סיבוב במתחם התערוכות הנטוש בבית דגן

בין ערימות האשפה והשיחים שגדלו פרא במהלך שישים השנים האחרונות ניתן למצוא את שרידי מתחם התערוכות בבית דגן שננטש לאחר תקופה קצרה של פעילות. ארבע תערוכות עיקריות הוצגו כאן: חקלאות, עיצוב הבית, האטום ונשק שנלקח שלל במלחמת סיני. ארבעתן נולדו כיוזמה ממשלתית ונועדו למשוך קהל מקומי ומחו"ל.

מבני המתחם תוכננו כולם על ידי האדריכל אריה אל-חנני, חתן פרס ישראל לאדריכלות, מי שתכנן גם את יריד המזרח – מתחם התערוכות של תל אביב בסמוך לנמל תל אביב ולאחר מכן את גני התערוכה בשדרות רוקח. אך סככת ענק אחת עגולה היתה מרשימה מכולם. כך גם שער הכניסה הגדול, שבו משולבות הקופות ויצירת אמנות מעשה ידי האמן פרלי פלציג, ושני אלה שרדו עד היום. הריחוק מהערים ובעיקר תחרות קשה הובילו להפסקת הפעילות במתחם ולנטישתו. בסך הכל פעל המקום שלוש שנים, בין השנים 1956 ו-1959.

למרות התערוכות שהצליחו למשוך קהל רב וזכו בשעתו לפרסום, בהיבט האדריכלי פרויקט זה לא זכה לפרסום באף אחד מספרי האדריכלות ובכתבי העת המקצועיים והוא נשכח. בנוסף, ישנן אמנם תמונות של התצוגות, אך לא הצלחתי למצוא אפילו תמונה אחת שהציגה את המבנים והביתנים שהוקמו כאן.

ועל כך ברשימה זו.

.

1956

.

(1) מתחם הכניסה

.

שער הכניסה למתחם התערוכות הורכב משני קירות בלוקים חשופים: האחד קיר ישר שבו שולבו אשנבי הקופות. בקיר נוסף מעוגל שולבה יצירת אמנות.

.

הקיר ארוך באופן מיוחד ובולט בנוף המישורי והפתוח

.

בסמוך ישנו קיר מעוגל שמכוון את הבאים אל שער המתחם

.

על הקיר יצר באמן פרלי פלציג ציור קיר בטכניקת סגרפיטו: ציור המורכב משכבות טיח צבעוני – כאן יש שלוש שהות

.

הציור מתאר את העולם החקלאי

.

צאן

.

תמר

.

.

בדרך חזרה מסיור שאותו הובילה בשבוע שעבר האדריכלית עדה כרמי-מלמד, הצעתי לצבי אלחייני לראות סופסוף את אחד המבנים הבודדים שתכננו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר ועד לאחרונה לא ידעתי היכן הוא נמצא. רק הודות לתמונה שנתקלתי בה בפייסבוק גיליתי שהבניין שהיום הרוס ברובו שוכן ליד צומת בית דגן. כשהגענו אליו גילינו שבסמוך לו מצויים כמה מבנים שהיוו חלק ממתחם תערוכות נשכח וכאמור לא ידוע.

לסיור של כרמי-מלמד ולאותו מבנה של נדלר אקדיש בעתיד הקרוב שתי רשימות נפרדות.

.

פרלי פלציג חתם את שמו הפרטי בחלקה התחתון של העבודה. שאר החריתות הן של כל מיני משחיתים

.

.

עם הקמתה של תחנת ניסיונות חקלאית בבית דגן, לימים "הקריה החקלאית", המתחם שבו שוכן כיום משרד החקלאות, הוחלט להקים מתחם תערוכות מרכזי שייזום ויארח תערוכות ענק. הרעיון נולד ב-1953 כשמשלחת חקלאית שאותה הוביל סגן שר החלקאות בשעתו, ביקרה במוסקבה בתערוכת ענק שהתמקדה בחקלאות ונועדה להציג את ההישגים הלאומיים בענפי החקלאות השונים, לחזק את מעמד התחום ולסייע בחינוך לחקלאות.

לצורך מימוש הרעיון המקומי הוקמה חברה שתקדם ותוביל את המיזם – החברה הישראלית לתערוכות חקלאיות ופיתוח בע"מ. משרד החקלאות החזיק ב-51% ממניות החברה ובשאר החזיקו גופים שונים כמו המרכז החקלאי, המועצה לשיווק פרי הדר, התאחדות האיכרים והסוכנות היהודית.

לתכנון מתחם התערוכות הוזמן האדריכל אריה אל-חנני (1985-1898), מבכירי האדריכלים בארץ החל משנות ה-20 ועד לתחילת שנות ה-80. אל-חנני שהיגר מקייב לתל אביב ב-1922, התפרסם במיוחד כשקיבל לתכנן את יריד המזרח בסמוך לנמל תל אביב ובתוך כך תכנן כמה מהמבנים במתחם. בהמשך קיבל אל-חנני לתכנן את "גני התערוכה" בשדרות רוקח בתל אביב, וגם שם המשיך בגישה דומה היוצרת גן רחב ידיים בו פזורים ביתני תערוכות ססגוניים ומיוחדים בצורתם החופשית.

לבד ממתחמי תערוכות תכנן אל-חנני במגוון של תחומים ובהיקף עצום. המבנים הבולטים שתכנן הם "אוהל יזכור" ביד ושם, ספריית ויקס במכון ויצמן למדע ברחובות, היכל התרבות בכפר סבא הרחבת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, פרויקט "גן העיר" בתל אביב, בניין נפתלי באוניברסיטת תל אביב ובניינים רבים באוניברסיטת בר אילן ברמת גן ובהם בניין מנהלה והספרייה המרכזית. החל מסוף שנות ה-50 הרחיב אל-חנני את משרדו, הוא צרף אליו כשותפים את בנו יגאל אל-חנני ואת ניסן כנען. ב-1973 זכה בפרס ישראל.

שטח של 250 דונם אותר בתחומה המוניציפלי של ראשון לציון לצורך הקמת המיזם. עד היום מכונה האזור "בית דגן", למרות שהיישוב בית דגן מצוי בצדו השני של הכביש והנו יישות סטטוטורית נפרדת. בשלב ראשון תוכנן להקים על 70 דונם מהשטח את מתחם התערוכות. אל-חנני תכנן את המתחם כמו גן שבו פזורים כמו באקראי ביתנים שונים בצורתם ובגודלם שיועדו להצגת תערוכות ולמזנונים.

15 ביתנים הקומו במתחם התערוכות החדש וכן הותקנו מערכות ביוב, מים וחשמל. לבד מהביתנים הוקמו מבנה שער חגיגי, תיאטרון פתוח ומבני תמך שונים. הכוונה היתה שהמבקרים יחוו לא רק ביקור בתערוכה, אלא גם יהנו ממרחב של פנאי – מקום מטופח ומגונן. הביתנים תוכננו ברובם כמבנים קבועים, אך כאמור כיום שרדו מהם רק שניים: שער הכניסה עם ביתן הקופות והסככה העגולה שהיתה למוקד מרכזי במתחם התערוכות.

.

1956: איור פרספקטיבי של מתחם התערוכות – כשבמרכז המתחם הסככה העגולה. שער הכניסהה מורכב מהקיר הישר והמעוגל מופיע מימין, ליד התיאטרון הפתוח. הביתנים המופיעים ברישום לא שרדו למעט בית התרבות שמופיע בקצה השמאלי ולו אקדיש רשימה נפרדת

.

.

שער הכניסה מורכב משני קירות בלוקים חשופים. שני הקירות הסמוכים מגדירים את רחבת הכניסה החגיגית כשבמרווח הצר שביניהם נקבע שער הכניסה למתחם.

קיר אחד ישר וארוך במיוחד שבו שולבו אשנבי הקופות. לצדו הוקם קיר מעוגל שבחלקו שולב ציור קיר מאת פרלי פלציג (2009-1917). היות ובאותה שנה שבה נפתח המתחם עזב פלציג את ישראל והשתקע למשך יותר מעשור בארה"ב, סביר להניח שאת היצירה הוא ביצע בסמוך מאד לנסיעתו. פלציג בחר כאן בטכניקת הסגרפיטו העתיקה – שימוש בשכבות טיח צבעוני, באופן שבו מיד לאחר הטיוח ובעוד השכבות רטובות, מזדרז האמן לגרד ולחרות בשכבות וכך נוצר ציור צבעוני, כזה שבו הצבעים נותרים עזים במשך שנים ארוכות. פלציג בחר לתאר בשרשרת הציורים שיצר כאן אלמנטים הקשורים לעולם החקלאות: יבולים שונים וגם גידול בעלי חיים. את שמו הפרטי הוא חתם בתחתית. כיום מצבה של היצירה עגום. הצבעים מעט דהו והחווירו ומעשי השחתה פגעו בה.

בשנות ה-50 וה-60 נוצרו בישראל קרוב למאה יצירות סגרפיטו בידי כ-40 אמנים ואמניות, בהם רודא ריילינגר, מרדכי גומפל, אהרון גלעדי ואברהם עמרי. אריק קורן יצר את יצירת הסגרפיטו הגדולה בישראל על חזית בית העם בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. פרלי פלציג שלמד את הטכניקה בגרמניה אצל האמן פרידריך אדלר (חלונות ויטראז' שעיצב לבית הכנסת בחוות ההכשרה במרקנהוף מוצגים כעת במוזיאון "אנו" בתל אביב) יצר ב-1954 סגרפיטו גדול באולם קולנוע פאר בחיפה וחזר והשתמש בטכניקה גם כאן כאמור. פלציג התמחה במגוון של טכניקות כמו פסיפס (הוא היה האמן האחראי על הפסיפס שנחשף בבית הכנסת העתיק של בית אלפא) וויטראז' (שניים מהם תמצאו בקירות המזרח בבתי הכנסת בקיבוצים בארות יצחק וכפר עציון).

המבנה השני שנותר ממתחם התערוכות הוא הסככה העגולה הנשענת על עמודי בטון. קוטרה 40 מטרים ושטחה 1,256 מ"ר. זהו מבנה בעל חזות קלה וחופשית שמותיר רושם בעיני הצופה. מהלך דומה ומשוכלל יותר ביצע אל-חנני שנים אחדות מאוחר יותר ב"ביתן תל אביב" שבגני התערוכה בתל אביב, שאותו בחר למקם בדומה לסככה שלפנינו במרכז מתחם התערוכות – מבנה קליפת בטון המורכב מחצי כיפה, בעל מפתח רחב במיוחד ובו שולבה אמנות שיצר נחום גוטמן.

.

1956: איור פרספקטיבי של מתחם התערוכות – כשבמרכז המתחם הסככה העגולה. שער הכניסהה מורכב מהקיר הישר והמעוגל מופיע מימין, ליד התיאטרון הפתוח. הביתנים המופיעים ברישום לא שרדו למעט בית התרבות שמופיע בקצה השמאלי ולו אקדיש רשימה נפרדת

.

.

תערוכת הפתיחה של המתחם התקיימה ב-1956, ובמקביל לועידה העולמית של מגדלי ההדרים שהתקיימה באותה השנה בישראל.

בהמשך אותה שנה נפתחה תערוכה שנייה במתחם, יוצאת דופן בתוכנה – "האטום לצרכי שלום" שמה. "התערוכה האטומית הראשונה בישראל" הציגה שיר הלל לאטום והדגישה לציבור את תרומתו לאנושות. היא הורכבה מתערוכה נודדת שהובאה לכאן מארה"ב, אליה הצטרפה תצוגה מקומית שהוכנה במכון ויצמן למדע ברחובות ובאוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרתה הוצגה גם תערוכת בולים שקשורים לנושא האטום. בשתי התערוכות יחד ביקרו חמישית מתושבי ישראל – כ-400 אלף איש, מספר עצום ביחס לכמות האוכלוסייה שהיתה אז בארץ – כמעט שני מיליון. התערוכה נפתחה בנוכחות יו"ר הוועדה האטומית לישראל ושגריר ארה"ב. בכירי האומה ביקרו בה – החל מנשיא המדינה יצחק בן צבי ועד לשרי הממשלה.

.

1956: פרסומת לתערוכת האטום

.

1956: נשיא המדינה יצחק בן צבי בשערי תערוכת האטום (צילום: משה פרידן, לע"מ)

.

1956: נשיא המדינה יצחק בן צבי בוחן מוצג בתערוכת האטום (צילום: משה פרידן, לע"מ)

.

.

לכבוד תערוכת האטום הפיק משרד הדואר סדרת בולים שהוקדשה ל-16 "חלוצי האטום". בביתן במתחם התערוכה נפתח סניף דואר ובו ניתן היה לקבל גם מעטפה וחתימה מיוחדים על המכתבים שנשלחו ממנו. הדואר פרסם בול נוסף ונפרד מהסדרה שהוקדש לאלברט איינשטיין וגם הוא נמכר במעטפה מיוחדת בסניף.

.

1956: מעטפה חתומה מיוחדת שיצאה לרגל תערוכת האטום (אוסף ארכיון אדריכלות ישראל)

.

.

זמן קצר לאחר מלחמת סיני הוצגה במתחם תערוכת כלי נשק שנלקחו שלל מסיני. התערוכה שחרגה לראשונה מהמטרה שלשמה הוקם המתחם גררה אחריה ביקורת, אך סימנה מצד שני את כוונות היזמים למסד מתחם תערוכות פתוח לכל נושא ותחום.

.

1957: שרת החוץ גולדה מאיר מבקרת בתערוכת שלל הנשק ממלחמת סיני (לע"מ)

.

.

ב-1957 נפתחה במתחם תערוכה נוספת והפעם ובאופן מפתיע הוזנח החזון הלאומי, והתערוכה הוקדשה למרחב הפרטי – לטיפוח הבית והגן. את התערוכה "בית וגן" יזמו ארגון ויצ"ו ו"החברה הישראלית לתערוכות חקלאיות ופיתוח בע"מ". במסגרת זו הוקמו במתחם כמה מתקנים חדשים: ביתן מיוחד וצבעוני שאותו הקימה קבוצה של אסירים, שאף הציגו בו רהיטים שייצרו בבית הסוהר. הוקם במתחם תיאטרון פתוח שבו הועלו מופעי בידור ברוח התקופה. כיום לא נותר ממנו כל זכר. בכניסה למתחם הוקם מעין גן ילדים שבו ניתן היה להשאיר את הילדים עם מטפלות למשך הביקור.

תערוכת החקלאות שהתקיימה כאן ב-1959 היתה הגדולה והמוצלחת מביןם כל התערוכות, אך גם אקורד הסיום של המתחם. התערוכה הציגה את הישגיה של המדינה הצעירה בתחומי החקלאות המגווניים, לרבות פרק מרכזי להתיישבות הכפרית שטיפחה את עיקר הענף בארץ – מושבים וקיבוצים. במטרה למשוך קהל רב, הוקם במתחם לונה פארק קטן שמתקניו הובאו מאיטליה וכמו בתערוכת האטום גם הפעם הופק בול מיוחד לכבודה. בתערוכה זו ביקרו כ-350 אלף איש והיא היתה המוצלחת בהיבט היקף המבקרים מבין כל התערוכות. תערוכת החקלאות זכתה אמנם להצלחה חסרת תקדים בישראל אך היתה האחרונה שהתקיימה במתחם ומאז שבק המקום חיים.

המיקום המבודד של המתחם הוא זה שככל הנראה הביא בסופו של דבר לשקיעתו ונטישתו. בעת קיום התערוכות הופעל קו אוטובוס מיוחד שיצא מידי כמה דקות מהתחנה המרכזית בתל אביב וכן פעלו מוניות שירות שאספו מבקרים מכל חלקי תל אביב והסביבה ומתחנות רכבת וכן התבססו התערוכות על קבוצות מבקרים מאורגנות מכל רחבי הארץ. ב-1959 נפתחו שערי "גני התערוכה" בתל אביב והמקום שהיה נגיש יותר וכנראה גם מנוהל באופן מקצועי יותר, היווה תחרות קשה למתחם בבית דגן.

.

.

(2) הסככה העגולה

.

סככת הבטון העגולה במבט מבניין המעונות הסמוך שגם הוא נטוש כל המבנים באזור

.

בניין המעונות בקצה השמאלי של התמונה 

.

אומרים שהיה פה שמח

.

הסככה מתנשאת לגובה של ארבעה מטרים ונשענת על 12 עמודי בטון

.

בחורים העגולים הותקנו גופי תאורה שנעלמו (רק אחד שרד)

.

המפתח הענק התאפשר באמצעות עיצוב הגג המסתיר בחלקו העליון, מבלי שניתן לראות, קורה גבוהה ובולטת

.

כתמי הנזילות הגדולים שממלאים את כל משטח הסככה מפוררים אותה 

.

בטון

.

כיום הסככה מלאה בפסולת

.

הרבה פסולת

.

גוף תאורה בודד נותר במקומו. אפשר לדמיין איזו תקרה יפה זו היתה עם רדת החשיכה

.

סוף היום

★

שיר לסיום:

.

★