סיבוב בבניין פלדמן בקמפוס גבעת רם בירושלים

במרכז קמפוס גבעת רם שלטו בעבר האדריכלים הצעירים. אך בכניסה היו אלה דווקא המתכננים בעלי הניסיון והוותק שתכננו את הבניינים הראשונים בשורת מבני הקמפוס, אם לא מכלילים את תחנת האוטובוסים שמקדימה את פני הבאים. אחד מאלה הוא בניין פלדמן (במקור: מכון מייזר ללימודי היהדות), המאכלס כיום את המכון הישראלי ללימודים מתקדמים ואת מרכז פדרמן לחקר הרציונליות. האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד תכננו את המבנה שמתייחד בצורתו ובתוכנו ושבנייתו הושלמה ב-1957. זה גם היה הפרויקט המשמעותי המשותף לשניים, וחתם דרך משותפת ופורייה שארכה 22 שנים.

הסתובבתי בבניין בשבוע שעבר ורגע לפני שהעברתי סיור בספרייה הלאומית הסמוכה. השעה כבר היתה קרובה לשש, והבניין היה ריק כמעט לגמרי. בקומת המרתף עבדו פועלים בשיפוץ וקולותיהם הדהדו אל-על, חדרי החוקרים היו סגורים ורק בקומה העליונה ישב במשרדו אחד מחברי הסגל של המרכז – פרופ' ישראל אומן.

ועל כך ברשימה זו.

.

1957

.

1981: מבט מן האוויר – מימין בניין המנהלה ורחבת הכניסה, בהמשך בנייני הפקולטות כשהימני והרחב שבהם הוא בניין קפלן (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

.

מבט על בנייני הפקולטות הראשונים שנבנו בגבעת רם: שני הימניים תוכננו בידי האדריכלים אברהם יסקי ושמעון פובזנר. השמאלי הוא בניין פלדמן שאותו תכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד. לעומת החזיתות שעיצוב יסקי ופובנזר והתאפיינו בצבעוניות וברפפות להגנה מפני חדירת קרני שמש ישירות, עיצוב גיתאי ומנספלד את החזיתות באופן דו-ממדי, ללא שילוב של צבעים והגנה מקרני שמש, אך עם פתחי חלונות רחבים וגבוהים במיוחד

.

מבט מהמדשאה המרכזית: כיום המבנה מוסתר בצמרות עצים

.

חזית צפונית של אחד מבנייני הפקולטות שתכננו יסקי ופובנזר

.

חזית דרומית של אחד מבנייני הפקולטות שתכננו יסקי ופובנזר: משמאל שילוב קיר קרמיקה אמנותית שיצר אהרן כהנא. המעבר המקורה המשולב בקצוות בנייני הפקולטות הוכתב על ידי עורכי תכנית האב של הקמפוס

.

חזית דרומית של בניין פלדמן בתכנון וינרויב ומנספלד

.

שנות ה-90: חזית דרומית בצילום מאת גבריאלה בזיליקו (באדיבות עמוס גיתאי)

.

1961: חזית צפונית (לע"מ)

.

חזית צפונית של בניין פלדמן זהה לחזית הדרומית

.

1955: מתווה מאת האדריכלים מוניו וינרויב ואל מנספלד. בדופן הבניין נראה כי תוכנן לשלב יצירת אמנות (יתכן ושל הפסל ז'אק ליפשיץ, שלבסוף פסל שיצר השתלב בדשא לא הרחק מהבניין), אך זו לא שולבה והחזית כמו שאר חזיתות הבניינים הסמוכים נותרה נקייה (באדיבות עמוס גיתאי)

.

לעומת החזיתות המצופות בלוחות אבן לבנה, צופו עמודי הבטון העגולים שבקומת הקרקע בפסיפס בצבע שחור

.

המעבר המקורה המלווה את בנייני הפקולטות משתלב בקומת הקרקע של הבניין וכך נוצרת מבואה מפולשת המעוצבת באלגנטיות: קיר פסיפס שחור, עמודים עגולים כפולים וריצוף עם דוגמת רשת 

.

שמות הבניינים בקמפוס משתנים מידי כמה שנים בהתאם לגופים המאכלסים אותם

.

צבי האוזמן הוא הטיפוגרף שעיצב את גופן הצבי שבו עושה האוניברסיטה העברית שימוש בכלל בנייניה מאז הקמת קמפוס גבעת רם ב-1954

.

עמודים כפולים מצופים בפסיפס קרמי בצבע שחור

.

הכניסה לבניין מובילה ישר אל אולם גבוה הנמתח לגובה של שלוש קומות + ירידה לקומה תחתונה המנצלת את הבדלי הגובה הטבעיים בקרקע. הקיר שבקצה קומת הכניסה הוא תוספת מאוחרת ובמקור מסך זכוכית איפשר מבט אל הנוף, כפי שרואים בתמונה הבאה:

.

כך זה נראה במקור: מבט מקומת הכניסה בצילום מאת פאול גרוס – סגרו את החצר, חסמו את המבט וביטלו את הקשר בין הפנים ובין החוץ, האור הטבעי נחסם, הקטינו את האולם (באדיבות עמוס גיתאי)

.

.

(1) הבניין

בניין פלדמן הוא מהשמורים ביותר בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. יתכן והסיבה לכך היא מיקומו בסמוך לכניסה לקמפוס, מה שהופך אותו למבנה ייצוגי. שאר בניייי הפקולטות הסמוכים לו עברו שינויים מפליגים. ועדיין זיהיתי בבניין פלדמן שינוי אחד שפוגע באופן כואב ביצירה האדריכלית המקורית שניצבת כאן מאז 1957 ועל כך בהמשך.

בשנות ה-50 היתה מדינת ישראל שקועה בהתמודדות עם אתגרים חברתיים, כלכליים וביטחוניים רחבי היקף. במקביל, נדרש השלטון לבסס את מעמדו ולהזדרז ולהקים את מוסדותיו. קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם היה אחד מהפרויקטים הגדולים, הבולטים והמשמעותיים שנבנו באותו עשור בישראל, המאמצים שהופנו לצורך הקמתו היו יוצאי דופן לזמן ולמקום. העיצוב המשובח של בניין פלדמן היה נדיר באותם השנים ומכאן נובע ייחודו בממד הזמן. עיצוב דומה באיכויותיו ניתן למצוא במבואה של בית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל אביב (בניין ההסתדרות), שתכננו האדריכל דב כרמי וחבר אדריכלים ובנייתו הושלמה זמן קר קודם לבניין פלדמן. אלא שבבית הוועד הפועל ההשקעה העיצובית הסתכמה באותו אולם מבואה לא גדול במיוחד, וכאן ההשקעה וההקפדה רחבים יותר ונוגעים בכל חלקי הבניין ופרטיו.

הבניין נקי, חזיתותיו החיצוניות ודפנותיו הפנימיות ללא כתמי רטיבות או בלאי, אין מזגנים תלויים או כבלים, לא תמצאו כאן כרזות או תמונות שנתלו באופן אקראי. התחזוקה גבוהה וניכרת הקפדה על אחידות וטיפוח. ועוד יותר מזה – באולם שבקומת הכניסה משולבת תערוכה זמנית שהוכנה במיוחד לכאן. יצרו אותה במשותף ותוך דיאלוג המשוררת אגי משעול והאמן יואב וינפלד (אוצרת: מיכל מור, אוצרת האוניברסיטה). ואולי כדי לעורר עניין אצל החוקרים, לתערוכה ניתן השם "כי המוח הוא חתיכת רעל".

עיצובו האלגנטי והצנוע מעורר רושם עז כבר עם הכניסה אל המבואה המפולשת המשתלבת במעבר המקורה החיצוני, זה שמקשר בין שורת מבני הפקולטות שמלווים את מרכז הקמפוס. הריצוף משתנה והופך למעין שטיח, כשממנו צומחים עמודים כפולים מצופים בפסיפס שחור שחוזר ומופיע בדפנות חזית הבניין הפונות לאותו מעבר מקורה, ופתח כניסה רחב ומזוגג מזמין פנימה.

את המהלך של המעבר המקורה המלווה את בנייני הפקולטות המאונכים לו, הגו וקבעו האדריכלים שערכו את תכנית האב לקמפוס גבעת רם ב-1953, ריכרד קאופמן, יוסף קלרוויין והיינץ ראו. שנתיים לאחר מכן כבר עסקו שלושה משרדי אדריכלים בתכנון המבנים הראשונים שמימשו את התכנית: משרד כרמי-מלצר-כרמי תכנן את בניין המנהלה ואולם ההרצאות הסמוך לו, אחריו תכננו וינרויב ומנספלד את בניין הפקולטה הראשון ובקצה השני תכננו אברהם יסקי ושמעון פובזנר בניין פקולטות נוסף.

בעוד ששני האדריכלים הוותיקים, וינרויב ומנספלד, הציגו מבנה אלגנטי, מגובש ובוגר, הציגו יסקי ופובזנר מבנה פורץ דרך שהותיר רושם עצום בקרב מקבלי ההחלטות באוניברסיטה ובקרב עמיתיהם, וחלק מערכיו חלחל גם אל תכניות בניין "הספרייה הלאומית" הסמוך. בעקבות זאת, קיבלו השניים לתכנן את כל שאר מבני הפקולטות שתוכננו לקום על פי תכנית האב לצד הדשא המרכזי של הקמפוס. כך נותר הבניין שתכננו וינרויב ומנספלד הבניין היחיד בשורה שלא תוכנן בידי יסקי ופובזנר (שלאחר מכן השתתפו גם בתכנון הספרייה הלאומית שבקצה הדשא. יסקי תכנן את תחנת האוטובוס בכניסה לקמפוס ופובזנר תכנן את כיכר הכניסה וכן את תיכון ליד"ה הסמוך).

.

תכניות הבניין (חסרה קומה) וחתך: הבניין מתנשא לגובה של ארבע קומות ומנצל את הפרשי הגבהים כך שהקומה התחתונה המכילה אולם התכנסות גדול ממוקמת מתחת למפלס הכניסה (באדיבות עמוס גיתאי)

.

תכנית קומת כניסה: חדרי חוקרים ומשרדים נקבעו בסמוך לדופן הצפונית, בעוד שחדרי הרצאות נקבעו לאורך הדופן הדרומית (באדיבות עמוס גיתאי)

.

.

הבניינים שתכננו יסקי ופובזנר עברו שינויים מפליגים כפי שכבר ציינתי, ולעומתם הבניין שתכננו וינרויב ומנספלד נותר כמו שהיה. פרטי הבניין המקורים נשמרו לכל אורך השנים (וינרויב היה מוכשר בנושא באופן יוצא דופן, הוא גם לימד את התחום בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון). האולם הרחב הנמתח לכל אורך הקומה ופתוח לכל גובהו הוא האלמנט שמעניק לבניין את איכויותיו המרכזיות. האדריכלים המשיכו והעשירו אותו באמצעות התכנון הלא-סימטרי שיצר משקל שונה לכל אחת מדפנות האולם – קביעת העמודים בחלק הצפוני בשטח המעבר ובחלק הדרומי מחוץ למעבר, הגג המשופע והמוגבה שלכל אורכו נקבעו פתחי חלונות המחדירים קרני אור מסוננות אל עומק הבניין.

שני צבעים שולטים באולם – הלבן והחום. הלבן מגיע מהגימור בחומרים בהירים – אבן וטיח. הצבע החום מגיע מהשימוש בציפוי עץ המופיע בדלתות ובחיפוי הקירות. בקומת הכניסה קבעו האדריכלים מסך זכוכית הפונה אל מרכז הקמפוס, ולעומתו קבעו מסך זכוכית דומה הפונה לחצר מפולשת שדרכה ניתן להשקיף אל נוף העיר. לימים נסגרה החצר והפכה לאולם נוסף, ומסכי הזכוכית הוחלפו בקיר אטום, אך כזה שעוצב בדומה לשאר הדפנות הצרות שנקבעו בקומות העליונות ובכך נשמר אופיו העיצובי של הבניין.

המערך הקונסנטרוקטיבי של הבניין הוא מודולארי (מתבסס על מידות קבועות וחזרתיות), ובנוסף מתבסס על רשת של קורות ועמודים. באופן זה, ניתן לערוך שינויים בקלות יחסית בבניין, ולהגדיל או להקטין חדרים באופן פשוט ומהיר, מבלי לפגוע באופיו הכללי. באופן זה קבעו האדריכלים את חדרי ההרצאות בסמוך לדופן הדרומית, בעוד שחדרי החוקרים והמשרדים נקבעו בסמוך לדופן הצפונית שדרכה חודר אור נעים ולא ישיר לאורך מרבית שעות היום. היבט זה של מודולריות הופיע באופן מודגש בעבודותיו של מנספלד בעיקר משנות ה-60 ואילך, במיוחד במוזיאון ישראל שעליו אף זכה בפרס ישראל.

פרופ' ישראל אומן יצא לקראתי במקרה מחדרו, אז בקשתי ממנו להציץ כיצד נראה חדר בבניין. החלונות הגדולים המופיעים בחזית מתגלים כמוצלחים למדי (לפחות בשעת ערב). חדרו הצמוד לחזית הצפונית מואר באור נעים והחלונות הגדולים פונים אל צמרות העצים. כשהצבעתי על כך, אומן הרים את עיניו לחלונות וכמו בפעם הראשונה למד להעריך אותם. עם זאת ידע כבר להעריך את אותה חצר פנימית שסביבה מתבצעת כל התנועה בבניין. סיקרן אותי לדעת מאומן שכבר עשרות רבות של שנים מזדמן למבני אקדמיה בארץ ובעולם, כיצד הוא מעריך את הבניין הזה לעומתם? "הבניין הוא יפה", פתח אומן, "אין כל כך הרבה בניינים שיש בהם חצר וזה נותן לבניין ייחוד. כשיש כנס בבניין אז עורכים למטה בחצר ארוחה קלה וזה גם מקום שבו נפגשים". לא הצלחתי וגם לא הספקתי לשמוע מאומן תובנות מעמיקות יותר, היות ותוך שלוש דקות הייתי אמור לפתוח את הסיור בספרייה הלאומית שתוכנן לשעה שש ולכן נאלצתי להסתלק בריצה.

.

רצפת האולם מורכבת מלוחות אבן בהירים ובקצה הנגדי לכניסה קיר מצופה בלוחות עץ שכאמור חוסם את המבט אל הנוף שהתאפשר כאן במקור. משמאל שולחנות תצוגה

.

.

(2) האדריכלים

האדריכל מוניו גיתאי-וינרויב נולד בשלזיה ב-1909, למד שני סמסטרים בבאוהאוס, עבד תקופה קצרה במשרדו הפרטי של מנהל הבאוהאוס האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה והיגר לארץ-ישראל ב-1934. הוא התיישב בחיפה וממנה פעל עד לפטירתו.

האדריכל אל מנספלד נולד בסנט פטרבורג שברוסיה ב-1912, למד אדריכלות בברלין ובפריס והיגר לארץ-ישראל ב-1936. הוא התיישב גם כן בחיפה, זמן קצר לאחר בואו חבר לוינרויב ויחד פעלו השניים במשותף עד לשנת 1959. יחד הם תכננו מאות עבודות מגורים, מבני ציבור, תעסוקה, תעשייה ואתרי הנצחה, בעיר ובכפר. פרק נכבד בעבודתם הוקדש לבנייה בקיבוצים, שבהם תכננו לרוב בתי מגורים אך גם מבני שירות, תרבות וציבור.

