סיבוב בשרידי הכפר מיעאר שחוסל ב-1948

השריד היחיד הגלוי לעין שנותר מהכפר הפלסטיני מיעאר שחוסל ב-1948 הוא בית הקברות. למעשה נותרו שני בתי קברות ויש גם בורות מים שנחצבו בסלע וגלי אבנים של בתים הרוסים. מיעאר היה כפר של כ-900 תושבים, במרכז הגליל וכ-15 ק"מ מזרחית לעכו. קיצו של הכפר הגיע במהלך "מבצע דקל", אז גורשו ממנו כל תושביו, כפי שארע בעוד מאות יישובים ברחבי הארץ. חלק מבתי הכפר הוחרבו עם הכיבוש ואלה ששרדו את המלחמה נהרסו לאחר מכן. את הבתים הרסו אך האנשים נותרו ומרביתם מתגוררים ביישובי הסביבה והם אינם שוכחים.

ביום העצמאות האחרון ערכה עמותת זוכרות סיור בין שרידיו של הכפר. זהו ניסיון לסלק את ההדחקה ולחשוף לעין את מה שמסתתר מתחת לעצים המלבלבים. הקק"ל דאגה לשתול יער בעיקר שטחו של הכפר. בחלק משטחו הוקם גם היישוב יעד. בקשתי לבקר ביעד אלא ששער גדול חסם את הכניסה, כמו בבסיס צבאי או כלוב. כשהשער נפתח אז נכנסתי.

ועל כך ברשימה זו.

.

280146990_5644899448872924_7662063035481082199_n

1948

.

20220505_134817

הסיור נפתח במקום שבו עמד בית הספר של מיעאר

.

20220505_140227

מול היערות – הבתים של הכפר נהרסו ובשטחם נטעה הקק"ל יער שנקרא יער שגב והוא נועד להסתיר ככל הניתן את שרידי הכפר שנחרב

.

20220505_140416

בית הקברות הדרומי הוא הקטן מבין השניים ומכיל רק כמה מצבות בודדות ושימש את חמולת טאהא שהיתה אחת משתי החמולות העיקריות שהרכיבו את אוכלוסיית מיעאר

.

20220505_141046

המצבה הזו היא המושקעת והשלימה ביותר 

.

20220505_141202

לסיור הצטרף תושב יעד שמתנדב לקק"ל וגם שתי ניידות של מג"ב

.

20220505_143205

מרכז הכפר של מיעאר היה במרומי הגבעה וכאן גם הוקם המסגד שהיה כפי שמסופר הבניין הראשון שנהרס. כיום לא נותר אף מבנה מבין כ-200 בתי הכפר

.

20220505_144345

בית הקברות השני של מיעאר גדול במיוחד ומתפרס על פני ארבעה דונמים, כאן נמנעה הקק"ל מלשתול את עצי האורן שלהם והתירה אותו חשוף

.

.

יום העצמאות הוא יום של שמחה, אך ישנם כאלה שעבורם הוא יום אבל המסמן את האסון שפקד את משפחתם וסביבתם. אלה לא רק שאיבדו את אדמתם, את מעמדם ואת היציבות בכל מישור שהיה מוכר להם עד אותה עת שבה הוקמה מדינת ישראל, אלא עבורם גם החלה מציאות של פליטות. חלקם נפלטו מכאן והתגלגלו ללבנון, ירדן ואף רחוק יותר, חלקם נותרו בתחומי המדינה.

עמותת זוכרות הפיקה ב-2013 את החוברת "זוכרות את מיעאר", המביאה את סיפורו של המקום. ניתן להוריד אותה כאן. את החוברת ערך עמר אלע'בארי שגם הוביל והדריך את הסיור ביום העצמאות. במהלך עשרים השנים האחרונות הפיקה זוכרות עשרות חוברות כאלה לכפרים וערים שהיו והוחרבו, וזו ללא ספק אחת מהתרומות המשמעותיות ביותר של העמותה. החוברת מציגה מידע, מפות, תצלומים ועדויות. כך למשל מסופר בה כי עדות מוקדמת למיעאר נמצאה כבר בכתבים מהמאה ה-13. מיעאר פירושו בערבית הוא מקום חשוף, וכנראה שהשם רמז על הנוף שהיה כאן בעבר.

פריסת הבינוי בכפר היתה בראש הגבעה באופן שבו יוכלו לשלוט על שדותיהם. הבינוי היה צפוף והורכב מבתי אבן וטיט וגם קצת בטון. מרביתם בני קומה אחת ובודדים מהם היו דו-קומתיים. לבד מבתי מגורים, נבנו בכפר מסגד וכן בתי ספר שבהם למדו עד כתה ד' ובנים בלבד. בית הספר הראשון נבנה ב-1888. אחד חדש נבנה ב-1944 בכניסה לכפר והוא בקושי פעל ארבע שנים עד שהמלחמה הפסיקה את פעילותו. פעלו כאן גם כמה מכולות קטנות שמכרו בעיקר מוצרי יסוד כמו סוכר, אורז, קמח וקפה. כל אלה נהרסו ואין להם עוד זכר. חקלאות היה תחום העיסוק העיקרי של התושבים שגידלו דגנים, אך גם זיתים, ירקות ומטעים.

עם פרוץ המלחמה והתקדמות כוחות הצבא, כשהתברר שלא תגיע כל עזרה מ"צבא ההצלה" שהורכב מצבאות ערב, התלקחה במיעאר מחלוקת האם להיכנע ולמסור את הכפר לצבא, או לעזוב ולשוב אליו עם תום המלחמה. "ההחלטה היתה שלא מוסרים את הכפר ליהודים", סיפר אחמד חסין עבד אלהאדי שחאדה בעדות שמופיעה בחוברת שפרסמה זוכרות. "אני זוכר שבאותו יום היו אצל אבא שלי אורחים מכפר מנדא, שתו אצלו קפה, ואחרי שהלכו התחלנו לארוז. אבא שלי אמר לאמי שתשים גם את פינג'אן הקפה. היא אמרה שלא צריך כי מחר בטח חוזרים. אז הוא אמר ואני זוכר זאת, אם נצא מכאן אף אחד לא יחזיר אותנו".

"האנשים היו מפוחדים", העידה אמנה סאלח אלהיבי, מפליטות מיעאר שגם עדותה מופיעה בחוברת של זוכרות. "שמעו שהיהודים שוחטים נשים ואונסים בנות. האנשים פחדו וברחו. שמענו גם על דיר יאסין". כאמלה נאג'י אלהיבי מספרת על המלחמה: "היינו בבית. פתאום שמענו אנשים אומרים שהיהודים באו. הם אונסים נשים. ברחנו מהכפר, אני ובעלי עם אחיו ומשפחתו. נשארנו בהרים. בהתחלה נשארנו על הגבעות מול מיעאר. ראינו איך היהודים פוצצו בתים בכפר והתחלנו לבכות. לא לקחנו כלום מהבית, רק את העדר שלנו".

תושבי מיעאר גורשו ונימלטו מבתיהם במהלך "מבצע דקל" ביולי 1948, בעיצומו של צום הרמדאן. חיילי הצבא רוקנו אותו מאחרוני התושבים ופוצצנו כמה בתים ובהם את המסגד.

זמן קצר לאחר שהאזור נירגע שבו חלק מתושבי מיעאר אל בתיהם. הם הזדרזו לשקם את מה שנפגע, חזרו לעבד את האדמות והתגוררו בבתיהם כשנה, עד ששבו למקום כוחות צבא ופינו אותם שוב, הפעם לתמיד.

.

Historical_map_series_for_the_area_of_Mi'ar_(1940s)

1945: מיעאר מודגשת באדום במפה שהפיקו הבריטים. הכביש הסמוך לה חיבר את עכו עם סאח'נין וכיום מספרו הוא 805

.

.

על אדמות הכפר שהיו בבעלות תושביו והתפרסו על פני קרוב ל-11 אלף דונם הוקמו היישובים עצמון, מנוף וכן יעד. זה האחרון בשונה משאר היישובים הוקם בחלקו הקטן ממש בשטחו הבנוי של מיעאר. לפני עשרים שנה נערכה תכנית להרחבת יעד, על שטח נוסף של מיעאר, אך צאצאי הכפר, בשיתוף זוכרות וגם תושבים של יעד הגישו התנגדות לתכנית וזו התקבלה בחלקה ויעד לא הורחב לשטח זה אלא לכיוון אחר.

ביער שגב שאותו נטעה הקק"ל בשנות ה-50, בעיקר כדי לכסות ולהסתיר את חורבותיו של הכפר מיעאר, ניתן עדיין למצוא לא מעט שרידים ליישוב שהיה כאן ונמחק לפני 74 שנים. נוכחותם של גלי האבנים ובורות המים כמעט ולא מורגשת והם מכוסים בצמחייה שמסתירה אותם היטב. עם זאת שני בתי הקברות, אחד קטן ושני גדול, גלויים לעין למי שיכנס אל היער. בשני בתי הקברות ניתן לבקר באופן חופשי. הכניסה אליהם היא מחניון יעד, הנמצא במפגש של כביש 805 וכביש הגישה ליעד.

בית הקברות הקטן מצוי ממש בסמוך לכביש הגישה ליעד והוא מכיל מספר מצבות בודדות. שטחו המוגדר כיום אינו עולה על 100 מ"ר. בית הקברות השני גדול יותר ומשתרע כיום על פני ארבעה דונמים מגודרים. בשניהם נמנעה הקק"ל מלטעת את עציה. בימים אלה עשרות בתי קברות של יישובים פלסטיניים בתחומי ישראל מחוסלים לטובת נדל"ן ואין מוחה. כאן הקברים בסופו של דבר מוגנים בין העצים.

גדר רעועה מקיפה את שניהם. הגדר הוקמה כיוזמה משותפת של תושבים ביעד וצאצאי מיעאר. אלא שהגדר נראית יותר כמו כזו של מיכלאת צאן מאשר גדר של בית קברות. לפני כמה שנים הציעה אדריכלית הנוף חנה ליבנה, תושבת יעד, להקים גדר קבועה שתכבד את המקום. היא אפילו הכינה סקיצה נאה, אך הצעתה לא מומשה. גם לא תמצאו כאן שלט המציין את מה שהיה.

מרבית המצבות מורכבות מנדבך בודד של אבנים היוצר צורת מלבן. מצבות בודדות מורכבות משלושה נדבכי אבן המאורגנים בצורה פירמידלית ובשני קצות המשטח העליון נקבעו עמודי אבן קטנים ואנכיים. על המצבות אין כתובות, אך נראה שבני מיעאר יודעים למי כל אחת מהן משויכת. ועדיין מפתיע אותי שהמקום אינו מטופח ומתוחזק. רק על מצבה אחת ישנה כתובת והיא מודגשת בצבע שחור.

.

20220505_144606

זו המצבה היחידה שעליה הוסיפו כיתוב. בני המשפחה עמדו וישבו לידה בעת הסיבוב. ברקע מצויות חממות

.

.

בעת הסיבוב ליד אותה מצבה שעליה התנוססה כתובת ניצבו חמישה גברים. נראה שהם המתינו למשתתפים נוספים שיצטרפו אליהם לטקס זיכרון. בכלל בבית הקברות היתה תנועה ערה ולבד ממשתתפי הסיור, נראה שבני מיעאר באו לפקוד את קברי קרוביהם ביום זה.

השנה מתקיימת "תהלוכת השיבה" של עקורי 1948 על אדמת מיעאר. המשטרה סרבה לאשר את קיום התהלוכה בין שרידי הכפר. לכן היא מתקיימת לא הרחק מכאן, בשטח האדמות החקלאיות והרעייה שהיו שייכים לכפר. את התהלוכה מארגן וועד העקורים שאחד ממייסדיו היה המשורר מוחמד עלי טאהא, שגדל במיעאר.

.

20220505_144355

השטח זרוע אבנים ושרידי מצבות קבורה, ועדיין ישנן כמה מצבות שכנראה טופחו בידי צאצאי תושבי מיעאר המתוגררים ביישובי הסביבה

.

20220505_144428

ביום העצמאות נוהגים צאצאי תושבי מיעאר לשוב לכפרם, לשרידי בתיהם וגם אל בית הקברות

.

20220505_144515

כל המצבות הן מאבן ואין עליהן כתובות

.

20220505_144548

המצבה המסורתית מורכבת משלושה נדבכי אבן המאורגנים בצורה פירמידלית ובשני קצות המשטח העליון שני עמודי אבן קטנים ואנכיים

.

20220505_144641

במרכז בית הקברות יש מערה קטנה שחלק ממנה התמוטט

.

20220505_144903

ויש גם הרבה בורות מים שמעידים על החיים שהיו כאן

★ ★ ★

20220505_123508

יעד הוא לא כפר ולא מושב אלא שכונת שינה של וילות, מסוגרת ומוקפת בגדר. ללא אפשרות כניסה למי שאינו יודע את קוד הכניסה.

.

20220505_124910

יעד הוקם ב-1974 ככפר תעשייתי שיתופי על אדמות מיעאר וכיום גרים בו כ-700 תושבים. פחות מכמות התושבים במיעאר שמנתה כ-900 תושבים וכיום סביר להניח מונים הצאצאים כ-10,000 נפש

.

D354-002

1979: בתי מגורים ביעד בשנים הראשונות (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

20220505_124927

במרכז של יעד מצוי מבנה ציבור המאכלס לבד משימושים ציבוריים גם משרדים ותוכנן על ידי האדריכל אדם איל שתכנן מבנה דומה גם ביישוב מנוף הסמוך

.

20220505_123922

בקומת הקרקע של המבנה מצוי משרד אדריכלים הקרוי על שם המקום (ונוסד גם עם המקום). את המשרד ייסדו האדריכלים דני שילה ונעמן בלקינד, וכיום עומד בראשו האדריכל דורון רוהטין. זהו אחד ממשרדי האדריכלים והמתכננים הגדול שפועל בצפון הארץ והוא מעסיק כ-30 עובדים

.

20220505_124348

בחלק מהבניין יש "מועדון חברים" שהוא למעשה אולם אירועים משותף. את האגף הזה בבניין שהוקם ב-1989 תכנן משרד יעד אדריכלים והוא מתאפיין בחיפוי גרנוליט שמופיע גם בריצוף הרחבה

.

20220505_124607

וריק

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אריאל  ביום 07/05/2022 בשעה 21:05

    תאור היסטורי מפורט של הכפר + תמונות בקישור הזה
    https://placestimeforgot.com/%D7%9E%D7%99%D7%A2%D7%90%D7%A8/

  • מודי  ביום 07/05/2022 בשעה 21:41

    לעניין לשם הכפר: גם בעברית המילה מער היא מקום חשוף. מוכר הביטוי "מערה יער" שהוא מקום ביער ללא עצים.

  • Uri Tal  ביום 07/05/2022 בשעה 22:54

    למיכאל שלום רב

    המידע שאתה מוסר בפוסט הזה שלך הוא או שגוי או חלקי או מבוסס על אג'נדה פוליטית
    של אתר זוכרות, או כל אלו גם יחד. חבל שלא בדקת את העובדות יותר לעומק. הטענה
    על גירוש תושבי מיעאר היא טענת שקר ולמען השלם את השכלתך בנושא להלן קטעים
    מתוך אתר מקומות שהזמן שכח המבוססים על מחקר שערך ברק מאייר

    https://placestimeforgot.com/%D7%9E%D7%99%D7%A2%D7%90%D7%A8

    תושבי מיעאר שמעו על כיבוש הכפרים באיזור והחלו לברוח מן הכפר, מפחד הכוחות הישראלים, עליהם שמעו סיפורי זוועה
    (לדוגמה טבח דיר יאסין, שאירע שלושה חודשים מוקדם יותר). לפי עדויות תושבים, הם ראו עשן מכיוון אל-דאמון ושמעו כי
    היהודים נכנסו לשם והרסו כמה בתים. לאחר מכן ראו את כלי הרכב של צה"ל נוסעים במעלה ההר לכיוון מיעאר.
    בכפר כמעט ולא נשארו תושבים, וגם לוחמי צבא ההצלה לא הגיעו לסייע. למרות זאת נכנסו כוחות צה"ל לכפר תוך ירי כבד,
    אולי כדי להפחיד ולהבריח את התושבים הנותרים, במקרה וישנם. לדברי אנשי הכפר, במקום נשארו רק עשרה זקנים וזקנות
    שלא הספיקו לצאת. כמה זקנות הועברו על ידי הצבא לכפר כאבול, ואחרים נמצאו מאוחר יותר בכפר כשהם ללא רוח חיים.
    לא ברור באילו נסיבות מתו. ככל הנראה, כבר בליל הכיבוש הרסו הכוחות את מסגד הכפר ובית נוסף..
    במרץ 1950, לאחר גירושם הסופי, פנו ללשכת ראש הממשלה התושבים אשר התפזרו בכפרים הסמוכים. במכתבם החתום
    על-ידי המוח'תאר ונכבדי הכפר הם מתחננים כי יחזירו אותם לכפרם. הם מספרים כי עזבו את כפרם עקב התעמולה ("הכוזבת"
    לדבריהם במכתב) כי צבא ישראל עורך טבח בגברים ובילדים ומתעלל בנשים, וגם כי פחדו מצבא ההצלה שמנע מהם קשר עם
    השלטון הישראלי. הם הוסיפו כי צבא ההצלה הכריח אותם לעבור לסח'נין, וכך לא התאפשר להם להודיע על כניעה כאשר
    הגיעו הכוחות הישראלים לכפר. הנכבדים כתבו כי "מאז ועד עתה הננו סובלים מעוני ורעבג€¦ התיאשנו וקצנו בחיינו ואין לנו
    גואל ומושיע מלבד יושרכם ורחמיכם. הננו פונים איפוא אליכם בשם התשושים, הנשים והילדים שגופם נתדלדל ממחלות ומחוסר
    דירות מתאימות, לרחם עליהם ועלינו ולהחזירנו אל כפרנו מיעאר". לא ידוע אם למכתב זה התקבלה תשובה, אך לשכת היועץ
    לענייני ערבים הורתה להודיע לפונים שהם מוזמנים להעביר את בקשתם לרשות לישוב פליטים.

    בברכה

    אורי טל

    • מיכאל יעקובסון  ביום 07/05/2022 בשעה 23:24

      שלום אורי,
      היות ולא הייתי במיעאר ב-1948, לא ברק וגם לא בדקתי מסמכים בארכיון צה"ל, ההתבססות היא על עדויות של תושבי מיעאר שכן היו נוכחים במאורע המדובר. עדויות אלה מופיעות בחוברת שהפיקה זוכרות. גירוש יכול להתבצע במגוון של דרכים, כאלה ישירות וגם כאלה עקיפות ולכולן תוצאה דומה – הרחקת התושבים מנכסיהם. כפי שהבאתי במאמר (ואולי דילגת על כך) מסופר כי התושבים המפוחדים נמלטו לגבעות המקיפות את מיעאר. בעדויות המפורטות, שכמובן לא הבאתי כאן, מתואר כי חיילי הצבא זיהו את התושבים שהתחבאו וביצעו ירי לכיוונם. ירי מסוג זה אינו משתמע לשתי פנים והתושבים הבינו את הסכנה שבשיבה לכפרם. מאוחר יותר ניסו מעט תושבים לשוב אל כפרם, אך נאמר להם מפורשות כי אם יישארו בכפר ייאסרו. המשמעות של מאסר בתקופה ההיא היתה שלילת האזרחות הישראלית וסכנת גירוש מתחומי ישראל. באין ברירה נותרו פליטים אלה מה שמכונה פליטים פנימיים.

      • Barak Mayer Photography  ביום 08/05/2022 בשעה 8:33

        היי,
        כאן ברק מבלוג "מקומות שהזמן שכח".
        רק רציתי לציין שהתבססתי במאמר שלי על הרבה מקורות, כולל העדויות מחוברת זוכרות. יש פה ושם דברים סותרים בעדויות ולכן ניסיתי להצליב מקורות ולהגיע למידע מדוייק ככל האפשר.
        אכן כשהתרוקן הכפר בפעם הראשונה זה לא נעשה באמצעות באמצעות גירוש ישיר, אך יש להניח כי זה מה שהיה קורה אילו נשארו התושבים בכפר – חיילי צה"ל נכנסו לכפר בעודם יורים למרות שהייתה אפס התנגדות במקום.
        בכל מקרה בשלבים מאוחרים יותר תושבים שחזרו גורשו באופן ישיר.
        חןץ מזה – גם במקרה של תושבים שברחו (מובן לחלוטין בהתחשב במה שקרה בכפרים אחרים, זו ממש לא הייתה רק "תעמולה ערבית"), ברגע שלא איפשרו להם לחזור, זה שווה ערך לגירוש לדעתי.

      • יונתן  ביום 08/05/2022 בשעה 8:42

        ברור שעדויות של צד אחד מהסיפור הן סובייקטיביות לחלוטין ולא ניתן לקבל את התמונה המלאה של המאורעות ההיסטורים בצורה הזו. עמותת זוכרות אינו גוף מחקר אובייקטיבי שמנסה להתקרב לאמת ההיסטורית, אלא משתמש בשיטות פסאדו-מדעיות ליצור נראטיב שמשרת את מטרותיו.
        על מנת להשלים את התמונה אפשר היה להשלים את התמונה עם מידע אמין יותר מארכיונים (כפי שהוזכר בתגובות), או עדויות של האנשים שחוו את האירועים מהצד השני.
        בדרך כלל הרשומות בבלוג כוללות מסמכים היסטוריים ותיעוד מרשימים, חבל שהפעם זה חסר.

  • משה פרנק  ביום 08/05/2022 בשעה 0:00

    ערביי א"י המציאו וטיפחו מיתוס שיקרי, שנקרא "טבח דיר יאסין", שהביא רבים מהם לנטוש את הכפר שלהם, כך עולה מעדויות רבות של מי שנטשו את בתיהם באמצע המלחמה. מי שלא עשו כן, נותרו בבתיהם ובכפרם.

  • שאול  ביום 08/05/2022 בשעה 0:09

    מיכאל, אם אתה רוצה לעשות פוסט איכותי- תמיד תציין את מהלך הקרבות באזור של מלחמת העצמאות, שום דבר לא נעשה בחלל ריק. אתה נופל לתעמולה הכי זולה של האויב , אכזר ושפל שפעלו לרצוח ילדים ונשים.ישובי חומה ומגדל שהיו נצורים ובכנת השמדה ע"י מבאות סדירים של האוייב ותושבי כפרים שפעלו להשמדת מדינת ישראל הצעירה! ישובים סמוכים נאלצולפנות ת הנשים והילדים על רפסודות לחיפה תוך סיכון חיים ממשי. אין ספק שאלולה מלחמת המגן שנכפתה עלינו ואשר גבתה כ 6000 הרוגים מכוחותנו, חלקם ניצולי שואה, תוך עוז וגבורה וכן תקיפת ישובים ערביים שפעלו כנגדנו, לא הייתה יושב כאן היום בישראל וכותב את הרשימות הללו! ואגב גם ב 67 לאחר שחרור ירושלים ושאר חבלי המולדת, נמצאו פקודות בכתב של הלגיון הירדני להשמיד ישובים ישראליים כולל נשים וטף…לכן צריך קצת לדייק בנתונים!

    • Barak Mayer Photography  ביום 08/05/2022 בשעה 18:49

      לא היו ישובים יהודים סמוכים למיעאר. כל האיזור היה ערבי לגמרי.

  • oded samuel  ביום 08/05/2022 בשעה 9:44

    תודה מיכאל שאתה מקדם במעט את הבאת תודעת הנכבה לנו היהודים בארץ.
    לכשתוכר הנכבה כארוע שבו יש לנו חלק , ואחריות ,באחרית הימים אולי, זה יפתח דף חדש לדיאלוג ואולי איזשהוא פתרון ומוצא מן הסבך.
    מצער לראות בין התגובות את אותן הכחשות, ושימוש בנרטיבים שכל מטרתם אליבי, ואי לקיחת אחריות.

  • תפארת ציון  ביום 08/05/2022 בשעה 10:16

    עם כל הצער על גורלם של הערבים שכפריהם נחרבו, אין מה לעשות. "במלחמה כמו במלחמה".
    על פי מה שידוע עשרות אם לא מאות כפרים ערביים נהרסו במלחמת העצמאות בשנים 1948-1949. המלחמה נכפתה עלינו. הסכמנו לקבל את גבולות החלוקה הנוראיים שעצרת הא'מות המאוחדות החליטה עליהם ב-29/11/1947. הערבים לא היו מוכנים לקבל את החלטת החלוקה.
    היינו במצב של "הם – או אנחנו". הם, הערבים עביאו את זה על עצמם.
    אני לא נכנס כאן בכוונה לדיון ההיסטורי "למי שייכת הארץ הזאת ?". העובדה היא שהישוב היהודי בארץ ישראל היה מוכן להשלים עם "החלטת החלוקה" שהקצתה ליהודים מדינה קטנטונת ומצומקת. אם לא היו תוקפים אותנו, יכלו להמשיך ולחיות לצידנו.
    אבל, רק דמיינו לעצמכם מה היה קורה לישוב היהודי בארץ ישראל אילו הערבים היו הצד המנצח.
    לא רק הבתים והכפרים היו נחרבים. גם האנשים היו נטבחים.

    עברו 74 שנים מאז מלחמת העצמאות, והערבים ביהודה ובשומרון וברצועת עזה, וגם מקצת מהערבים אזרחי מדינת ישראל, לא חדלים מנסיונות חוזרים ונשנים לטבוח ביהודים ולגשם מארצם. אם המצב יחמיר וההתקפות הרצחניות מצד הערבים לא יחדלו, יגיע יום ועם ישראל
    יאלץ להתנער ולעמוד על רגליו ולהשיב מלחמה שערה. ולכשתפרוץ מלחמה כוללנית , עלולים לשוב
    ולקרות אירועים קשים של חורבן ישובים, פליטים, הרוגים ופצועים..

    ואז, האם שוב תופיע כתבה של יפה נפש , עם "אצבע מאשימה" כלפי מדינת ישראל , על סיור בשרידי הכפרים הערבים שנהרסו במלחמת "2032" (או תאריך אחר) ?!

    אני מאד מקווה שהערבים למדו את הלקח וחזיונות כמו בתש"ח לא ישובו, אבל אם זה יקרה שוב
    האשמה כולה תוטל רק על הערבים !!!

    לפי ההתלהמות וההסתה של מנהיגי הערבים כנגדנו , "נכבה שניה" עלולה לקרות להם., ולא כי אנחנו רוצים בכך. אנחנו לא רוצים מלחמה !!!

  • Dalia Bar-Amotz  ביום 08/05/2022 בשעה 17:19

    חומר חשוב ביותר!

    דליה בר-אמוץ
    נייד: 054-2620156

  • אורי טוכלר  ביום 09/05/2022 בשעה 7:06

    כפר שלם היה ואיננו. זה קרה כאן במדינת ישראל. רק הכרה בעובדות תאפשר חיים בארץ הזו.

    • משה פרנק  ביום 09/05/2022 בשעה 9:28

      הרבה מאד כפרי אויב היו ואינם. וטוב שכך. מלחמה זה דבר מלוכלך, ומי שמכריז מלחמה, צריך להכיר בתוצאותיה. בעולם של מבוגרים, אדם אחרי למעשיו ומחדליו. ומי שנתן לנאצי (המופתי) להמליך עליו הנהגה כזאת, צריך לשאת בתוצאות ההחלטות שלו והמחדלים שלו.

  • תפארת ציון  ביום 09/05/2022 בשעה 15:54

    לאורי טוכלר:-
    אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר: לָמָּה, תִּשּׁוֹמֵם.(קהלת,ז,טז)

    רש"י
    אל תהי צדיק הרבה – כשאול שדימה להיות צדיק וריחם על הרשעים
    ואל תתחכם יותר – לדון ק"ו של שטות ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה וכו'

  • סימה  ביום 14/05/2022 בשעה 16:07

    תודה על הכתבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: