סיבוב בשרידי הכפר מיעאר שחוסל ב-1948

השריד היחיד הגלוי לעין שנותר מהכפר הפלסטיני מיעאר שחוסל ב-1948 הוא בית הקברות. למעשה נותרו שני בתי קברות ויש גם בורות מים שנחצבו בסלע וגלי אבנים של בתים הרוסים. מיעאר היה כפר של כ-900 תושבים, במרכז הגליל וכ-15 ק"מ מזרחית לעכו. קיצו של הכפר הגיע במהלך "מבצע דקל", אז גורשו ממנו כל תושביו, כפי שארע בעוד מאות יישובים ברחבי הארץ. חלק מבתי הכפר הוחרבו עם הכיבוש ואלה ששרדו את המלחמה נהרסו לאחר מכן. את הבתים הרסו אך האנשים נותרו ומרביתם מתגוררים ביישובי הסביבה והם אינם שוכחים.

ביום העצמאות האחרון ערכה עמותת זוכרות סיור בין שרידיו של הכפר. זהו ניסיון לסלק את ההדחקה ולחשוף לעין את מה שמסתתר מתחת לעצים המלבלבים. הקק"ל דאגה לשתול יער בעיקר שטחו של הכפר. בחלק משטחו הוקם גם היישוב יעד. בקשתי לבקר ביעד אלא ששער גדול חסם את הכניסה, כמו בבסיס צבאי או כלוב. כשהשער נפתח אז נכנסתי.

ועל כך ברשימה זו.

.

1948

.

הסיור נפתח במקום שבו עמד בית הספר של מיעאר

.

מול היערות – הבתים של הכפר נהרסו ובשטחם נטעה הקק"ל יער שנקרא יער שגב והוא נועד להסתיר ככל הניתן את שרידי הכפר שנחרב

.

בית הקברות הדרומי הוא הקטן מבין השניים ומכיל רק כמה מצבות בודדות ושימש את חמולת טאהא שהיתה אחת משתי החמולות העיקריות שהרכיבו את אוכלוסיית מיעאר

.

המצבה הזו היא המושקעת והשלימה ביותר 

.

לסיור הצטרף תושב יעד שמתנדב לקק"ל וגם שתי ניידות של מג"ב

.

מרכז הכפר של מיעאר היה במרומי הגבעה וכאן גם הוקם המסגד שהיה כפי שמסופר הבניין הראשון שנהרס. כיום לא נותר אף מבנה מבין כ-200 בתי הכפר

.

בית הקברות השני של מיעאר גדול במיוחד ומתפרס על פני ארבעה דונמים, כאן נמנעה הקק"ל מלשתול את עצי האורן שלהם והתירה אותו חשוף

.

.

יום העצמאות הוא יום של שמחה, אך ישנם כאלה שעבורם הוא יום אבל המסמן את האסון שפקד את משפחתם וסביבתם. אלה לא רק שאיבדו את אדמתם, את מעמדם ואת היציבות בכל מישור שהיה מוכר להם עד אותה עת שבה הוקמה מדינת ישראל, אלא עבורם גם החלה מציאות של פליטות. חלקם נפלטו מכאן והתגלגלו ללבנון, ירדן ואף רחוק יותר, חלקם נותרו בתחומי המדינה.

עמותת זוכרות הפיקה ב-2013 את החוברת "זוכרות את מיעאר", המביאה את סיפורו של המקום. ניתן להוריד אותה כאן. את החוברת ערך עמר אלע'בארי שגם הוביל והדריך את הסיור ביום העצמאות. במהלך עשרים השנים האחרונות הפיקה זוכרות עשרות חוברות כאלה לכפרים וערים שהיו והוחרבו, וזו ללא ספק אחת מהתרומות המשמעותיות ביותר של העמותה. החוברת מציגה מידע, מפות, תצלומים ועדויות. כך למשל מסופר בה כי עדות מוקדמת למיעאר נמצאה כבר בכתבים מהמאה ה-13. מיעאר פירושו בערבית הוא מקום חשוף, וכנראה שהשם רמז על הנוף שהיה כאן בעבר.

פריסת הבינוי בכפר היתה בראש הגבעה באופן שבו יוכלו לשלוט על שדותיהם. הבינוי היה צפוף והורכב מבתי אבן וטיט וגם קצת בטון. מרביתם בני קומה אחת ובודדים מהם היו דו-קומתיים. לבד מבתי מגורים, נבנו בכפר מסגד וכן בתי ספר שבהם למדו עד כתה ד' ובנים בלבד. בית הספר הראשון נבנה ב-1888. אחד חדש נבנה ב-1944 בכניסה לכפר והוא בקושי פעל ארבע שנים עד שהמלחמה הפסיקה את פעילותו. פעלו כאן גם כמה מכולות קטנות שמכרו בעיקר מוצרי יסוד כמו סוכר, אורז, קמח וקפה. כל אלה נהרסו ואין להם עוד זכר. חקלאות היה תחום העיסוק העיקרי של התושבים שגידלו דגנים, אך גם זיתים, ירקות ומטעים.

