סיבוב בכמה תערוכות בפתח תקווה ובקיבוצים עינת, הזורע ושער העמקים

בסוף השבוע הסתובבתי בכמה תערוכות ומקומות שיש להם קשור הדוק לאדריכלות. פתחתי ביום חמישי במוזיאון פתח תקווה שבו הביאו ריהוט רחוב והעניקו לו תפאורת תאטרון. משם המשכתי לגלריה בית דרור שבקיבוץ עינת שם מוצגים תצלומים של מבנים נטושים שצילם האדריכל שרון רז.

כמו התערוכה של רז גם שתי התערוכות הבאות שבהן הסתובבתי הוצגו בקיבוצים. נכון שיש לי עניין מיוחד בקיבוצים אבל הפעם אין לכך לגמרי קשר. בקיבוצים התרבות עדיין תופסת מקום בכיר, ומוצעים בהם אתרי ביקור שלא תמצאו בערים ובמקומות אחרים בארץ.

למחרת הגעתי למוזיאון וילפריד ישראל שבקיבוץ הזורע, במערב עמק יזרעאל. שם מוצגים עכשיו דגמים/פסלים ורישומים של מקדשים שיצר ישראל הדני, וזו היתה גם הזדמנות להציץ בחדר האוכל שתכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד רגע לפני הפתיחה המחודשת. המשכתי לגלריה העמקים שבקיבוץ שער העמקים, בה מציג מארק יאשאייב עבודה שמתייחסת למוזיאון הארכאולוגי שנוסד לפני שנים בקיבוץ. זו היתה גם הזדמנות לחזור ולהתרשם ממבנה הגלריה שתוכנן כסטודיו לאמן אברהם עמרי, וכעת משמש גלריה לאמנות. סיימתי בקרית טבעון במגדל המים והתצפית שתכנן האדריכל יוסף רינגס.

ועל כך ברשימה זו.

.

צריך לחשוב חיובי

.

.

(1) "קבלת קהל" – תערוכה קבוצתית, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

הביקור במוזיאון פתח תקווה הוא קפיצה בין שני מישורים שהמפגש ביניהם הזוי, אבל פעם הוא היה סמלי. מצדו האחד של הקיר מוזיאון לאמנות, מצדו שני של הקיר אתר הנצחה וזיכרון לחללי המלחמות "יד לבנים" (הראשון שהוקם בארץ). המשותף לשני החלקים הם האדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן שתכננו והרחיבו את המבנה לאורך שני עשורים. בסגר הראשון השלמתי במשותף עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני את חיבורו של מאמר העוסק ביצירתם של השניים ומתעכב בין השאר במבנה הזה.

מהלך דומה של שילוב אמנות וזיכרון תמצאו גם בהרצליה – מוזיאון לאמנות חולק קורת גג אחת עם "יד לבנים". המשותף לשני המוזיאונים הוא ההחלטה להציג אמנות עכשווית. השיא של השניים היה לפני עשרים שנה. בהרצליה הלכו מזמן לאיבוד, אבל בפתח תקווה יש משהו משחקי ונחמד לסיבוב. בתערוכה הקבוצתית "קבלת קהל" אותה אצרה אור תשובה ושמוצגת כעת במוזיאון, כמה מהעבודות הן לגמרי משחק ונראה שנוצרו ועוצבו במיוחד לצילומי אינסטגרם – מבוך לבן, מקרר שלגונים וגם פינת רחוב שקיבלה פרשנות מוזיאלית.

עומר שיזף השתמש ברדי מייד בצורת ספסל ופח אשפה טיפוסי לפתח תקווה. ריהוט מתכת, צבוע באפור שבולט בו סמלה של העיר. שני אלה הוצבו באולם אפל, שבו עיצב שיזף תאורה צבעונית שבוקעת מנקודה אחורית נעלמת ומנקודה נוספת שמתחבאת בתוך הפח. ועדיין אני חוזר ומוצא כאן בכל ביקור את הפסיפסים שיצר מרדכי גומפל לפני עשרות רבות של שנים בחדר המדרגות, כמוצלחים יותר מכל יצירה שמוצגת כאן.

.

את המוזיאון תכננו האדריכלים אנדרי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן כחלק בלתי נפרד מבית יד לבנים

.

פינת רחוב פתח תקוואית שיצר עומר שיזף

.

פח

.

שחר אפק עיצב שלגונים שבליווי מוסיקה מוצעים למבקרים במקרר טיפוסי לפיצוציה

.

אורלי הומל יצרה מבוך לבן בו פיזרה פסלים שכמו בתערוכות השכנות גם הם מושאלים מתוך המרחב העירוני היומיומי

.

במבוך

.

חדר זבל, כלוב לציפורים, מחסן או מה שזה לא יהיה הוא עוד מקום שאותו זיהו אורי כרמלי, רות ליאונוב וטל שטדלר (gym) בשכונה שבאזור והקימו אותו במוזיאון מה שהפך אותו למקום משחק

.

החלק השני של המוזיאון הוא יד לבנים. לבד מהנצחה פזורות בו עבודות אמנות וגם מוצגות שתי תערוכות מתחלפות. את חזית הבניין עיצבו האדריכלים לייטרסדורף ובלזיצמן בגישה דומה מאד לזו שתמצאו בבנייני ההסתדרות שתכננו השניים באותן השנים בכל רחבי הארץ, וגם כאן בפתח תקווה: מבנה תיבתי עם כניסה המודגשת באמצעות חלון רחב וגובה בקומה שמעל הכניסה. חלון ממש דומה הם עשו למשל בבניין ההסתדרות בראשון לציון 

.

שגית פרידמן-הלל צילמה ילדות תאומות במוסדות שונים כמו בית יתומי בירושלים ומוסד חינוכי בקיבוץ מעברות (שנהרס בינתיים)

.

היצירה המוצלחת ביותר כאן היא הפסיפסים שיצר מרדכי גומפל לפני עשרות שנים. הם לא מתחלפים ואיתם ניתן להפגש בכל ביקור ולהתרשם מהטכניקה, השפה החזותית, הקומפוזיציה, ההשתלבות במבנה והמכלול כולו

.

בקומת הקרקע יש אולם הנצחה לבני פתח תקווה שנפלו בעת שירותם הצבאי. את הפסל ימין של חיים ויצמן שאותו יצר משה שטרנשוס שעבד עם אדריכלים כמו מרדכי בן חורין ונחום זולוטוב

.

.

(2) "נאלמים" – שרון רז, גלריה בית דרור, קיבוץ עינת

באותו הערב פתח האדריכל שרון רז תערוכה של תצלומי מבנים נטושים שאותם הוא צילם לאורך השנים בכל רחבי הארץ. עיקר פעילותו של רז היתה בעשור הראשון למאה כשהפעיל החל מ-2005 את האתר "אדריכלות נעלמת" ובו העלה עשרות רבות של אתרים נטושים, החל מבניין המשטרה הבריטית באבו גוש ועד בניין תיאטרון האוהל בתל אביב (בטעות הוא כינה אותו תיאטרון אוהל שם). לאחר מכן, ב-2007, הוא פתח את הבלוג "נטוש" שבו המשיך את מה שעשה באתר הקודם, רק באופן נגיש ונוח יותר לצפייה. כאן בבלוג כתבתי על התערוכה "היכלות נעלמים" (הגלריה בבית האדריכל, 2013) שבה הציג תצלומים של אולמות קולנוע נטושים. את אחד התצלומים, קולנוע "דוד" בהרצליה, קניתי ולכן אני למעשה נפגש עם רז פגישה אילמת כמה פעמים ביום בלי שהוא בכלל מודע לזה.

באותו יום היה הקיבוץ שרוי באבל כבד בעקבות מותו הפתאומי של אחד מבני הקיבוץ, חייל בן 22 שנהרג מפליטת כדור. שלט הכוונה "לשבעה" קיבל את פני הבאים. אבל אני שמתי לב לשתי יצירות שמקבלות את פני הבאים לקיבוץ, האחת היא עבודת קיר שיצר אחד מחברי הקיבוץ והשנייה היא פסל המתאר את שלוש דמויות שעל שמם נקרא קיבוץ גבעת השלושה – קיבוץ-האם של עינת שממנו התפרקו ב-1952. את הפסל יצרה הפסלת בתיה לישנסקי. הגלריה עצמה מצויה בהמשך ולצד הכביש המרכזי בקיבוץ, בתחום המשק, מבנה ששימש במקור ל"אספקה", הכל-בו שבו סיפקו לחברים מוצרים שונים בתקופה שעוד היה קיבוץ שיתופי. המבנה שופץ באופן יסודי והוסב לאולם התכנסות שניתן גם להציג על דפנותיו תערוכות מתחלפות.

הקדמתי בכמה דקות לאירוע הפתיחה. הייתי הראשון והיה זמן לשוחח עם רז. אני מציע לבקר בתערוכה במיוחד כשרז נמצא, שזה יוצא בימי שישי או בתאום אתו, וגם באירוע שהוא עתיד לקיים פה ב-20.3 בשעה 11:30. כל התצלומים הם למכירה והתערוכה תנעל ב-30.4.21.

.

פסלה של בתיה לישנסקי בכניסה לקיבוץ הוא מחווה לשלושת הפועלים מפתח תקווה שב-1917 הוצאו להורג בידי העות'מנים באשמת ריגול

.

בקיבוץ פזורים פסלים ותבליטים שיצר אריה אמון, חבר קיבוץ עינת

.

מה שהיה במקור "אספקה" משמש כיום לאחר שיפוץ יסודי כגלריה ואולם התכנסות

.

בכניסה

.

מימין מציץ האמפי בגברעם

.

שרון רז

.

.

(3) ישראל הדני, משכן הרִיק, מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע

קיבוץ הזורע הוא גלריה פתוחה של אמנות ואדריכלות. יש כאן מבנים שתכננו בין השאר האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד, שלמה גלעד, צבי לישר וחיליק ערד וגם אוסף נכבד של עבודות פיסול ועבודות קיר שיצר רודא ריילנגר, חבר הקיבוץ.

לאחרונה יצא לאור "רודא ריילנגר" (מוזיאון וילפריד ישראל, 2020) ספר מאמרים המוקדש ליצירתו בעריכתן של גליה בר אור ורותם לבנון. היה לי הכבוד לקחת בו חלק ולהתמקד בעבודות ששילב רודא במרחב הציבורי ובמבנים ברחבי הארץ. את הספר ניתן להשיג במוזיאון שנמצא ממש מול חדר האוכל וגם בחנות המקוונת.

המוזיאון השני שהוקם בייעודו כמוזיאון הוא זה שנמצא כאן בקיבוץ הזורע ובמקור התבסס על האוסף שתרם לקיבוץ וילפריד ישראל, שעל שמו הוא גם קרוי. אוסף זה כלל חפצי אמנות, כלי פולחן וחפצים שונים מהמזרח הרחוק ומוקדש לו חדר תצוגה קבוע משלו, לצד שלוש אולמות לתצוגת אמנות עכשווית.

אירוע הפריצה והשדידה של אוסף המוזיאון שארע לפני קרוב לשנה, העניק למקום פרסום שאף אחד לא רוצה לקבל. מודעה קטנה בכניסה מזכירה את אותו אירוע שודאי זעזע את החברים, למרות שנראה שהכתובת היתה על הקיר.

לא מזמן כתבתי כאן על "אואזיס", הפסל הסביבתי שיצר ישראל הדני בכניסה הצפונית לבאר שבע ב-1995. כעת במוזיאון וילפריד ישראל מוצגת התערוכה "משכן הרִיק", שאותה אצרה שיר מלר-ימגוצ'י ומציגה שתי קבוצות של עבודות שיצר. הפסלים אינם חדשים אמנם, אך הרישומים  נחשפים כאן לראשונה למרות שכמוהם הציג כבר פעמים רבות. ובכל מקרה, במקום עם זיכרון קצר כמו שלנו, זו הזדמנות לחזור ולהפגש איתן.

כבר שנים שהדני מציג תערוכות שבהן מופיעים פסלים ורישומים של מבנים דימיוניים, ספק מבני פולחן, תחנות דרך במדבר או מבני קבורה מונומנטליים. בתערוכה ניתן לראות פיתוחים של אותם רעיונות שהופיעו באואזיס, פיתוחים שהולכים רחוק יותר בגודלם ובעוצמתם אך טרם התממשו וסביר שגם לא צפויים בעתיד. אלה פסלים שנוצרו משכבות של עץ לבוד המרמזים על שכבות ההיסטוריה והזיכרון. יש בהם שערי כניסה, פתחי חלונות וחדרים נסתריםהתואמים את קנה המידה. התאורה מכוונת כך שגם יהיו משחקי אור וצל. הפסלים/דגמים מעוררי עניין ומושכים בקווים הרכים ובצורתם המונומנטלית. הם עומדים בניגוד חריף למבנה הקופסתי והמודרני של חדר האוכל הסמוך, אותו בניין שדקות ספורות קודם לכן הסתובבתי בו וחזרתי והתרשמתי מעיצובו.

.

"פסל היובל" שיצר רודא ריילנגר לווה בוויכוח סוער בקיבוץ ולבסוף הוקם במתכונת הנוכחית בכניסה. ברקע אולם התרבות שתכנן האדריכל שלמה גלעד ואחריו חדר האוכל שתכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד

.

פסל נירוסטה וזכוכית ובמקור היתה ידית שאפשרה לסובב את חלקו העליון של הפסל. המנגנון נשבר מזמן וראוי היה לתקן אותו

.

ברחבה המפולשת שבכניסה לאולם התרבות יצר רודא קיר אמנות מקרמיקה בשילוב תאורה. האולם עצמו, בחלקו הפנימי, הוא מהיפים בארץ

.

חדר האוכל

.

קטע מחזית חדר האוכל: בטון ועליו תבליט שיצר רודא ריילנגר

.

אולם האוכל ריק

.

עוד רגע יחזרו השולחנות והכסאות למקומם אבל לא בטוח שחדר האוכל יצליח להתאושש מהשנה הזו

.

מוזיאון וילפריד ישראל

.

שלט בכניסה

.

בתערוכה של ישראל הדני

.

התערוכה מורכבת מפסלים המזכירים דגמים של מקדשים ועשויים מעץ לבוד ורישומים צבעוניים על נייר שגם הם מתארים מבנים המזכירים מקדשים או תחנות דרך קדומות שבכל אלה קיים חדר נסתר

.

מוזולאום, 2006

.

מאפיין מרכזי בפסלים הם הקווים הרכים ושכבות העץ הלבוד, שכבות של זיכרון ושכבות של היסטוריה

.

אף אחד מהדגמים לא נבנה אך חלקים מהם ניתן למצוא בעבודותיו הציבוריות, כמו למשל בפסל הסביבתי אואזיס שיצר בכניסה לבאר שבע

.

רישום

.

חלק מהפסל הסביבתי אואזיס בבאר שבע שיצר ישראל הדני ב-1995

.

.

(4) "אבן קלע אבן חן", מארק יאשייב, גלריה העמקים, קיבוץ שער העמקים

גלריה העמקים היא מהגלריות שנראה לי שאסור לפספס בה אף תערוכה והיא מהמקומות האהובים עלי משתי סיבות: הראשונה היא המבנה הקטן והיפה שעטוף כולו בציורי סגרפיטו שאותם יצר אברהם עמרי (2009-1914), חבר הקיבוץ שלמענו הוקם בשעתו המבנה כסטודיו ליצירת אמנות. לפני שנים אחדות הוסב המבנה למשרד וב-2016 נפתחה בו גלריה לאמנות. הסיבה השנייה שהמקום אהוב עלי נובעת מהתערוכות שמוצגות כאן ומתייחסות למקום. התערוכה היפה שבהן, "מעיף העפיפונים – סיפורו של אמן בקהילה" (אוצרים: רעות תירוש שרון, עינת סיני פסטרנק, נמרוד ראובני) הוקדשה ליהודה הלוי, חבר שער העמקים. הלוי שילב בחייו ובעשייה שלו יצירה שלא זכתה לפרסום מחוץ לגבולות הקיבוץ והתערוכה חשפה את דמותו ויצירתו. אך יותר מכל העניקה לו התערוכה את המעמד המיוחד של אמן בקיבוץ, שכיום כשהתרבות הולכת ושוקעת, זוכה להערכה מחודשת (כך למשל נחשף מחדש רודא ריילנגר, אותו הזכרתי לעיל, שזכה לאחרונה בתערוכה וספר מושקע). על המבנה והתערוכה של הלוי כתבתי כאן.

כעת מוצגת בגלריה תערוכתו של מארק יאשאייב שאותה אצרה רות אופנהיים, אוצרת הגלריה, ומוצגים בה מיצב התופס קיר שלם, שני תצלומים גדולים וכן שקופיות שהוא מצא ושולחן נמוך שעיצב אברהם עמרי. יאשייב הוא לא חבר קיבוץ, אך עבודתו המוצגת כאן נובעת משהות אמן שבה נטל חלק והודות לה הכיר פינה נשכחת בקיבוץ שער העמקים – מוזיאון ארכיאולוגי. הרעיון שאורח יצלם את אותו מוזיאון ויציג את התצלומים באולם המרוחק ממנו עשרות מטרים בלבד, היא פעולה שאני מוצא בה מידה מסוימת של ייאוש. אין פה עניין מחודש של אדם צעיר במקום שאיבד את מעמדו, אלא במה שהוא מייצג ומצבו הנוכחי ובכיווני העניין של הציבור שהשתנו.

בישראל של שנות ה-60 חלה התעוררות בכל מה שקשור לארכיאולוגיה מקומית וחשיפת העבר התנ"כי של הארץ. האחראים המרכזיים לכך היו שני רמט"כלים במיל. או בתפקיד – יגאל ידין ומשה דיין. חלק מאותה תופעה היתה הקמתם של מוזיאונים ואתרים ארכיאולוגים שנפתחו למבקרים בכל פינה, בכל עיר ובכל קיבוץ. אלה היו אתרי הביקור של אז. כיום כל יועץ תיירותי יגיד לכם בלי למצמץ שאתרים ארכיאולוגים הם המקום האחרון שכדאי לפתח. לכן, לא מפליא לגלות שכל אותם מוזיאונים לארכיאולוגיה התרוקנו ממבקרים. יאשייב חושף את אותו מקום נשכח ומתבונן בו במבט מפוכח, כשבחזיתו של אותו תצלום פנוראמי שצילם במוזיאון, הוא מציב שברי ארונות עץ שמצא באזור ומדגיש את שקיעתה של התרבות.

.

בחדר האוכל עסקי האוכל המוכן משגשגים וגם אני מצטרף לחגיגה

.

אולם האוכל ריק

.

על לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל מודעה המכריזה על התערוכה החדשה שבגלריה המקומית

.

גלריה העמקים

.

1976: סטודיו לאמן אברהם עמדי (ארכיון שער העמקים)

.

הכניסה. המבנה הוא לזכרן של רעייתו ושני ילדיו של אברהם עמרי שנפטרו בצעירותם

.

המבנה שנחנך ב-1976 ועליו כתבתי כאן תוכנן לשמש סטודיו לאמן אברהם עברי. הוסב למשרדים וכעת חזר ונפתח כגלריה לאחר שכל המחיצות הפנימיות המאוחרות הוסרו. יש כעת אמנם פחות חדרים וקירות לתצוגה אבל יש אולם מרהיב ומרשים יותר

.

שכבות של זיכרון: המיצב מציג בין השאר תצלום פנורמי של תצוגה במוזיאון ארכאולוגיה שהוקם בקיבוץ בשנות ה-60

.

במהלך שיפוץ האולם התגלתה עבודת קיר של אברהם עמרי מעל לכניסה לגלריה

.

חדרי הלב

.

כניסה

.

.

(5) קריית טבעון

התלבטתי אם לסיים בבית הקברות של הקיבוץ (שם יש עוד משהו שאמרו לי שאני חייב לראות) או לאכול משהו. החלטתי להשאיר את המתים לסיבוב אחר ולפנות לקריית טבעון הסמוכה. גם כאן יש לא מעט אדריכלות יוצאת דופן, כמו למשל סניף הדואר שתכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד שעליו כתבתי כאן. התחלתי עם השוקולד המצוין שאותו ניתן להשיג במרכז המסחרי של קריית עמל ומוקף במבנים שפעם אחת אולי אקדיש להם רשימה נפרדת. המשכתי לתחנת הדלק ששם יש חומוס ועוד כל מיני דברים טובים. מקום נהדר לעריכת פיקניק אפשר למצוא בתפר שבין קריית עמל ובין טבעון, בגן הזיכרון שבמרכזו פסל ענק שיצר האדריכל חיליק ערד.

בסמוך לאנדרטה שוכן אחד ממגדלי המים היפים בארץ. תכנן אותו האדריכל יוסף רינגרס (1957-1887), גרמני נוצרי שנשא לאשה יהודייה, עזב את גרמניה ב-1934 והיגר לארץ ישראל. כאן הוא תכנן בעיקר שכונות שחלקן כמו אלה בחולון ובקרית עמל גם נבנו. ב-1948 הוא חזר לגרמניה ועסק בהוראה. מגדל המים הוא ככל הנראה יצירתו הציבורית הבולטת והידועה ביותר שבנה בארץ. ב-2018 נערכה בגלריה שבמרכז באוהאוס שברחוב דיזנגוף בתל אביב תערוכה שהוקדשה לרינגס (וגם לאריך מנדלסון) וגם יצא ספרון המסכם את הפרטים שידועים אודותיו.

.

בית

.

אנדרטה שיצר האדריכל חיליק ערד

.

סרטון מהאנדרטה עם סוף רע:

.

.

בסמוך לאנדרטה שוכן אחד ממגדלי המים היפים בארץ. תכנן אותו האדריכל יוסף רינגרס (1957-1887), גרמני נוצרי שנשא לאשה יהודייה, עזב את גרמניה ב-1934 והיגר לארץ ישראל ותכנן פה בעיקר שכונות שחלקן כמו אלה בחולון ובקרית עמל גם נבנו. ב-1948 הוא חזר לגרמניה ועסק בהוראה.

.

מגדל המים הוא ככל הנראה היצירה הציבורית הבולטת ביותר שיוסף רינגס בנה בארץ. ב-2018 נערכה בגלריה שבמרכז באוהאוס שברחוב דיזנגוף בתל אביב תערוכה שהוקדשה לו (וגם לאריך מנדלסון) וגם יצא ספרון המסכם את הידוע על רינגס.

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  ביום 13/03/2021 בשעה 21:39

    תודה רבה מיכאל.
    כמה תיקונים, הבהרות ותוספות ברשותך.

    1. "עיקר פעילותו של רז היתה בעשור הראשון למאה כשהפעיל החל מ-2005 את האתר "אדריכלות נעלמת" ובו העלה עשרות רבות של אתרים נטושים".

    טעות. פעילותי בצילום דיגיטאלי החלה ב-2004. פעילות כתיבת התוכן והצגת צילומיי באינטרנט החלה בהשקת אתר "אדריכלות נעלמת" באפריל 2005 (בו מאות מבנים נטושים, לא עשרות), נמשכה עם הבלוג "נטוש" החל מ-2007 וכו'. השנה בה היה שיא במספר הצפיות בבלוג היה בשנת 2013. פעילותי נמשכת לאורך כל הזמן, מ-2004 ועד היום- עם צילום רב בשטח, הצגת תערוכות, מתן הרצאות בארץ, פרסומים וכתבות עליי, הוצאת הספר "נטושים" לפני כמה חודשים וכו'.

    עיקר פעילותי, אם כך, לא היתה בעשור הראשון של שנות האלפיים כי אם נמשכת כל הזמן בכל 17 השנים הללו. למעשה אין "עיקר" פעילותי אלא פשוט "פעילותי". את מה שאני מצלם בשנים האחרונות אני ממעט להציג בבלוג, מסיבות שונות ומגוונות, אלא לחשוף בתערוכותיי, בספר, ברשתות החברתיות וכו'. יש ברשותי עשרות אלפי תצלומים שעד היום טרם חשפתי לעולם.

    2. "אני מציע לבקר בתערוכה במיוחד כשרז נמצא, שזה יוצא בימי שישי או בתאום אתו, וגם באירוע שהוא עתיד לקיים פה ב-20.3 בשעה 11:30."

    אכן המלצה/הצעה טובה- לבקר כשאני נמצא, אבל אינני נמצא רק בימי שישי, אלא גם ואף בעיקר בכל השבתות במרץ ובאפריל וגם אהיה בחלק מאמצע השבוע, שזה אכן בתיאום מראש.
    אגב ה"אירוע" ב-20/3, בשבת הבאה, הוא שיח גלריה.

    3. יצא כאן עוד הקשר בפוסט הזה שלך- בין מוזיאון פתח תקווה ובין קיבוץ עינת. חדר האוכל של קיבוץ גבעת השלושה (מבנה לשימור, אדר' אריה שרון) נמצא במיקומו המקורי מול מתחם המוזיאון ובית יד לבנים. שם הם רבו בתחילת שנות החמישים ומכייוון שגם כך היו צריכים להתרחב ולעבור מקום אז עברו והתפצלו לגבעת השלושה ה"חדשה" (נקראה בהתחלה " גבעת השלושה א' ") ולקיבוץ עינת ( " גבעת השלושה ב' ").

    שרון רז

  • לאה שמיר שנאן  ביום 13/03/2021 בשעה 22:38

    מיכאל ערב טוב, תודה רבה! אוייש, אתה בסדר אחרי ההסרטה של האנדרטה בקרית טבעון? בריאות!

  • mharpaz  ביום 14/03/2021 בשעה 19:39

    וממול למגדל המים, במרכז ההנצחה, רח' המגדל 2, שוכנת לה גלריה לאמנות ישראלית – טבעון. בהזדמנות תיכנס ותספר לנו על המבנה. שווה ביקור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: