סיבוב בבניין פנורמה באילת

בלב אזור המגורים של אילת הושלמה בנייתו ב-1984 של "בניין פנורמה" ברחוב אילות 61 – מתחם חדשני לזמנו שהכיל דירות נופש קטנות בתכנונו של האדריכל דני שורץ, אז שותף במשרד ניב-שורץ-שוורץ אדריכלים. הפרויקט היה חריג בגודלו, בצורתו ובייעודו. בנוסף, שולבה בבניין אמנות שיצר אחיו של האדריכל, האמן בוקי שורץ. בכך חדר משהו מהאופי של אזור המלונאות אל עומק העיר.

אלא שהפרויקט לא עמד במבחן הזמן ועד מהרה הדרדר. האדריכל ניסה למנוע במשהו את שקיעתו של המקום ואת הזנחתו, אך ללא הצלחה, ועם יזם הקים מתחם מושקע יותר של דירות נופש ברחוב נחל שני שבצפון העיר, אליו נדדו רבים מבעלי הדירות.

"זה בניין לא מכובד בעיר", מספר לי שמוליק תגר, פעיל ציבור ומתעד תולדות העיר. תגר לא מצליח להבין מה אני מוצא באותו פרויקט ומשווה אותו לסינג סינג באילת שגם ממנו התלהבתי. אמנם סיבוב בבניין פנורמה מותיר תחושה לא נעימה, אך עדיין מדובר במבנה מגורים שהאדריכל ניסה לצקת בו ערך נוסף ולהימנע ממבנה חזרתי וסתמי.

ועל כך ברשימה זו.

.

2023 (1984)

.

סיבוב במרכז רכטר באילת

הניסויים האדריכליים שיצרו האדריכלים באילת בשנות ה-50 וה-60 נגעו בכל תחום – מגורים, פנאי, חינוך וגם מסחר. את המרכז המסחרי של אילת שהשלב הראשון שלו נחנך ב-1960, תכנן משרד האדריכלים רכטר-זרחי-רכטר. זמן קצר לאחר פטירתו של האדריכל זאב רכטר, מייסד המשרד, נקרא המרכז על שמו – "מרכז רכטר".

כמו בשאר עבודות המשרד שתוכננו לאורך השנים, גם כאן ניתן למצוא אופי ייחודי לבניין שהופך אותו לאייקון. הוא מורכב מיחידות חזרתיות בעלות גג קשתי הבולט מקו החזית ועם חצרות פנימיות באופן המתאים לאקלים המדברי הקשה. למרכז הזה שהיה הראשון באילת, היו ימים טובים יותר ולא בטוח עוד כמה שנים הוא ישרוד את כרישי הנדל"ן. פרסום מפוקפק הוענק למקום בשנה שעברה, לאחר שבאחד החדרים במלון "הים האדום" השוכן בחלק משטחו, בחרו כמה בחורים לאנוס ולפגוע בנערה בת 16.

ועל כך ברשימה זו.

.

1960

.

סיבוב במלון הסלע האדום באילת

לפני שבועיים נדרשתי לטוס ולהרצות באילת. בהתחלה סרבתי לשרוף יום שלם להרצאה, אבל כשחשבתי שתהיה פה הזדמנות לבקר במלון "הסלע האדום" שתכנן האדריכל נחום זולוטוב, הסכמתי. מבנה המלון שנחנך ב-1969 אמנם נותר שלם, אך כבר עשרות שנים שהוא לא משמש לייעודו המקורי, אלא למגורי עובדי מלונות ישרוטל באילת. לכן, "המלון" נמצא בתפוסה מלאה, ואפילו בריכת השחייה מלאה במים, אבל היא כבר לא מיועדת לשחייה.

את עיצוב הפנים למלון ערכו תמר דה שליט ואהרן גלס, ששיתפו פעולה עם זולוטוב בסדרה של פרויקטים. בסיבוב במלון חמישים שנה אחרי פתיחתו לא מפתיע לגלות שלא נותר לעיצוב הפנים המקורי זכר. אבל עדיין הצלחתי למצוא כמה פריט שעיצבו למלון, כזה שחזר והופיע במבנים אחרים שעיצבו השניים ובמיוחד דה שליט.

