עצוב לגלות שמאז הסיבוב האחרון לפני שש שנים בקיבוץ מעברות, מזרחית לנתניה, נהרס עד היסוד מתחם המוסד החינוכי "רמות חפר" שתכננו האדריכלים אריה שרון, בוגר הבאוהאוס ושותפו בנימין אידלסון, שניהם חתני פרס ישראל לאדריכלות. בשטחו של המוסד שחוסל הוקמו וילות חדשות ורק "בית מנחם" נותר נטוש, מוזנח ומתפורר.
בשעתו היתה הכוונה להרוס גם את "בית מנחם" – אותו בית תרבות שנחנך ב-1953 והנציח את זכרו של מנחם זינגר-יורש, חבר הקיבוץ שנפל במלחמת העצמאות. בחזיתו של המבנה שתכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, אף הוא בוגר הבאוהאוס ואדריכל בכיר במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי, נקבע תבליט אמנותי שיצר האמן נתן רפפורט וכן תיאטרון פתוח קטן. התבליט עדיין כאן, אך התיאטרון נמחק. הריסת בית מנחם קודמה בשעתו לטובת הקמת וילה או שתיים, אלא שמאבק ציבורי ומקצועי הוביל לגניזת ההחלטה.
השנה יכולים היו לציין במעברות 80 שנה להקמתו של בית מנחם, אך באחד הקיבוצים הותיקים בישראל ואף למועצה האזורית עמק חפר לא נמצא התקציב לחידוש המבנה. ובזמן שמסביב לו בנו את שכונת הוילות, נותר הבית חורבה. יתכן ולמישהו היתה כאן תקווה שכלי העבודה שהסתובבו פה בעת בניית הוילות יפרק בטעות את בית מנחם, ואכן היה ניסיון שניתן לראות בברור בשטח, אך התקווה נגוזה והמבנה ניצב גם אם הוא פצוע ומדמם.
ועל כך ברשימה זו.
.
.
.
.
(1)
הרוחות געשו בקיבוץ מעברות. במרכז הדיון עמד לדין בית מנחם – מבנה הנצחה ששימש לתרבות והשכלה. חברי הקיבוץ החלוצים הקימו אותו בתום מלחמת העצמאות להנצחתו של חבר הקיבוץ שנפל במלחמה. שבעים שנה מאוחר יותר האנשים שייסדו את הבניין הלכו לעולמם, וכעת הדעות חלוקות – האם להרוס, או שמא לשמור ולחדש את המבנה.
הטיעונים בעד ההריסה גרסו כי בשטח שיתפנה ניתן לבנות משהו אחר, אולי שתי וילות. הטיעונים נגד ההריסה שמרו אמונים להנצחת החבר שנפל במלחמת העצמאות, ביקשו לשמר את השריד המשמעותי האחרון מהמוסד החינוכי שפעל כאן ונמחק, שמירה על שטח ציבורי, וכמובן שמירה על מבנה בעל ערך אדריכלי שגם שולבה בו אמנות.
את בית מנחם תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס, בית הספר המהולל ללימודי אדריכלות בגרמניה, מה שהופך אותו ל"בית באוהאוס", כזה שהעניק לסגנון את שמו. פועלים עבריים היו אלה שבנו את הבית ואיכות הבנייה המעולה אפשרה לו לעמוד איתן לכל אורך השנים ללא שיפוץ משמעותי.
הבניין מתפרס על פני 200 מ"ר שטח בנוי, והוא מורכב משלושה חלקים: אגף לספרייה הכולל כמה אולמות לרבות אולם עיון מרכזי, אגף לחדר מוסיקה ובין שני האגפים חצר מקשרת המקורה בפרגולה מבטון המוגבהת מעל לקרקע ומשמשת במה לתיאטרון פתוח הפונה אליה ומנצל את הטופוגרפיה הטבעית. כאן נערכו טקסים ומופעים לילדי המוסד וגם לחברי הקיבוץ. מהבמה ירדו שני גרמי מדרגות סימטריים אל רחבת דשא קטנה, שממנה צמחו טרסות דשא מעוצבות כמניפה, ואלה יועדו לשמש טריבונות לישיבת קהל הצופים. כך יצר האדריכל מרכז תרבותי פעיל ומזמין: ספרים מצד אחד, מוסיקה מצד שני, ובתווך מופעים ותיאטרון.
.
.
.
.
(2)
ברוח התקופה שולבו בבניין פרטים פשוטים אך שימושיים – פס של אלמנט טרומי דמוי משרביה חוצץ בין דפנות הבניין ובין הגג ואיפשר חדירת קרני שמש מסוננות ובעיקר אוויר אל עומק האולם. עם כניסת המזגנים נסגרו אותם פתחים. רעיון המשרביה הערבית גם כאלמנט עיצובי ריתק לא מעט את האדריכל שמואל מסטצ'קין, ובחומה הסוגרת על התיאטרון הפתוח שילב פתחים מקושתים שכמוהם ניתן למצוא בבנייה הערבית בגרסה זעירה ששימשה כמשרביה. הדלתות המקוריות שמהן התרשמתי בביקורי הקודם בבניין ושילבו עבודת עץ מעולה עם זכוכית נעלמו וכעת נותרו פתחים ריקים ופרוצים.
חזיתות הבניין טויחו במקור בלבן בוהק, נקי וניטרלי. הגישה הפונקציונלית והבחירה בצורת התיבה הבסיסית תאמה היטב לגישה המודרניסטית שאותה אימץ האדריכל, וכמו רבים מאדריכלי הקיבוצים ובכלל אדריכלי ישראל, התאים היטב לשאיפתה של התנועה הציונית, שביקשה לברוא את "היהודי החדש" ולדחוק את דמותו של היהודי הגלותי.
בחזית הצד של התיאטרון שילב האמן נתן רפפורט (1987-1911) תבליט של נער עירום, רגליו נטועות באדמה, שתיל מלבלב בין רגליו, והוא מניף ידיו בעדינות אל ציפורים החגות סביבו. רפפורט היה אז בשיא פרסומו, אחרי שהעמיד סדרה של אנדרטאות מונומנטליות שזכו לפרסום רב: אנדרטת מרד גטו ורשה בשרידי הגטו (1948), פסל מרדכי אנילביץ' בקיבוץ יד מרדכי (1951) ופסל הלוחמים בקיבוץ נגבה (1953). לעומת האנדרטאות הללו, שהונעו מתוך רעיון אידיאולוגי, במעברות הציג רפפורט רעיון אופטימי ומלא תקווה שבו משתלב האדם הצעיר, העברי החדש, עם האדמה, הצומח והחי.
ועדיין, נותרו במעברות חברים נאמנים לערכים התרבותיים והחברתיים שעליהם גדלו. אלה לא ראו בבית מנחם פיסת נדל"ן, אלא הם התקשו לוותר על מה שאותו הם תפסו כנכס ערכי, חלק בלתי נפרד מנוף חייהם. לתפיסתם גם אם איבד את מעמדו, עדיין יכול היה הקנקן להמשיך ולשרת את החברים בשימוש חדש.
המחלוקת בעניין הריסת או שימור בית מנחם נמשכה תקופה ארוכה. לוויכוח העז הצטרפו גופים מקצועיים ובראם המועצה לשימור אתרים. גם דמויות מרכזיות בתנועה הקיבוצית נתנו את דעתם ובהם מוקי צור, חבר קיבוץ עין-גב ומזכ"ל התנועה הקיבוצית לשעבר.
את "רמות חפר" המוסד החינוכי הוותיק של הקיבוץ, ששכן בחלקו הדרומי ובו התחנכו דורות של ילדי מעברות, הרסו. הוא פעל כאן החל משנת 1945 ולפני עשר שנים בדיוק, כשבמעברות ציינו 80 שנה לעלייה על הקרקע, סגר המוסד את שעריו ותלמידי האזור עברו ללמוד במוסד החינוכי "מבואות ים" שבמכמורת. גם את "רמות חפר" תכנן כאמור אדריכל בוגר הבאוהאוס, אריה שרון, שכמו שותפו, בנימין אידלסון, זכה בפרס ישראל. בזמן הריסת בתי המוסד, הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה שהוקדשה לפועלו של שרון ובמסגרתה כיכב גם אותו מוסד חינוכי. התערוכה לא עזרה לו – במעברות לא ייחסו חשיבות משמעותית לבתי המוסד החינוכי אלא רק לערך הקרקע, והם נהרסו לטובת שכונת וילות.
במהלך הדברים בשעתו הגעתי לסיבוב במעברות. הריסת המוסד החינוכי כבר החלה אז. גלי ההריסות שכיסו את הגבעה העידו על הקבורה העלובה שהוענקה המוסד החינוכי. הרבה ילדים חולמים להרוס את בית ספרם, אך בקיבוץ שנוסד על תשתית ערכית חדשנית ופורצת דרך, קשה לראות מראה כזה. כל מה שנותר מהמוסד החינוכי הוא מגדל המים שניצב בראשה של הגבעה. לעומת מגדל המים ששופץ, נותר בית מנחם שניצב בתפר שבין השכונה החדשה ובין בתי הקיבוץ הוותיקים עזוב ומוזנח.
.
.
.
.
.
(3)
מתוך הכרה בחשיבותו של בית מנחם – הן בערכו האדריכלי והן בערכו ההיסטורי ובמיוחד בהערכה לפועלו של החבר שנפל במלחמת העצמאות, סרבו בשעתו אדריכלים שונים להיענות לבקשתה של הנהלת הקיבוץ לחתום על טופס היתר הריסה. לבסוף נמצא מי שחתם: הנדסאי תושב קלנסווה. אלא שהריסתו לא התממשה וטופס היתר ההריסה נגנז.
בולט הפער בין השכונה החדשה שהספיקה להבנות ולהתאכלס במהירות, המדשאות, חניות הרכבים והגינות המטופחות, ובין הבית הוותיק שנותר חורבה. למרות שבניית השכונה הושלמה ברובה, ורק נותרו וילות אחדות שמצויות בשלבי בנייה מתקדמים, ניצב בית מנחם במצב עגום למדי.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
..
.
.
.
.
.
.
.
(4)
כעת מצאתי שאגף הספרייה פרוץ ושדוד; באולמות השונים פזורים מעט בשברי רהיטים ששימשו את המוסד הוותיק, כמו גם גיליונות רבים של כתב-העת "קתדרה" שמשום מה נותרו מאחור. על רצפת האולמות נדרש להיזהר שלא לדרוך על גללי צואה שהותירו אחריהם כנראה פועלי הבניין שעבדו בבניית בתי השכונה החדשה. דלתות העץ והזכוכית המקוריים שהרשימו אותי בעת הביקור הקודם נעלמו. במקרה הטוב אולו ניתן למצוא אותם באחד הבתים במקרה הרע הן נגנבו ונמכרו.
קירות ואף רצפת האגף המערבי של המבנה, ששימש במקור חדר מוסיקה, נפרצו על ידי כלים כבדים, כנראה ניסיון נואש ולא מוצלח להחריב כאמור אולי בטעות את המבנה. פרגולת הבטון המקשרת בין שני האגפים נשענת כולה על תומכות כדי למנוע קריסה, לאחר שהאדמה בסביבה רעדה כולה במהלך עבודות הבנייה האינטנסיביות. יצירתו של האמן נתן רפפורט שנקבעה בחזית הבניין נשמרה, אך הקיר הייחודי שעיצב האדריכל והורכבה מקשתות קטנות נהרס בחלקו. קשתות אלה חזרו והופיעו בעבודות רבות של מסטצ'קין, בעיקר בחזיתות של חדרי אוכל קיבוציים (כמו שובל, עין גדי, אדמית ויקום), בבית המוסיקה בקיבוץ עין השופט, ובקירוי בריכת השחייה בקמפוס גבעת רם בירושלים.
גם התיאטרון הפתוח שהבניין שימש לו במה ומסגרת לתפאורה נהרס ולא נותר לו זכר. כעת רק נותר להיזכר כי במה זו משכה בעבר את חברי הקיבוץ כולו שבאו לצפות בין השאר במחזות בהשתתפות שחקני "הבימה", מופעים של להקת הנח"ל, קונצרטים והופעות מחול.
"הכוונה להרוס את המבנה כדי לפנות מקום ליוזמת נדל"ן, נראית לי מפגן של בורות וגסות רוח. היא מציגה חברה שאיבדה את תחושת הערך של עצמה", התרעם בשעתו האדריכל ויטוריו קורינלדי, מאחרוני דור האדריכלים הבכיר בתנועה הקיבוצית. "גם אם נסכים שיש קשר אורגני בין הצורה והפונקציה שלמענה נעשה התכנון, אינני יכול להשלים עם הקביעה שאי-אפשר למצוא שימוש אלטרנטיבי מכובד למבנה שאיבד את תפקידו. ההזנחה של המבנים הללו מקוממת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מבנים שמטרתם הוסבה, והם קיבלו חיים מחודשים".
.
.
.
(5)
"הריסת מבנה מסוג זה מביאה לכך שהמקום מאבד את זהותו", טען מוקי צור, שהיה מזכיר התנועה הקיבוצית וערך עם יובל דניאלי את המונוגרפיה של מסטצ'קין, "לבנות ולהיבנות בה – אדריכלות הקיבוץ בישראל" (הקיבוץ המאוחד, 2008). "שימור המבנה הוא הדבר האידיאלי", המשיך צור. "צריך לחדש את התפקיד של המבנה, והדילמה היא אם השימור יבוא בכוח מצד הרשויות, או שיצמח מתוך הקהילה שמבינה בעצמה שאלה דברים שאין להם שיעור, ושאחרי שמוחקים אי-אפשר להקים לתחייה. הם יכולים ללמוד מקיבוץ משמר-העמק, שם עשו עבודת שימור ענקית".
"הריסת המבנה תהיה שגיאה תרבותית, היסטורית וארכיטקטונית", הזהיר גם יובל דניאלי, אמן, היסטוריון של אמנות בקיבוצים וחבר קיבוץ המעפיל. "מעברות הוא קיבוץ חזק, ויותר משיש לו מפעל – זה מפעל שיש לו קיבוץ. לאורך הרבה שנים, הוא נחשב לאחד הקיבוצים החזקים בקיבוץ הארצי". אלא שהדינמיקה הנוכחית בקיבוצים, הוא מציין, נשענת במידה רבה על כוחניות של בודדים. לדברי דניאלי, במקרים לא מעטים מתקבלות החלטות בעקבות "מיעוט מיליטנטי שפועל משיקולים כאלה ואחרים", כשלעומתו ניצב רוב דומם שאינו מודע לערכים התרבותיים ולאפשרויות הנוספות".
חברת הקיבוץ, שהיא גם אדריכלית פעילה, הציעה לשמר את בית מנחם ולהפוך אותו למכון-כושר, למרכז חוגים ולאולפן הקלטות. היא אף טרחה והכינה הדמיות ממוחשבות, המוכיחות כי איכותו של המבנה מאפשרת לצקת לתוכו שימושים עדכניים.
את עמדת המועצה לשימור אתרים ניסחה טל בן נון-גלז, מנהלת מחוז מרכז במועצה, במסמך עמדה שמסרה להנהלת הקיבוץ ביולי 2015. "המבנה הוא חלק מרוח המתחם ומסמל במהותו, מעבר לזכרו של מנחם, את כל הדורות שהתחנכו במוסד ועברו בין כתליו", כתבה. "אין ספק בליבנו שהמבנה ראוי וחשוב לשמרו".
לבסוף הוגדר המבנה לשימור. המועצה לשימור אתרים דאגה לפעולת ייצוב ראשונית כדי שהמבנה יישמור על יציבותו. אבל למרות כל זאת טרם הוחלט בקיבוץ מה יהיה השימוש בו. הכוונה כעת, ככל שידוע לי, היא לשפץ את מעטפת המבנה כדי לשקם את מצבו. בהמשך, כשיוחלט על השימוש הרצוי, הכוונה היא לשפץ את פנים המבנה, אך הרעיונות ששהציעה האדריכלית חברת הקיבוץ לא קיבלו רוח גבית ולא התקבלה החלטה לשימושו של המבנה.
.
.
.
(6)
מנחם זינגר-יורש שעל שמו נקרא הבית, נקלט בקיבוץ במסגרת "עליית הנוער", ומאוחר יותר שימש גם כרכז הביטחון. הוא לחם במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הבריטי, ובסיומה נשלח לסייע לניצולי השואה להגר ארצה. הוא היה לוחם פלמ"ח ובמלחמת העצמאות הוזעק לחזית, באזור שבו נמצאת כיום יהוד, לתפוס עמדות שאנשי האצ"ל נטשו. בקרב מול לוחמי הלגיון הערבי הוא נפגע בחזהו, והורה לחייליו להשאירו מאחור כדי שחייהם יינצלו.
עם שוך הקרבות נאספה גופתו, ונקברה בבית הקברות של מעברות. כעבור חמישה חודשים נולדה בתו, רונית נחמה. חברו הטוב רפאל רוזנצוויג החליט להנציחו, גייס כספים מהוריה של אשתו, ועבודת התכנון נמסרה לאדריכל שמואל מסטצ'קין.
אחד מחברי הקיבוץ שנאבקו על שימורו של בית מנחם היה גדעון אלון, חבר מעברות ואביו של המוזיקאי גבע אלון. גבע הבן למד במוסד החינוכי וניגן בבית מנחם, ואביו הכיר היטב את מנחם זינגר-יורש. "אני זוכר את היום שמנחם הגיע לקיבוץ כנער מגרמניה בגיל 16", סיפר לי גדעון אלון. "בחור יפה, חצי ג'ינג'י, ששלט מהר מאד בשפה העברית. מנחם היה דמות מאוד מקובלת, הוא הספיק להיות מדריך ספורט שלנו, אבל נהרג בגיל 25".
אלון סיפר בשעתו שההחלטה להרוס התקבלה בשתי הצבעות שנערכו בשיחות קיבוץ. "היה רוב קטן להריסה, וההריסה בעינה עומדת", הוא אמר אז בעצב. "מכל הדור שהכיר והעריץ את מנחם, נשארו מעטים. הרוב נפטרו. עכשיו רוצים להרוויח שטח לעוד שני בתים. באים כל הליצנים האלה, דור שלא ידע את יוסף. זה אגואיזם מוחלט, אין סנטימנטים לאלה שמסרו נפשם על המדינה, אנשים מצפצפים על זה, אפילו שמדובר בקיבוץ של השומר הצעיר".
"זה בניין מהמם", אישר אז המוזיקאי גבע אלון כששוחחתי אתו, "וגם כילד ונער חשבתי שהוא יפהפה – עם הבמה והעמודים והחדרים משני הצדדים". על הבמה של בית מנחם התנסה גבע בהופעותיו הראשונות. "מבאס שרוצים להרוס", הוא אמר, "נוראית בעיניי התופעה הזו, שבאים למחוק כל מה שמפריע כדי למקם עוד שני בתים. כל הארץ שלנו נראית ככה".
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
★
מוזמנים ביום רביעי הקרוב, 10.5 בשעה 19:30, לאירוע שיתקיים בבית ליבלינג, ברחוב אידלסון 29 בתל אביב, במסגרתו אציג באופן תמציתי את השפעתם של אדריכלים ילידי פולין על המרחב הישראלי במהלך מאה השנים האחרונות.
הכניסה חופשית. פרטים נוספים על האירוע ניתן למצוא כאן.
★
שיר לסיום:
.
★
חלון אחורי 
תגובות
לא מדינה נורמלית, כידוע לך. אין כבוד אמיתי לאדריכלות, אין כבוד למורשת בנויה מרתקת. יש כן כבוד כאן לכסף, לרכוש, לנדל"ן, לוילות סתמיות ולמבנים חדשים. לא רוצים לראות מבנים ישנים, כמו גם אנשים ישנים. עצוב. תודה על הפוסט
תודה לך מיכאל יעקובסון!
כאב לב! הלוואי ונצליח לשמר למרות הכל.
הצלחתי להפיץ לחברים במעברות את הקישוור למאמר.
דליה בר-אמוץ ממעברות, ולשעבר מהמחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי.
עבדתי שנים לצד האדריכל שמואל מסטצ׳קין.
כתבה רווית שנאה, שיטחית ומלאה טעויות לצערי הרב.
1. רמות חפר הפך לבית ספר אזורי ולא יכל להכיל יותר את כמות התלמידים שהיתה בו. רמות חפר תוכנן לכ-200 תלמידים, אך מה לעשות שהפך לבית ספר אזורי שבו למדו יותר מאלף תלמידים? מסדרונות וחדרי שינה הפכו לכיתות ויצרו מקום שלא ניתן ללמד וללמוד בו בצורה מתאימה. אבל אולי בשם הרומנטיקה היינו צריכים להמשיך לסבול?
2. בשנים האחרונות היה משבר דיור גדול מאוד בקיבוץ. סליחה שבנינו בתים לחברי קיבוץ שחיכו לכך שנים רבות. באמת סליחה על ה"וילות" (באיזו הנאה השם הזה נכתב שוב ושוב בכתבה. הו כמה שטחיים הם צעירי הקיבוץ שרק רוצים בית). חבל ששוב מציתים את הקרב הלא אמיתי בין הותיקים לצעירים. אגב, ותיקים רבים היו בעד הריסת המבנה.
3. להבדיל מטענת הכותב, המטרה כלל לא היתה לבנות "עוד 2 וילות" במקום, והדבר כלל לא נכלל בתוכניות השכונה אשר הוגשו לאישור. ייתר על כן, גם לצעירים רבים יש זכרונות אישיים רבים וטובים הקשורים לבניין. הבעיה היתה שאנשי השימור לא הסכימו להתגמש ולדון ראשית מה יהיה השימוש בבניין והתעקשו קודם להעביר החלטה על השימור, ולזה הקיבוץ לא היה מוכן ללא כל נתונים על העלות. אגב, מעברות כבר מזמן לא קיבוץ עשיר, בטח לא כזה אשר יכול להשקיע יותר ממליון וחצי ש"ח (לפחות) בבית אשר לא ברור מה יהיה השימוש בו.
4. ההדמיות אשר נעשו אכן יפות. אבל למעברות יש כבר חדר כושר, ספריה וכד', כך שההדמיות היו מנותקות מהצרכים האמיתיים של הקיבוץ.
5. אם המטרה היתה הנצחה, היה ניתן לבצע אותה בצורה יצירתית. ניתן היה להפוך את המרחב הזה לפינה קהילתית ולשמר את הקשתות והפסל היפה. מקום בו היו באים ילדים לשחק או משפחות לשבת היה משמר את זכרו בצורה יפה, במיוחד אם היו מקבעים את השם "פינת מנחם" ("בואו נלך לשחק בפינת מנחם").
6. תומכי השימור הבטיחו שוב ושוב להציג תקציב שימור ומקורות מימון. אולם התקציב אשר הוגש היה לא ריאליסטי והתבסס על הנחות דימיוניות, בטח בתקופת הקורונה בה ארגוני שימור וגורמים ממשלתיים צמצמו הוצאות.
7. במידה וימצא תקציב לשימור ויהיו הבטחות אמיתיות להשתתפות בהוצאות מגורמים חיצוניים אני בטוח שהקיבוץ יכניס יד לכיס ויאשר את השיפוץ.
בסופו של דבר הדיון על שימור המקום היה הרבה יותר מרוכב מהשטחיות אשר תוארה כאן. חבל שיש חברים שנהנים ללבות את האש הזו. חבל מאוד שמשתפים פעולה עם עוד מקום בו הקיבוצניקים מתוארים כשטחיים, נדל"ניסטים ונהנתנים. כדי שתוכלו לטפוח לעצמכם על השכם שיתפתם פעולה עם עוד מקור אשר מצייר את הקיבוצים באור לא טוב, ולא חסרים כאלו כיום. הבקעתם גול עצמי.
1. תודה על תגובתך. הכתבה אינה "רווית שנאה", אלא נכתבה מתוך אהבה והערכה למקום ולאנשים בעבר ובהווה. אם היא "שיטחית ומלאה טעויות" אני לא יכול להעיד.
2. אכן כדבריך לא בטוח שחייבים לשמור על "בית מנחם", אך מצבו העגום כפי שמופיע בתמונות הוא עדות לגישה שבחרו בקיבוץ והיא עגומה. "מקור אשר מצייר את הקיבוצים באור לא טוב" – התמונות כאן הן המצב הקיים במעברות, זה המקור והוא אכן לא טוב.
3. נראה שאתה קרוב לעניין אז מדוע אתה מסתתר ולא מציין את שמך, אלא בוחר בשם של דמות מספר ילדים?
הכתבה מלאה באהבה לעבר ולהווה שמציגים אנשים מסויימים בקיבוץ ומלא לעג ובוז לשאר. אתה מציג אותנו בצורה שטחית ומלאת בוז ולעג, מי שיש לו ערכים לעומת מי שיש לו "וילה". הדיון בקיבוץ היה מורכב הרבה יותר ולא היה צעירים-ותיקים. במקום להראות את מורכבות הדיון הוצג רק צד אחד לעומת בוז ושטחיות כלפי הצד השני.
חשוב לי לומר – אני אוהב את המקום ויש לי לא מעט זכרונות טובים ממנו. במידה והשימור לא היה עולה ככ הרבה כסף, שאין לקיבוץ (ושוב, סטיגמת הקיבוץהעשיר, שהיא כבר לא נכונה כלפי מעברות), אני מניח שרוב הקיבוץ היה בוחר להשאירו.
אבל צריך לומר גם את האמת – הבניין אולי יפה ומרשים אך אני נוטה לפקפק בחשיבותו. האם נכלל אי פעם במאמר או ספר כלשהו? האם נכלל בסיור מקצועי או תיירותי כלשהו? שוב, בעיני הוא יפה ואני מבין את התיאור הארכיטקטוני אך בסופו של דבר מדובר בבניין שיושב בשולי הקיבוץ ומעולם לא נודע בעולם הארכיטקטוני הישראלי כנקודת ציון קריטית.
בסופו של דבר צוות השימור הצליח בדבר אחד – חורבת הבית לא תהרס ותשאר מול עיני תושבי "הוילות" השיטחיים גל יום. ספק אם ימצא תקציב של 2-3 מליונים לשקמו (ושוב אנשי הצוות מספרים בקיבוץ שהיו הבטחות לתקציבים. חוץ מיילים באוויר מעולם לא הוצגה הבטחה קונקרטית). הוא ישאר כאנדרטה לכלום עד שיתפורר או מישהו יפצע שם (אני מהמר על אופציה ב). במקום להרוס חלק ולשמר חלק, תוכנית שהיתה הופכת את המקום לפנינה, גופי השימור התעקשו על הכול או כלום וזו הטרגדיה האמיתית בסיפור.
יש לך דרך מאוד מוזרה להראות את האהבה שלך. למיטב ידיעתי אתה לא קיבוצניק ולא היית מעולם, אבל יש בך אהבה לקיבוץ של פעם וכמו חברי קיבוצים שלא משלימים עם השינויים ורוח התקופה, גם אתה בז לצורך של קיבוצים להתחדש ומבחינתך לדאוג לבתי קבע עבור משפחות עם ילדים זה נדל"ן ו"וילות". סליחה באמת שלא עשו מרמות חפר אתר שימור מורשת אלא בנו שכונה "סתמית" בשטח האחרון האפשרי בקיבוץ לבנייה של שכונה. חבל שאתה נוקט פה צד בצורה פופוליסטית ונחרצת, מבלי שאתה גר במקום ומכיר את הצרכים וכל העובדות. וסלח לי, ממש לא אתה תקבע מהו קיבוץ ומה לא. סליחה שהורסים לך את הרומנטיקה. זו לא פעם ראשונה שאתה כותב בסגנון הזה ומזלזל בצורך של קיבוצים לבנות בתים עבור חבריהם. מה שנקרא "שמור אותי מאוהביי". ממש חבל שיש כאלו שמשתפים איתך פעולה בשם מחלוקת ובכל מסייעים להשחרת הקיבוץ כולו כדי לקדם את עמדתם בנושא מסויים
מצער מאוד וכואב הלב על האטימות וחוסר הרגישות של כל מי שפעל להריסת בית מנחם. זהו מבנה עתיר זכרונות ופעלים, מבנה היסטורי שניתן היה לשמרו ולמצוא לו שימוש תרבותי וראוי. לא חסרים צרכים תרבותיים וחברתיים שהמבנה הזה היה יכול לשמש.כחניכת "רמות חפר" שבילתה רבות ב"בית מנחם", עצוב לי לראות זאת. ובכלל, "רמות חפר" היה מלא בעצים נהדרים שאפשר היה לשמר, אבל יסלחו לי תושבי השכונה החדשה על הגבעה ומתכנניה,חבל, חבל, חבל.
אינני קשור למקום באופן אישי אבל אני כן קשור לעולם השימור. משיחות עם חברים משם אני יודע שחלק גדול מהדור הממשיך שגר בשכונה החדשה היה רוצה לראות את המבנה נשמר. השאלה העיקרית שאין אליה התייחסות של ממש בכתבה היא המימון וכמובן ייעוד המקום. ע"מ שהמקום יהיה שימושי צריך למצוא לו ייעוד נכון ומכך נגזר תקציב השימור. נדיר למצוא מקומות בארץ שעוברים שימור במימון קהילתי רק בזכות ערכם ההיסטורי.
מעברות ככל הידוע לי עדיין לא הופרט ומצבו הכלכלי לא מהטובים בנוסף הקיבוץ סובל ממצוקת דיור רצינית וגידול אוכלוסיה משמעותי. להערכתי זה גם אומר ששכונת הבתים החדשה יושבת על קרקע משותפת ואינה בדיוק רכוש פרטי של אף אחד מהגרים בה.
קיצר. לא מעט אנשים היו שמחים לראות את המקום חוזר לתפארתו… אבל פרוגרמת שימור רצינית וברת קיימא – אין