לאחר פירוק השותפות המשיכו כל אחד בדרכו העצמאית. וינרויב נפטר ב-1970 ומנספלד האריך ימים, זכה בפרס ישראל במשותף עם אדריכלית הפנים דורה גד על תכנון מוזיאון ישראל בירושלים ונפטר ב-2004. בן אחד של מנספלד, יואל, הוא חבר סגל בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, פרופסור המתמחה בתיירות. בן אחר, מיכאל (מיקי), המשיך בדרכו של אביו וכאדריכל מוביל כיום את המשרד הוותיק במשותף עם אדריכל חיים קהת וכן בני הדור היותר צעיר – האדריכלים דנה קהת גרוסברגר וטל דויטש (בשלבים מוקדמים היה מנספלד שותף גם עם האדריכל דני חבקין וכן כלתו האדריכלית יהודית מנספלד). רק לאחרונה השלים המשרד את פרויקט "היכל התרבות" של עכו. המשפחה פעלה להנצחתו של אל מנספלד ולזכרו נקראה על שמו הקפטריה שבמוזיאון ישראל.

גם בנו של וינרויב, עמוס, פנה ללימודי אדריכלות ואף השלים תואר שלישי בתחום. אלא שהוא לא בחר לעסוק בתכנון מבנים אלא בקולנוע. מאז שנות ה-70 יצר למעלה מ-60 סרטים, ורק לאחרונה השלים את הסרט "לילה בחיפה" בכיכובם של חנה לסלאו, מכרם ח'ורי וצחי הלוי. גיתאי גם מקדיש מזמנו וכספו בטיפוח המורשת האדריכלית של אביו. הודות לכך נשמר אוספו, קוטלג ונסרק. ב-1994 פורסמה לראשונה מונוגרפיה מקיפה על עבודותיו, מאת היסטוריון האדריכלות ריצ'רד אינגרסול. 15 שנה מאוחר יותר יצאה מהדורה עברית בהוצאת בבל ומוזיאון תל אביב לאמנות (הספר אזל). ב-2012 ייסד גיתאי את "מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות" – מוזיאון קטן באולם ששימש כמשרד לאביו במרכז הכרמל. גיתאי גם פעל להקמת "גלרייה מוניו" בכפר מסריק. הוא קידם תערוכות שהוצגו במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם, כמו גם שילוב של עבודות אביו בתערוכות שונות. במרכז פומפידו שבפריס, למשל, נדיר שתבקרו ולא תמצאו אחת מהן. בימים אלה הוא פועל להוצאתה לאור של מהדורה חדשה ומעודכנת של המונוגרפיה. גם כאן, בן גיתאי, הדור השלישי פנה ללימודי אדריכלות. הוא פועל בכמה מקומות בעולם ובמרחב המקומי משקיע את עיקר מרצו במיצבים אמנותיים שלהם קשר הדוק עם הסביבה ואותם תוכלו למצוא בחצר גשר הישנה, על שפת מכתש מצפה רמון וכן בקריית חיים שם הוא הרחיב את אתר ההנצחה שאת חלקו המקורי תכננו וינרויב ומנספלד.

רשימות נוספות שפרסמתי על עבודותיהם המשותפות: סניף הדואר בקרית טבעון, חדר האוכל בקיבוץ הזורע, אנדרטה בעמק בית שאן, בלוק בשכונת רמת הדר בחיפה ובית הכנסת המרכזי בשכונת הדר בחיפה.

כמו כן, כתבתי על חדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק, בניין לשכת המס של ההסתדרות בחיפה (כיום בניין משרדי מחוז חיפה והצפון של שירותי בריאות כללית) שאותם תכנן וינרויב, וכן כתבתי על מוזיאון ישראל ביובלו ועל הוילה הנסתרת במוזיאון שתכנן מנספלד.

.

בשולחנות התצוגה תערוכה קטנה המוקדשת לביקורו הראשון של אלברט איינשטיין בארה"ב

.

פריטים ארכאולוגים בסמוך לדופן האולם הנגדית לכניסה

.

.

מבט כללי על קומת כניסה

.

מדרגות יורדות אל קומה תחתונה שאותה משפצים כעת

.

אור טבעי שוטף את האולם לכל הגובה הודות לפתחי חלונות נסתרים המצויים בסמוך לתקרה

.

מודעת ביטול

.

בקומת הכניסה שולבה עבודת אמנות שאותה יצרו בדיאלוג משותף המשוררת אגי משעול והאמן יואב וינפלד

.

משעול ווינפלד על אחד העמודים

.

וינפלד

.

בקצה קומת הכניסה מצוי אולם למפגש בין חוקרים ותלמידים שהוקם על חשבון חצר שאפשרה להאיר ולאוורר את קומת הכניסה ובעיקר לאפשר קשר עין אל נופה של ירושלים

.

מדרגות רחבות נקבעו בסמוך לכניסה ומקשרות בין שלושת הקומות העליונות בבניין (מדרגות נוספות וצרות יותר מצויות בצדו השני של הבניין)

.

האדריכלים יצרו מעבר היקפי הפתוח המרכז, כשכל דופן עוצבה באופן שונה: בחלק הימני העמודים משולבים ובחלק השמאלי העמודים הוצמדו למעבר

.

גם למעקות המתכת העניקו האדריכלים תשומת לב ועיצבו אותם ברוח הבניין באופן קליל ומודרני

.

גם בקומה העליונה הדפנות הקצרות מצופות בלוחות עץ. כאן אפשר לראות את פתחי החלונות הרחבים המחדירים אור שמש ומאירים את הבניין באופן טבעי לכל אורך שעות היום

.

המבנה לא סימטרי: הגג משופע בכיוון אחד ומערך העמודים בולט בצד הדרומי

.

עציצים

.

אין צורך בתאורה מלאכותית

.

הבניין מעניק מראה חגיגי מכל נקודה

.

וגם מאפשר קשר עין ומפגש אקראי בין חוקרים

.

בשעת ערב הבניין כבר כמעט וריק – ק קולות הפועלים הערבים בוקעים מהקומה התחתונה. בקומה העליונה ספון בחדרו אחד מהחוקרים הבכירים בעולם

.

חקר הרציונליות נשמע טוב

.

עמודים המופיעים בקצב קבוע מהווים דופן אוורירית למסדרון

.

העמודים מצופים בלוחות אבן רק משני צדדים. מעקה מתכת דקיק

.

החוקר היחיד שנתקלתי בו בבניין הוא זוכה פרס נובל פרופ' ישראל אומן בן ה-91

.

הצצה לחדרו מגלה את עד כמה הנוכחות לפתחים הגדולים היא משמעותית

.

מוקף אור

.

דלתות העץ המקוריות נשמרו כאן בכל הבניין. בכלל הבניין שמור מאד (חוץ משינויים מעטים)

.

פס שחור בגובה הידית

.

פתחי החלונות בקומת הגג

. . . . .

המשכתי לסיור בספרייה הלאומית. בקשתי שיפתחו את הגג לסיור אך סרבו בגלל בעיות בטיחות

.

אולם העיון הוא אחד מהמקומות המרשימים והאהובים עלי. קודם לסיבוב באולם ביקרנו במרתף הספרים אבל שם אסור לצלם

.

פתחים עגולים בתקרת האולם מחדירים מעט אור טבעי ובעיקר מהווים אלמנט אסתטי, ובכל מקרה אין בתקרה גופי תאורה מלאכותיים

.

תודה לקולנוען והאדריכל ד"ר עמוס גיתאי, אדריכל מיקי מנספלד, פרופ' ישראל אומן, מיכאל גורדון

★

רשימות נוספות על בניינים באוניברסיטה העברית:

.

מרכז הספורט (שמואל מסטצ'קין)

בית הכנסת בגבעת רם ושוב גם כאן(היינץ ראו ודוד רזניק)

אולמות הרצאה מדעי הטבע (בנימין אידלסון וגרשון צפור)

בית הכנסת בהר הצופים (רם כרמי)

★

שיר לסיום:

.

★