ועל כך ברשימה זו.

.

גרינגו

.

סיבוב במלון אגמים בתכנון פייגין אדריכלים

הכניסה למלון ישרוטל אגמים אילת היא תהליך מעבר חד, מכביש עירוני סואן ודוחה למראה אל נווה מדבר נעים ואינטימי ובמרכזו הבריכה. לא מדובר בבריכה מלבנית רגילה, אין כאן מפלים, מגלשות או מערבולות מים, אבל כן יש כאן מערכת מים עשירה שמתפצלת לאזורים שונים. השילוב של הצמחייה והבנייה היחסית נמוכה נותנים הרגשה של נווה מדבר.

כמו רבים מהמלונות בעיר, מצוי מלון אגמים בעורף אזור התיירות, ללא נוף של הים ולכן הוא מתרכז כולו סביב הבריכה. את המלון שנחנך ב-2002 תכנן משרד פייגין אדריכלים – יהודה, דב ויואל פייגין (אבא ושני בניו) המתמחים בתכנון בתי מלון.

לא ניתן להכיר היטב את אדריכלות המלונאות בישראל, מבלי להתעכב על המלונות שתכנן משרד פייגין אדריכלים. השליטה שלהם בתחום, בעיקר בעשורים האחרונים, היא כל כך משמעותית, עד שנוצר מצב שכיום אין להם מתחרים. השקעה במלון היא נושא מורכב והיזמים בוחרים שלא לקחת סיכונים בתחום התכנוני ונראה שכולם פונים לאותו משרד אדריכלים.

ועל כך ברשימה זו.

.

מסדרון

.

סיבוב בקניון אייס מול אילת

הכיפה הגאודזית שמקרה את הקניון/אטרקציה שתכנן משרד פייגין אדריכלים, היא הדבר הראשון ששמים אליו לב ברגע שנכנסים לבניין המתפרס על מגרש של 21 דונם. הכיפה עצומה בגודלה ומאפשרת קירוי מלא ללא עמודים או קירות תומכים החוסמים את המבט הרציף והתנועה. כיפה דומה יש גם במפעל המלט "נשר" ברמלה, עליו כתבתי לפני כמה זמן, אבל היא רק דומה.

המקום מלא אנשים שנמאס להם לשבת בחדר או בבריכה במלון. החום בחוץ הבריח אותם מהר למקום עם תקרה ומזגן, מקום בו אפשר להיפרד בשמחה מהכסף. קניתי כפכפים ואכלתי אוכל תאילנדי.

ועל כך ברשימה זו.

.

באב אלשמס

.

סיבוב במלון דן אילת

העיצוב הטוטלי במלון דן אילת נותר בדיוק כפי שהיה כשהמלון נפתח בחנוכה 1995. חלפו 21 שנה והנהלת המלון ממשיכה ומקפידה באופן חריג בנוף המלונאות הישראלי לשמור על מקוריותם של ספות, שטיחים, שלטים, וילונות, מנורות, מראות וידיות. רק הצלחות המקוריות שעוצבו במיוחד למלון או עיצוב חדר האוכל המקורי כבר לא קיימים. לאחרונה הוחל בחידוש חדרי האורחים, אך ככל הנראה צפוי העיצוב החדש לכלול פריטים מהעיצוב המקורי. מדובר במנהרת הזמן במידה מסוימת, כי היום כבר לא עושים דברים כאלה. הצבעוניות והקווים אופייניים לשנות ה-90, עשויים היטב ולכן גם הסיבוב במלון הוא כל כך מרתק. לא ברור עד כמה אכן העיצוב הזה יישאר כאן איתנו ולכן מומלץ לראות לפני שימחק חלקו או רובו תחת גלגלי ההתחדשות.

שילוב כוחות של קבוצת מתכננים הוא שהביא לתוצאה. אך אפשר למצוא בחלק נכבד ממלונות דן את החיבור בין אמנות לאדריכלות. כשלא קיימת רציפות תחזוקה הולמת ואין הערכה מספקת לעיצוב הוותיק, נוצר מצב בו חלק מהעיצובים מתמסמסים ואוירה של ערבוביה מוזרה שורה על המלון, אך בדן אילת ניתן עדיין להתרשם מהעיצוב הטוטלי המלא.

מתכנני הפרויקט הם האדריכלים אלברט סגל ויחיאל קומט שעבד במסגרת השותפות גרטנר-גיבור-קומט. על השטחים הפתוחים הופקד אדריכל הנוף הווארד פילדס האמריקאי יחד עם אדריכל הנוף ברוס לוין הישראלי. על עיצוב הפנים הדומיננטי היה אחראי האדריכל אדם טיהני הישראלי-אמריקאי ואת השילוט כולל הלוגו יצר המעצב ספי מטיוק. את צוות המתכננים הקדים וליווה צוות חשיבה בו היו מעורבים אנשים מתחומים אחרים כמו טקסטיל, תאטרון ומוסיקה ואת כולם הוביל עמי פדרמן, מבעלי הרשת וחובב אדריכלות ועיצוב בעצמו.

ועל כך ברשימה זו.

.

בואי לאילת

.

סיבוב במתחם סינג סינג באילת

כן יהרסו או לא יהרסו – זו שאלה שכבר הרבה זמן דנים בה באילת, אבל בינתיים מתחם המגורים המכונה סינג סינג (נבנה ב-1961) ניצב על תילו, מתפורר ומסריח את האזור. בזמן שכולם רואים במתחם הזה רק מדרגות שבורות, מזרנים שרופים, אשפה מפוזרת ועכברושים שבורחים מהחתולים, אפשר למצוא כאן יצירה אדריכלית פשוטה ומקורית, שהאיכות שלה היא כנראה גם אחד המרכיבים המרכזיים שדרדר אותה למצבה העגום.

שמוליק תגר עשה לי סיבוב קצר בעיר ואחת מהתחנות היתה סינג סינג. לא התעכבנו יותר מידי והמשכנו בדרכנו. שעה אחרי הביקור הראשון, כבר חזרתי לכאן שוב, הפעם בלי שמוליק שמיהר להדריך קבוצת מטיילים (שבסוף הבריזה לו).

ביקרתי כבר בהרבה שכונות שאמרו לי 'יותר גרוע מזה לא תראה'. היה מתחם "שם הגדולים" ביפו עם משפחות ערביות, ודירות מהגרים אריתראים בשכונת שפירא ובבורסה ברמת גן, והייתי במגורי פועלים סינים בנס ציונה. כל אחד מהמתחמים היה מסריח ומטונף, אבל המקרה של סינג סינג הוא כנראה המצב הכי רע שאליו יכולה להגיע שכונה. אין פלא שהמקום זכה להיקרא בשמו של בית הסוהר הידוע לשמצה שפועל בניו יורק, והתאפיין בעבר בתנאי כליאה ירודים. מבדיקה ברשת של תמונות סינג סינג המקורי, מצאתי שאין דמיון בין השניים. הכלא הרבה יותר נקי ומרווח.

.

סינג סינג ישראל

.

סיבוב בבית המדברי באילת

יש הרבה בניינים בדרום שנבנו עם התייחסות לאקלים המדברי, אבל יש רק בניין אחד שממש נקרא "הבית המדברי" וכך קוראים לו כל תושבי אילת. בניין בצורת פירמידה חלולה מ-1971 שתכנן האדריכל אברהם אלואיל שנפטר לפני חודשיים.

קל לפספס את הבניין, שלמרות מיקומו המרכזי לצד צומת בעיר הוא מסתתר מאחורי חומות ובתים אחרים. בנוסף, תוספות בנייה הפכו אותו למבנה חסר צורה ולכן במבט ראשון הוא נראה כמו עוד שיכון מוזנח. אבל כשנכנסים לתוכו מגלים עולם אחר בו כל החושים פועלים: השמיעה (הד אדיר) וטמפרטורה (נמוכה בהרבה מזו שיש בחוץ), ראייה (לוקח זמן להתרגל לאפלה ביחס לאור בחוץ) וגם מישוש (רק אם אחת הדיירות תסכים). בנוסף, המדרגות והמעברים העיליים ממסגרים מבט שמזכיר לוקיישן של סרט מדע בדיוני.

מיד אחרי הביקור, התקשרתי לאדריכל אברהם אלואיל שתכנן אותו. ענתה לי אשתו וסיפרה ששבועיים קודם לכן הוא ניפטר. כך נותרו כמה שאלות פתוחות, אבל באמצעות רשימה זו אני מבקש להאיר את היצירה השלימה והמשמעותית ביותר שתכנן אלואיל.

ועל כך ברשימה זו.

.

מדרגות ומרפסות בתוך הבית המדברי

.

סיבוב בבית פיליפ מוריי באילת

ניסיוני, נועז, מהפכני, מקדים את זמנו – הם רק חלק מהביטויים המתארים את בית התרבות הראשון שהוקם באילת ונחנך ב-1956. אבל גם בלי הביטויים האלה, מצפייה בתמונות היסטוריות ניתן לראות עד כמה הבניין בלט בנוף העיירה הקטנה שצמחה לחוף ים סוף. באותה עת, גרו כאן אפילו לא אלף איש ואילת היתה כפר קטן.

כיום הוא עדיין פעיל. המיקום שלו מרכזי: סמוך למרכז האזרחי ולרחוב הראשי של העיר, הכולל בין השאר את הספרייה שתכנן האדריכל צבי תורן (שסיקרתי כאן בחודש שעבר) והמרכז המסחרי שתכנן האדריכל זאב רכטר (שאסקר בהמשך). הבניין שהיה הגבוה והגדול ביותר ביישוב, מוסתר היום מאחורי עצי האשל הוותיקים המקיפים אותו, אך קל לזהות אותו בנוף.

מבחוץ נותר הבניין שלם, כמעט כפי שנראה היה ביום חנוכתו. בפנים נעשו שינויים שפגעו בייחודו וביופיו. עדיין, ניתן לזהות את המכונה הטכנולוגית שנוצרה כאן, ומהווה עדות לניסיון של אדריכל ישראלי לפתח שפה וטכנולוגיה מקומית חדשה.

ועל כך ברשימה זו.

.

קטע מהחזית הצפונית של בית פיליפ מוריי

.

סיבוב בבניין הספרייה העירונית באילת

בערב היו כמה אנשים שהתבדחו על זה שהדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לאילת היה לבקר בספרייה העירונית הישנה. מילא הספרייה שהיא מקום חי ותוסס, אבל אם הם היו יודעים מהו הבניין/חורבה השני שראיתי (והתלהבתי ממנו לא פחות) הם אולי היו מנדים אותי… מצד שני, כשהייתי בבוסטון לפני שנה, האתר הראשון שראש המחלקה לבינוי ערים ב-MIT לקח אותנו במסגרת סיור להכרת העיר, היה הספרייה העירונית. כך שאולי יש הגיון בדבר, למרות הפער בין בוסטון ובין אילת.

הסיבה שרציתי לראות את הספרייה היה בגלל מי שתכנן אותה – האדריכל צבי תורן. בשנות השישים היתה תקופה שהוא השתמש בשפה עיצובית שפיתח ובנה באמצעותה כמה מבנים ברחבי הארץ. אחד מהם הוא בניין הספרייה העירונית באילת. בניין הספרייה פורסם ב-1970 בכתב העת לאדריכלות "תוי" ומאז נשכחה. תורן אגב היה אחד מעורכי כתב העת. מה שעוד דרבן אותי לבקר בספרייה, היה ביקור אקראי שלי לפני שבוע ברמלה (בדרך לחומוס חליל), כשבמהלכו חלפתי על בית הכנסת שתכנן תורן, וגם הוא כמו הספרייה תוכנן על פי אותם עקרונות.

ועל כך ברשימה זו.

.

הפוך מהמצופה: בפנים ובחוץ לבנים ורטיקליות

.