמו את מרבית בתי הקיבוץ שנבנו עד לאחרונה תכנן האדריכל פרדי כהנא, חבר הקיבוץ, מבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית שמציין החודש יום הולדת 90 שנה. ביום שישי עשיתי אתו ועם שאול סיבוב בקיבוץ ומבית הכנסת התרשמנו במיוחד.

סיפורו של בית הכנסת מתחיל בחוות הכשרה של תנועת "בלאו-וייס" באזור נידח בדרום גרמניה. החווה חוסלה עד מהרה, אך שרידי ארון הקודש של בית הכנסת של ההכשרה שרדו בעליית גג, התגלו במקרה על ידי בן הקיבוץ והתגלגלו לכאן יחד עם תרומה להקמת המבנה.

ועל כך ברשימה זו. וגם רציתי להזכיר שביום שישי הקרוב אעביר סיור בקמפוס גבעת רם בירושלים אליו ניתן להירשם כאן.

.

קודש

.

סיבוב במסגד של טורעאן בגליל התחתון

המסגד הגדול של טורעאן הוא אחד הגדולים שנבנו בגליל. אין לי מושג מי תכנן אותו היות וגם במועצה לא ידעו. לא ברור בכלל אם הבניין קיבל היתר ואי פעם הוגשו תכניות לוועדת התכנון, אבל מה שבטוח שהוא קיים ופעיל. ומהווה את אחד ממוקדי הפעילות המרכזיים ביישוב.

הוא בולט למרחקים אבל בתכלס כשמסתובבים בכפר קשה להגיע אליו היות והוא שוכן בין סמטה צרה ובין רחבה שנמצאת בעמק שגם הגישה אליו היא לא ברורה. ביקור אקראי באמצע היום גילה קבוצת גברים שישבה ושוחחה בחלקו האחורי של אולם התפילה המרכזי. הם שמחו לארח ולהסביר על המקום, מהלך שרק הדגיש לי את העובדה עד כמה מעט אני יודע על השכנים שלי, מה שמשקף את הנתק הלא בריא הקיים בישראל בין קבוצות האוכלוסייה השונות.

ועל כך ברשימה זו.

.

אביא לה חול ממקומות קדושים

.

סיבוב בשרידי חיטין שחוסל ב-1948

לא פשוט למצוא את שרידי חיטין המסתתרים הרחק מדרך עפר בבקעת ארבל, כמה ק"מ מערבית לטבריה. מאז התרוקן הכפר ובתיו נהרסו, הוקם קיבוץ לביא מעליו, מושב כפר זיתים לידו ומתחם ענק התפתח סביב לקבר נבי שועייב, הוא קבר יתרו המקודש למסורת הדרוזית. כל מה שנותר מהכפר הוא מסגד עם צריח וכמה עצים ותיקים.

הייתי כאן בפעם הראשונה באמצע העשור הקודם, במסגרת סיור שנתן הזדמנות למי שלא יודע ולא מכיר, לגלות מקומות מאד קרובים. מתברר שחלק מצאצאי חיטין חיים כיום ביישובי הגליל, אך באתר עצמו מבוצעות עבודות תחזוקה מסתוריות ולא ברורות. חלק מהאתר מוקף גדר מתכת קטנה עליה קבועים שלטים של רשות העתיקות. השלטים מציינים שכאן מבצעים עבודות שימור. יש פיגומים ותומכות אבל נראה כאילו הפסיקו את העבודה באמצע, או שכך זו השיטה להגיד: אנחנו עוד עובדים כאן, אז אסור לאף אחד חוץ מרשות העתיקות להסתובב פה. סיבה מספיק טובה לבוא ולהסתובב.

ועל כך ברשימה זו.

.

היום אולי נדחה את קץ דרכנו

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ געתון שהפך לאולם מחול

סיפורו של חדר האוכל בקיבוץ געתון שונה מכל שאר חדרי האוכל. התמזל מזלו ולאחר הפרטת ענף המזון וסגירתו של חדר האוכל ניתנה לו הזדמנות שנייה כשרמי באר, הכוראוגרף ומנהל להקת המחול הקיבוצית, החליט להמשיך ולפתח את כפר המחול שפועל בקיבוץ מאז 1970. באר החליט להסב את חדר האוכל והמטבח לאולמות מחול. לביצוע העבודה לא הוזמן קצב או סתם שרלטן, אלא המתכנן המקורי של חדר האוכל – האדריכל מנחם באר, כשתחת ידיו קיבל הבניין פרשנות חדשה. בעוד שבקיבוצים אחרים חדר האוכל הסגור נותר מצבה לאורח חיים שחלף והפך לפצע פתוח בלב הקהילה, כאן ניתנה לבאר ההזדמנות לשמור על יצירתו וגם לשתף פעולה עם בנו.

כיום הבניין כל כך שוקק חיים, עד שמוקי צור, שערך לאחרונה את הספר המסכם את פועלו של באר, כינה אותו "חדר האוכל המרקד". בזמן הביקור הראשון שלי בגעתון באולם המועדון שבקומת הקרקע עמדה קלפי והחברים הצביעו לכנופיית הנבלות בכנסת, למעלה התאמנו כמה רקדניות. בביקור השני כבר הייתי עסוק עם באר בצילומי סרט קצר והמוסיקה שליוותה את התרגילים רק הפריעה לנו בהקלטה.

שילוב בין מימוש החזון החברתי ששקע ובין עולם המחול, תוך שמירה על צביונו המקורי של הבניין הכולל בתוכו שפע של עבודות אמנות שיצר שמואל כ"ץ, הופכים את הבניין לאחד מחדרי האוכל הייחודיים בין כל 240 הקיבוצים שהוקמו בארץ.

ועל כך ברשימה זו.

.

מוטב לרקוד חצי דקה

.

סיבוב בחדר האוכל ובמועדון לחבר בקיבוץ שניר

בירידה מהגולן החלטתי לעצור בלי תכנון לראות מה יש בקיבוץ שניר. רק כשנכנסתי למועדון לחבר שנימצא במרכז הקיבוץ ובדיוק התקיים בו "כנס משתכנים" של בני קיבוץ, נזכרתי שזה בעצם מבנה שתכנן האדריכל מנחם באר, חבר קיבוץ געתון, כמו גם חדר האוכל הניצב בסמוך. לאחרונה פורסם הספר "אבני דרך, אבני מקום" שערכו מוקי צור ויובל דניאלי על יצירתו של באר. בעקבות הספר, בעוד כחודש תפתח מחדש התערוכה שאצרתי לבאר' והפעם בגלריה בבית האדריכל ביפו (11.7). את התערוכה ילווה קטלוג חדש שיצטרף וישלים את הספר.

בשתי העבודות האלה שתכנן ובנה באר בשנים 1976-1975 הוא שילב אמנות באדריכלות באמצעות שיתוף פעולה עם האמן משה סעידי, חבר קיבוץ כפר מנחם. סעידי, יצר תבליט בטון בחזית הכניסה לחדר האוכל ושני קירות קרמיקה בחזית הקדמית והאחורית של המועדון. אריחי קרמיקה מתועשים נוספים מעטרים את שני המבנים מבפנים ומבחוץ.

ועל כך ברשימה זו.

.

ציור

.

סיבוב בשרידי אל-באסה ובמערת קשת

שלומי היא אחת מעיירות הפיתוח שקמו בגליל העליון. כמוה בגליל קמו קריית שמונה, חצור הגלילית, מגדל העמק, מעלות. על האכסניה בשלומי כתבתי כאן, אבל בשלומי מה שמעניין זה דווקא אזור התעשייה, שם מסתתרים שרידיה של אל-באסה.

חלפו 68 שנים מאז חוסלה אל-באסה ומיישוב ערבי הפך היישוב לעיירת מהגרים יהודים התלויים בתמיכה ממשלתית. 40 שנה חלפו מאז הוחל בהריסת הבתים שאכלסו כ-3,500 תושבים שכבר מזמן לא גרים בהם ובהקמת אזור התעשייה של שלומי. משום מה בחרו המהרסים לשמור על כמה בתים המציצים פה ושם וכן על בית הקברות ההולך ומתפורר. לאחרונה ובאופן מוזר דווקא את המסגד בחרו הרשויות הישראליות לשמור ולחדש. עבודות החידוש הסתיימו לפני שנה והוא עומד ריק ופרוץ באמצע אזור התעשייה. לא נראה שהמדינה תתן למתפללים מוסלמים לחזור ולהתפלל פה. מה מתכוננים לעשות אתו? ניסיתי לגלות דרך רשות העתיקות ודרך עיריית שלומי – אבל היו כאלה שהתחמקו והיו כאלה שענו שהם לא יודעים. נראה שרובם פשוט באמת לא יודעים מה לעשות עם המסגד ועם השאלה המטרידה שהעליתי. ברשות מקרקעי ישראל פשוט לא התייחסו.

ועל כך ברשימה זו.

.

אל נא תעקור נטוע

.

סיבוב בשני חדרי אוכל בקיבוצים: יזרעאל וכפר החורש

בכפר החורש האדריכל פרדי כהנא, ביזרעאל האדריכל אדם איל. המשותף לשני הקיבוצים הם העצים היפים שעוטפים את כל אחד מחדרי האוכל ובכלל הבנייה על טופוגרפיה. שניהם שוכנים על מורדות הרים: כפר החורש ברכס הרי נצרת ויזרעאל במורדות הגלבוע. את הנוף עיצבו ביזרעאל אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, בכפר החורש אין לי מושג אבל עד היום עצי האורן הגבוהים מרשימים.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) קיבוץ כפר החורש: בסמוך שוכנים בלב יער קק"ל שרידי הכפר מעלול. על שתי הכנסיות והמסגד שנותרו בו כתבתי כאן (אל תפספסו את הוידאו בכתבה).

(2) קיבוץ יזרעאל: קרוב לאטרקציה שהרסה אמנם את הנוף אך שווה ביקור חוויתי – "סקי בגלבוע". אם ממשיכים במורד אל העמק, מומלץ לבקר במשכן לאמנות בעין חרוד שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. כדאי גם בקיבוץ – תל יוסף בו ניצב דומם חדר האוכל שתכנן האדריכל לאופולד קרקואר, עליו כתבתי כאן וגם כאן.

ועל כל אלה ברשימה זו.

.

חדר אוכל ביער אורנים

.

סיבוב בגאליס וסיבוב זבל בחוף אכזיב

רשימה מס' 500

רק כשהאיר היום גיליתי שהמקום שבילינו בו את הלילה הוא למעשה הסט של סדרת הטלוויזיה "גאליס". הגענו לכאן רגע לפני שקיעה, עצרנו על שפת הים למרגלות פסל הברזל של יחיאל שמי ובין הסלעים ירדנו לים. אחרי שעה חצינו את הכביש לבקתה ב"כפר הנופש אכזיב" המורכב מחורשה גדולה וצפופה של עצי איקליפטוס עם בקתות קטנות וצבעוניות. "גאליס" היא מהסדרות הוותיקות (חמש עונות עד היום) שעכשיו מצולם לה סרט קולנוע שני.

ועל כך ברשימה זו.

.

כאן גרה אליאנה תדהר!

.

יש כאן שרידים גם לתרבות הישנה

.

סיבוב באכסניית שלומי

רק אל תזמינו חדר באתר Booking. יצא ששילמתי יותר ממחיר המחירון. ב-Booking דואגים להצניע את המידע כי המחיר באתר אינו כולל מע"מ, ורק כשמגיעים מגלים שמשלמים יותר. אבל אם נשים בצד את ההפסד של כמה עשרות שקלים, זו האכסניה הרביעית שאני מבקר בה מרשת אנ"א בישראל, ומתרשם שיש כאן חלופה לשהות ברמת שלושה כוכבים בפריסה ארצית. עדיין, במחיר נמוך יותר ממחיר של לילה באכסניה בארץ, ניתן להתארח במלון חמשה כוכבים בכיכר דאם באמסטרדם שלא בעונה. אבל עדיין החלופה הישראלית היא בגדר הגיון מקומי וזה מה יש.

האדריכלים דוד גוגנהיים ואלכס בלוך תכננו את האכסניה בשלומי שבנייתה הושלמה ב-1994. בלוך נפטר שנה לאחר מכן בעקבות תאונה. גוגנהיים הוא מהמורים הוותיקים במחלקה לאדריכלות בבצלאל וזוכה פרס רכטר לשנת 2012 (במשותף עם האדריכל דניאל מינץ). הרמתי אליו טלפון לשמוע על תכנון הפרויקט שנראה קצת מנותק מאופי הבנייה בגליל בכלל ובשלומי בפרט.

ועל כך ברשימה זו.

.

חלון למדרגות

.

סיבוב בשרידי אל-ע'אבסיה

גם אם תיסעו לאט רוב הסיכויים שתפספסו את השרידים האחרונים של אל-ע'אבסיה (המכונה גם ג'אבסיה), השוכנים סמוך לצומת כברי שבגליל העליון. קשה לגלות היכן מתחיל שביל העפר שמוביל לכפר וגם כשסופסוף מגלים, אז הנסיעה בו לא קלה, אבל לא זה מה שיעצור אותי. לכבוד תשעה באב פרסמתי ב-xnet הצעה לסיור בעקבות חורבן בית המקדש ותקומת ישראל, כאן אני מביא צד אחר של המטבע.

בכ-400 בתים בכפר גרו יותר מ-700 איש עד 1950, ומספרם המשוער של הצאצאים כיום הוא כ-8,800 איש. עכשיו יש כאן הרבה עצי אורן, שכל מטרתם לכסות על מה שהיה, כמו לטאטא אבק מתחת לשטיח. האם אפשר להמשיך לקום כל בוקר ולהתעלם? בינתיים כן, אלא שביום שישי האחרון החלטתי לחזור ולשנות ממנהגי.

ועל כך ברשימה זו.

.

עוד מעט ואבוא אליך

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בגבול הצפון: מנרה, הגושרים ודן

צפיפות הקיבוצים הקיימת בצפון עמק החולה מציגה ככל הנראה את מקבץ הקיבוצים הגדול על משבצת קרקע נתונה. הקרבה הגאוגרפית לא מנעה גיוון וההבדלים והפערים בין הקיבוצים גדול, בין השאר גם בעיצוב חדרי האוכל ובמצבם. את חדר האוכל במנרה תכננה האדריכלית רחל ניסים, את חדר האוכל בהגושרים תכננה האדריכלית נעמי יודקובסקי ואת חדר האוכל בדן תכנן האדריכל בוגר הבאוהאוס שמואל מסטצ'קין. כל השלושה הם אדריכלים שפעלו במסגרת התנועה הקיבוצית, אלא שבשונה מיודקובסקי שהיתה חברת קיבוץ לוחמי הגטאות, ניסים ומסטצ'קין גרו בעיר.

חוץ מחדרי אוכל, כדאי לבקר בעוד כמה מקומות באזור:

(1) במנרה יש אטרקציות כמו האומגה, המגלשה והרכבל. בתחומי הקיבוץ יש בריכת שחייה נטושה ובכלל כל הבינוי ביחס לטופוגרפיה בשילוב הנוי והנוף שווים רשימה בפני עצמה. הפעם אתעכב גם על בית התרבות שתכנן האדריכל שמואל ביקלס ועומד היום אטום ועגום.

(2) בהגושרים יש את אחת משמורות הטבע "הפרטיות" היפות ביותר שנתקלתי בהן בארץ. מסלול של קילומטר בתוך נחל זורם של מים, שהשביל שלצידו "נחצב" ועוצב על ידי אורי דימנט וקבוצת מתנדבים, בתוך צמחית נחל סבוכה שעוטפת את המטייל מכל כיוון. את מרכז הספורט בקיבוץ תכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי. יש גם תחנת קמח עם אמת מים מחוץ לקיבוץ ואחת נוספת בתוך הקיבוץ שהפכה לפינת זיכרון.

(3) בדן יש את "בית אוסישקין" שתכנן האדריכל לאופולד קרקואר. אחת מיצירות האדריכלות המקוריות שנבנו בישראל ולפני ארבע שנים פרסם תומר גרדי את הספר "אבן, נייר" (הקיבוץ המאוחד) שהתמקד בסיפורו של המבנה מנקודת מבטו.

ובלי כל קשר: לכל הקוראים והחברים, חשוב, שוב, שתקראו את הכתבה על ההתנהלות בבצלאל.

ועל כך ברשימה זו.

.

אין בו מים

.