סיבוב בחדר האוכל ובאולם התרבות בקיבוץ עברון

לעומת חדר האוכל הפעיל של קיבוץ עברון שבגליל המערבי, הממשיך להוות את לב הקיבוץ, ניצב אולם התרבות כשהוא נטוש ועזוב. רק העכברושים נהנים מהבניין ומכרסמים בו מכל הבא לפה. הדממה והעזובה שולטים באולם שעל הבמה הרחבה שבו הופיעו בעבר זמרים כמו נורית גלרון ושלמה ארצי, תזמורות והרכבים קאמריים, להקות מחול, הוצגו עשרות רבות של הצגות והוקרנו בו מידי שבוע סרטי קולנוע. עכשיו, היה מרתק לשמוע את יורם כהן, במאי שעבד במשך שנים ארוכות באולם התרבות וחשף בפניי את דעתו המקצועית כמשתמש באולם, כמו גם התרשמותו מהופעות הזמרים שאותם הזמין כמרכז תרבות להופיע כאן.

לעומת חדר האוכל שאותו תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס ותושב תל אביב, את אולם התרבות תכנן האדריכל מנחם באר, בוגר הטכניון וחבר קיבוץ געתון השכן. שני הבניינים סוגרים משני עבריו של הדשא הגדול, כשמכלול המורכב מספריה, מועדון ואולם לאירועים (חדר עיון במקור) שאותו תכנן האדריכל משה רוזנברג, רמת-גני פעיל בתנועת מפ"ם, סוגר מעברו השלישי של הדשא. בסך הכל מוצעות כאן עשר תחנות ברחבי קיבוץ עברון.

ועל כך ברשימה זו.

.

2022 (1973)

.

עברון על המפה (המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)

.

(1) חדר האוכל הראשון

חמישה חדרי אוכל בנו חברי קיבוץ עברון במהלך 21 השנים הראשונות לקיומו. שלושת הראשונים היו צריפי עץ ושני האחרונים מבנים קבועים.

חדר האוכל הראשון הוקם ב-1937 במגרש שעליו נוסד הקיבוץ לראשונה – בנהריה. באותה עת מוקדמת פעל עברון כקיבוץ עירוני ללא אדמות חקלאיות, שבו היו חברים כמה עשרות צעירים.

מצבו הארעי והדחוק של הקיבוץ לא מנע מהחברים להקים לעצמם צריף עץ שישמש אותם כחדר אוכל ואולם התכנסות, עם השראה מהסגנון הבינלאומי שהיה אז הסגנון המועדף על האדריכלים בארץ וייצג נועזות וחדשנות. בחזיתותיו שולב פס חלונות אופקי ורחב, כזה שאפשר קשר עין בין פנים האולם ובין החוץ. קצה המבנה עוצב עם התעגלות שהעניקה למבנה תנופה וייחוד. גג המבנה היה שטוח ברובו, אך עשוי מלוחות פח גלי שהוזילו את העלויות. אם היה אדריכל אחראי לתכנון הצריף, הרי שזהותו טרם נחשפה.

.

1937: חדר האוכל הראשון הוקם בנהריה, כשעברון עוד היה קיבוץ ראשוני שבו היו בחרים כמה עשרות צעירים בלבד. המבנה עוצב בסגנון הבינלאומי – פס חלונות אופקי, התעגלות, גג שטוח (ארכיון עברון)

.

.

(2) חדר האוכל השני 

לאחר תקופה קצרה בנהריה עברו החברים להתגורר ולפעול בחוות "עין שרה", בקצה נהריה, שם שרת את החברים צריף עץ פשוט.

.

1944: חדר האוכל השני שהוקם בחוות "עין שרה" שבשולי נהריה (ארכיון עברון)

.

.

(3) חדר האוכל השלישי

ב-1944 הצליח הקיבוץ באמצעות המוסדות המיישבים לקבל קרקע מזרחית לנהריה. עם העלייה על הקרקע הזדרזו החברים להקים חדר אוכל שהורכב גם הוא מלוחות עץ פשוטים והוא שימש את החברים במשך קרוב לשנתיים. היה זה מבנה חסר יומרה אדריכלית ועיצובית, אלא צריף פשוט עם גג משופע. מיקומו היה בחלקו הצפוני של הקיבוץ כיום, ולצדו נשתלו שלושה עצי ברוש שהתפתחו יפה והדגישו את מיקומו של חדר האוכל למרחק.

לאחר שפעילות חדר האוכל עברה למבנה הבא ב-1946, הוסב הצריף למועדון לבני הנוער של הקיבוץ. בשנות ה-60 נהרס לטובת שכונת מגורים לחברים וכל מה שנותר ממנו הם אותם שלושה עצי ברוש המיתמרים עד היום בלב השכונה.

.

1944: הקמת צריף חדר האוכל השלישי בנקודת הקבע (ארכיון עברון)

.

חדר האוכל השלישי שימש את החברים בין השנים 1944-1946, מבנה חסר יומרה אדריכלית ועיצובית, אלא צריף פשוט עם גג משופע (ארכיון עברון)

.

.

(4) חדר האוכל הרביעי

קודם לעלייתו על הקרקע של קיבוץ עברון למיקומו הנוכחי, שכן בשטח הקיבוץ שממזרח לנהריה מחנה צבאי לצד קיבוץ אחר שפעל בשטח. המחנה נעזב ואת מקומו תפסו חברי עברון. במשך שנתיים פעלו שני הקיבוצים זה לצד זה.

לאחר אותם שנתיים משותפות עזב הקיבוץ השכן ועלה על הקרקע לנקודת הקבע שיועדה לו בעמק החולה. מאז הוא קרוי נאות מרדכי ועל חדר האוכל שלו כתבתי כאן לאחרונה. לעצמם בנו ב-1941 חברי אותו קיבוץ מוקדם, חדר אוכל שהתייחד בקמרון שנמתח לכל אורכו. תכנונו של המבנה הופקד בידיו של המהנדס יוליוס ווינקלסברג, ממייסדי ומנהלי בית החרושת ללבנים "נעמן" שפעל בסמוך ובו גם עבדו חברי הקיבוץ. הבנייה שנערכה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשבשוק החופשי היה מחסור כבד בחומרי בנייה, הורכב כולו מלבנים שיוצרו במפעל נעמן, ללא שימוש בפלדה.

עם הסתלקותם ב-1946 קיבלו לידיהם חברי עברון את כל השטח. הם עזבו את צריף העץ ואימצו את המבנה המיוחד ששימש אותם מעתה כחדר אוכל במשך 13 שנה. בהמשך, לאחר הקמת חדר אוכל מרווח וחדש, נעזב מבנה הקמרון והוסב לכל-בו. לאחר שהכל-בו העתיק את פעילותו לחדר האוכל ב-1997, הושמש המבנה ל"מועדון המנהרה".

.

1941: חדר האוכל שהקימו חברי קיבוץ נאות מרדכי בשטח שהוא כיום קיבוץ עברון. המבנה שהוקם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כשהיה מחסור בחומרי בנייה, נבנה מלבנים שיוצרו במפעל "נעמן" הסמוך (ארכיון נאות מרדכי)

.

כבר קרוב ל-25 שנה שהמבנה משמש כמועדון לאירועים קטנים (ארכיון עברון)

.

לאחר הסתלקות חברי קיבוץ נאות מרדכי מהשטח, תפסו חברי עברון את המבנה ששימש אותם כחדר אוכל במשך 13 שנים (ארכיון עברון)

.

לאחר שהוסב לכל-בו ב-1960 ששימש את החברים במשך 37 שנה, שוב הוסב המבנה ומאז 1997 הוא משמש את החברים כמועדון לאירועים קטנים (ארכיון עברון)

.

.

(5) חדר האוכל החמישי

במהלך שנות ה-50 נהנה קיבוץ עברון משגשוג ומספר החברים גדל. חדר האוכל הוותיק כבר לא נתן מענה נאות לצרכים. בנוסף, התפתח הקיבוץ לכיוון דרום, לשטחים שעד אז היו לא מפותחים. לכן, הוחל בהקמתו של חדר אוכל חדש, חמישי במספר, שלראשונה נמסרה עבודת התכנון לאדריכל מומחה – האדריכל שמואל מסטצ'קין שהיה האדריכל הראשי במחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי ותכנן עשרות רבות של חדרי אוכל בקיבוצי התנועה. בנוסף, נבחר מיקומו של חדר האוכל החדש במקום שיועד להוות מוקד מרכזי חדש ומרווח בלב הגאוגרפי של הקיבוץ שהתפתח כאמור לכיוון דרום, כשהשטחים העוטפים את אותו מרכז חדש יועדו למבני ציבור.

התכנון העקרוני של מרכז הקיבוץ היה כי מדרום וממערב התפרס "הדשא הגדול" על פני יותר משמונה דונם. בהיקפו הוקמו בזה אחר זה בתי ילדים, מרפאה, ספריה, מועדון ובית תרבות. על פיתוח הנוף הופקד משרדו של אדריכל הנוף יוסף סגל (על כך בהמשך).

פיתוח הנוף התבסס על דשא מרכזי שממנו נשלחות זרועות לכיוון מערב ובקצה נפתח הנוף אל הים התיכון. זרועות אלה היו משופעות מעט, היות והקיבוץ הוקם על רכס כורכר שהשתפל לכיוון מערב. לימים נחסם המבט אל הים על ידי בינוי בנהריה השכנה, שהתפתחה מעברו השני של כביש 2 המהווה את הדופן המערבית של הקיבוץ.

בשנות ה-50 וגם ה-60 נהג מסטצ'קין לתכנן חדרי אוכל על פי דגם חזרתי שכמוהו ניתן למצוא בעוד עשרות רבות של קיבוצים. הדגם העקרוני התבסס על שלושה אולמות – שניים בקצוות להסעדה ואחד במרכז פתוח אל השמיים עם אופציה לקרות אותו בגג שאותו ניתן לפתוח ולהזיז על גבי מסילות באמצעים ידניים או חשמליים. השטח הפתוח נועד לפעילות קהילתית במהלך השנה, לשימוש בליל הסדר כשהתארחו בקיבוץ מאות אורחי, וגם כדי לאוורר ולהאיר באופן טבעי את אולמות ההסעדה. נוסף על אלה הוקמה בקצה הבניין מבואת כניסה שבה נקבע לוח המודעות וחדר לשטיפת ידיים. רחבה מרוצפת חצצה בין חזית הבניין ובין הדשא הגדול, ורחבת התכנסות נקבעה בחזית אגף המבואה. בעורף הבניין נבנה המטבח עם חצר תפעולית צמודה.

התכנון היה על בסיס מודולרי – כזה שהתאפיין במידות קבועות. היתרון בכך היה שניתן להרחיב את הבניין באגפים נוספים מבלי לפגוע בעיצובו הכללי. בחזית הבניין הראשית הפונה אל הדשא הגדול הודגשה המודולריות באמצעות עמודים מוטים מעט, כאלה היוצרים קצב קבוע, כשבין כל שני עמודים נקבע פתח לחלון.

במקרה של עברון נבנה רק אגף הסעדה בודד וכן האגף עם הגג הנפתח (שכאן הוא קורה בלוחות פח זמניים שהפכו לקבועים). בעיצומו של חג הסוכות בשנת 1956 נערך טקס הנחת אבן הפינה. "זו אבן הפינה לבית הקיבוץ מרכז חיים לכפר השיתופי עברון", נכתב במגילה שהוטמנה ביסודות הבניין. "מפסגת הגבעה ישקיף הבית אלי ים, עמק והרים, כותלי הבית ירומו למשכן אחוות בונים ולוחמים לאחדות דורות".

שלוש שנים מאוחר יותר ב-1959 נחנך חדר האוכל. הטקס נפתח בחדר האוכל הישן אליו התקבצו כל החברים ואורחים, נישאו דברי פרידה והמשתתפים צעדו אל חדר האוכל החדש. "עובר הקיבוץ מחדר אוכל לחדר אוכל וזה סימן מובהק להתפתחות", נכתב בעלון הקיבוץ. "ואף אם רבים החובות, ואף אם יש עוד רבות מה להשלים בביתנו זה החדש – עצם הישיבה בו הוא כבר הישג ניכר. (…) ולסיכום נאמר על הבית החדש שבו אנו יושבים כעת – נבקש שישמש אותנו באמונה, שנבלה בו בעימים, שנזכה לראותו גם כבית מרכזי בחיי הקיבוץ ואף בחיינו; ומעל לכל – כיוון שהוא ראוי בהחלט לנו, שנהיה גם אנו ראויים לו".

עשר שנים מאוחר יותר, ב-1969, הוסב האגף שנותר פתוח לאולם הסעדה וכך נוצר אולם אחד גדול ורחב שיכול היה לארח את כל חברי הקיבוץ.

.

1959: חדר האוכל החמישי לאחר השלמת הבנייה אך קודם לפיתוח הרחבה והדשא הגדול שבחזיתו (ארכיון עברון)

.

.

.

הקיבוץ כמו גם חדר האוכל הופרטו ב-2008 והארוחות בו הן בתשלום. במהלך השנים הצטמצמה פעילותו – ארוחת ערב בוטלה עוד בסוף שנות ה-90, וארוחות הבוקר בוטלו בסך הכל עם הקורונה. ועדיין כיום מוגשת בו ארוחת צהרים בימים ראשון עד חמישי, שבה סועדים בעיקר תלמידי בית הספר היסודי, תלמידים מבית הספר התיכון האזורי, וכן עובדי מפעל ברמד שפועל בקיבוץ. לבד מארוחות צהריים מוגשות כאן גם ארוחת ערב ביום שישי ובחגים. ליל סדר מתקיים בעברון כבר 85 שנה ברציפות, למעט בזמן הקורונה אז הופסקה פעילות אולם ההסעדה אך לא זו של המטבח. אם בעבר הלא רחוק השתתפו 300 איש בליל הסדר, הרי שלזה האחרון התקבצו ובאו כ-700 משתתפים.

.

שנות ה-60: המבנה הורכב מאולם הסעדה מערבי ואולם פתוח שהתקיימו בו פעילויות קהילתיות כמו הקרנת סרטים (ארכיון עברון)

.

שמואל מסטצ'קין (2004-1908) הוא מאבות האדריכלות בתנועה הקיבוצית. בילדותו היגר ממזרח אירופה לארץ-ישראל, ובבגרותו שב לאירופה לצורך לימודי אדריכלות כשהוא בוחר בבאוהאוס, אותו מוסד נועז ובולט שפעל אז בגרמניה בתחום העיצוב והאדריכלות והיה בשיאו. לארץ חזר בתום לימודיו והשתקע בתל אביב בה התגורר עד לפטירתו. כאחד ממייסדי תנועת "הנוער העובד" ובוגר הבאוהאוס שבו ההיבט החברתי היה משמעותי, בחר מסטצ'קין שלא לפנות לקריירה כאדריכל עצמאי הפועל בשוק החופשי, אלא לפעול בשירות החזון השיתופי.

את מדור האדריכלות במחלקה הטכנית של קיבוצי תנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר ייסד מסטצ'קין ב-1943 והתמנה בו לתפקיד אדריכל ראשי. הוא היה מקובעי מדיניות התכנון הקיבוצי, בעוד שעמיתו האדריכל שמואל ביקלס (שהיה חבר קיבוץ בשונה ממסטצ'קין שהיה תושב תל אביב), קבע את מדיניות התכנון במחלקה המקבילה שפעלה בתנועת הקיבוץ המאוחד. במשך 40 שנה פעל מסטצ'קין במחלקה ובשנות ה-80 פרש.

כאן בבלוג פרסמתי עשרות רשימות על עבודותיו של מסטצ'קין כמו מבנה הספרייה ואולם גולן בקמפוס גבעת חביבה, בית מוסיקה בקיבוץ עין השופט, בית ברל בנען, בית ספר לא גמור בשדות ים, בריכת השחייה ואולם הכדורסל בקמפוס גבעת רם, "בית היוצר" בנווה זוהר וגם את "בית מנחם" בקיבוץ מעברות שהצלחתי לעורר את הציבור שלא להרוס אותו. חדרי אוכל שהוא תכנן וכתבתי עליהם: אדמית, כרמיה, יקום, נגבה, רוחמה, שער הגולן (עם החזית האהובה עלי שלאחרונה כתבתי כאן כיצד פגעו בה), יד מרדכי, דן, בית ניר, חצור, כפר מנחם, רבדים, מגן, מגן, גבעת עוז, עין דור, ושובל. כתבתי גם על "משכן ברנר וחבריו" שבתל אביב (כיום בית הנוער העובד והלומד), ועל הבניין שהיה הקרוב ביותר ללבו של מסטצ'קין – בית הקיבוץ הארצי ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב וכן לאחר שנעזב.

.

שנות ה-60: מדרגות העץ שימשו למופעים ולחתונות (ארכיון עברון)

.

כיום: מבט על חזית חדר האוכל מכיוון הדשא הגדול

.

הכניסה לחדר האוכל: את המנורה שפינת הבניין מדליקים רק בחנוכה

.

פתחי החלונות הצרים שתכנן האדריכל הורחבו ברבות השנים וגם אגף הכניסה הרוחב לצורך תוספת מלתחות ושירותים

.

1960: אגף הכניסה לחדר האוכל הכיל את לוחות המודעות ואזור לשטיפת ידיים. רק בשלב מאוחר יותר הורחב האגף ונוספו מלתחות וחדרי שירותים. עד אז השתינו בשירותים שהיו נפרדים מחדר האוכל (ארכיון עברון)

.

אגף הכניסה הורחב וגם נוספה לו קומה חפורה – במתקן המטריות והמעילים כבר לא משתמשים

.

מבואת הכניסה: אזור המלתחות ובקצה הכל-בו

.

המלתחות

.

שטיפת ידיים

.

הסתובבתי כאן בערב הבחירות האחרונות (בינתיים): 518 קולות נספרו בקלפי של עברון – 36% הצביעו ליש עתיד, 21% למרצ, 17% לעבודה, 13% למחנה הממלכתי ו-4% לליכוד

.

לא עברו

.

זה מה שנשאר

.

שנות ה-60: הגשה לשולחנות באמצעות תורנים. פתחי החלונות אופיינים לגישתו של האדריכל שמואל מסטצ'קין וכללו בחלקם הגנות מפני חדירת קרני שמש ישירות באמצעות תריסים. פתחים צרים אלה הורחבו ברבות השנים (ארכיון עברון)

.

1972: שיחת קיבוץ במוצאי שבת בחדר האוכל (ארכיון עברון)

.

שנות ה-2000: חדר האוכל ערוך לליל הסדר (ארכיון עברון)

.

שנות ה-2000: ארוחת צהריים (ארכיון עברון)

.

חדר האוכל מצוחצח בתום יום עבודה

.

רק בדופן המזרחית נותרו פתחי החלונות כפי שתכנן אותם האדריכל שמואל מסטצ'קין במקור

.

פתח החלונות הצרים הורחבו ולמעשה לא נותר כמעט זכר לעיצוב המקורי של חדר האוכל

.

על העמודים הסמוכים למטבח שולבו פסיפסים שיצר חבר הקיבוץ יוסי (יוסף) וייס שעבודות נוספות שיצר שולבו בחזיתות מבני ציבור בקיבוץ

.

הפסיפסים הצבעוניים (שדהו ונדרשים לחידוש) מתארים את שבעת המינים

.

צילום קבוצתי

.

הגשה עצמית

.

מכונת הכלים 

.

מעל המכונה הודבקו תצלומים היסטורים מהווי חדר האוכל

.

אולם התרבות מימין וחדר האוכל משמאל – משני צדי הדשא הגדול שנשתל עם חנוכת חדר האוכל בסוף שנות ה-50

.

שנות ה-70: מבט מהאוויר אל מרכז הקיבוץ כשמבין המבנים בולט אולם התרבות "בית יוסף". הדשא הגדול במרכז ומימין חדר האוכל (ארכיון עברון)

.

(6) הדשא הגדול

עד לחנוכת חדר האוכל ב-1959 היה מרכז הקיבוץ מצפון ללב הקיים. התפתחות הקיבוץ חייבה התרחבות לשטח פנוי שהיה מדרום ועד אז היה שטח בור. הקיבוץ הוקם על רכס כורכר ובשטחו נותרו כמה שטחים ששימשו מחצבות קדומות שבהם נחצבה אבן כורכר לבנייה. מאותם בורות מחצבות לא נותר כבר כמעט זכר והם כוסו ברובם בפסולת שנרכשה במחיר מוזל ממפעל האסבסט שבנהריה השכנה, קודם שידעו על הנזקים הבריאותיים הנלויים לאותו חומר. בית התרבות "בית יוסף" הוקם על פסגת הרכס וממנו השתפלה הקרקע לכיוון מערב.

שטח פתוח של יותר משמונה דונם שנקרא היה "הדשא הגדול" נקבע אם כן עם הקמת חדר האוכל. שטח זה התפרס ממערב ובעיקר מדרום לחדר האוכל. בעוד שבחלקו המערבי האדמה היתה בעומק ניכר, הרי שבחלקו המזרחי של השטח שהיה קרוב לפסגת רכס הכורכר עומק האדמה היה מצומצם ובחלקים אף הכורכר היה חשוף. לצורך כך הובאו כמה עשרות משאיות מלאות באדמה והוסיפו שכבה של כ-40 ס"מ אדמה לצורך שתילה וגם כדי למתן ל-3% את המדרון הטבעי שהיה קיים.

לתכנון הנוף הוזמן אדריכל הנוף יוסף סגל (2008-1924), שתכנן בין השאר את פארק הירקון. בעברון עבד סגל לצדה של נורית רייכר (1999-1920) שהיתה רכזת הנוי של עברון במשך שלושים שנה. יחד שתלו בדשא הגדול דשא מזן קוקויה שמתאים לשטחים שמוארים היטב. "הקוקויה הוא אגרסיבי וצמח נהדר תחת השמש", מספרת רכזת הנוי חיותה פועם, בוגרת הנדסת נוף במדרשית רופין וזו שירשה את תפקידה מרייכר. "בחורף הדשא משחים מעט אך לא יותר מידי. לשעבר היה הדשא נגוע בחילזון ובחיפושית שהותירו אחריהם כתמים חומים על העלים ושרפו אותו. היה צורך לרסס אך התקשנו להילחם בהם".

פועם בדקה את עומק השורשים שאליהם מגיעים אלה של הקוקויה. היא מצאה שבמקומות שבהם נהנה הדשא מהשקייה מתאימה, שורשיו מצליחים לחדור לעומק של 80 ס"מ. "זה דשא עם שורשים וקני שורשים חזקים והעומק שמצאתי מבטיח שהדשא יחזיק מעמד גם בקיץ השחון ביותר", היא מפרטת. ההשקייה הנכונה לדשא היא אחת לשבועיים בכמות מים ששווה לכמות ההתאיידות של אותה התקופה. החישובים נקבעו על ידי ארגון הגננים ועמדו על 2.5 קוב מים לדונם ליום התאיידות.

מפתיע לגלות כי אותו דשא שנשתל כאן בסוף שנות ה-50 של המאה שעברה הוא עדיין זה שמרכיב את הדשא הגדול, מציינת פועם. אך כיום כשמחדשים משטחי דשא משתמשים בזן דשא אחר – זויסיה אלטורו.

באזורים הפתוחים בשאר חלקי הקיבוץ, בעיקר בשכונות המגורים שבהם גדלים עצים, שתל סגל דשא מזן אחר, בופאלו, כזה שמתאים לאזורים מוצלים. גם העצים המקוריים ששתל סגל עדיין כאן: בוקיצות אירופאיות (אולמוסים) לאורך השבילים כדי להדגיש את קיומם ולהטיל צל על הולכי הרגל. היות ועצים אלה נפגעו, נשתלו לצדם גם עצי מיש בונגה, שאחד מהם צמח יפה לצד הכניסה לחדר האוכל.

משני צדיו של אולם התרבות "בית יוסף" נשתלו עצי אורן קפריסאי (ברוטיה), כשבחלקו הצפוני נוצרה חורשה קטנה שלצדה נשתלו במקור גם כלניות שלא שרדו. פועם מציינת שהחורשה שרדה יפה את השנים, אך הדשא הגדול נפגע מעבודות תשתית שנערכו כאן לאחרונה וגם שטחי חניה שנקבעו על חשבון הדשא גרעו ממנו חלקים לטובת משטחי אספלט.

.

שרים על הדשא הגדול:

.

.

החזית המערבית של אולם התרבות הפונה אל הדשא הגדול

.

.

(7) בית יוסף

התרבות היתה למרכיב מרכזי בחיים בקיבוץ עברון. לאורך השנים הקים הקיבוץ שורה של מבנים ייעודיים ששימשו את הקהילה המקומית לקיום אירועי תרבות. המכלול שמדרום לחדר האוכל הכיל מועדון ואת בית ימובר ששימשו לאירועים קטנים, וב-1973 בשטח שבין אותו מכלול ובין חדר האוכל הוקם "בית יוסף" – אולם התרבות הגדול, כזה שהכיל מבואת כניסה עם שירותים, אולם משופע ובו כ-450 מושבים עם חדר הקרנה ובמה גדולה. את המבנה בנו החברים לצד הדשא הגדול כדופן ייצוגית ומונומנטלית שבה גם שולבו יצירות אמנות שאותן יצרו חברי הקיבוץ.

לתכנון הבניין הוזמן האדריכל מנחם באר, חבר קיבוץ געתון השכן ואדריכל בכיר במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. באר תכנן לאורך השנים כמה אולמות תרבות בקיבוצים. הבולטים מבין בתי התרבות שתכנן מצויים בקיבוצים המעפיל, יקום וכפר מנחם (על פי תכנית שערך ריצ'רד בקמינסטר פולר בשיתוף האדריכל שוג'י סאדאו). בקיבוצו שלו, הסב באר את חדר האוכל על אגפיו השונים לאולמות מחול ובתל אביב תכנן את "אולם חזן" הידוע גם כאולם "צוותא 3".

בעברון הכירו היטב את באר לא רק הודות לכך שהתגורר בקיבוץ סמוך, אלא גם הודות למעורבותו המקצועית בקיבוץ כבר בשנות ה-50. במוסד החינוכי של הקיבוץ "אשרת", למדו ילדיו של באר והוא שימש כאדריכל הבית של המוסד שבו הוא תכנן בין השאר חדר האוכל, ספרייה ומבני כיתות. "בשלב מסויים הוחלף באדריכל אחר למגינת לבו כמובן", סיפרה לי בתו, עדה באר. "הוא כבר היה מבוגר והצעתי לו שיראה את הכוס המלאה ולא יילחם בכוח על השארותו. זה היה כששיפצו את הספריה והוא מאד רצה לקחת חלק בעניין".

שני גושים מרכיבים את אולם התרבות שבעברון: האחד משושה ובו ממוקמים אזור הקהל והמבואה המודגשת במעטפת מזוגגת בזכוכית. לאולם עצמו נקבעו פתחי חלונות מדורגים בכל אחת מהחזיתות האורכיות ומלווים את שורות המושבים בפנים, וכן חלונות רחבים בדופן המערבית. הגוש השני הוא מגדל הבמה. כדי לחזק את מעמדו של המבנה אף יותר, נקבעה רחבת התכנסות לצד חזית הכניסה ובה הוקמה אנדרטה לזכר הבנים שנפלו וכן שולבו שתי יצירות אמנות על חזיתות הבניין.

.

תחילת שנות ה-70: בבנייה (ארכיון עברון)

.

תחילת שנות ה-70: בבנייה (ארכיון עברון)

.

האדריכל מנחם באר נהג לתכנן קיר רחב ופנוי במרכז חזית מבני הציבור כדי שאמן מקומי יוכל לשלב עליהם את יצירתו. זו היתה גישתו והוא הקפיד עליה לאורך ששה עשורים של תכנון אדריכלי (ארכיון עברון)

.

.

שילוב אמנות באדריכלות היה מאפיין תקופתי שעליו הושם דגש בקיבוצים, לא מעט הודות לאדריכלים ולאמנים הפעילים. האדריכל מנחם באר נהג לכלול קיר רחב ופנוי במרכז חזית מבני הציבור שתכנן, במטרה שאמן מקומי יוכל לשלב עליהם את יצירתו. זו היתה גישתו והוא הקפיד עליה לאורך ששה עשורים של תכנון אדריכלי. שתי יצירות אמנות שהוזמנו במיוחד מאמני עברון שפעלו בשעתו שולבו על חזיתותיו הראשיות. יוסי וייס ומנחם שלו יצרו קיר קרמיקה המתאר אוסף של כלי נגינה שהותקן בחלקו התחתון של חזית מגדל הבמה הפונה אל הדשא הגדול. בצלאל מן יצר לחזית הבניין הפונה לרחבה שבכניסה פסל קיר מברזל המתאר סצנה מלאת תנופה עד כדי כך שנראית כמו תיאור של זוג מחוללים, אלא שזו מתארת את יעקב נלחם במלאך כמתואר בספר בראשית.

מבואת הכניסה המזוגגת נועדה בעיקר להדגיש את הכניסה עם רדת החשיכה. אז הוארה המבואה והיתה כמו פנס שמושך אליו את הקהל. הכניסה אל האולם היא ממרכזו ובאולם עצמו שלטו הצבע הכחול במושבים והצבע החום בדפנות ובתקרה שחופו כולם בלוחות עץ. עשרות רבות של גופי תאורה זעירים שולבו בתקרה ויצרו אשליה של כוכבים רבים, כאלה שהעניקו חגיגיות מרוממת לאירועים שהתקיימו באולם.

הקמת אולם התרבות התממשה בעיקר הודות לתרומה שכיסתה מחצית מהקת הבניין והתקבלה מיוסף גרינבלט, שביקש להנציח משפחה שנספתה בשואה (תרומה נוספת התקבלה מלאופולד מרכס, תושב שבי ציון שבנו היה חבר עברון ומהדמויות הבולטות בקיבוץ. שאר המימון לבנייה מקורו היה בקיבוץ). גרינבלט סייע לקיבוץ עוד מראשית דרכו בשנות ה-40 במגוון של אמצעים – החל מעצות מקצועיות, דרך הלוואות ועד לתרומות כספיות בין השאר תרם להקמת כתת לימוד במוסד החינוכי, ליפתוח הנוי בחזית חדר האוכל. אבן הפינה להקמת הבניין התקיימה ב-1970 וחנוכת נערכה שלוש שנים מאוחר יותר בטקס רב-רושם, שבו נטלו חלק רבים מחברי הקיבוץ. האולם שנקרא "בית יוסף" על שם התורם המרכזי ופעל בהצלחה לאורך שלושה עשורים.

.

1973: האולם סמוך לחנוכתו לאחר שהותקן בחזיתו פסל קיר שיצר בצלאל מן (ארכיון עברון)

.

.

קרוב ל-30 הצגות ביים יורם כהן, חבר קיבוץ געתון, באולם. כהן חזר לעברון ב-1974 לאחר לימודי תיאטרון באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, וכבר שנה לאחר מכן העלה בו שתי הפקות. אלה מצביעות על השאיפות הגדולות שלו כמו גם של החברים ובכלל של הקהילה הקיבוצית. ההפקה הראשונה היתה תרגום שלו למחזה Fumed Oak מאת המחזאי הבריטי נואל קאוורד, בהשתתפותם של שבעה מחברי הקיבוץ. את ההפקה השניה "סטיכוס" מאת המחזאי הרומאי בן המאה הראשונה לפנה"ס פלאוטוס, העלה בהשתתפותם ולבקשתם של 25 תלמידי כתה י"ב בקיבוץ.

בשיתוף חברי הקיבוץ ולאורך יותר מ-20 שנים יצר כהן הצגות מאתגרות שאת חלקן תרגם בעצמו מאנגלית או לטינית. ההפקות המורכבות והמושקעות הועלו על הבמה רק שלוש עד חמש פעמים. למרות ההשקעה הוחלט שלא להוציא את ההפקות לסיבוב באולמות נוספים בגלל מורכבות העתקת ההפקה.

כמי שהשתמש באולם באופן האינטימי ביותר, שולף כהן את ביקורתו המקצועית כאילו לא חלפו שלושים שנה מאז שהציג בו את ההפקה האחרונה. "כשהרמתי בו את ההצגה הראשונה הזדעזעתי", הוא נזכר. "האולם תוכנן כאולם קולנוע ובאמת הוא שימש להקרנת סרטים. היתה אמנם במה גדולה, חדר שחקנים וקלעים, אבל לא היו אחורי קלעים לשחקנים ואביזרים בזמן ההצגה".

כהן ממשיך ומונה את כל אחד מהפערים שהקשו על תפקודו של האולם: "הצוגים לא היו נייחים אלא רק לצרכי הוילונות הצדדיים. התאורה היתה בעייתית – גשר התאורה נקבע באמצע האולם עם גישה מאד קשה לצורך כוון לזויות הרצויות ולא היה אפשר לעשות אתו כלום. במקומו התקינו פנסים משני צדי הבמה וזה כבר היה כמו בתיאטרון נייד ואי-אפשר היה להאיר את הבמה כמו שצריך".

.

.

.

.

"האקוסטיקה היתה על הפנים. לדיבור היא עוד היתה בסדר אבל למוסיקה היא לא התאימה. בחצי הקדמי של האולם לא שמעו כלום והיה צריך לטפס לחצי האחורי כדי לשמוע סביר. הצגנו בלי מיקרופונים ואילצתי את השחקנים לצעוק את הטקסט. בזמן החזרות הייתי עומד באולם וחוזר וצועק להם 'לא שומעים, יותר לאט', כדי שיתאימו את עצמם לקצב ולווליום המתאים".

"הדבר הנורא ביותר היה שהכניסה לאולם היתה באמצע. זו טעות כי בגללה גם הפסידו מקומות ישיבה טובים באמצע וגם נכנסו ויצאו בדיוק מול מרכז הבמה. השחקנים עמדו והציגו על הבמה וראו מול עיניהם תהלוכה של יוצאים ונכנסים. זה היה נורא מביך, בעיקר כשהיו מתארחות הצגות מבחוץ והשחקנים היו רואים את הטיילת הזו. לא הבנתי איך מתכננים בצורה כזו, האולם לא היה מקום להצגות. שמחתי שנגמר לי הסוס והפסקתי עם ההצגות. כשאני מביט לאחור אני תוהה איך העליתי שם הצגות, זה מקום בלתי אפשרי, אבל היה לי צוות שחקנים שהשתוקק לשחק ונדנדו לי כל הזמן מתי עושים עוד הצגה".

ובכל זאת הוא מציין לטובה את הגודל האינטימי של האולם, כזה שאפשר קשר עין טוב בין הקהל ובין הבמה והשחקנים. "לא היו נקודות מבט מתות והמבט היה מצוין".

לבד מבימוי הצגות, שימש כהן כרכז התרבות של הקיבוץ ובמסגרת זו הזמין זמרים ומוסיקאים להופיע בפני הקהל. גם כאן הוא משתף מזכרונותיו:

"היתה תקופה שבזכות רכזי תרבות עם קשרים בועדת התרבות הבין-קיבוצית התארחו בעברון זמרים בראשית דרכם", הוא מספר. בין הזמרים שהופיעו הוא מציין את יהודית רביץ, חווה אלברשטיין, מתי כספי, מאיר אריאל, אריאל זילבר עם להקת ברוש ודודו זכאי עם דורית ראובני. כשאני מבקש ממנו לציין את ההופעה הטובה ביותר ולעומתה את זו המאכזבת הוא עונה מיד: "ההופעה של נורית גלרון היתה המוצלחת ביותר, ולעומתה יעל לוי היתה נוראית עד כדי כך שכתבתי מכתב שהיא צריכה ללמוד לעמוד על הבמה. לכל אורך ההופעה היא ישבה על כסא והסתכלה למטה – בלי כל קשר עם הקהל. המפיקים הגיבו וקטלו אותי על איך שאני מעז".

כהן לא חסך מעצותיו לזמרים שהתארחו על הבמה. "כשמתי כספי הגיע להופיע, אז בבלאנס שמתי לב שהליווי היה יותר חזק ממנו. הוא אמר לי מיד לא לתת לו עצות". גם שלמה ארצי התארח בעברון קודם שזכה לפרסום ולהצלחה שבאה לו שנים אחדות לאחר מכן. "ההופעה אמורה היתה להתחיל בשעה תשע. הקהל בא, התיישב וחיכה. קבלתי טלפון שהוא נתקע בתל אביב ויגיע רק בעוד שעה וחצי. התרגזתי והודעתי לקהל על האיחור. הקהל בחר להשאר באולם ולהמתין. אחרי שעתיים שלמה ארצי הגיע ודבר ראשון הוא אמר לי שהוא רוצה ארוחת ערב. אמרתי לו שפה זה לא 'צוותא' ולא מקובל לאחר כמו שהוא איחר ושיעלה מיד לבמה. רבנו ובסוף הוא עלה לבמה, עשה בלאנס לפני הקהל והופיע. מאז אני לא סובל אותו".

גם מופעי בידור הועלו על במת "בית יוסף", כמו אלה של יהונתן גפן ודודו טופז. כן התקיימו כאן בפני החברים קונצרטים קלאסיים שניגנו הרכבים קאמריים ובעיקר התזמורת הקיבוצית, שבמסגרתה ניגן בויולה ארמנד ברגיא חבר הקיבוץ וממייסדיו, מורה מיתולוגי למוסיקה בעברון שגם ניגן באירוע הפתיחה של האולם במסגרת רביעייה שבה השתתף כנגן כינור אדריכל הבניין מנחם באר.

האם היו מופעים שהרגיזו את הקהל שהגיב ופוצץ את ההופעה?

"הקיבוצניקים היו מאד אדיבים", מגיב כהן. "לא היתה עליבה וגם לא פוצצו הופעות. לא היו תגובות קיצוניות מצד הקהל. מי שהגיב באופן קיצוני הייתי אני".

.

1973: טקס חנוכת האולם ב-8 בפברואר 1973. משמאל יושב יוסף גרינבלט שתרם מחצית מעלות הקמת אולם התרבות (ארכיון עברון)

.

1973: חברי הקיבוץ מנגנים את הרביעייה לפסנתר מספר 1 מאת מוצרט, בפתח טקס חנוכת "בית יוסף". הנגנים: ויולה – ארמנד ברגיא, כינור – האדריכל מנחם באר (שני משמאל עם גבו למצלמה), צ'לו – דודו קריגר, פסנתר – גילה ברגיא (ארכיון עברון)

.

 וגם רוקדים (ארכיון עברון)

.

ורוקדים (ארכיון עברון)

.

.

העדר מערכת מיזוג אוויר, תקני בטיחות שהשתנו ודרשו שיפוץ יקר והזנחה, הובילו לכך שהבניין אינו פעיל כבר שנים. החלק היחיד שעדיין פעיל בבניין הוא זה שמצוי מתחת לבמה המאכלס סדנת מוסיקה.

בינתיים הפכה המבואה למחסן דחוס ומכוסה באבק. האולם עצמו גם הוא מכוסה בשכבה של אבק, חלק מהמעברים חסומים בציוד שנותר כאן ומערכת התאורה כבר לא פועלת באופן מלא. עקבותיהם של העכברושים מורגשות בכל מקום באולם. כהן מספר שכבר בזמנו העכברושים פגעו בתפקודו של האולם, כשהתברר שתלבושות השחקנים שנותרו תלויות על קולבים בחדר השחקנים נאכלו על ידי בעלי החיים הלא קרואים.

מה יעלה בגורלו של הבניין? הנושא מעסיק את החברים ולא יורד מסדר היום באסיפות הקיבוץ. חלופה אחת היא למסור אותו לידי המועצה האזורית שתערוך על חשבונה שיפוץ יסודי ותפעיל אותו. גם אז יש ספק כיצד אולם של 400 מושבים בלבד יכסה על הוצאות של מופעים. אלא שבקיבוץ נרתעים מהרעיון, מחשש שהמהלך יוביל לכניסת מאות רכבים לקיבוץ, שממילא עמוס רכבים וחסר שטחי חנייה מוסדרים.

החלופה השנייה היא להרוס את הבניין ולכסות את השטח שהתפנה בדשא, או באספלט לטובת מגרש לחניית רכבים שחסר באזור. שיפוץ הבניין על חשבון הקיבוץ והשמשתו כבעבר אינה נראית רלוונטית.

.

אדריכל מנחם באר במשרדו בקיבוץ געתון, שנות ה-80

.

.

האדריכל מנחם באר נולד ב-1925 בבודפשט, הונגריה. שם הוא גדל וגם החל בלימודי אדריכלות. בעקבות הכיבוש הנאצי הפסיק את לימודיו. אחרי ששרד את השואה היגר לארץ, אך הבריטים מנעו את כניסתו והוא נשלח למחנה מעצר בקפריסין שם שהה שנה. זמן קצר לאחר הגיעו לארץ, ייסד עם חבריו את קיבוץ געתון שבגליל העליון ושם גם פעל במהלך מלחמת העצמאות.

באמצע שנות ה-50 סיים באר את לימודי האדריכלות בטכניון, הצטרף למחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי ומאז תכנן עשרות רבות של מבנים בעיקר בקיבוצים בכל רחבי הארץ. לאחר שהמחלקה הטכנית פורקה בתחילת שנות ה-90, הקים באר משרד עצמאי בקיבוצו ותכנן בעיקר באזור הגליל המערבי.

קרוב ללבו יותר מכל הבניינים האחרים שתכנונם הופקד בידיו, היה חדר האוכל בקיבוץ געתון. את הבניין הוא תכנן בשנות ה-60 כמבנה קופסתי ודו-קומתי המנצל את הטופוגרפיה הטבעית. עם התפתחות הקיבוץ בשנות ה-80 הוסיף לו באר אגף חדש ועגול, במסגרתו שולבו תבליטי בטון וקרמיקה שיצר שמואל כ"ץ, כשבאולם האוכל שילב כ"ץ קיר מקרמיקה שבוצע על ידי משה סעידי. הפרטת חדר האוכל הביאה לסגירתו, אך באר חזר וחידש את הבניין שאותו הוא הסב לאולמות מחול.

בימי חייו האחרונים, כשהוא בן 92, עסוק היה באר בתכנון אולם ספורט חדש למועצה האזורית שבה התגורר וגם מספר בתי מגורים. בשנתו האחרונה הספיק לפרסם ספר על עבודותיו "אבני דרך, אבני בניין" (יד יערי, 2015), שאותו ערכו במשותף מוקי צור ויובל דניאלי. בעקבות הספר והתצלומים שצילם עמרי טלמור וליוו את הספר, אצרתי שתי תערוכות שהוצגו במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן ובגלריה בבית האדריכל ביפו. בינואר 2017 נפטר באר.

בנו הוא רמי באר, הכוריאוגרף ומנהלה האמנותי של להקת המחול הקיבוצית. נכדתו היא השחקנית גיה באר גורביץ' שהספיקה בשנים האחרונות לככב באינספור סדרות ובהן "בנהאל", "ארץ נהדרת" ו"צומת מילר".

מאמרים נוספים שפרסמתי על עבודותיו של מנחם באר: (1) אולם ספורט בקיבוץ כרמיה, (2) אולם תרבות בקיבוץ יקום, (3) חדר אוכל בקיבוץ געתון, (4) חדר אוכל בקיבוץ בית זרע, (5) חדר אוכל בקיבוץ יחיעם, (6) חדר אוכל ומועדון לחבר בקיבוץ שניר, (7) חדר אוכל וספרייה בקיבוץ זיקים, (8) חדר אוכל בקיבוץ עמיר, (9) קן השומר הצעיר בפתח תקוה, (10) המרכז ללימודי סביבה באקדמית גליל מערבי, (11) חדר אוכל ומועדון בקיבוץ שמרת, (12) בניין מועצה אזורית עמק חפר, (13) ספרייה אקדמית במכללת עמק יזרעאל, (14) בית הספר גורן לתקשורת חזותית במכללת עמק יזרעאל, (15) חדר אוכל ומועדון בקיבוץ רשפים, (16) חדר אוכל בקיבוץ גת, (17) חדר אוכל בקיבוץ געש, (18) הרחבת חדר אוכל בקיבוץ שער העמקים, (19) בית הבנים בקיבוץ כפר מנחם, (20) אולם הספורט בקיבוץ חולתה. באתר xnet פרסמתי הספד עם פטירתו.

.

סרט קצר שיצרתי על האדריכל מנחם באר:

.

.

2014: בית יוסף במבט מהדשא הגדול (צילום: עמרי טלמור)

.

יוסי וייס ומנחם שלו יצרו קיר קרמיקה המתאר אוסף של כלי נגינה שהותקן בחלקו התחתון של חזית מגדל הבמה הפונה אל הדשא הגדול

.

1973: יוסי וייס בחזית יצירתו בעת התקנתה על חזית הבניין (ארכיון עברון)

.

ביצירה משולב ציטוט מספר תהילים

.

בנבל וכינור

.

פתחי החלונות המודרגים מלווים את שורות המושבים במטרה לאוורר ככל הניתן את האולם שלא הכיל מערכת מיזוג אויר

.

ברחבה שבחזית בית התרבות יצר בצלאל מן אנדרטה – "יד לבנים"

.

בחזית הכניסה לאולם נקבעה רחבת התכסנות והנצחה. ברקע הדשא הגדול

.

2014: הכניסה לבית יוסף במבט מהרחבה שבחזיתו, כשמימין האנדרטה לבנים שנפלו. משמאל חדר האוכל (צילום: עמרי טלמור)

.

משמאל לכניסה גוש מעוגל המכסה על מדרגות לולייניות המקשרות ישירות אל חדר ההקרנה שבראשו של האולם

.

שלט המנציח את התורם

.

כיום מבואת הכניסה הפכה למחסן ומלאה בציוד ובאבק

.

2014: לפני עשור המבואה היתה נקיה ופנויה (צילום: עמרי טלמור)

.

וכך זה נראה היום

.

הכניסה אל האולם ממבואת הכניסה היא אל מרכז האולם

.

האולם אינו פעיל כבר שנים ולכן הוזנח

.

באולם ישנם כ-450 מושבים. פתחי החלונות שמשני צדי האולם נועדו לאוורר ככל הניתן באופן טבעי היות ולא הותקן מיזוג אויר

.

2014: האולם לפני שהוזנח (צילום: עמרי טלמור)

.

החלונות מלווים את שורות המושבים

.

קהל באולם כשבחלק העליון נמצא חדר ההקרנה המחופה בסרגלי עץ (ארכיון עברון)

.

1973: אורחים בטקס חנוכת האולם (ארכיון עברון)

.

שנות ה-90: טקס בערב יום הזיכרון (ארכיון עברון)

.

שנות ה-90: חבורת זמר (ארכיון עברון)

.

"ערב תנ"ך" (ארכיון עברון)

.

מבט אל האולם משורת המושבים האחרונה

.

חדר ההקרנה

.

בחדר ההקרנה המקרן כבר לא נמצא

.

מדרגות לוליניות מקשרות בין מבואת הכניסה ובין המרפסת של חדר ההקרנה ומאפשרת כניסה שקטה לאולם מבלי להפריע

.

הקשר בין הבמה ובין הצופים הדוק ואין מושב שבו יש הפרעות בצפייה

.

מבט מעומק הבמה

.

.

(8) הספרייה, המועדון ובית ימובר

ראשיתו של מרכז התרבות בעברון החלה ב-1953 עם הקמת בית התרבות בקצה הדרומי של הדשא הגדול ומול חדר האוכל. בניית המרכז בוצעה בידי חברי הקיבוץ שהתנדבו למלאכה להנצחת חבר הקיבוץ שנהרג בליל הגשרים ב-1946 ושני חברים נוספים שנפלו במלחמת העצמאות. המרכז הורכב משני מבנים – מועדון לחבר וספרייה עם חצר משותפת בין שני המבנים. את המכלול תכנן ככל הנראה האדריכל שמואל מסטצ'קין.

העיקרון המרכזי בתכנון שני המבנים היה פתיחותם אל נוף הקיבוץ. לכן, התאפיינו המבנים בפתחי חלונות רחבים וגבוהים שאפשרו קשר עין עם החוץ. לעומת מבנה הספרייה (שלבד מספרייה כללית יועדה לשמש גם כספרייה חקלאית כפי שמצוין בכניסה) שהיה חד-קומתי, עוצב המועדון עם קומת גלרייה. הקומה התחתונה נועדה לקריאה ומשחק, בעוד שהגלריה נועדה לשמש כחדר הנצחה לחללים ובה גם אוחסנו אוספים של צמחים ואבנים של שניים מהמתים.

בית ימבור שניצב לצד שני המבנים תוכנן בידי האדריכל משה רוזנברג כחדר עיון וקריאה. הוא נחנך ב-1967, שלוש שנים לאחר פטירתו של יוסף ימבור, עיתונאי מוערך שאחדים מחבריו היו חברי עברון. מתוך הערכה לקיבוץ הותיר בצוואתו הוראה לתרום להקמת מבנה תרבות כמו גם את ספרייתו וחדר עבודתו על תכולתם.

שילוב אמנות באדריכלות באה לידי ביטוי בכל אחד מהמבנים במרכז – יוסי וייס יצר פסיפס על חזית הספרייה, ויטראז'ים ובבית ימבור. שמואל כץ, חבר קיבוץ געתון וידידו של ימבור, שילב עבודת מתכת המתארת צמיחה על הקיר שלצד הכניסה לבית.

.

תחילת שנות ה-50: דגם של מבנה המועדון (משמאל) והספרייה (מימין) עם חצר משותפת (ארכיון עברון)

.

שנות ה-50: המועדון בבנייה, חומר הבנייה: לבנים ממפעל נעמן הסמוך (ארכיון עברון)

.

שנות ה-50: המועדון בבנייה (ארכיון עברון)

.

1966: בית ימבור בבנייה (ארכיון עברון)

.

1966: בית ימבור בבנייה (ארכיון עברון)

.

1966: בית ימבור בבנייה (ארכיון עברון)

.

סוף שנות ה-60: מימין בית ימבור, במרכז מציצה הספרייה ומשמאל המועדון (ארכיון עברון)

.

חזית הצד של בית ימבור הפונה לאולם התרבות "בית יוסף"

.

על חזית בניין הספרייה הפונה אל הדשא הגדול שילב יוסי וייס פסיפס המתאר נוף בקיבוץ

.

נוף

.

החצר המשותפת רוצפה וקורתה לאחרונה

.

בכניסה לבית ימבור שילב האמן שמואל כץ, חבר קיבוץ געתון עבודת מתכת המתארת צמיחה

.

לוחית על דלת הכניסה לבית ימבור

.

האולם שופץ לאחרונה בחוסר כישרון שהצליח למחוק את האופי המיוחד והמקורי של הבית. רק בקצה בולט ריהוט העץ שהובא לכאן לאחר פטירתו מדירתו בתל אביב. גם הקיר המחופה בלוחות עץ שמשמאל שרד את המעצבת המוכשרת

.

ספרייתו של ימבור מלאה היום באגרטלים

.

שולחן העבודה של יוסף ימבור

.

זכוכית צבעונית שיצר יוסי וייס

.

ימבור

.

מבנה המועדון מוקדש להנצחתם של שלושה מחברי עברון שנהרגו בליל הגשרים ובמלחמת העצמאות

.

אולם המועדון כולל קומת גלריה שנועדה במקור לשמש חדר הנצחה לחללים ובה הופקדו אוספי טבע. בפתחי החלונות שבקומת הגלריה שילב יוסי וייס זכוכית צבעונית אמנותית

.

המדרגות העולות לגלריה

.

משמאל כסאות עץ שהובאו מדירתו של ימבור בתל אביב

.

זכוכית צבעונית שיצר יוסי וייס

.

מבנה הספרייה יועד לשמש גם כספרייה חקלאית כפי שמצוין בלוח שהותקן בכניסה עם חנוכת המבנה ב-1957 ונוצר בידי יוסי וייס. הספרייה נועדה להנציח את חבר הקיבוץ וחבר הגרעין המייסד מטרנסליבניה, יעקב פרגרמין, שטבע למוות בסמוך לחוף אכזיב ב-1953

.

בספרייה

.

.

(9) המקלטים

לצד מבנה הספרייה והמועדון מצוי מקלט שחלקיו העליונים בולטים מעל הקרקע. על חלקים אלה הוסיף בצלאל מן ב-1982 סגרפיטו צבעוני ומופשט. בצלאל מן היה אחד מהאמנים הפעילים בקיבוץ עברון, בקצה הצפוני של הקיבוץ פעל האטלייה שבו יצר בעיקר פסלי ברזל (עיקר חומרי הגלם שלו היה פסולת ברזל שאסף) ואחד מהם, יעקב נלחם במלאך, משולב כאמור בחזית "בית יוסף". בהמשך בקרתי באטלייה שמופיעה כאן מיד אחרי תמונות המקלט.

.

פתחי היציאה והאוורור של המקלט התת-קרקעי עוטרו כולם בסגרפיטו שיצר בצלאל מן ב-1982

.

ציורי הקיר לא חודשו מאז שנוצרו לפני 40 שנה 

.

למרות שהציורים נותרו שלימים הם סובלים מכתמי רטיבות

.

.

(10) האטלייה של בצלאל מן

בקצהו הצפוני של הקבוץ, סמוך מאד לגבול עם נהריה, הקים לעצמו בצלאל מן (צולו) ב-1965 בית מלאכה שבו הוא יצר פסלים מברזל. אחדים מאותם פסלים פוזרו בקיבוץ כמו למשל על חזית "בית יוסף" וכן באנדרטה שברחבה שבחזיתו. בחצר בית המלאכה, שאותו מכנים בעברון אטלייה, מרוכזת קבוצה גדולה של פסליו. המבנה יוצא הדופן בסביבת המגורים כמו גם פסלי הברזל המקיפים אותו יוצרים אתנחתא ברצף הבתים ומעשיראים את המרחב הציבורי ברובד יצירתי שמהווה גם עדות לתחביבו של אחד מחברי הקיבוץ הוותיקים כמו לקהילה שתמכה בכשרונו.

ראשיתו של המבנה בסמוך לעלייה של חברי הקיבוץ לקרקע. אז הוקם חלקו הדרומי של המבנה שנועד לשמש בסיס למגדל מים המשולב בעמדת הגנה, תצפית ושמירה. עמדה זו פעלה עד לסיום הקרבות של מלחמת העצמאות באזור. מן שאיכלס את המבנה והרחיב אותו, היה אחד מהאמנים הפעילים בקיבוץ. כמו חלק מחברי הגרעין המייסד של עברון הוא נולד בטרנסילבניה ב-1917, היגר לארץ ב-1939 והצטרף לחברים בנהריה. במשך שנים היה הסנדלר וב-1963 החל לעסוק בפיסול בברזל, כשבעיקר תאר דמויות ובעלי חיים בתנועה. מאמצע שנות ה-60 ולאורך השנים הציג עשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות. מן ניפטר ב-2003. גם בנו של מן, אילן (1941 – 1972), עסק בציור והגיע להישגים.

.

בית המלאכה מוקף בפסליו של בצלאל מן שנפטר ב-2005 והם עדות פעילותו של אמן בקיבוץ

.

פסלי הברזל מתארים בעלי חיים ודמויות בתנועה

.

משה

.

חייל!

★

תודה לרויטל רביד, חגית בן סדון, חיותה פועם, יורם כהן, רפי ברקן ועמרי טלמור.

התמונות ההיסטוריות הן מאוסף ארכיון קיבוץ עברון שנוסד בידי לוסי מרכס ב-1978.

★

חדרי אוכל נוספים שבהם הסתובבתי:

.

מסדה (דב גלט)

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

יפתח (חיליק ערד)

גלאון (חיליק ערד)

אפיק (שלי ניסים)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

ברקאי (אברהם ארליק)

תל קציר (אילן בר אילן)

משמר דוד (אריך ראש)

ניר אליהו (שמשון הלר)

דברת (מרדכי זברודסקי)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

נאות מרדכי (אהוד שחורי)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

דגניה א' (לאופולד קרקואר)

דגניה א' החדש (ליאון שרמן)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

יד-מרדכי (שמואל מסטצ'קין)

עין הנצי"ב (נעמי יודקובסקי)

שער הגולן (שמואל מסטצ'קין)

כפר מסריק (מוניו גיתאי-וינרויב)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

כפר גליקסון (מרדכי זברודסקי, אמנון לוי)

חפצי-בה (ריכארד קאופמן ועירא אפרתי)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

מגן (שמאול מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

שער העמקים (יוסף אילדמן, מנחם באר, דן פלג)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בחן ושוב כאן (אריך ראש)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★

שיר לסיום:

.

★