לכבוד יום הזיכרון – העליתי בזכרוני סיבוב שערכתי עם שמוליק בבית לחם לפני כמעט 14 שנה. הזיכרון כבר מיטשטש אז מזל שישנן תמונות, כי כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "תמונה אחת שווה אלף מילים".
עד גיל 16 לא חציתי את הקו הירוק, ובדומה לשכן מהבניין הסמוך (רפי לביא, צייר) לא הייתה שום סיבה לחצות את הקו הירוק העובר ברחוב אבן גבירול. אז לכשהגעתי לפרקי התחלתי לדחוף את האף לכל חור ופינה שטרם הכרתי. אחרי הכל בבית ספר לא היה מה ללמוד.
בדומה לכנופיית הגנרלים חובבי המלחמות וחבורת ארכיאולוגים (שחלקם היו גם כן גנרלים במיל'), התחלתי להתלהב מהקישור בין התנ"ך למרחב הפיסי בו אנו חיים במודע או שלא במודע. עד היום אני לא מבין מה כל כך עיצבן את פאזוליני כשבא לבקר במזרח התיכון בראשית שנות ה-60, בחיפוש אחרי אתרי הסרטה לצילומי סרטו "הבשורה על פי מתי". פאזוליני חיפש את ארץ התנ"ך וזה מה שקיבל, זה שהיתושים והחום המעיק הפריעו לאיטלקי חם המזג זה כנראה מה שגרם לו לשנוא את המקום (ובסופו של דבר לצלם את הסרט קרוב לבית). אני מצידי עד היום מאד מתלהב מהמרחב הגולמי המתקיים פחות מ-20 דקות מפתח חדרי.
אז ביום הראשון שהתירה הרשות הפלסטינאית לאזרחים ישראלים לבקר בעיר בית לחם, שנמסרה לידיהם זמן קצר קודם לכן – הגעתי לסיבוב בעיר.
.
.
חלון אחורי 