סיבוב בחדר האוכל "החדש" והסגור בקבוצת דגניה א'

אחד מחדרי האוכל שפעילותו חוסלה בעקבות מגפת הקורונה היה זה של קבוצת דגניה א' – אם הקבוצות והקיבוצים. מסורת של יותר מ-110 שנה נגדעה. לא רק מדובר במחיקה של מסורת קולינרית (הרי כמה מסעדות אתם מכירים שפעלו ברציפות 110 שנה?), אלא בחיסולו של מוסד קהילתי ועוד כזה שיתופי. היתה התלבטות אצל חברי הקיבוץ למהלך הסגירה. אלא שמספר הסועדים הלך והתמעט, החברים הבינו שהעלויות גבוהות ועדיף להשקיע בקהילה באפיקים אחרים. מגפת הקורונה שכפתה את הסגירה הזמנית, הובילה להחלטה שהזמני הפך לקבוע.

זהו חדר האוכל השלישי של דגניה א'. חדר האוכל הראשון פעל במבנה אבן שעוצב כמו חווה חקלאית אירופאית. אחריו נבנה בסמוך לו חדר אוכל בסגנון הבינלאומי. לבסוף, הוקם חדר האוכל "החדש", זה השלישי, שנחנך ב-1966 בתכנונו של האדריכל ליאון שרמן, שאף הוזמן מאוחר יותר בשנות ה-80 להרחיב את המבנה ולהכפיל את שטחו.

ועל כך ברשימה זו.

.

2022 (1966, 1983)

.

דגניה א' (המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)

.

האגף הדרומי בבניין מתאפיין בחזית מדורגת והוא תוספת שהושלמה ב-1986

.

בניין חדר האוכל נבנה בשני שלבים – השלב הראשון שמשמאל נחנך כבר ב-1966. השלב השני שמימין נחנך ב-1983. במרכז בולט חדר המדרגות הרחב שגם הוא נבנה בשלב השני

.

הבניין מפנה את חזיתותיו הראשיות אל הדשא הגדול שעיצבה אדריכלית הנוף רות אניס ובמרכזו ניצב פסל מנורת קנים שיצרה האדריכלית וחברת הקיבוץ רוני פלמוני.

.

האדריכלית וחברת הקיבוץ רוני פלמוני מספרת על הפסל:

"את פסל מנורת הקנים תכננתי לכבוד אחד מחגי העצמאות לבקשתה של מרכזת החג שרה אנקורי. רציתי לציין באמצעותו את המעבר מיום הזיכרון אל חגיגות העצמאות. הפסל עשוי בפשטות מחומרים יומיומיים ובשאיפה להביע את הרעיון בצניעות ובניקיון צורני. שלושה קנים מכופפים בזווית מבטאים את קשיי החיים ושלושת הקנים הנגדיים מכופפים בחצי עיגול מבטאים את השאיפה לשלמות ולשלום.

הפסל בוצע בעזרתו האדיבה והתומכת של אפרים בן-צבי. אל האבוקה חובר צינור גז ארוך שהגיע עד למיכל גז שהוסתר בשיחים הסמוכים. מדי שנה, דאגנו, בעזרתו של יותם, לחבר את הצינור למיכל הגז ולהדליק את האבוקה בתום טקס הזיכרון, על מנת להזכיר לחולפים על פניו, את התקוה לאחר העצב של יום הזיכרון. מאז התעייפנו וגם נרתענו מההדלקה לאורך זמן מטעמי בטיחות. גם סעודת החג כבר לא נערכת עוד בחדר האוכל, לצערנו, וחגיגות העצמאות לא תמיד נערכות בקרבתו.

מדי פעם, אני שמחה לראות, ילדים מסובבים את הצלחת של האבוקה או יושבים עליה או מסובבים חלקים מהפסל כך, אני מאמינה, פסל יכול להמשיך בחייו כשמותר לגעת בו ולהפעילו".

.

הבניין מרחף בחלקו מעל לקומת עמודים מפולשת ומסתיים בגג בטון חשוף ובולט

.

קומה מפולשת מתחת לחלק מאולם האכילה

.

אולם המבואה הענק ריק. הוא מתפרס מתחת לחלק משטח אולם האכילה

.

מלתחה

.

תאי דואר

.

זיכרון

.

לוח מודעות כמעט ריק והכותרות שמתנוססות בראשו מעידות על החיים שהיו פה ונעלמו – תורנויות, סרטים, עבודה. היום כל אחד לעצמו

.

שטיפת ידיים

.

חלון רחב וגבוה פונה אל הדשא ונוף הקיבוץ ובצמוד לו ספסל בנוי עם פתחי יציאה למערכת מיזוג האוויר

.

מסכי זכוכית שהותקנו בשלב מאוחר חוצצים בין המבואה ובין המדרגות העולות אל אולם האכילה שבקומה העליונה

.

בדופן חדר המדרגות המקשרות בין מבואת הכניסה ובין הקומה העליונה שבה מצוי אולם האכילה, שולב ב-1983 קיר קרמיקה אמנותי שיצרה חברת הקיבוץ לשעבר יוכבד מרקס (וינר)

.

ביצירה שולטים גווני חום וכחול – ההר והים

.

המדרגות עולות הישר אל אולם האכילה

.

בשנים האחרונות פוצל אולם האכילה הגדול לשניים – אזור אחד נותר ריק ואזור שני המשיך לשמש כחדר אוכל. כיום האולם כולו אינו פעיל עוד וגם לא המטבח

.

ריק

.

המחיצה הצבעונית היא תוספת מאוחרת שנועדה לפצל בין חלקי האולם. החלק הריק שוכן באגף "החדש" של הבניין שהושלם ב-1983

.

חלק מדפנות האולם כוסו בסרגלי עץ צפופים לצורך פתרון אקוסטי ולצורך עיצוב ביתי וחמים יותר לאולם הגדול והסואן

.

ברזיות סודה ומים

.

.

(1)

בדגניה א' החלה להתפתח התנועה הקיבוצית, מה שהופך את עניין חדר האוכל המהווה את גולת הכותרת של המוסד השיתופי-קהילתי לחלק מרכזי בסיפורה הכולל של התנועה הקיבוצית. בהיבט האדריכלי חדרי האוכל שנבנו בדגניה א' בזה אחר זה לא היו יוצאי דופן. חדר האוכל הראשון הוקם במבנה תיבתי פשוט מאבני בזלת. אחריו בא חדר האוכל השני שהוקם בתכנונו של האדריכל לאופולד קרקואר, שהיה אדריכל כשרוני שיצר כמה מפניני האדריכלות המקומיים, אך כאן הציג פתרון צנוע ופשוט יחסית. גם חדר האוכל השלישי והאחרון של הקיבוץ, זה שלפנינו, לא נבנה כיצירה מונומנטלית חדשנית ופורצת דרך. ועדיין גם היום כשהוא ניצב חסר שימוש כמעט, דמותו הגדולה הצומחת מתוך הדשא הגדול מרשימה למדי.

המעבר מחדר אוכל אחד לשני ומהשני לשלישי, נבעה בעיקרה מהגידול של מספר החברים, אך גם מהצורך להרחיב את המטבח ולשכלל את התנאים והטכנולוגיה. חדר האוכל השני הוקם בסמוך לזה הראשון. אך לצורך הקמת חדר האוכל השלישי והגדול מכולם, נאלצו החברים לקבוע מוקד חדש בקיבוץ, הרחק יחסית מזה המקורי שהיה כבר באזור צפוף ולא איפשר את הקמתו של בניין גדול מבלי להרוס כמה מבנים היסטוריים (כבר ב-1955 ביקשו החברים לבחון את הקמתו של חדר אוכל גדול וחדש. האדריכל ריכרד קאופמן, שהיה אז בשלהי דרכו המקצועית ונפטר זמן קצר לאחר מכן, בחר אתר שדרש עקירה של עצים רבים, הגיש סקיצות, אך הפרויקט לא התממש).

המוקד החדש שבמרכזו הוקם חדר האוכל השלישי נבחר מדרום לאזור שהיה מיושב עד אז בקיבוץ. היה זה כיוון ההתפתחות של הקיבוץ בשנות ה-60, לאחר ששאר כיווני ההתפתחות נבלמו – מצפון כביש 90 ונהר הירדן הגבילו ולכן נותר להתפתח לכיוון דרום. שכונת "בתי אפרתי" שהורכבה מבתי מגורים דו-קומתיים כבר התפתחה לדרום ואליה הצטרף חדר האוכל. אחריהם הוקמו שכונות נוספות מדרום, שכמו "שכונת בתי אפרתי" שנקראה על שמו של האדריכל אירה אפרתי, נקראו אף הן על שמם של האדריכלים שתכננו אותן – "שכונת דב קלי" (אדריכל חיפאי שתכנן לדגניה), "שכונת משה ברק" ו"שכונת סוני וינר" (שנקראו על שמם של אדריכלים שהיו חברים באותה עת בדגניה). בנוסף לחדר האוכל הוחלט להקים במוקד החדש גם את מרכז הספורט עם בריכת שחייה גדולה שתכנן האדריכל צבי לישר, שידוע בעיקר כמתכנן הגבהת כיכר דיזנגוף.

המיקום החדש של חדר האוכל איפשר גישה נוחה מהכביש הראשי וכן איפשר לפתח חצר לוגיסטית רחבה בצמוד למטבח. בחזית הבניין ניתן היה לקבוע מדשאה גדולה בשטח של 5.5 דונם, שבהמשך זכתה לתוספת בצורת גן בשטח של 3.5 דונם. המדשאה הגדולה איפשרה ליצור ציר ירוק החוצה את דגניה, משטחה הוותיק ועד לקצה שטחה החדש, ולכוון את מבט הסועדים באולם האוכל אל נוף פנורמי של מורדות הרי הגליל שממערב.

לתכנון הבניין נמנעו בדגניה מלהזמין באופן טבעי את אחד מאדריכלי המחלקה לתכנון של התנועה, אלא העדיפו לפנות לאדריכל ליאון שרמן – אדריכל עצמאי מתל אביב שהתמחה בתכנון מטבחים וחדרי אוכל.

"בסופו של דבר, מספר חדרי אוכל שתוכננו על ידי מתכננים שלא היו ממחלקות התכנון של הקיבוצים היה יחסית קטן", מתייחס האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק ומבכירי המחלקה לתכנון של התק"מ לעובדה שבדגניה בחרו אדריכל שלא מהמערכת. "הפנייה לאדריכלים השונים באה בדרך כלל מתוך היכרות אישית של מרכז בניין או חבר במזכירות. במקרה של שרמן, מומחיותו בתכנון מטבחים בוודאי השפיעה, אם כי מתכנני מטבחים בשתי המחלקות לא היו פחות מקצועיים".

.

שרמן נולד ב-1920 בצרפת. בשנת 1940 היגר לארץ, והתגייס לפלמ"ח בשנת 1942. הוא שובץ בפלוגה ב' ובמהלך שירותו יצא לקורס מפקדי כיתה ולקורס קציני קשר. בשנת 1944 יצא ל"רזרבה" (מילואים) והחל ללמוד ארכיטקטורה בטכניון. עם תחילת מלחמת העצמאות גויס שוב, והתמנה לתפקיד קצין הקשר של חטיבת הנגב. במסגרת תפקידו השתתף בכל קרבות החטיבה בחזית הדרום. לאחר המלחמה השתחרר, ויצא להשלים את לימודיו בטכניון.

עם סיום לימודיו פתח משרד אדריכלים בתל אביב, שפעל יובל שנים והתמחה בעיקר בתכנון מטבחים וחדרי אוכל. רבים מהם תוכננו בבסיסי צה"ל (למשל בבה"ד 1, בה"ד 21, פלמחים ונבטים) ובתחנות משטרה, אך גם בבתי מלון (למשל לגונה, המלך שלמה, אביה סונסטה ואורכידאה), אולמות שמחות, מוסדות וקיבוצים. כאן כתבתי על חדרי האוכל שתכנן בקיבוץ שלוחות ובקיבוץ משאבי שדה. חוץ מאלה תכנן גם בקיבוצים סעד וטירת צבי. בשנת 2000 בהיותו בן 80 סגר את משרדו, אך המשיך ללוות פרויקטים במשותף עם אסתר גלפנד, שרטטת שליוותה אותו מאז 1969 (גלפנד היא זו שסיפקה לי את המידע אודות שרמן ועל כך אני מודה לה). ב-2007 נפטר.

.

שרמן תכנן את חדר האוכל החדש כמבנה תיבתי פשוט המתנשא מעל לקומת עמודים, בחלקה מפולשת ופתוחה ובחלקה סגורה ומשמשת למבואה. אולם האוכל התאפיין ברצף של חלונות גבוהים שפנו אל הנוף, תוך תשומת לב לריצוף שבו שולבו פסים שסייעו רבות בסידור השולחנות, אך גם תרמו לעיצוב האולם הגדול. דפנות האולם שבהם לא נקבעו חלונות רחבים צופו בסרגלי עץ צפופים שהיוו פתרון אקוסטי וגם העניקו אווירה יותר ביתית.

את פיתוח הנוף שבסביבת חדר האוכל עיצבה ככל הנראה אדריכלית הנוף רות אניס. בהמשך בכל מקרה נערכו שינויים ופיתוח הנוף נערך מחדש בידי אדריכל הגנים אריק ארמוני. "הוא תכנן את הרחבה המרוצפת מתחת לחדר האוכל ובסביבותיו,  בעיקר לכוון החזית המערבית כולל הבריכות הריבועיות המחופות באריחי קוטו בזהות לפס האריחים המחפים את קירות חדר האוכל שמתחת לחלונות", מספרת האדריכלית רוני פלמוני. והיא מוסיפה ומספרת על ארמוני: "בתקופה שגר במגדל ערך ארמוני, שהיה גם אביה של הזמרת דפנה ארמוני, תכניות נוף גם באתרים נוספים בדגניה בעיקר באתר הטנק ועבד בשיתוף פעולה עם עובד פלמוני – האחראי על הנוי. אריק היה שנים רבות אדריכל הנוף של חיפה ואף תכנן את ככר רמב"ם ברמת גן ועבודות רבות בטבריה".

ב-1966 הושלמה הבנייה וחדר האוכל שבחלקו הצפוני של הקיבוץ נעזב והחברים עברו לסעוד במרכז החדש.

.

1973: מבנה חדר האוכל השלישי הורכב מגוש תיבתי הנשען על קומת עמודים שבחלקה נותרה מפולשת. רצף של חלונות רחבים פנה אל הנוף של מורדות הרי הגליל שממערב לדגניה (ארכיון דגניה א')

.

שנות ה-70: תאי הדואר בקומת הקרקע (ארכיון דגניה א')

.

סוף שנות ה-60: השולחנות ערוכים לקראת ארוחה חגיגית (ארכיון דגניה א')

.

שנות ה-70: ריצוף האולם שילב פסים שסייעו לסידור השולחנות והמעברים וכם הוסיפו חן לאולם הגדול. מעל לחלונות הקטנים יחסית שבעורף נתלו צלחות קרמיקה שאותן יצרה אמנית הקרמיקה יוכבד מרקס, ילידת הקיבוץ שמאוחר יותר שילבה קיר קרמיקה גדול בחדר המדרגות של הבניין המורחב (ארכיון דגניה א')

.

שנות ה-70: בדופן האולם שולבו סרגלי עץ שנועדו לפתור את בעיית האקוסטיקה שנוצרה באולם הגדול וכן להעניק לו מעת חמימות (ארכיון דגניה א')

.

תחילת שנות ה-80: ריקודים באולם (ארכיון דגניה א')

.

תחילת שנות ה-70: מקהלה בחדר האוכל (ארכיון דגניה א')

.

ריקודים (ארכיון דגניה א')

.

פינת הסבה (ארכיון דגניה א')

.

.

(2)

לא חלפו אפילו 20 שנה וכבר נדרש היה להרחיב את חדר האוכל באגף נוסף שנחנך ב-1983. באופן זה לא רק הוכפל שטחו של אולם האכילה שבקומה עליונה, אלא גם המבואה עם שטחי השירות שבקומת הקרקע גדלו באופן משמעותי.

שוב, הוזמן האדריכל ליאון שרמן אל דגניה א' להרחיב את הבניין שתכנן בעבר. הפתרון האדריכלי שהציע והתקבל היה לפרוץ את צורת התיבה. לצורך כך האגף החדש הוקם בזוית לזה הותיק ובנוסף בחזיתו יצר דירוג – דומה לזה שעשה גם בחדר האוכל של קיבוץ שלוחות, שאותו תכנן שנים אחדות קודם לכן. חדר מדרגות חדש וגדול הוקם במקום זה הישן שבוטל. העיצוב הכללי נשמר כפי שהיה ובא לידי ביטוי בעיצוב הריצוף והדפנות המחופות בעץ. תקרת האולמות עוצבה מחדש ושולבה בה תאורה המתאימה לאולם אכילה, כזו שאינה מטילה צל ולכן גופי התאורה עוצבו באלכסון לסידור הישיבה.

שטח המבואה גדל ונוצר שטח ענק שלא ניתן לעשות בו כלל שימוש. כך גם התקרה הנמוכה שבקומת הקרקע תוכננה בפרופורציות שאינן מתאימות לשטחו, ומאז ועד היום נותר האולם הגדול ריק וקשה לתחזוקה. במבואה אין כלל מוקד, וגם המדרגות שנקבעו בקצה אינן בולטות במיוחד. עם זאת, יצר האדריכל ספסל בנוי לאורך הדופן המערבית הפנימית שאותה הוא זיגג והעניק מבט פתוח אל הדשא הגדול והנוף, דומה לזה שמתקבל גם בקומה העליונה.

אחד החידושים בבניין המורחב היה בתחום הריהוט. את מקומם של השולחנות הוכסאות הישנים החליפו שולחנות חדשים שתוכננו במיוחד לחדרי אוכל גדולים. בשולחנות שולבו לפחות שני חידושים – בתחתית הרגליים שולבו גלגיליות קטנות שאיפשרו להזיז את השולחנות ביתר קלות. מתחת למשטח השולחן הותקנו פסי מתכת נסתרים שעוצבו לצורך קליטת מושבי הכסאות, באופן שבו הכסאות מרחפים מעל לרצפה וניתן לשטוף אותה ללא הפרעה.

.

1986: חדר האוכל ערוך לארוחה חגיגית לאחר הרחבתו (ארכיון דגניה א')

.

.

(3)

שילוב אמנות באדריכלות בוצע בחדר המדרגות. אמנית הקרמיקה יוכבד מרקס (וינר), ילידת הקיבוץ (1927) עזבה עוד בשנות ה-50 לבאר שבע לאחר שוותיקי הקיבוץ סרבו לאפשר לה הלקים סטודיו לקרמיקה בדגניה ובבאר שבע היא מימשה את סטודיו. עם זאת נשמר הקשר עימה והיא הוזמנה לשלב בבניין קיר קרמיקה. כבר בחדר האוכל בשנות ה-60 הוזמנו ממנה צלחות קרמיקה גדולות שהותקנו מעל לחלונות. כעת הוזמנה עוד בשלב הבנייה להקים קיר שייוחד לחדר האוכל של דגניה.

"פנו אלי שרוליק בן יעקב ובנצי וינר שהיו אחראים על הבנייה, לא היה לי קשר עם האדריכל, והם הציעו לי לעשות קיר קרמיקה בכניסה", נזכרת מרקס. "הגעתי לבניין עוד בזמן הבנייה וראיתי שבין שתי דלתות הכניסה יש קיר גדול וכבר התחלתי לתכנן בראש משהו זורם ושוטף. אחרי כמה זמן באתי שוב לדגניה והלכתי עם בנצי לחדר האוכל שהיה כבר גמור, אבל בנצי אמר לי שהכוונה שלהם שאעשה קיר מאחורי המדרגות ולא בין הכניסות ששם הם תכננו את לוחות המודעות.

.

יוכבד מרקס עזבה לבאר שבע שם הקימה ב-1958 סטודיו במשותף עם הקרמיקאית יהודית מאיר

.

.

"כשראיתי את המדרגות חשבתי לעצמי – מה אני יכולה לעשות בחור הזה. בהתחלה חשבתי לסרב, אבל דגניה היא המקום שנולדתי בו ולא ראיתי מקום לסרב, אז 'שברתי את הראש'. בא לי רעיון להשתלב בריתמוס של המדרגות ושיניתי את כל התכנית. מכל הילדות שלי בעמק הירדן אני זוכרת את הסגירה של ההרים מכל הכיוונים וגם הכנרת, ההיפך ממה שמצאתי בבאר שבע שאליה הגעתי בפעם הראשונה ב-1950. אז בקיר מצד אחד עשיתי את המלבנים בטורקיז עם גלזורה ומצד שני עשיתי את הנופים שהם החלק העיקרי ובחלק הזה לא השתמשתי בגלזורה.

מרקס יצרה כמה קירות קרמיקה גדולים לאורך דרכה. בסמוך לדגניה יצרה בכניסה לבית הספר התיכון בית-ירח עבודה המתייחסת לירדן בהשראת שורה משיר מאת חברתה לספסל הלימודים וחברתה הקרובה – נעמי שמר. בבאר שבע הקימה את מרבית הקירות שיצרה אך כולם נהרסו וכיום לא נותר מהם זכר – בבר של מלון נאות מדבר, בסניף בנק הפועלים בעיר העתיקה וכן בשני בתי-הקפה הראשונים שהוקמו בעיר. החל משנות ה-60, בעקבות קשר שאותו רקמה הברונית בת-שבע דה-רוטשילד עם מעצבת הפנים דורה גד, הוזמנה מרקס לשלב את עבודותיה במבנים שאותם עיצבה גד – כמו משכן הכנסת, מלון הילטון תל אביב ומלון הילטון ירושלים.

.

רוקדות בחדר האוכל (ארכיון דגניה א')

.

(ארכיון דגניה א')

.

.

(4)

בהעדר אולם תרבות גדול בדגניה, כזה שיכול לכנס אליו מאות חברים, שימש חדר האוכל לא רק לקיום ארוחות ואסיפות חברים, אלא גם למסיבות, חתונות, הקרנת סרטים ומופעים. רבים מהזמרים הישראלים הופיעו כאן בחדר האוכל, בהם חווה אלברשטיין, יהודית רביץ וכמובן שירה בציבור בניצוחה של שרה'לה שרון, חברת קיבוץ אשדות יעקב איחוד הסמוך.

אלא שהשינויים באורחות החיים לא היטיבו עם חדר האוכל. בשנות ה-90 רבים מחברי הקיבוץ הדירו את רגליהם מהארוחות. "מזה זמן רב שארוחת הערב בחדר האוכל הינה שרות שנהנים ממנו חברים מועטים", נכתב בפתח הצעת המזכירות לביטול ארוחת הערב שפורסמה ביולי 1995. "עיקר הבאים לחדר האוכל הינם תושבים זמניים אשר לא ניתנה להם חלופה לארוחת ערב המוגשת בחדר האוכל. דומה שעיקר ציבור החברים בדגניה בחר לאכול בבית". לאחר מכן בוטלה גם ארוחת הבוקר.

.

גם משחקים בכדור בחדר האוכל (ארכיון דגניה א')

.

.

סיבה נוספת שהובילה לצמצום ולבסוף להפסקת פעילות חדר האוכל היתה מכירתו של המפעל של דגניה – טולגל לייצור משורים, מקדחים ומתאמים לתעשיית הבנייה. המפעל שנוסד ב-1968 היה נחשב למפעל רווחי במשך שנים וב-1980, למשל, היווה המפעל 75% מהמחזור וההכנסה השנתית של דגניה. בסופו של דבר נמכר המפעל והרווחיות של הקופה המשותפת צנחה, מהלך שפגע גם הוא קשות בתמיכת הקהילה במפעלים המשותפים.

בשיאו השתתפו בליל הסדר בדגניה קרוב ל-1,000 משתתפים. ב-2008 נערך כאן סדר פסח אחרון, אך ארוחת הצהריים המשיכה להתקיים עד הקורונה. עד שגם היא בוטלה. "היתה מלחמה גדולה", מספרת רוני פלמוני, חברת הקיבוץ. "חברים רצו להשאיר את המוסד הזה, הוא סמל. אבל הוא גם סמל לדעיכה של הקיבוץ ולהתפוררות של היחד".

סעודה אחרונה נערכה בחדר האוכל לפני חצי שנה. השתתפו בה רק בודדים, כ-15 חברים. לארוחה הרגילה הוסיפו עוגה וגם יין ומסורת של 112 שנים הסתיימה. כעת חדר האוכל דומם וריק.

"מי ידע, מי תאר לעצמו, אם היית אומר לי שיסגרו את חדר האוכל לא הייתי מאמינה לך. כל מיני גופים שלא הייתי מאמינה שיעלמו אז הם נעלמו", מגיבה שרה חיים, בת הקיבוץ, כשאני שואל אותה על המאמץ הגדול בהרחבת חדר האוכל שנחנך ב-1986 וזמן קצר לאחר מכן כבר החלה פעילותו להדלדל עד לחיסולו הסופי. אך היא אופטימית: "להרגשתי חדר האוכל עוד יחזור וזה עניין של זמן". האופטימיות הזו נשענת על העובדה כי בדגניה נקלטו בשנים האחרונות משפחות צעירות רבות, ולפי חיים חדר האוכל יכול להיתגלות גם אם במתוכנת שונה מזו הידועה והמוכרת כפתרון נוח דווקא למשפחות הצעירות.

מה מתוכנן? בדגניה טרם הגיעו להחלטה סופית. הרעיון הכללי הוא שאגף המטבח יפוצל לחדרים ויושכר לעסקים שונים. אולם האוכל הגדול יפוצל לשניים – חלק אחד יושכר גם הוא, וחלק שני יישאר כאולם לשירות הקהילה המקומית. בינתיים הקומה העליונה בבניין ריקה ולא בשימוש, למעט שיחות קיבוץ שנערכות באולם.

.

זו הרשימה הרביעית על אדריכלות בקבוצת דגניה א'. עד עתה כתבתי על:

בית הילדים הראשון בקיבוצים

בית גורדון

וחדר האוכל השני שאותו תכנן האדריכל לאופולד קרקואר והוסב לבית כנסת.

.

מחצית משטח האולם מלאה עדיין בשולחנות וכסאות ונראה שהחברים רק יצאו ועוד מעט ישובו

.

על הקיר תלויים ציורים שמשקפים את האוטופיה

.

הפסים בריצוף סייעו בארגון השולחנות וגם מנעו ריצוף אחיד וחד-גוני

.

פסי התאורה נקבעו באלכסון לשולחנות כדי למנוע הצללה של הסועדים על השולחנות

.

השולחנות תוכננו במיוחד לחדרי אוכל בקיבוצים – בקצה התחתון של הרגליים נקבעו גלגיליות זעירות שהקלו את הגרירה. מתחת למשטח שולבו פסי מתכת שיודעים לקלוט את מושבי הכסאות וכך כשהכסאות מרחפים מעל לרצפה ניתן לשטוף אותה ללא הפרעה

.

נוף הקיבוץ וברקע הרי הגליל נשקפים מהחלונות

.

כשר

.

את המנורה הוותיקה הזו נהגו החברים להדליק בחדר האוכל במשך עשרות רבות של שנים, אפילו עוד בחדר האוכל הישן

.

המנורה בימים יפים יותר (ארכיון דגניה א')

.

אזור מכונת הכלים (משמאל, הפתחים נחסמו)

.

עמדת הקופה נגררה למטבח

.

המטבח שומם וחלק מהציוד כבר נעלם

.

הכלים יחכו

★

המלצה לתערוכה

בגלריה עינגע (בר יוחאי 7, תל אביב) אופיר בגון מציג עד לסוף החודש קבוצה של ציורי שמן המתארים נוף בקיבוץ. בציוריו מתאר בגון את מרכז הקיבוץ ואת שוליו, נופים שבהם אני חולף לא פעם ומייצגים היטב את ההווה. הציורים ריאליסטים, מעט מאד דמויות מופיעות בהן (גם כשאני משוטט בקיבוצים אני בקושי נתקל באנשים). חדר האוכל ריק מאנשים ומרהיטים ונראה נטוש. השטחים הפתוחים הם העיקר בעוד שהבינוי הוא החלק המשני. בגון מתבונן במבנים העטופים בצמחייה המוריקה, כשבנוף הרחוק בולט רכס הרים צהבהב.

גם אם הוא לא התכוון, קשה לפספס את המבנים שאותם צייר במדויק ותוכננו בידי האדריכלים שמואל מסטצ'קין ומנחם באר. טרם הסתובבתי בקיבוץ יפעת, הקיבוץ שבו גדל בגון ושנופיו מתוארים בציורים, אך בעתיד יהיה מעניין להתרשם ממבנים אלה במציאות.

.

★

תודה ליוכבד מרקס (וינר), אדריכלית רוני פלמוני, שרה חיים, יעל הרן, בנימין יסעור (בנג'ילה), אדריכל פרדי כהנא ואדריכל ויטוריו קורינלדי

★

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

מסדה (דב גלט)

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

גלאון (חיליק ערד)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

ברקאי (אברהם ארליק)

תל קציר (אילן בר אילן)

משמר דוד (אריך ראש)

ניר אליהו (שמשון הלר)

דברת (מרדכי זברודסקי)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

דגניה א' (לאופולד קרקואר)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

יד-מרדכי (שמואל מסטצ'קין)

עין הנצי"ב (נעמי יודקובסקי)

שער הגולן (שמואל מסטצ'קין)

כפר מסריק (מוניו גיתאי-וינרויב)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

כפר גליקסון (מרדכי זברודסקי, אמנון לוי)

חפצי-בה (ריכארד קאופמן ועירא אפרתי)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

מגן (שמאול מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

שער העמקים (יוסף אילדמן, מנחם באר, דן פלג)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בחן ושוב כאן (אריך ראש)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★

שיר לסיום:

.

★