עם פרוץ המלחמה והתקדמות כוחות הצבא, כשהתברר שלא תגיע כל עזרה מ"צבא ההצלה" שהורכב מצבאות ערב, התלקחה במיעאר מחלוקת האם להיכנע ולמסור את הכפר לצבא, או לעזוב ולשוב אליו עם תום המלחמה. "ההחלטה היתה שלא מוסרים את הכפר ליהודים", סיפר אחמד חסין עבד אלהאדי שחאדה בעדות שמופיעה בחוברת שפרסמה זוכרות. "אני זוכר שבאותו יום היו אצל אבא שלי אורחים מכפר מנדא, שתו אצלו קפה, ואחרי שהלכו התחלנו לארוז. אבא שלי אמר לאמי שתשים גם את פינג'אן הקפה. היא אמרה שלא צריך כי מחר בטח חוזרים. אז הוא אמר ואני זוכר זאת, אם נצא מכאן אף אחד לא יחזיר אותנו".

"האנשים היו מפוחדים", העידה אמנה סאלח אלהיבי, מפליטות מיעאר שגם עדותה מופיעה בחוברת של זוכרות. "שמעו שהיהודים שוחטים נשים ואונסים בנות. האנשים פחדו וברחו. שמענו גם על דיר יאסין". כאמלה נאג'י אלהיבי מספרת על המלחמה: "היינו בבית. פתאום שמענו אנשים אומרים שהיהודים באו. הם אונסים נשים. ברחנו מהכפר, אני ובעלי עם אחיו ומשפחתו. נשארנו בהרים. בהתחלה נשארנו על הגבעות מול מיעאר. ראינו איך היהודים פוצצו בתים בכפר והתחלנו לבכות. לא לקחנו כלום מהבית, רק את העדר שלנו".

תושבי מיעאר גורשו ונימלטו מבתיהם במהלך "מבצע דקל" ביולי 1948, בעיצומו של צום הרמדאן. חיילי הצבא רוקנו אותו מאחרוני התושבים ופוצצנו כמה בתים ובהם את המסגד.

זמן קצר לאחר שהאזור נירגע שבו חלק מתושבי מיעאר אל בתיהם. הם הזדרזו לשקם את מה שנפגע, חזרו לעבד את האדמות והתגוררו בבתיהם כשנה, עד ששבו למקום כוחות צבא ופינו אותם שוב, הפעם לתמיד.

.

1945: מיעאר מודגשת באדום במפה שהפיקו הבריטים. הכביש הסמוך לה חיבר את עכו עם סאח'נין וכיום מספרו הוא 805

.

.

על אדמות הכפר שהיו בבעלות תושביו והתפרסו על פני קרוב ל-11 אלף דונם הוקמו היישובים עצמון, מנוף וכן יעד. זה האחרון בשונה משאר היישובים הוקם בחלקו הקטן ממש בשטחו הבנוי של מיעאר. לפני עשרים שנה נערכה תכנית להרחבת יעד, על שטח נוסף של מיעאר, אך צאצאי הכפר, בשיתוף זוכרות וגם תושבים של יעד הגישו התנגדות לתכנית וזו התקבלה בחלקה ויעד לא הורחב לשטח זה אלא לכיוון אחר.

ביער שגב שאותו נטעה הקק"ל בשנות ה-50, בעיקר כדי לכסות ולהסתיר את חורבותיו של הכפר מיעאר, ניתן עדיין למצוא לא מעט שרידים ליישוב שהיה כאן ונמחק לפני 74 שנים. נוכחותם של גלי האבנים ובורות המים כמעט ולא מורגשת והם מכוסים בצמחייה שמסתירה אותם היטב. עם זאת שני בתי הקברות, אחד קטן ושני גדול, גלויים לעין למי שיכנס אל היער. בשני בתי הקברות ניתן לבקר באופן חופשי. הכניסה אליהם היא מחניון יעד, הנמצא במפגש של כביש 805 וכביש הגישה ליעד.

בית הקברות הקטן מצוי ממש בסמוך לכביש הגישה ליעד והוא מכיל מספר מצבות בודדות. שטחו המוגדר כיום אינו עולה על 100 מ"ר. בית הקברות השני גדול יותר ומשתרע כיום על פני ארבעה דונמים מגודרים. בשניהם נמנעה הקק"ל מלטעת את עציה. בימים אלה עשרות בתי קברות של יישובים פלסטיניים בתחומי ישראל מחוסלים לטובת נדל"ן ואין מוחה. כאן הקברים בסופו של דבר מוגנים בין העצים.

גדר רעועה מקיפה את שניהם. הגדר הוקמה כיוזמה משותפת של תושבים ביעד וצאצאי מיעאר. אלא שהגדר נראית יותר כמו כזו של מיכלאת צאן מאשר גדר של בית קברות. לפני כמה שנים הציעה אדריכלית הנוף חנה ליבנה, תושבת יעד, להקים גדר קבועה שתכבד את המקום. היא אפילו הכינה סקיצה נאה, אך הצעתה לא מומשה. גם לא תמצאו כאן שלט המציין את מה שהיה.

מרבית המצבות מורכבות מנדבך בודד של אבנים היוצר צורת מלבן. מצבות בודדות מורכבות משלושה נדבכי אבן המאורגנים בצורה פירמידלית ובשני קצות המשטח העליון נקבעו עמודי אבן קטנים ואנכיים. על המצבות אין כתובות, אך נראה שבני מיעאר יודעים למי כל אחת מהן משויכת. ועדיין מפתיע אותי שהמקום אינו מטופח ומתוחזק. רק על מצבה אחת ישנה כתובת והיא מודגשת בצבע שחור.

.

זו המצבה היחידה שעליה הוסיפו כיתוב. בני המשפחה עמדו וישבו לידה בעת הסיבוב. ברקע מצויות חממות

.

.

בעת הסיבוב ליד אותה מצבה שעליה התנוססה כתובת ניצבו חמישה גברים. נראה שהם המתינו למשתתפים נוספים שיצטרפו אליהם לטקס זיכרון. בכלל בבית הקברות היתה תנועה ערה ולבד ממשתתפי הסיור, נראה שבני מיעאר באו לפקוד את קברי קרוביהם ביום זה.

השנה מתקיימת "תהלוכת השיבה" של עקורי 1948 על אדמת מיעאר. המשטרה סרבה לאשר את קיום התהלוכה בין שרידי הכפר. לכן היא מתקיימת לא הרחק מכאן, בשטח האדמות החקלאיות והרעייה שהיו שייכים לכפר. את התהלוכה מארגן וועד העקורים שאחד ממייסדיו היה המשורר מוחמד עלי טאהא, שגדל במיעאר.

.

השטח זרוע אבנים ושרידי מצבות קבורה, ועדיין ישנן כמה מצבות שכנראה טופחו בידי צאצאי תושבי מיעאר המתוגררים ביישובי הסביבה

.

ביום העצמאות נוהגים צאצאי תושבי מיעאר לשוב לכפרם, לשרידי בתיהם וגם אל בית הקברות

.

כל המצבות הן מאבן ואין עליהן כתובות

.

המצבה המסורתית מורכבת משלושה נדבכי אבן המאורגנים בצורה פירמידלית ובשני קצות המשטח העליון שני עמודי אבן קטנים ואנכיים

.

במרכז בית הקברות יש מערה קטנה שחלק ממנה התמוטט

.

ויש גם הרבה בורות מים שמעידים על החיים שהיו כאן

★ ★ ★

יעד הוא לא כפר ולא מושב אלא שכונת שינה של וילות, מסוגרת ומוקפת בגדר. ללא אפשרות כניסה למי שאינו יודע את קוד הכניסה.

.

יעד הוקם ב-1974 ככפר תעשייתי שיתופי על אדמות מיעאר וכיום גרים בו כ-700 תושבים. פחות מכמות התושבים במיעאר שמנתה כ-900 תושבים וכיום סביר להניח מונים הצאצאים כ-10,000 נפש

.

1979: בתי מגורים ביעד בשנים הראשונות (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

במרכז של יעד מצוי מבנה ציבור המאכלס לבד משימושים ציבוריים גם משרדים ותוכנן על ידי האדריכל אדם איל שתכנן מבנה דומה גם ביישוב מנוף הסמוך

.

בקומת הקרקע של המבנה מצוי משרד אדריכלים הקרוי על שם המקום (ונוסד גם עם המקום). את המשרד ייסדו האדריכלים דני שילה ונעמן בלקינד, וכיום עומד בראשו האדריכל דורון רוהטין. זהו אחד ממשרדי האדריכלים והמתכננים הגדול שפועל בצפון הארץ והוא מעסיק כ-30 עובדים

.

בחלק מהבניין יש "מועדון חברים" שהוא למעשה אולם אירועים משותף. את האגף הזה בבניין שהוקם ב-1989 תכנן משרד יעד אדריכלים והוא מתאפיין בחיפוי גרנוליט שמופיע גם בריצוף הרחבה

.

וריק

★

שיר לסיום:

.

★