סיבוב באולם הספורט והתרבות הנטוש בקרית שמונה

מצבו העגום של "האיגלו", כך כינו בקרית שמונה את אולם הספורט והתרבות שנחנך ב-1960, מייצג במשהו את מצבה של העיירה הצפונית. את המבנה בעל הצורה המיוחדת שברחוב הירדן, סמוך לאצטדיון העירוני, תכנן האדריכל מתי שילון והוא כיום נטוש, עזוב ופרוץ. במהלך השנים נערכו בו שינויים פנימיים וחיצוניים, וכעת גם הצמחייה מכסה עליו, כמו מצבת קבורה נשכחת.

בשונה מקיבוצים ומושבים וערים, אך בדומה לערי פיתוח אחרות, לא קיים בקרית שמונה ארכיון או דמויות כאלה שעוסקות במורשת המקומית. העניין המועט אם בכלל במורשת המקומית מצביע על אדישות, של אנשים למקום שבו הם חיים בהווה או בעבר.

ועל כך ברשימה זו.

.

301409587_5965977073431825_2949545979532430679_n

1960

.

צילום מסך 2022-08-26 173143

קרית שמונה (מפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)

.

20220721_163724

המבנה הייחודי בצורתו קשה לזיהוי היות והצמחייה מסתירה אותו

.

20220721_163730

החזית הדרומית מורכבת מקשת בטון ומילואת בלוקים המאורגנים באופן דקורטיבי עם בליטות בדפוס חוזר – מהלך עיצובי שהופיע במבנים נוספים שתכנן האדריכל מתי שילון, כמו למשל בקולנוע שניר שגם הוא נבנה בקרית שמונה (ונהרס)

.

img20220823_09384732

1960: מבט על חזיתות דרום ומערב (אוסף אדריכל מתי שילון, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

img20220823_09374738

1960: הבטון והבלוקים הם חומר הבנייה העיקרי, הפרגולה מבטון שבחזית הפונה למערב בולטת ופונה אל בתי העיר – החזית הזו נבלעה בתוך תוספת בנייה מאוחרת (אוסף אדריכל מתי שילון, ארכיון אדריכלות ישראל)

 

.

20220721_163747

לכיוון מזרח מפנה הבניין מרפסת מקורה בפרגולת בטון (בחזית הנגדית הפונה למערב והיוותה כניסה ראשית, בולטת הפרגולה מהקשתות – אך זו חזית שנבלעה בתוך תוספת בנייה מאוחרת)

.

20220721_164012

הבנייה המעולה של סולל בונה מגלה כי אין בבניין המוזנח אף לא סדק אחד

.

20220721_163947

אולמות ספורט הם הזדמנות לניסויים צורניים שאדריכלים רבים לקחו ברצינות, אך בארץ יש רק כמה אולמות כאלה בודדים ולרוב הם לא מוצלחים במיוחד מבחינת השימוש

.

20220721_163901

בשונה מהחזית הדרומית האטומה, החזית הצפונה (בתמונה) הורכבה ממסך זכוכית שהאירה ואווררה באופן טבעי את האולם

.

20220721_164046

הזכוכיות הוסרו או נשברו והחזית הצפונית נאטמה בחלקה בלוחות פח גלי

.

.

(1) הבניין

עד הקמתו של אולם הספורט והתרבות של קרית שמונה, לא היה בעיירה הצפונית כל אולם שבו ניתן לקיים התכנסויות או פעילויות ספורט המכנסות תחת גג אחד ציבור גדול. לרגל עשור להקמתה של העיירה הצפונית בישראל, כשאוכלוסייתה הגיעה כבר לקרוב ל-10,000 תושבים, קיבלה אולם גדול שעם פתיחת שעריו הפך למוקד מרכזי לקהילה המקומית.

מימונו הגיע הודות לתמיכה שהתקבלה מקרן התרבות שייסד הממשל האמריקאי בישראל, וכיסתה מחצית מעלויות ההקמה. הודות לכך, במעמד חנוכת המבנה השתתף שגריר ארה"ב בישראל, אוגדן ריד, שהתכבד להסיר את הלוט מעל ללוח שנשא את שמו של האולם. בדברי הברכה שנשא השגריר בטקס, הוא ציין כי הבניין מזכיר לו בצורתו גשר "המסמל את גשר הידידות שבין ארה"ב וישראל".

בשנתו הראשונה של הבניין הוא נותר ריק ונעול. במועצה המקומית לא נמצא אז תקציב למנהל שידאג לתפעל ולתחזק את האולם. גם פרצה מחלוקת חריפה בין המועצה ובין ההסתדרות לגבי הפעלתו. לבסוף קיבלה ההסתדרות את המבנה לידיה והוא פתח את שעריו לתושבים.

היה זה המבנה הקהילתי המרכזי בקרית שמונה במשך שנים. כאן התקיימו פעילויות ספורט והתעמלות גם התכנסויות עירוניות ופוליטיות, מופעים וטקסים. בהקרנת סרטים באולם לא היה צורך, היות ובקרית שמונה פעלו בשנות ה-60 וה-70 שני בתי-קולנוע, שאחד מהם – קולנוע שניר (לו אקדיש מאמר נפרד בהמשך) הוקם זמן קצר אחריו, וגם הוא תוכנן בידי שילון שהעניק לו חזות ייחודית שבלטה על רקע הנוף המקומי.

לבד מאירועים ציבוריים, העמידה העירייה את המבנה הגדול גם לרשות התושבים שערכו בו שמחות פרטיות, בעיקר חתונות. אלא ששמחות אלה לא היו לגמרי פרטיות – באותן השנים כשקרית שמונה היתה עיירה קטנה, נהגו לפתוח את החתונות לכלם ורבים גם השתתפו בהכנת המטעמים שהוגשו באירוע. על הבמה שבקצה האולם ניגנה תזמורת שהורכבה לרוב מנגני גיטרה, תופים, אורגן ואקורדיון.

.

img20220823_09140124

1960: מבט על החזית הדרומית המשתקפת בשלולית, ההזנחה היתה כאן כל הזמן (אוסף אדריכל מתי שילון, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

.

על פי התכנית העירונית שערך משרד השיכון לקרית שמונה בתחילת שנות ה-60, יועדה רצועת קרקע שנמתחה בסמוך לדופן המזרחית של היישוב לצורך מבני ציבור ושטחים ציבוריים פתוחים. המתכננים זיהו את ערכי הטבע והמורשת שהיו בשטח ולכן בחרו כך. כאן הוקמו בזה אחר זה מוסדות חינוך, ספורט וקהילה וכן יועד שטח לגן עירוני. לאולם הספורט שהיה הראשון מבין המבנים שנבנו ברצועה זו, העניק האדריכל מתי שילון צורה ייחודית. סביר להניח שהוא קיווה כי האדריכלים שיבואו אחריו ויתכננו את הבניינים האחרים, ישתדלו גם הם לעצב למבני הציבור חזות חגיגית וייחודית שתעניק לתושבים גאווה מקומית. אולי הוא גם קיווה שהשטחים הפתוחים יפותחו ויטופחו.

השאיפות היו אף גדולות יותר. במקביל להקמת האולם, הוזמן אדריכל הנוף הלל עומר (הידוע גם בשמו כמשורר ע. הלל) לתכנן פארק ייחודי בתחומי אותה רצועה, שהכילה כאמור גם שטח ציבורי פתוח גדול. הצעתו של עומר נדחתה. רק לאחר שנים ארוכות נמצא התקציב לטפח את המקום הזרוע מבנים היסטורים, נחל עין זהב עם בריכות קטנות וטבעיות ובתי גידול. ב-1990 נחנך "פארק הזהב" בשטח של כ-100 דונם בתכנון אדריכל הנוף שלמה אהרונסון. אלא שגם זה לא נהנה מתחזוקה שוטפת, בנוסף קמו גופים שונים שביקשו לצמצם ולפגוע בשטח ורק בעזרת מאבקים ומאמצים בלתי פוסקים נשמר.

עיצובו של אולם הספורט שתכנן שילון מציג תנועה, קלילות וחופשיות, בהתאם לייעודו. חזותו הייצוגית והמונומנטאלית הדגישה את מעמדו כמבנה ציבור מרכזי. פיתוח הנוף בסמיכות לאולם התעכב, ובחורף הראשון כבר נוצרה שלולית ענק בסמוך לחזית הדרומית, כזו שיצרה השתקפות מלאה של המבנה והכפילה את צורתו הקשתית, כך שהבניין נראה כמו דג גדול ששט בקרית שמונה. כיום קשה לדמיין שהיה כל פיתוח בסביבת האולם, אך בתמונות שצולמו במועד מעט מאוחר יותר ניתן לזהות מדשאות, ערוגות פרחים וגם מגוון של עצים שנשתלו זה מכבר. מכל זה לא נותר זכר למעט אותם עצים שנותרו במקומם.

זהו אחד מאולמות הספורט בעלי הצורה הייחודית ביותר שנבנו בישראל. בצורתו הייחודית ניתן להשוות אותו לאולמות אחרים (בעיקר כאלה ששימשו לכדורסל) שזכו גם הם מצד מתכנניהם לתשומת לב עיצובית משמעותית, כמו אצטדיון יד אליהו בתל אביב, האולם בתיכון אורט יד-לבוביץ בנתניה, בית בנדל בצמח, אולם הספורט בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית והאולם בקיבוץ מסילות.

שתי קשתות ענק ופחוסות מעט, 54 מטרים אורכן, היוו את עיקר הרעיון האדריכלי של הבניין. קשתות אלה הורכבו מבטון ותפקדו כשלד קונסטרוקטיבי. הודות לכך, גג האולם היה מקושת, ומורכב מקליפת בטון דקיקה המתוחה בין שתי הקשתות. עיצוב זה איפשר את הקמת האולם עם מפתח גדול וללא צורך בעמודים שיתמכו בתקרה.

את המילואות של שתי החזיתות האורכיות תכנן שילון בהתאם לאקלים המקומי – החזית הדרומית הפונה לכיוון השמש נותר אטום כדי לא לסנוור בקרני אור ישירות את המתעמלים והקהל באולם, וגם כדי לא לחמם יתר על המידה את הבניין. את החזית האטומה עיצב האדריכל באמצעות לבנים שאחדות מהן הוזחו בזוית לחזית וכך נוצר משטח תלת-ממדי ומעוצב. מהלך דומה שבו עשה שימוש בלבנים כאלמנט עיצובי, ביצע שילון במבנים רבים אחרים שתכנן בשנות ה-60 כשהבולטים שבהם אלה קולנוע שניר בקרית שמונה וכן מרכז הנופש לחיילי צה"ל בעכו (שניהם נהרסו, זה שבעכו נהרס רק לפני חודשיים).

בחזית הצפונית קבע האדריכל מסך זכוכית ענק לכל אורך וגובה הקשת. מסך זה שהורכב בין השאר מחלונות, האיר את האולם הגדול באור מסונן ונעים לכל אורך שעות היום וגם איפשר לאוורר אותו באופן טבעי בתקופה שבה טרם הותקנו מערכות מיזוג אוויר ולרוב אפילו מאווררים נעדרו.

.

img20220823_09365258

חזיתות דרום ומערב ותכנית הצבה (אוסף אדריכל מתי שילון, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

.

פרגולות מבטון נקבעו בשתי החזיתות הקצרות. בזו המערבית שפנתה אל בתי העיירה הפרגולה בלטה מהקשתות והדגישה את הכניסה הראשית למבנה, בעוד שזו המזרחית שפנתה אל שטח שנותר טבעי (גבעת שחומית, מכונה גם גבעת הנחש) היתה צנועה יותר במידותיה ושימשה יותר כמרפסת מנוחה.

בתכנית המקורית שערך האדריכל הופיע אגף נוסף בבניין, שלא בוצע כנראה בגלל תקציב מוגבל. אגף זה הכיל חצר פתוחה לשמיים, מוקפת חומה נמוכה, שיועדה לשמש מבואה מרווחת להתכנסות ופעילויות שונות. בדופן החצר נקבעו שורה של חדרים שיועדו למועדונים, שירותים ומקלחות.

פנים האולם המשתרע על פני 600 מ"ר, התהדר בתקרה מעוגלת וגבוהה (יתכן כי בשל כך נוצרו בעיות אקוסטיות). האולם עצמו רוצף במרצפות טראצו והוא כלל גם במה להופעות וטקסים. קומת גלריה נקבעה בקצהו וממנה ניתן היה להשקיף על המגרש. מתחת לגלריה נקבעו מלתחות, חדרי איחסון והנהלה.

.

img20220823_09444566

חתך ותכנית הכוללת אגף מבואה עם חצר גדולה שלא נבנה (אוסף אדריכל מתי שילון, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

.

האולם שרת את תושבי קריית שמונה לא יותר מ-40 שנה. לפני כעשרים שנה הוקם אולם ספורט חדש ומשוכלל בסמוך לו. גם אם האולם החדש היה חסר את הייחוד הצורני שייצג את זה הראשון, נדדה הפעילות כולה אליו וזה הוותיק איבד את מעמדו. גם מגרש הספורט הצמוד לאולם נעזב לאחר שנבנה איצטדיון ענק בסמוך.

לרגע היה מי שניסה להעניק לו חיים חדשים כשבחר להקים בתוכו "מוזיאון לסיפורי המקרא". לצורך הקמת התצוגה נערכו שינויים פנימיים – האולם פוצל לחדרים ולתאים ובנוסף הוקמה תקרה נמוכה שחצצה בין "המוזיאון" ובין הגובה הרב שהתנשא מעל עד לתקרה הקשתית. ב"מוזיאון" נמוך הקומה שנוצר באולם, הוקמו פינות תצוגה שבכל אחת מהן שילבו ציור קיר המתאר סצנה אחרת. נבנה גם אגף נוסף בצמוד לחזית המערבית שבלע ומסתיר מאז את הפרגולה הגדולה. באופן לא מפתיע המיזם הקטן לא הצליח לשרוד לאורך זמן ונסגר עד מהרה.

הבניין כולו ננטש ונפרץ. מסך הזכוכית הענק נופץ כולו וחלקים ממנו כוסו בלוחות פח גלי. החזית הדרומית כוסתה כמעט כולה בצמחייה שגדלה באופן פראי. להקת עטלפים התנחלה בחדרים האפלים (בבניין יש מקלט תת-קרקעי). המוזיאון נבזז ונהרס. קשה כיום להתרשם מאיכויותיו המקוריות של הבניין שהוקם כאן לפני 62 שנה. רק כשעולים אל קומת הגלריה ניתן להשקיף על החלק העליון של האולם הגבוה. המקום מהווה אנדרטה אילמת לחיים הקהילתיים שהיו כאן ועל השאיפות האדריכליות ובעיקר אלה היצירתיות שאפיינו את התקופה.

.

20220721_164104

המבנה פרוץ ועזוב כבר שנים רבות

.

.

(2) האדריכל

האדריכל מתי שילון (נולד בשם מתתיהו שליין) תכנן מבני ציבור רבים ובולטים, אך זכרו נמחק כמעט כליל מההיסטוריוגרפיה של אדריכלות ישראל. הוא נולד בעיר לבוב בשנת 1920, בשעתו בפולין וכיום באוקראינה. בהיותו בן 18 היגר לארץ-ישראל והתקבל מיד ללימודי אדריכלות בטכניון בחיפה. הדרדרות המצב הפוליטי באזור ויתכן שגם קשיים כלכליים, הובילו אותו לפרוש בתום השנה השנייה מלימודיו והוא הצטרף לצבא הבריטי לתקופה של חמש שנים. עם שחרורו שב לטכניון והשלים את לימודי האדריכלות.

רק ב-1949 הצליח שילון לסיים את לימודיו והוא הצטרף לצוות של "תכנון פיסי בישראל", אותו צוות שערך את תכנית המתאר הארצית הראשונה למדינת ישראל שקמה באותה עת. בראש הצוות עמד האדריכל אריה שרון, שהתכנית אף קרויה לרוב על שמו – תכנית שרון. שילון המשיך ועבד בצוות עד לשנת 1953, אז פרש ופתח משרד אדריכלים בתל אביב, העיר שבה קבע את מושבו עד לפטירתו.

עבודתו הראשונה היתה תכנון בית הספר בקיבוץ כפר-בלום ומאוחר יותר תכנן גם את בית התרבות. באותה עת קשר קשרים בקריית שמונה (כנראה הודות לעבודתו הממשלתית), ותכנן לעיר החדשה שורה ארוכה של עבודות: מרכז עירוני, מלון, מעון עולים, בית קולנוע, אולם הספורט שלפנינו וגם בית ספר תיכון מקיף. בית הספר "אורט דנציגר" (מרבית בני העיר למדו בו, כמו למשל ראש העירייה הנוכחי אבחיח שטרן), הכיל במקור בתכנונו של שילון, לבד ממבני כיתות גם חדר אוכל ומבנה למלאכה להם העניק האדריכל ערך עיצובי ייחודי.

שילון תכנן את קריית הנופש לחיילים בגבעת-אולגה ובעכו וכן את "בית החייל" בטבריה. פיתח טיפוס מגורים שיושם על ידי משרד השיכון ונקרא על שמו "טיפוס שילון", בדומה לטיפוסים שפיתחו אדריכלים אחרים כמו יצחק פרלשטיין, דוד בסט, דן איתן ויצחק ישר. יותר מכל, התמחה שילון בתכנון בתי ספר ואף שימש בתפקיד יועץ משרד החינוך שליווה עבודות תכנון למוסדות חינוך שאותן תכננו אדריכלים אחרים.

לאורך השנים היה שילון פעיל במיוחד באגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל. במסגרת זו ערך הרצאות, דיונים וקורסים בתחומי האדריכלות השונים.

שילון נפטר ב-2015. לאחר פטירתו ופינוי דירותו שרדו חלקים מאוספו המקצועי ונקלטו בארכיון אדריכלות ישראל. מאמר ראשון על עבודתו פרסמתי כאן לאחרונה, והוא התמקד בבית יד לבנים באשדוד (1992). לרגל המאורע גם כתבתי ערך לשילון בויקיפדיה.

.

20220721_164118

האולם הגדול ששימש להתכנסויות ומשחקי כדורסל הוסב בשלב מסוים למעין מוזיאון תנ"ך, ולכן הוקמה תקרת גבס בגובה נמוך עם חדרי תצוגה קטנים ונמוכים

.

20220721_164403

בכל אחד מהכוכים הקטנים הוצגו סצנה מהתנ"ך

.

20220721_164345

רק ציורי קיר המתארים סצנות מהתנ"ך נותרו 

.

20220721_164807

קריעת ים סוף

.

20220721_164818

חורבן

.

20220721_164754

עבדים

.

20220721_164701

אפשר פשוט להשאר בקרית שמונה

.

20220721_164445

כדי הלהיחשף לחלקו העליון של האולם (שנותר ללא שימוש מעל למוזיאון התנ"ך) יש לטפס אל קומת הגלריה שבקצה הבניין

.

20220721_164607

ומכאן ניתן להשקיף על החלק העליון. במקור האולם הגיע עד לקרקע. זה הגג של מוזיאון התנ"ך

.

20220721_164512

תקרת הבטון נותרה שלימה וחשופה אך מסך הזכוכית פורק

.

20220721_164840

יש גם מקלט

.

המלצת קריאה: פרופ' אמיר גולדשטיין, ראש החוג ללימודים רב תחומיים וללימודי מזרח אסיה במכללת תל חי, פרסם ב-2017 את המאמר "הקיבוץ והמעברה" המתאר את היחסים המורכבים שנוצרו בין קרית שמונה ובין הקיבוצים שבסביבה. המאמר אמנם לא מתמקד בשנים שבהן הוקם אולם הספורט, אלא בשנותיה הראשונות של קרית שמונה – 1953-1948, אך הוא חושף את הרבדים השונים שעל בסיסם התפתח האזור. מאמר נוסף שפרסם גולדשטיין, "שכנים רחוקים", מתמקד ביחסי קרית שמונה וקיבוץ כפר גלעדי בשנים 2015-1949. על אולם הספורט בכפר גלעדי, "בית ציפורי", פרסמתי כאן מאמר בשבוע שעבר.

.

תודה לפרופ' אמיר גולדשטיין, אדריכל ד"ר צבי אלחייני וענבל מזרחי

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: