סיבוב בספרייה בתיכון אוהל-שם בתכנון נילי פורטוגלי

במשך לא יותר מ-15 שנה זכתה האדריכלית נילי פורטוגלי ליצור קבוצה של מבנים על פי גישתה הייחודית לתכנון ועיצוב. ישנם בסך הכל שני אדריכלים בישראל שגישתם היא מובהקת, כאלה שחותם-ידם הוא ייחודי להם וכל יצירה שיצרו מזוהה איתם באופן מיידי. הראשונה היא האדריכלית עדה כרמי מלמד והשנייה היא פורטוגלי. בעבודות שתכננו השתיים ניתן למצוא "עיצוב כולל", כזה שבו הן אחראיות לא רק לתכנון המבנה, אלא גם לעיצוב הפנים. היקף העבודות של כרמי מלמד רחב, גדול, מגוון ומשמעותי יותר, אלא שבמקרה של פורטוגלי העיצוב כולל פרטי ריהוט כמו ארונות וכסאות, וכן גופי תאורה ושילוט.

מרכז למוסיקה וספרייה ע"ש פילציה בלומנטל בכיכר ביאליק בתל אביב הוא עבודתה המפורסמת והגדולה ביותר של פורטוגלי, כשבמקביל לבניין זה תכננה ספרייה בתיכון אוהל-שם שברחוב סמדר 39 ברמת גן שנחנכה ב-1996. סיבוב בבניין, עם פרוטוגלי, מגלה כי למרות שחלף חצי יובל שנים, נותר הבניין והעיצוב כמעט בדיוק כפי שהיה בעת חנוכתו.

ועל כך ברשימה זו.

.

1996

.

מבנה הספרייה הוקם לצד השביל המרכזי המקשר בין שער הכניסה ובין הבניין הראשי

.

רחבה מרוצפת כולה באבן בהריה שעוצבה בידי האדריכלית מובילה אל הבניין, כשגם המסד והמדרגות מחופים באבן

.

ב-1973 חזרה האדריכלית נילי פורטוגלי מלימודים ב-AA בלונדון. יצירת הביכורים שלה היתה חידוש והרחבת דירת מגוריו של הסופר דוד שיץ בשכונת בקעה בירושלים (שעליה כתבתי כאן). היא פנתה לעבוד במסגרת משרד השיכון, לכן כאדריכלית עצמאית רק בתחילת שנות ה-90 החלו תכנוניה להתממש. עד לאמצע העשור הבא נגעה בתחומים רבים – תרבות, רווחה, הנצחה ודת ובעיקר מגורים כשאת אלה היא מימשה בכפר, בקיבוץ ובעיר, וילות ובתי דירות.

מרכז לקשיש ע"ש גולדה ויהודה צוקר ברחוב רש"י בתל אביב שאותו תכננה ובנייתו הושלמה ב-1988, הוא שהעניק לה לראשונה פרסום והערכה. בפרויקט זה היה גאה במיוחד שלמה להט (צ'יץ'), ראש עיריית תל אביב ויו"ר קרן תל אביב, שגייסה את התקציב להקמת הפרויקט וליוותה אותו. לימים הודה להט כי "עבודותיה בתל אביב-יפו אהובות עלי מאד. נילי פורטוגלי ידעה לשלב בעבודות אלו את רוח העיר". עם השלמת הפרויקט, הזמין להט את צבי בר, בשעתו ראש עיריית רמת גן לסיור בבניין. "הוא התלהב ולא היה יותר מפרגן ממנו", נזכרת פורטוגלי. בעקבות הסיור בחר בר להזמין את פורטוגלי לתכנן בעירו את בניין הספרייה בתיכון אוהל-שם, שלהקמתו הוא הצליח לגייס תרומה.

את התרומה גייס בר מבני הזוג ארתור ותרזה בראונר. ארתור היה מפיק קולנוע יהודי-גרמני מצליח שרבים מהסרטים שהפיק עסקו בשואה. בין השאר השתתף בהפקת הסרט "הגן של פינצי קונטיני" שזכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (1972), וכן הפיק את הסרט "אירופה אירופה" שזכה בפרס גלובוס הזהב (1990). בראונר היה נדל"ניסט מצליח שכיכב לא מעט במדורי הנדל"ן הודות לעסקאות מניבות שבהן היה מעורב, והקשר ההדוק שלו עם הארץ הוליד את התרומה להקמת הספרייה בתיכון אוהל-שם ברמת גן. הוא נפטר ב-2019 בגיל 100.

בתכנון הספרייה בראונר לא היה מעורב, למרות שסיבוב בה מגלה שעיצובה הוא קולנועי למדי. לעומתו, צבי בר היה מעורב באופן מוחלט. "בתהליך הבנייה יש מפקח ויש קבלן, וכשהייתי באה לאתר במהלך הבנייה ורואה דברים שלא היו בסדר אז הייתי פונה ישירות לצבי בר והוא היה מטפל מיד", נזכרת פורטוגלי בלקוח הקשוב שעמד לרשותה. "למשל כשראיתי שחיפו לא נכון את השירותים בחרסינות, באתי אליו והוא הורה לפרק את החרסינות ולבצע את העבודה כפי שתכננתי". הקשר בין האדריכלית לראש העירייה הוביל להזמנה של שתי עבודות תכנון נוספות – ספרייה עירונית בשכונת מרום נווה והרחבת בניין העירייה הקיים, אך אלה לא התממשו.

.

.

המגרש שעמד לרשותה של פורטוגלי בחצר בית הספר היה בין הגדר הפונה לרחוב ובין בניין בית הספר הוותיק (לימים הוקם בשטח שנותר אולם ספורט בתכנון האדריכל ברק צפור). במגרש זה זיהתה האדריכלית שתי שורות של עצי פיקוס שאותם היא בחרה לשמור ולהתבסס על קיומם בתכנון. "הסיבה שעשיתי את הספרייה במבנה מוארך, היא שתי שורות העצים הקיימות שמצאתי משני צדי המגרש", מספרת פורטוגלי. סיבה נוספת שהובילה את האדריכלית לבחור בצורת המלבן המוארך, היה הרצון לאפשר לתאורה טבעית לחדור פנימה ולהאיר את מרבית שטח הספרייה, מהלך שלא יתכן במבנה ריבועי ועמוק שהחדרת אור טבעי אל מרכזו הוא מהלך מסובך.

שורות עצי פיקוס אלה השפיעו גם על קביעת ופתחי החלונות ואף על הצבע השולט בבניין: "החלטתי לצבוע את הבניין בצבע השלכת. באתי אל צבי בר עם חופן עלים ואמרתי לו 'צבי – זה הצבע של הבניין'". גם קירות הפנים של הספרייה נצבעו בגוון דומה, אלה שהם זכו בטקסטורה מסוג מולטי-דקור, בטקסטורה חלקה ונעימה למגע. את פתחי החלונות קבעה האדריכלית בהתאם לעצים, כשמכל אחד מהם ניבט אחד מהעצים.

.

פורטוגלי מציגה את המקור לגוון הבניין

.

בחזיתות הצד הדגישה האדריכלית הד לחלוקה של החדרים הפנימיים, כשמיקום החלונות נקבע על פי העצים שהיו כבר בחצר ולאורך גדר בית הספר

.

הבניין בנוי על במה המוגבהת מעל לקרקע במעין במה ומחופה באבן בהירה. פורטוגלי השתמשה באבן הזו גם לצורך ריצוף הרחבה הגדולה הנפרסת בחזית הבניין ומקשרת בין השביל המרכזי המחבר בין שער בית הספר ובין הבניין המרכזי הוותיק.

מדרגות רחבות וחגיגיות, שגם הן מחופות באותה האבן, מובילות אל מבואה פתוחה שבמרכזה פתח הכניסה לספרייה. פורטוגלי: "אלה מדרגות כמו באופרה של פריס או בבנייני ציבור, מקום שאנשים יכולים לשבת עליהם ולצפות על כל הפעילות".

.

חזית הבניין הראשית סימטרית ובמרכזה הכניסה הראשית. העיצוב של פורטוגלי נראה כמו בניין שהיה פה תמיד, אבל הכל חדש ומתבסס על גישת הדפוסים המקושרים זה לזה שאותה הגה האדריכל האנגלי כריסטופר אלכסנדר

.

האדריכלית נילי פורטוגלי יורדת במדרגות הכניסה. בחזיתות הבניין כמו גם בפנים השתמשה האדריכלית בגוון צהוב שמהדהד את גוון העלים הנושרים מהעצים המקיפים את הבניין. 

.

לאחר הרחבה ולאחר המדרגות חוצים מבואה חיצונית המעוצבת כמו מרפסת רחבה שממנה ניתן להשקיף אל חצר בית הספר. הריצוף מעוצב כמו שטיח באמצעות פסים בגוון אדום-יין, גוון שחוזר ומופיע גם בעיצוב הפנים של הספרייה

.

יש כאן לא פחות משלוש מבואות לבניין – חיצונית פתוחה, פנימית סגורה ופנימית נוספת הפתוחה אל אולם העיון; "הרעיון היה לייצר מבואה, להבדיל בין קודש לחול, מקום שאפשר לצאת אליו עם ספר ולשבת על ספסל".

פרטי הריהוט המקוריים עוצבו כולם על ידי פורטוגלי במשרדה. בתקציב שהועמד לרשותה היא פנתה אל בעלי מלאכה מיומנים שייצרו על פי עיצוביה ארונות, כסאות, כורסאות, שולחנות, מנורות ואפילו את לוחות התקרה האקוסטית.

"כשתכננתי את הספרייה אז היו כאלה שאמרו לי שילדי תיכון הם אגרסיביים, ולכן צריך להשתמש בחומרים חזקים ועמידים, רהיטי ברזל, כאלה שלא ניתן יהיה לחרוט בהם או לעשות עליהם גרפיטי", מספרת פורטוגלי כשהיא מתייחסת לעיצוב המוקפד והמושקע של הריהוט. "אני חשבתי את ההיפך ואמרתי שאם נעשה מקום נעים אז ישמרו עליו. חלפו 25 שנה ואני בהלם עד כמה הכל נשמר. אין גרפיטי, הכל נראה כמו חדש. התזה שלי הוכיחה את עצמה – אנשים מכבדים כשהם מרגישים שיש מה לכבד".

אולם העיון מורכב בעיקרו מארבעה אגפים הפתוחים זה לזה. אגף מרכזי שבלבו עמדת הספרניות, שממנה ניתן להשקיף כמעט על כל חלקי הספרייה. משני צדיו אגפים המחולקים בעצמם לשלושה חדרים פתוחים, כשבכל חדר הוצבו ארונות ספרים המושלבים בקירות ובמרכזם שולחן מוקף בכסאות. באופן זה ניתן להגדיר כל אחד מהחדרים לנושא אחר – גיאוגרפיה, מקרא, מדע, מתמטיקה וכו'. כך נמנעה האדריכלית מליצור אולם אחד גדול וסתמי עם ארונות מדפים שחוסמים את המבט ונמנעים מיצירת מקום.

.

תכנית וחתך הספרייה (באדיבות נילי פורטוגלי)

.

שטיח לבן מכסה את רצפת אולם העיון ובריהוט שולטים צבעי עץ טבעי ואדום-יין. האגף הרביעי נמצא בקצה והוא יועד לעיון בכתבי-עת ולהאזנה למוסיקה, בתקופה שבה היה נדרש דיסק כדי לשמוע את היצירה המבוקשת. הדיסקים נשמרו במגרות מיוחדים בהיקף החדר ובמרכז אורגנו כורסאות ולצדם עמודים עם חיבורים לאוזניות. אגף זה מעוצב באופן אינטימי יותר ובו גם תמצאו שטיח בגוון אדמדם.

.

1996: חדר האזנה למוסיקה לפני אכלוסו. דלתות הזכוכית מקשרת לחדר המחשבים (צילום: רמי ארנולד, באדיבות נילי פורטוגלי)

.

האולם האחרון שמצוי בקצה הספרייה הוא חדר מחשבים. חלק זה נפרד משאר חדרי הספרייה במחיצה של עץ וזכוכית. בחודשים האחרונים שימש החדר ללימודי משלחת תלמידים מארה"ב ולכן עדיין מצויים בו שולחנות וכסאות ששימשו את כתת האורחים.

בשונה מעבודותיה האחרות, בספרייה ניתן למצוא איפוק מסוים. אין כאן את הפרטים הזעירים שבהם השקיעה בעבודות אחרות, כאלה שהגיעו עד לרמת סגירת הבורג המעוצב. עם זאת, נשמרה כאן גישתה התכנונית על בסיס של דפוסים עם מערכות יחסים המרכיבים תפיסה הוליסטית, כזו המשוחררת מאופנה וממכניות פרגמטית ולמעשה יוצאת נגד המודרניזם. בעבודתה ניתן למצוא עיסוק במונחים כמו רגש, מושג, צמיחה, שלמות, טבע אנושי, חוויה. לכן, לא לחינם בניין הספרייה כמו שאר המבנים שתכננה, נראה כמו מבנה ותיק שעמד פה תמיד ולא בניין חדש שנבנה על מגרש רק ב-1996.

.

את בניין הספרייה תרמו בני הזוג ארתור ותרזה בראונר. ארתור היה מפיק קולנוע יהודי-גרמני וגם נדל"ניסט

.

הספרייה פתוחה לתלמידי התיכון מהשעה שמונה בבוקר ועד לשעות אחר הצהריים. היא משמשת לעיון, לימוד, מפגש ומשחק. בספרייה נערכות פעילויות נוספות של בית הספר כמו מסיבות סיום, מפגשים של מנהלים ומורים, ימי הורים ועוד מפגשים שונים כמו "זיכרון בסלון" שנערך ביום הזיכרון האחרון.

הספרייה ממשיכה לפעול בדומה למתכונת המקורית שעל בסיסה תוכננה ולכן תמצאו בה רק ספרים וכתבי-עת מודפסים כשהאוסף מונה כ-30 אלף פריטים. אך נראה כי כבר בקרוב תעבור הספרייה מהפך ותעבור לדיגיטל. לאחרונה נרכשו משחקי קופסה (שח-מט הוא המבוקש ביותר), כאלה שמאפשרים לתלמידים לשחק במקום. את הספרייה מצאתי לא רק שמורה, אלא גם נקייה ומתוחזקת היטב בידי צוות מיומן ואוהב שבראשו עומדת הספרנית הראשית רותי גת.

.

1996: האדריכלית נילי פורטוגלי בכניסה לספרייה (צילום: רמי ארנולד, באדיבות נילי פורטוגלי)

.

בעשור הקודם השקיעה נילי פורטוגלי את זמנה ביצירת סרט "ואת הסמטה היא סיידה בתכלת" (2018, ניתן לצפות בסרט כאן), שבמהלכו הציגה את גישתה באמצעות חזרה אל מראות הילדות שאליהם נחשפה בעת שהתארחה אצל סבתה במלון "תל אביב" שאותה ייסדה והפעילה בצפת העתיקה. לאחרונה פרסמה ספר כשמו של הסרט, המשתמש בתמונות מהסרט בליווי חלקים מהתסריט. עם זאת, הושלם בית דירות ייחודי שתכננה ברחוב דבורה הנביאה בצפון תל אביב (ועליו כתבתי כאן).

"אדריכלות פחות מושכת אותי כרגע", מסכמת פורטוגלי כשאני שואל אותה מה הצעד הבא בדרכה. "בכל תחומי העשייה הרב-תחומית שלי בדרך שבה היא נעשית יש יותר מהמשותף מהמפריד. הסרט והכתיבה הם המשך לאדריכלות ולא נפרדים ממנה".

בשנים האחרונות נאבקה פורטוגלי נגד שינויים וכוונות לשנות פרטים שונים שתכננה במרכז למוסיקה וספרייה ע"ש פליציה בלומנטל בתל אביב. מאבקה התגלגל לבית המשפט וזיכה אותה בזכויות היוצרים על חוץ ופנים הבניין. "כשאני רואה מה קורה למבנים שבניתי ואיך באים פקידים ודופקים הכל, אני תוהה על העיוורון ומעדיפה להשקיע בכיוונים אחרים".

.

המבואה מוקפת פתחים שמבעדם ניתן להשקיף על הסביבה 

.

הריצוף מעוצב כמו שטיח וספסלים בנויים מקיפים את המבואה הפתוחה

.

מבעד לחלונות נשקפים עצי החצר ובתי השכונה

.

בין החלונות קבעה האדריכלית לוח המציין את שמה ושנת הבנייה – אדריכלית נילי פורטוגלי 1996

.

רשת מתכת מסוככת על המבואה הפתוחה, אך לא מצליחה ליצור הצללה

.

מבואה פנימית מקבלת את פני הבאים ובמרכזה פתח הכניסה אל אולם הספרייה, כשמשני צדי המבואה ישנו מחסן ולצדו ארוניות איחסון שגם אותם עיצבה האדריכלית. הארוניות שמשמאל הם תוספת מאוחרת שאותן לא עיצבה האדריכלית אך הנגר דאג לשמור על הרעיון המקורי

.

המבואה הפנימית מקשרת גם לחדרי שירותים שהפתח אליהם מודגש בחגיגיות

.

האדריכלית עיצבה גם את הכיתובים בפתח חדרי השירותים

.

במקור הקרמיקה היתה מעוצבת באופן אחר ומושקע יותר. בשלב מסוים היא הוחלפה ללא מעורבות האדריכלית ועם זאת דאגו לשמור על האופי המקורי

.

הכניסה לאולם הספרייה המרכזי היא דרך אולם נוסף שמקשור לחדר שיועד במקור לספנית וצוותה

.

אך כיום מוחסנים בו כסאות שנדרשים לתיקון

.

התקרה האקוסטית מלוחות פח מחורר עוצבה במיוחד על פי הזמנה ותכנון של האדריכלית

.

אולם הספרייה הוא סימטרי ומורכב במרכזו מאגף פתוח וריק יחסית למעט עמדת הספרניות וכמה שולחנות בודדים לעיון. משני צדיו אולמות העיון

.

1996: כמעט ולא השתנה (צילום: רמי ארנולד, באדיבות נילי פורטוגלי)

.

מכל צד אולם עיון המחולק לשלושה תאים

.

גם את גופי התאורה המגוונים עיצבה האדריכלית במיוחד לבניין ואלה יוצרו בידי בעל מלאכה מומחה בדרום תל אביב

.

מבט מעמדת הספרניות אל הכניסה. מושבי הספרניות המקוריים שאותם עיצבה האדריכלית כבר אינם כאן והוחלפו במושבים סטנדרטיים

.

קצב פתחי החלונות נקבע על פי העצים הוותיקים שהיו במגרש ומלווים אותו משני צדיו

.

ראוי להקדיש בספרייה מדף אחד לספרי אדריכלות, כאלה שמתייחסים בין השאר לאדריכלות ברמת גן וגם כאלה שמתייחסים לגישות שונות לאדריכלות. בין אלה יש להזכיר את ספרה של נילי פורטוגלי "תפיסה הוליסטית באדריכלות" (עם עובד, 2011), שבאמצעותו ניתן ללמוד ממקור ראשון על גישתה של האדריכלית. כמו כן, ראוי להביא גם את ספרה האחר שפרסמה פורטוגלי ב-2006 (והוא באנגלית): The Act of Creation and the Spirit of a Place – A Holistic -Phenomenological Approach to Architecture Edition Axel Menges, ובו התייחסה גם לבניין הספרייה שלפנינו.

באמצעות מדף ספרים שכזה ניתנת לתלמידים גם ההזדמנות להכיר את הסביבה שבה הם חיים דרך יצירות שאותם תכננו אדריכלים בכירים שהתגוררו ובנו ברמת גן, כמו אבא אלחנני וצבי הקר. כך גם ניתן להכיר מבנים שזכו לפרסום ארצי ואף בין-לאומי ומצויים בעיר ותוכננו בידי אדריכלים בכירים כמו דניאל ליבסקינד, משה ספדיה, דב כרמי, רם כרמי, אברהם יסקי ושמעון פובזנר, יעקב רכטר ומשה זרחי.

.

כל אחד משני אולמות העיון מחולק לשלושה תאים. כל תא מוקף במדפי ספרים כולל חלון המשקיף אל החוץ ובמרכז שולחן רחב

.

הריהוט עוצב בידי האדריכלית ונשמר לכל אורך השנים

.

השטיח הלבן הצליח לשמור על הגוון המקורי עד לפני שנתיים. עם פרוץ הקורונה הופסק הניקוי הקבוע למשך שנתיים ובעקבות ההזנחה השטיח איבד את איכותו. גם התאורה הוזנחה וחלק מהמנורות לא עובדות

.

בקצה האולם המרכזי מצוי אגף נוסף ובו ספות שבמקור נועדו להאזנה למוסיקה

.

עמודים עם חיבורים לתקשורת ואוזניות יועדו במקור להאזנה למוסיקה כשבהיקף החדר מגרות לאחסנת דיסקים

.

בקצה האולם מעבר אל אולם נוסף ואחרון בספרייה שיועד לחדר מחשבים לשירות הספרייה

.

הספרייה תוכננה באופן שבו ניתן לראות מקצה המבנה ועד הקצה השני, כך שיישמר קשר עין מירבי לכל המבקרים ובמיוחד לספרניות

.

כיתת המחשבים הוסבה לכיתת לימוד זמנית לצורך קבוצת תלמידים מארה"ב שלמדה כאן במשך חודשיים עד לאחרונה

.

זהו

★

תזכורת

אני מזמין אתכם ביום שישי הקרוב בשעה 14:00 לבית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, להשתתף באירוע שארגנתי עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני לכבוד הספר "אחרי המודרניזם – האדריכלות של משה לופנפלד וגיורא גמרמן" (הוצאת אסיה). האירוע מתקיים במסגרת "בתים מבפנים" ובתכנית: הרצאה קצרה על עבודתם של האדריכלים לופנפלד וגמרמן וסיור שתנחה האדריכלית גנית מייזליץ כסיף, מי שתכננה לאחרונה, במסגרת מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים, את שיפוץ וחידוש הבניין. הכניסה חופשית, בואו!

★

רשימות נוספות על רמת גן:

.

הורסים ברמת גן

בית אהרן כהנא הנטוש (יעקב רכטר)

מוזיאון רמת גן בבנייה (אפרת-קובלסקי)

פסל-מזרקה בגן המלך דוד (רודא ריילינגר)

מעונות באוניברסיטת בר אילן (משה ספדיה)

יד לבנים (אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן)

מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית (אפרת-קובלסקי)

מוזיאון רמת גן לקראת סוף הבנייה (אפרת-קובלסקי)

מעונות בשיפוץ באוניברסיטת בר אילן (משה ספדיה)

בניין לחקר הסרטן באוניברסיטת בר אילן (דוד קאסוטו)

מרפאות קופת חולים (זאב רכטר, משה זרחי, יעקב רכטר)

בניין כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת בר אילן (משה ספדיה)

אתר הבנייה של מרכז וואהל באוניברסיטת בר אילן (דניאל ליבסקינד)

בניין מנהלה באוניברסיטת בר אילן (אריה אל-חנני, יגאל אל-חנני, ניסן כנען)

בניין פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן (לואיס קרול ודוד נופר)

הוספיס לחולים סופניים במרכז רפואי שיבא (עדה כרמי-מלמד)

שימור תחנת המשטרה הבריטית (אמנון בר אור וטל גזית)

חידוש ציור הקיר בגן אברהם (שמואל כץ, סטודיו תכלת)

בית דובינר (אלדר שרון, צבי הקר, אלפרד נוימן)

בניין בגין באוניברסיטת בר אילן (דוד נופר)

בית החייל "בית קלימיאן" (אלרואי-חזק)

חידוש כיכר הרב פרדס (נחלת הכלל)

שביל יונתן (רות מעוז ועליזה ברוידא)

חדר שנאים בקריית קריניצי החדשה

הספרייה העירונית (שלמה גלעד)

מגדל אטריום בבנייה (משה צור)

חידוש בית קריניצי (נאור מימר)

בית שגריר בריטניה

מה חדש

★

שיר לסיום:

.

★