Category Archives: גבעת שמואל

סיבוב באנדרטה לחללי הצוללת דקר בהר הרצל

קורא יקר, ביום שלישי עליתי לירושלים. סיימתי את עסקי והשעה עדיין לא היתה אפילו 4. החלטתי לטייל במקום בו כל תייר מזדמן ירצה לבקר: בית הקברות הצבאי בהר הרצל.

אם יש חמישה מבנים שהייתי ממליץ לבקר בהם למי שרוצה להכיר את העיצוב הישראלי בשיאו, הרי שהייתי ממליץ בין השאר על ביקור באנדרטה לחללי הצוללת דקר בהר הרצל.

הייתי כאן רק פעם אחת לפני הרבה שנים. זכרתי את הרושם שהשאירה עלי האנדרטה של דקר והמטרה היתה לבקר בה שוב ולראות הכצעקתה. תחילה עליתי לקברם של בני הזוג יצחק ולאה רבין (אדריכל: משה ספדיה), אחר כך קברה של גולדה מאיר (היא כאן בודדה) ומשם ישר אל דקר.

הצוללת אח"י דקר נבנתה ב-1945 עבור חיל הים הבריטי. היא טבעה בים התיכון בדרכה מבריטניה לחופי ישראל בינואר 1968. ירדה בדממה אל המצולות יחד עם כל 69 אנשי צוותה. חודשים ספורים לאחר מכן נערכה תחרות לעיצוב האנדרטה. הצעתו של האדריכל דוד אנטול ברוצקוס זכתה במקום הראשון.

.

האולם התת-קרקעי בבטן האנדרטה

להמשיך לקרוא

סיבוב על גבעת שמואל ושיחה עם סלו הרשמן

לפני שנה לקחתי קורס במחלקה לגיאוגרפיה לתלמידי תואר שני שנקרא היה "אוטופיה כמתודולוגית חשיבה בתכנון" והועבר על ידי האדריכלית ד"ר טלי חתוקה – ראש המעבדה לעיצוב עירוני, בה אני לוקח חלק. במקור הכוונה שלי הייתה ברשימות שכולן תהיינה מוקדשות לעבודות האקדמיות עליהן אני שוקד מידי פעם, היות וכל החומרים הרבים שאגרתי במשך השנים יכולים לתרום אולי למישהו ולא צריכים להשאר במדף אצלי בארון ולאגור אבק. אני חושב שבאמצעות פרסום חומר אקדמי על במה שכזו, מופץ ידע ומידע שנאסף ונערך במשך שעות לא מעטות ואלמלא במה זו, הוא ישאר לעד באמתחתי, וכאן למעשה ניתנת ההזדמנות להפצתו.
כשהגעתי לרגע בחירת הנושא בכתיבת העבודה, היה לי ברור שאני רוצה לעסוק באותה אבולוציה הפוכה המתרחשת פה בישראל ובתוצריה מרבית האוכלוסיה פועלת ושורדת. כדי לרדת לשורשו של הנושא יש לפנות לפרויקט המודרניסטי המובהק "העיר הקורנת" של האדריכל לה קורבוזיה שהשפעתו על האדריכלות בישראל לא רק שהייתה חסרת תקדים, אלא שעד היום ניתן לזהות את השפעותיו, כמו במקרה של תכנית האב לשכונה החדשה בגבעת שמואל. תכנית זו, שתוכננה על ידי האדריכל הוותיק סלו הרשמן מהווה דוגמא מובהקת למציאות המודרניסטית בה ישראל עדיין שרויה.

 

אדריכל סלו הרשמן במשרדו מצביע על תכנית מרכז שכונת רמת הדר בגבעת שמואל בתכנונו

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בגבעת שמואל – הגן הישראלי [3]

רשימה זו מהווה את חלקה השלישי של סדרת רשימות על גבעת שמואל והפרבר הישראלי. לחלק הראשון לחץ כאן, לחלק השני לחץ כאן.

