סיבוב על הצעה לחידוש אולם הספורט הנטוש בקרית שמונה

מוקד חדש של אמנות ותרבות לתושבי קרית שמונה והצפון, בבניין ותיק ומיוחד שניצב נטוש – הרעיון הזה עלה אצל האדריכלית טולה עמיר ובן זוגה ד"ר רון פונדק לפני כעשור. במשך תקופה הם השקיעו מזמנם ומרצם, בעיקר הם ניצלו את כישוריהם כדי לקבל את תמיכתם והסכמתם של עיריית קרית שמונה ושל מוזיאון ישראל למיזם שלו הם העניקו את השם K8+. עמיר אף דאגה לערוך תכניות והדמיות הממחישות את הרעיון.

בשבוע שעבר חשפתי כאן את סיפורו של אותו אולם ספורט נטוש שתכנן במקור האדריכל מתי שילון ונחנך ב-1960. לפני עשר שנים אולם זה משך את תשומת ליבם של עמיר ופונדק. כעת בעקבות הפרסום, נזכרה עמיר באותו חלום ושלפה את התכניות בתקווה שאולי יתממשו.

ועל כך ברשימה זו.

.

??20

.

עשר שנים לאחר שביקשה לקדם את הקמתו של מיזם התרבות החדש בקרית שמונה, מספרת האדריכלית טולה עמיר על התכנית שטרם התממשה. "הרעיון התחיל מהעובדה שבצפון הארץ, בגליל העליון ובגולן, אין מוזיאונים לאמנות, למעט המוזיאון הקטן שבקיבוץ ברעם. לתושבי קרית שמונה והאזור אין נגישות למוזיאונים והנגישות עבורם למוזיאונים שבמרכז היא לא קלה. הרעיון היה לייסד מרכז תרבות שישרת את תושבי קרית שמונה והצפון, עם דגש על מערכת החינוך וכמובן בהתייחסות לתיירות שפוקדת את האזור.

ערכו של מרכז תרבות חינוכי שכזה הוא בהזדמנות שיעניק למבקרים בו, במיוחד אלה הצעירים, לאתגר תפיסות קיימות, לעורר רעיונות חדשים, יצירתיות וסקרנות.

הרעיון להקמת המיזם נולדה, כך מספרת עמיר, מטיול משותף שערכו בני הזוג ביפן ב-2010. במהלכו הרחיקו למוזיאון לאמנות השוכן באי נאושימה (Naoshima). "אמרנו לעצמנו שאם כל כך הרבה אנשים יוצאים למסע ארוך כדי לראות את המוזיאון המרוחק, אולי כדאי ליצור מוזיאון דומה בפריפריה בישראל. ואז עלה הרעיון בקרית שמונה". אם שובם לארץ ערכו השניים חיפוש לאיתור בניין ייחודי שיתאים למיזם בקרית שמונה, וכזה שבסמוך לו מצוי מרכז חינוכי בתחום היצירה "כדי שיזינו אחד את השני".

אולם הספורט והתרבות שניצב נטוש כבר שנים רבות, התגלה עד מהרה כמתאים למיזם. בסמוך לו שוכן "אורט דנציגר" – בית ספר תיכון פעיל ומרכזי בעיר, ולא הרחק מהם מצויה מכללת תל חי שבה פועל "המכון לאמנויות תל חי", הכולל מחלקות לאמנות פלסטית, קרמיקה, צורפות וכן טיפול באמצעות אמנויות. לבד מאלה מצאו עמיר ופונדק ערך נוסף ב"פארק הזהב" המשיק לאולם ובכך מבחר בין טבע ובין תרבות, בין שטח ציבורי פתוח ובין עיר.

כשותף לפרויקט התקשרו השניים עם מוזיאון ישראל בירושלים, מתוך רצון שהמוסד בעל המוניטין הבין-לאומי יפרוס את חסותו על המקום שיהווה שלוחה של המוזיאון בצפון. קיומן של שלוחות למוזיאונים מרכזיים הוא תופעה שכיחה שממשיכה ומתפתחת במיוחד בשני העשורים האחרונים. מוזיאון הלובר ומרכז פומפידו הפריסאים, הטייט הלונדוני וגוגנהיים הניו יורקי הם רק חלק מהמוזיאונים הבולטים שפתחו שלוחות שעימן הם משתפים תערוכות ואוספים ובכך מגדילים את חשיפתם לקהלים נוספים.

הבחירה במוזיאון ישראל נבעה מהסיבה שהוא משלב תחומים שונים – אמנות ישראלית ומהעולם, אתנוגרפיה, יודאיקה, ארכאולוגיה וכן אגף נוער. הרעיון היה שניתן יהיה להעביר תערוכות מהמוזיאון בירושלים לשלוחה הצפונית. כך תינתן הזדמנות לתושבי הצפון לבקר בתערוכות, כמו גם למבקרים מן החוץ שפספסו או מבקשים לבקר בתערוכות האלה שוב.

"אנו רואים בפיתוח סוג כזה של שלוחה, במיקום מרכזי בצפון, הזדמנות להביא את אוספי המוזיאון לקהל עם נגישות מוגבלת למוזיאון בירושלים, אמצעי להביא תרבות וחינוך מירושלים אל קהל בצפון ובכוחו גם למשוך את הצפון למוזיאון בירושלים", הכריז ג'ימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל במכתב רשמי שנועד לקדם את הפרויקט ולגייס לו גופים נוספים ובעיקר תקציב.

.

2012: מכתב הסכמה מאת ג'ימס סניידר מנכ"ל מוזיאון ישראל בשעתו (באדיבות אדריכלית טולה עמיר)

.

2012: מכתב הסכמה מאת ניסים מלכה, ראש עיריית קרית שמונה בשעתו (באדיבות אדריכלית טולה עמיר)

.

.

על פי ההצעה האדריכלית שגיבשה עמיר, הפרויקט מורכב משני אגפים – וותיק וחדש:

בשטח שיועד במקור על ידי האדריכל עוד ב-1960 לאגף נוסף לבניין (דרומית לבניין הקיים) ולא מומש, בחרה עמיר למקום את מבואת הכניסה שתואר באור טבעי מסונן, בצמוד לו קבעה קיר המחופה באבן בזלת כהה, ומהווה הד לקיר דומה שהוקם במוזיאון ישראל בירושלים כחלק מ"היכל הספר". הקיר השחור המתאפיין בקווים אורטוגונלים מגיב למבנה הותיק והמעוגל, בדומה ליחסים בין גג היכל הספר הלבן ובין אותו קיר כהה שתכננו האדריכלים ארמן פיליפ בארטוס ופרדריק ג'ון קיזלר.

.

האגף הוותיק ישמר כמו שהוא, בעוד שמדרום לו, בשטח שיועד במקור לאגף נוסף לבניין, תוקם מבואת כניסה ומתחתיה יוקמו שתי גלריות חדשות שהגישה אליהן תהיה באמצעות מדרגות מתוך הבניין הוותיק, ברמפה הצמודה לקיר האבן הכהה או במדרגות המגוננות והרחבות שבולטות במרכז ההדמייה (באדיבות אדריכלית טולה עמיר)

.

.

מהמבואה ימשיכו אל הבניין הקשתי הוותיק, שיוותר כמו שהיה ורק יחודש ויעודכן לתקני הבטיחות העכשוויים. חזיתותיו יטופלו ויחודשו – החזית הדרומית האטומה תשוב ותחשף במלוא הדרה, ובחזית הצפונית יותקן מחדש מסך הזכוכית הענק. במטרה להוסיף שטחי תצוגה, תורחב ותמתח קומת הגלריה הקיימת לכל אורך המבנה. המהלך אמנם יצמצם את גובה האולם הקשתי המרשים, אך יכפיל את שטחי התצוגה בבניין הקיים. מדרגות פנימיות יובילו את מבקרים אל המשך מסלול הביקור.

אולם תצוגה חדש ורחב ידיים יחפר מתחת לשטחי המבואה וגן הפסלים שמדרום למבנה הוותיק. אולם תצוגה נוסף, קטן יותר ימצא מתחת למובאת הכניסה. משם ימשיכו המבקרים ויעלו חזרה אל פני הקרקע באמצעות רמפה שתלווה את אותו קיר אבן כהה, או דרך מדרגות רחבות ומגוננות המיועדות גם לישיבה ומכאן ימשיכו לעיר או לטיול באזור.

עלותו של הפרויקט צפויה להגיע לכ-16 מיליון שקלים שיכללו את השיפוץ והפיתוח וכן את הקמת האגף החדש. כ-5 מיליון שקלים צפויה להיות עלות הפעלתו ואחזקתו בשנה.

מה עכשיו? מאז הפגישות והעבודה המרובה שנערכה לפני כעשור התחלפו מנהלים וראשי ערים. בעלי התפקידים הנוכחים לא מוצאים עוד עניין בהקמתו של מרכז שכזה בקרית שמונה, מרכז שבכוחו לא רק להעניק לתושבי המקום מוקד תרבות יחיד במינו בישראל, אלא גם למשוך קהל מן החוץ, בעיקר נופשים ומטיילים רבים שפוקדים את האזור, שלא ידלגו עוד על קרית שמונה אלא יעצרו ויתעכבו בה. הרעיון היפה התמסמס.

אמנם העניין בתכנית ירד עם פטירתו בטרם עת של פונדק, אך עדיין התכניות קיימות, הבניין ניצב נטוש, והעלויות לחידוש ובנייה וכן עלויות התחזוקה הנן סבירות. יש כאן הזדמנות שראוי שעיריית קרית שמונה ומוזיאון ישראל יממשו, ובכך יחזקו הן את מעמדו ונוכחותו של המוזיאון הלאומי בחבלי ארץ מרוחקים מהמרכז, והן יחזקו את העיר ותושבי קרית שמונה והסביבה.

.

האדריכלית טולה עמיר היא מהמנחות הוותיקות בבית הספר לאדריכלות שבאוניברסיטת תל אביב. במקביל, מאז 1994 היא מובילה משרד אדריכלים המתמחה בעיצוב פנים, בנייה פרטית וציבורית. ד"ר רון פונדק היה עיתונאי ומומחה ביחסים בין-לאומיים במזרח התיכון. היה מיוזמי ומלווי תהליך גיבוש הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993. לאחר מכן, שימש בתפקיד מנכ"ל מרכז פרס לשלום עד סמוך לפטירתו ב-2014.

.

גן הפסלים שמדרום לבניין מהווה את הגג של הגלריה התת-קרקעית החדשה (באדיבות אדריכלית טולה עמיר)

.

1960: החזית הדרומית מורכבת מקשת בטון ומילואת בלוקים המאורגנים באופן דקורטיבי עם בליטות בדפוס חוזר – מהלך עיצובי שהופיע במבנים נוספים שתכנן האדריכל מתי שילון, כמו למשל בקולנוע שניר שגם הוא נבנה בקרית שמונה (ונהרס) (אוסף אדריכל מתי שילון, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

1960: מבט על חזיתות דרום ומערב. הפרגולה מבטון שבחזית הפונה למערב בולטת ופונה אל בתי העיר – החזית הזו נבלעה בתוך תוספת בנייה מאוחרת (אוסף אדריכל מתי שילון, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

2013: חזיתות דרום ומזרח (באדיבות אדריכלית טולה עמיר)

.

.

חתך ותכנית מפלס קרקע (באדיבות טולה עמיר)

.

תכנית גגות ותכנית קומה תחתונה (באדיבות אדריכלית טולה עמיר)

.

1960: הבטון והבלוקים הם חומר הבנייה העיקרי

.

בשונה מהחזית הדרומית האטומה, החזית הצפונה (בתמונה) הורכבה ממסך זכוכית שהאירה ואווררה באופן טבעי את האולם. הזכוכיות הוסרו או נשברו והחזית הצפונית נאטמה בחלקה בלוחות פח גלי.

.

מבט אל אולם שבמקור היה עמוק יותר עד שהוחלט להקים מעין מוזיאון תנ"ך עם תקרה מונמכת

★

שיר לסיום:

.

★