כמו עוד הרבה גברים, גם אני אוהב להתבונן בחזיתות מגוונות, שופעות ומרובות בפרטים, ונמנע מפני האכזבה כשאני ניצב אל מול פסאדות שטוחות וחד-גוניות – והן אינן מעטות. לכן, אינני מבין מי הוא זה הבא לתכנן מרחב עירוני שטוח, חד-גוני וחסר עניין.

בתחילה, התבוננתי בגינה המרכזית בגבעת שמואל כמקרה קיצוני, אך אחרי מחשבה קצרה הבנתי שהדפוס הזה חוזר על עצמו בכל המרחב הציבורי בעשורים האחרונים. בלב השכונה החדשה בגבעת שמואל הוקמה ערב הבחירות המוניציפאליות הקודמות גינה שכונתית על שמו של האוסטרונאוט הישראלי, אלוף משנה אילן רמון ז”ל. רמון אמנם הצליח להמריא אל מחוץ לאטמוספירה,, אבל את הגינה שנקראה לכבודו אף אחד לא הצליח להרים. במשך לא מעט זמן, ניסיתי להבין מה הבעיה בגינה הזו ובכלל מה הבעיה בגינות החד מימדיות האלו שלא מצליחות לייצר את החוויה האמיתית של חופש, הנאה וגילוי במשחק ומנוחה.

 

 

עד לפני כעשור, שכן על השטח בו מצויה אותה גינה אחד מהפרדסים הרבים שנשתלו באזור זה בשנות ה-30 על ידי חלוצים עבריים. בין השאר אחד מאותם הפרדסים במקום היה בבעלותו של הצייר תושב תל אביב ראובן רובין, שנהג לבקר במקום ולרשום את הנוף החקלאי. עם הקמת השכונה, נעקרו העצים, הוחרבו מערכות המים עם הבריכות, המשאבות ואמות המים ואת מקומם תפסו אספלט, בטון והרבה מאד לבנים של חברת אקרשטיין – והכל תוך שנים ספורות בלבד.

בגבעת שמואל נעשו כל המאמצים למחוק את החיים שהיו במקום (גם האתר המקומי משתדל ללכת ברוח ריקנית זו), ובמקומם ליצור תפאורה לחיים מודרניים – כזו שתתאים למשפחות, או יותר נכון לאבי המשפחה השב בערב מעבודתו, וממכוניתו ישקיף על הפרחים העונתיים הגדלים במעגל התנועה, ובעצים הטרופיים הגדלים בגינה המרכזית וניבטים אליו מרחוק, ולבסוף כשיחנה את רכבו בחניון התת-קרקעי, יעלה במעלית אל דירתו שבקומה השמינית, יאכל ביצה וישתה ספרייט, יראה קצת ‘הישרדות’ וילך לישון.

כך נותרים הילדים להוות את הקורבן של אותה גינה. מתקני המשחק הסטנדרטיים, הריהוט הסטנדרטי, בצבעים הסטנדרטיים, מוקפים בדשא הסטנדרטי ובנשים המשוטטות עם בגדים סטנדרטיים. כשמבקשים לאתר את התמצית של כזה מרחב, מומלץ לחפש פרסומת לאחד מהפרויקטים של חברת אזורים: “מה בעצם מחפשים רוכשי דירות? מה ‘עושה להם את זה’ וגורם להם להתאהב בדירה מסוימת? מסתבר, שלא רק הדירה עצמה. סיבות חשובות לא פחות הן מה שמסביב: אזור מרכזי, קרוב לכל מה שצריך – ועם זאת שקט, ללא תנועה סואנת תחת הבית; נגישות טובה לעורקי התחבורה המרכזיים – ושוב, בלי לפגוע בשלוות החיים”.

עצם קריאת שמו של הפארק בעקבות אלוף משנה שנספה באסון ייחודי, הנו חלק מחרושת התרבות לה אנו נכנעים, בראש ובראשונה הודות לאותם אדריכלים שמעצבים את נוף חיינו מזה מספר עשורים. וכן, הכוונה לכל אותם בוגרי טכניון בני 65-50, בלי להזכיר שמות, שעכשיו גם דואגים לדכא דווקא את אלה האמורים להוציא את המרחב הישראלי מהבוץ אליו הוא שקע תודות להם ולצה”ל

חרושת התרבות הזו לא רק מופיעה בגינה השכונתית בגבעת שמואל, אלא בכל יישוב ויישוב, וכך עוקרים גינות ומתקנים ששימשו דורות של ילדים ועליהם נבנו דורות של דמיונות, ואת מקומם תופסים מתקנים אותם ניתן למצוא בכל גינה המשתלבים בצבע הדשא הירוק – עם אדום, כחול וצהוב, לא עוד שיחים מאחוריהם ניתן להסתתר, להתבודד, לחשש או סתם למזמז את החברה, אלא מרחב ממושטר, כך שכבר מהכביש אבא’לה החוזר מרמת החי”ל, יוכל להשקיף על הגן מאחורי ההגה עד הקצה השני של הגן.

כעת המתקנים אינם מעודדים תקשורת בין הילדים, ריבוי הגדרות והמחסומים מונע חופש פעולה, שימוש בדמיון והמצאת משחקים חדשים ויצירתיים, הטופוגרפיה הכמעט שטוחה לחלוטין המשתלבת עם צמחיה נמוכה ומחסור בעצי צל (הודות לריבוי עצי התמר הרומנטיים) – מחזקת את מישטור הגינה ומונעת פעילות שאינה הולמת. כך גם עודף התכנון אשר אינו מותיר ס”מ אחד פנוי לפיסת קרקע טבעית, וכיסויו בצמחיה שלא מהמקום הזה – לא נותנים למוח את השקט והמקום לחשיבה – שזהו אחד מהייעודים  ההכרחיים של שעות הפנאי לאדם החושב.

המשימה הגדולה העומדת בפני דור האדריכלים הצעירים, היא להתמודד עם כל אותם מרחבים שהפכו ללא כל סיבה מוצדקת למשעממים ומשמימים (כמו גבעת שמואל למשל) – חזרה למקומות אמיתיים עם חיים אמיתיים לאנשים אמיתיים.

כשהיינו סטודנטים התווכחנו איזה בניין בארץ ראוי להריסה ומחיקה (משום מה הייתה הסכמה על בניין הסינמטק בתל אביב), אבל היום אני חושב שהמקומות הראשונים שיש לשרוף ולהחריב הם הגינות הציבוריות שהקיסרים נתנו לנו כלחם שעשועים. אז יאללה, בואו נתחיל!!!!!!!!!!!!!!!!1

 

 
 
 
 
 
 

סיבוב בגבעת שמואל – עם הגשש החיוור [2]

רשימה זו מהווה את חלקה השני של סדרת רשימות על גבעת שמואל והפרבר הישראלי. לחלק הראשון לחץ כאן. לחלק השלישי לחץ כאן.

אימרה נושנה אומרת ש’שמו של אדם מקפל את כל מהותו’. 

את הדבר ניתן להשליך לא רק על בני אדם. כך למשל, ניתן למצוא מאפיין מהותיים בשמות הניתנים למרכיבים אורבניים בכל זמן ומקום. ברשימה זו אבקש להתמקד בשמות שניתנו בשנתיים האחרונות לכל מעגלי התנועה ביישוב גבעת שמואל.

יישוב זה, הכפיל או אף שילש את השטחים המבונים בו והפך ממושב קטן עד לאמצע שנות ה-90, לפרבר גדול יחסית בעלי עומסי תנועה גבוהים. בכדי לפתור את בעיות התנועה, הוקמו כמעט בכל מפגש רחובות מעגלי תנועה אשר זכו לעיצוב ולטיפוח העולים עשרות מונים על ההשקעה אשר ניתנה לשאר השטחים הפתוחים ביישוב. אחרי הכל מי שמחליט בגבעת שמואל הם הגברים, והם רואים את היישוב במפלס הקרקע אך ורק מבעד לחלון המכונית, כאשר הם חוזרים מעוד יום עבודה ארוך.

 

 

לבד ממראה עוגת החתונה המורכב מפרחים עונתיים, חלוקי נחל, כדי חרס וטופוגרפיה קלה היוצרת תלולית שבמרכזה ניצב עץ זית, שולבו במעגלים מערכות מים לנוי, היוצרים מפלים קטנים – לרווחת הנהגים היוצאים בכל בוקר מהחניון התת-קרקעי שבביתם אל מקום עבודתם בעיר הגדולה. אל אותם מפלי מים קטנים הטבולים בפרחי העונה – ישובו הנהגים ויהנו מזיוום גם עם בוא הערב – בשובם אל החניון.

לבד מהעיצוב הנופי המושקע, יש לשים לב גם לשמות שניתנו למעגלי התנועה. המעגלים בגבעת שמואל קרויים כך למשל, על שמם של חברי הגשש החיוור, הפזמונאי אהוד מנור, חייל תושב התנחלות שנהרג במלחמת לבנון ה-2, נשיא ארה”ב לשעבר ג'ורג’ וו. בוש, וכן “כיכר העצמאות” ו”כיכר ישראל”.

השבוע התקיים במרכז מורשת בגין בירושלים כנס לכבודו של אדריכל הנוף הוותיק שלמה אהרונסון.

לצערי, לא הספקתי ללמוד בקורס שהועבר על ידו בבצלאל, אבל עדיין מרתק אותי כל פעם כשאני ניתקל בכל אותם מעגלי תנועה, האם מישהו מודע לתרומתו האדירה של אהרונסון לנוף הדיסנילנדי הזה??? בכנס לא אמרו על כך מילה.

שמות המעגלים ניתנו כולם בפרק זמן קצר שבין השנים 2008-2007, בעת שהעיר נוהלה על ידי ראש הרשות הקודם שביקש להפוך את גבעת שמואל מהמושב של אימפריית הפשע של ברוך אסולין “לפנינה שבלב“. השמות שהוענקו לרחובות נשאו את שמותיהם של קצינים וגנרלים ומנהיגי תנועת הימין בישראל ובהמשך לכך ניתנו למעגלי התנועה שמות של בדרנים עממיים, חייל שהקריב נפשו להצלת חבריו ומנהיגו הקודם של העולם.

תופעה זו, בה ניתנים שמות אשר אינם קשורים למרחב המקומי, ובמקומם נבחרים שמותיהם של אנשי ביטחון ובידור עממיים – מבקשת למעשה לחזק את התחושה של המתגורר במקום, כי זה מקום ישראלי המחובר לכולם. ראש העיר הקודם אף ציין בפני כתב מקומון כי: “העיר גבעת שמואל מצדיעה לתרבות ולאומנות בקריאת רחובות וכיכרות על שם אומנים ויוצרים שהטביעו את חותמם על התרבות הישראלית. בשכונה החדשה ‘רמת הדקלים’ קראנו רחובות על שם נעמי שמר, עוזי חיטמן ושתי כיכרות על שם אהוד מנור ושושנה דמארי”.

דברים אלו, באים כהמשך לדיון שנערך לפני שבועות ספורים במערכת עיתון הארץ, בה כונסו אנשי תרבות מובילים, אשר הגיעו יחד למסקנה כי התרבות הישראלית במצבה הנוכחי הינה פיקציה. כאמור, זאת אף ניתן לראות על פי אופן בחירת השמות בגבעת שמואל לנקודות המרכז שבה בעקבות בדרנים עממים או כאלו הנוגעים במחנה המשותף הנמוך והבינוני של החברה הישראלית – אינם אנשי תרבות אלא בדרנים רגילים.

כך, נדמה שגם התכנון האורבני (של מערך הרחובות, התנועה והמרחב הציבורי) והפרטני (עיצוב מבנים, המרחב הציבורי ובכלל זה מעגלי התנועה) בגבעת שמואל מבקש לטעת את הפיקציה של הביטחון והשלווה שהביאו לשאננות, שהקנתה לנו היצירה של כל אותם בדרנים וגנרלים. לחם ושעשועים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 

סיבוב בגבעת שמואל – יש בה משהו? [1]

רשימה זו מהווה את חלקה הראשון של סדרת רשימות על גבעת שמואל והפרבר הישראלי. לחלק השני לחץ כאן. לחלק השלישי לחץ כאן.

“עם אשר אינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” – את הדברים האלה אמר יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח ומראשי תנועת העבודה, בפני הועדה לפיתוח המושבה ההיסטורית ראש פינה לפני כמה עשרות שנים. ראש פינה היא באמת מקום חביב, למרות שהפעם האחרונה שביקרתי בה הייתה לפני למעלה מעשר שנים, כך שאת כל תהליך השיפוצים שהתרחש שם לא ראיתי, ואולי כאשר תיפול לידי ההזדמנות, אז אקפוץ לבדוק מה קורה שם. אחרי הכל, מקום עם היסטוריה שמעניק כבוד לעבר – זה דבר פנטסטי.

 

               סניף בנק הפועלים (הממוקם על שרידי חורשת הזיתים לצד 'קניון הגבעה')

חברים וחברות יקרים! אני מפציר בכם לבקר מידי פעם (אפשר גם בקביעות) באתר של עמותת מרחב המארח שלל כותבים ממקומות ובעלי דעות שונות.

כתיבה קלה ונעימה על אדריכלות היא דבר נדיר במחוזות ארצינו ולכן חשיבות גדולה נתונה לאתר זה, אותו מתחזק ומנהל יואב לרמן (שגם לו יש בלוג תל אביבי מומלץ ומעודכן).

סדרת הרשימות שאעלה כאן בשבוע הקרוב ותורכב משלוש רשימות על פרבר ישראל בשם גבעת שמואל, פורסמה בחודשים האחרונים באתר של עמותת מרחב, וכעת היא מופיעה כאן בעריכה קלה (וללא צינזורים).

בינתיים ישראל הופכת את מרבית יישוביה ההיפך ממה שראש פינה ביקשה להיות. מהם אותם ערכים שעליהם מתבסס התכנון של אותם יישובים? 

בסדרת רשימות זו שתפורסם כאן בשבוע הקרוב, אבקש לענות על שאלה זו באמצעות התבוננות באחד מהיישובים בעל הערכים החיוביים הגבוהים ביותר בהם נתקלתי במרחב הישראלי. היישוב המדובר המצוי באחת מטבעות מטרופולין דן הנו גבעת שמואל.

יישוב זה, שהוכרז כעיר זה לא מכבר, קרוי על שמו של פעיל ציוני מרומניה אשר ענה לשם שמואל פינלס, שקבוצה של חלוצים שעלתה לארץ בחרה להתיישב על אדמות אותן רכשו מהכפר הערבי אל-חירייה ולהקים עליו יישוב עברי חדש. ממשיכי דרכו של שמואל פינלס נאחזו באדמת הטרשים בחוזקה, הודות לביצי הענק אותם נשאו (ככל הנראה, בניגוד למשתמע משמו, לפינלס גם היו ביצים), ועל גבעת הכורכר הנישאה החלו להקים את בתיה הראשונים, של מה שלעתיד תהפוך ל”צנטרום של ישראל” – כפי שמוצגת העיר באתר האינטרנט הרשמי שלה. קל מאוד לקטול מרחבים פרבריים כדוגמת גבעת שמואל. אך מעל במה זו, אני מבקש לחפור, לנבור ולחשוף את הצדדים החיוביים של היישוב.

כצעד ראשון, הגעתי לרחוב מנחם בגין, לדירתו של חבר המתגורר בקומה רביעית בבניין בן שמונה קומות. לאחר כוס מיץ תפוזים שהחבר סחט לי ולאחת מבנותיו, יצאנו שנינו אל המרפסת שבחזית דירתו. מהמרפסת נפרסה לרגלינו כל השכונה החדשה, המאכלסת כיום כ-40% מכלל תושבי העיר.

הרשימה השניה שהעליתי לכאן (למעשה היא הייתה פיילוט), עסקה בקניון עצמו. בסך הכל עברו מאז 4 חודשים…

השכונה הקרויה גם "רמת הדר", מורכבת מאוכלוסיה “חזקה” בלבד, המתאפיינת בהומוגניות אתנית, חברתית וכלכלית. הדירות כולן זהות ובעלות 4 עד 6 חדרים, וברובן משפחות בנות 6-4 נפשות: אבא, אמא ושלושה ילדים לבושים במיטב האופנה האחרונה מבית קסטרו או פוקס, אותם ניתן לרכוש במרכז המסחרי המתקרא “קניון הגבעה” במחיר שווה לכל נפש, ושעליו אני בוחר להתמקד ממרומי הקומה הרביעית.

 

                                      אם ובת בדרכן לשומקום ב'קניון הגבעה'

המרכז המסחרי נראה היטב מהמרפסת, מוקף בחניון צנוע ביותר ובחדר זבל פתוח שלא היה מבייש את חדרי הזבל של דיזינגוף סנטר. שתי משאיות מחנות לצד הזבל, אחת מהמשאיות היא של “תנובה”. לצד המרכז, ניצב מבנה נפרד המשרת את סניף בנק הפועלים גבעת שמואל, ומתוכנן ברוח המרכז המסחרי. מבנה זה, בא על חשבון מטע עצי זית עתיק שיועד לפני שנים ספורות לחורשה פעילה. העצים, אם כן, נעקרו הושלכו לצד השני של האתר, החול היקר נחפר, נלקח ונעלם, וכעת משמש המקום כאמור את סניפו המקומי של בנק הפועלים.

באתר האינטרנט של בנק הפועלים, בעמוד שמסביר על ‘אודות הבנק’, ניתן למצוא את הרחבה בנושא של ‘קיימות ואחריות חברתית’. עד כאן נשמע נהדר. שם ישנה הנישה המרתקת של ‘עקרונות ומדיניות סביבתית’ של בנק הפועלים. תשעה עקרונות ניצבים בפני הבנק ואין כאן המקום להביא את כולם. להלן שניים מבין העקרונות ברשימה: ‘הבנק מכיר בכך שמשאבי הטבע הם נכס של הציבור, של הקהילה ושל אזרחי הדורות הבאים – עיקרון פיתוח בר קיימא’, ועיקרון חשוב נוסף הוא – ‘הבנק מקפיד למנוע נזקים סביבתיים’…

בסדרת הרשימות הבאה, אם כן, אעסוק בעושר המצוי בגבעת שמואל. כאחד שאוהב לבחון גבולות – אתמקד הפעם בגבעת שמואל. והכל בעין טובה.

סיבוב במקדונלדס

כל שלושה חודשים אני נוהג להזמין את עצמי לארוחה במקדונלדס,

זאת מהסיבה שלוקחים לי שלושה חודשים לשכוח למה אסור לחזור לשם…

 

 
 
 

 

מסחר ומוות בגבעת שמואל

על פי רוב כשמבקשים להציג פרויקט ארכיטקטוני, מציגים את התצלומים מימי חנוכתו. באותה עת העצים לא מסתירים, אין כתמי נזילות או סדקים שבולטים למרחקים, ואין עוד 1001 מפגעים המלווים כל בניין בעולם בכלל ובישראל בפרט.

 

השלב השני להצגת תמונה של פרויקט, זה רגע לפני החרבתו – אז, שוב חוזר הבניין להיות נקי, וכל התוספות של המזגנים והתריסים מוסרים ממנו (ובשביל זה יש כאן את האתר של שרון רז).

לכן, הופתעתי כשביקרתי במרכז המסחרי שנפתח לפני חודשים ספורים בלב גבעת שמואל. המקום שנמצא בתקופת חנוכתו, נראה בשעה בה ביקרתי בו כאילו הוא מצוי בשלב השני שלו, שלב הפוסטמורטם.

 

אין לי מושג אם בכלל האווירה בשכונה הזו שהוקמה כולה בחטף תוך חמש שנים בגבעת שמואל – היא זו שנתנה לי את התחושה שמשהו פה מת, אבל המקום הזה בהחלט לא נעים.

זה גם היה המרכז המסחרי הראשון שביקרתי בו – שעל חזית הבניין הוצבו אותיות של קידוש לבנה המציגות את שם היזם, שם האדריכל ושם הבעלים.  העסק המחליא הזה, די עומד בניגוד לחרא שיצא מתחת לידיים של השלישייה הזו.

כל המקום משדר פרובניצאליות מפגרת, החל מהעסקים הפועלים במקום וכלה בעיצוב ובתכנון המנותקים לחלוטין מהמרחב הציבורי המקיף את המבנה, שהופך באותה הזדמנות למבנה אימפוטנטי ללא התחלה וסוף. כדי להגיע למקום, עברתי דרך חדרי הזבל של המתחם – מעבר המשרת את כל הבאים מממערב למתחם.

 

השכונה החדשה בגבעת שמואל היא מקום מנוכר, בו לא נעשתה טיפת מחשבה על המרחב הציבורי. את המדרכות ברחוב מלווים קירות ענק המסתירים חניונים סמי-תת-קרקעיים, או סתם גדרות המצופות באבן מלאכותית המסתירות גינות של מגדלים בהם איש לא עושה שימוש. בשל כך, המקומיים בקושי מסתובבים ברחובות יישובם, ובודאי שאין מקום כאן לשוטטות ולגילויים מעניינים – הכל כאן צפוי, משעמם ודי מת.

 

בביקורי הראשון במקום, על מספר רב של מרפסות תלויים היו שלטי בחירות, המזכירים שהמירוץ לשלטון המקומי היה בעיצומו (אולי בגלל זה ניפתח דווקא באותה העת אותו מרכז מסחרי נידח). מכל אותם שלטים, מביטים בי פרצופיהם של עסקנים יהודים, שכנראה כבר שנים נהנים מפירות הקירבה לצלחת. מה שמזכיר לי, שגבעת שמואל, היא בסך הכל פרבר של העיירה היהודית השכנה – בני ברק.

 

השיטוט בקניונים, מאפשר להשוות בין אותם מרכזי קניות, לצלם אותם ולבחון האם או תוך כמה זמן ידרשו ממני אנשי האבטחה להפסיק מייד לצלם. המרכז המסחרי בגבעת שמואל לא ניכנס לקטגוריית הקניונים, על אף שבעליו קוראים לו "קניון הגבעה", היות ואין בו אף אחד מהאלמנטים המאפיינים קניון: קופסה סגורה, חוסר אורינטציה, גודל מינימאלי וחניון ענק מתחת או בצד. דווקא כאן מצוי הייתרון הציבורי הגדול של המרכז המסחרי הזה, שנראה כי נעשה בדיעבד מתוך מטרה להוזיל עלויות בנייה. ועל כך יבורכו מקימיו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 
%d בלוגרים אהבו את זה: