סיבוב במזרקה בגן המלך דוד ברמת גן

אחד מסממני התופעה הוא ההסתלקות הכמעט מוחלטת של שילוב אמנות באדריכלות ובמרחב הציבורי. שנות ה-60 וראשית ה-70 היו תקופת השיא של אותו שילוב, ובמידה מסוימת גם השיא של האומה. ב-1972 הוזמן רודא ריילינגר, אמן וחבר קיבוץ הזורע, לעצב בריכת נוי ומזרקה בגן המלך דוד.

בלב המדשאות, שדרות העצים והשבילים המתפתלים יצר רודא פסל סביבתי הנראה כמו מקבץ של סלעים הנחשף מתוך הקרקע וממנו בוקעים סילונים של מים. הגן שהיה פופולארי מאז נחנך בשנות ה-30 ביוזמתו של ראש העירייה אברהם קריניצי ובעיצובו של הגנן העירוני משה כבשני, קיבל אז תנופה חדשה. אך לא לזמן רב. תוך שנים ספורות הבריכה נעזבה, הוזנחה והתרוקנה. כיום המזרקה אמנם עובדת, אך הבריכה כמעט ריקה וגושי הסלע מבטון נצבעו כולם בצבע תכלת אחיד ומכוער, שונה לחלוטין מהשפה המחוספסת  והחומרית שאפיינה את העבודה.

הפגיעה במזרקה ברמת גן מתקשרת לרשימה קודמת שפרסמתי על הפגיעה בחדר האוכל שבקיבוץ שער הגולן. הדפוס הוא חזרתי: תחילה משנים ופוגעים, וכשמוצאים שלאיש לא אכפת אז קל ומובן יותר להרוס לטובת משהו חדש, שלרוב ירוד יותר מהמקור.

ועל כך ברשימה זו.

.

ברוש

.

גן המלך דוד

.

הכניסה המרשימה לגן היא מכיוון כיכר רמב"ם, דרך שדרות הילד

.

.

הגישה לגן המלך דוד היא מהיפות שהסתובבתי בהן: לגן אין ממשק ישיר עם הרחובות שבסביבה, אלא מובילים אליו שבילים, חלקם רחבים וחלקם צרים. הכניסות לגן הן לא לגמרי גלויות. משהו ליודעי ח"ן. הכניסה המרשימה ביותר היא דרך שדרות הילד – סוג של גן ליניארי, מרוצף כולו בריצוף גרנוליט שנראה כמו שטיח של משושים.

בשתי גדותיו נטועים בתים שברובם אלה בתים וותיקים שנבנו כאן עוד בשנות ה-30. כולם מוזנחים ועלובים כמו חלק נכבד מהבתים ברמת גן. בחלקם התגוררו דמויות ידועות כמו למשל הרצל רוזנבלום שהיה עורך העיתון "ידיעות אחרונות" שגם הוא מוזנח ומתפורר. שורות של עצי פיקוס גבוהים במיוחד מצלים באופן מלא על השדרה הרחבה ועל היושבים על הספסלים שמשני צדיה. ובעוד ששדרות הילד ישרות כמו סרגל, עם הכניסה לגן הופך השביל למפותל מעט ואת העצים האחידים המסודרים בשורה מחליף המגוון העשיר שמאפיין את גן המלך דוד.

ואז מופיעה המזרקה.

.

 

בכניסה לגן: הגן הוא גם מקום לקיצור דרך נעים להולכי רגל

.

השביל המרכזי החוצה את הגן

.

המזרקה שוכנת במרכז הגן ובולטת בצבעה הכחול (למרות שבמקור היא היתה פשוט בטון חשוף)

.

המזרקה נראית כמו אוסף של סלעים שהמים נובעים ביניהם

.

.

"ילדים ועצים, היש בעולם טוב מאלה? בטוחני כי לא" – קבע אברהם קריניצי כשבא לספר את שני הדברים האהובים עליו (בימים שבהם לא היה ראוי לדבר בגלוי על החיבה לכסף). את שמה של שדרות הילד העניק קריניצי עצמו והוא הסביר שהיא "נקראה על שמו של כל ילד בעיר הגנים שלנו".

בזיכרונותיו ("במו ידי", מסדה, 1964) מספר קריניצי כי מועצת רמת גן התנגדה להצעתו להקים את הגן, ובמקום ביקשה לנצל את המיקום המרכזי ולמכור את השטח לצורך בנייה. אלא שהיות והמכירה הצריכה את חתימתו של ראש המועצה, קריניצי בעצמו, אז המכירה מעולם לא בוצעה וכבר ב-1928 הוקם הגן שאותו ביקש לטעת. ב-1935 נפתח באופן רשמי והיה לגן הציבורי הראשון ברמת גן. מעט אחריו החלו לפתח את הגנים שבראשי הגבעות.

תכנית הגן שערך משה כבשני, אדריכל הגנים של רמת גן, התבססה על גן רחב הממוקם בעורפם של שורות הבתים המלוות את הרחובות העוטפים אותו, כששדרה רחבה (זו שנקראת "שדרות הילד") מקשרת את קצהו הדרומי לכיכר רמב"ם ומרכז העיר ושדרה צפונית מקשרת אל רחוב ז'בוטינסקי. הגן חולק לאזורים באמצעות שבילים שעוצבו בקווים רכים – מדשאות, חורשות, מתקני משחק. במרכז הגן, בנקודת מפרק שבה נפגשים השבילים החוצים את הפארק, הותקנה בריכת נוי וסביבה פוזרו ספסלים. כיום הבריכה לא ממוקמת במרכז הגן, היות ולפני כעשרים שנה החליטה העירייה לצמצם את שטח הגן לטובת הקמתו של בית אבות.

תחילה נקרא היה הגן בפשטות "הגן הציבורי", אך עם חגיגות שנת היובל להכתרתו של המלך ג'ורג' השישי נקרא היה הגן על שמו. רק לאחר הסתלקות הבריטים שונה שמו לגן המלך דוד (מהלך דומה נעשה בירושלים כששינו לרגע את שמו של רחוב המלך ג'ורג' לרחוב המלך דוד, אלא שבירושלים ביקשו הבריטים להחזיר את השם המקורי וכך נעשה). חיבתו של ראש העירייה המיתולוגי לגן המלך דוד הפכה אותו למוקד המרכזי שאליו הוביל את כל אורחיו רמי המעלה, ועשרות רבות של תצלומים בהם מופיע קריניצי עם אורחיו, עם ילדים וגם עם משה כבשני, גנן הגן, מעידים על החשיבות שמצא במקום.

.

1935: אורחים בטקס חנוכת הגן (ארכיון בית קריניצי)

.

1935: אברהם קריניצי נושא דברים בטקס פתיחת הגן (ארכיון בית קריניצי)

.

.

עם פתיחת הגן נקבעה במרכזו בריכת נוי גדולה ועגולה ובמרכזה הותקנה מזרקה ששלחה סילוני מים לגובה והפכה למוקד המשיכה המרכזי בגן. בתחילת שנות ה-70 נהרסה הבריכה המקורית ואת מקומה תפסה אחת חדשה. גם בזו החדשה הותקנה מזרקה, אך בעיצובה היתה שונה.

לתכנון הבריכה הוזמן האמן רודא ריילינגר (2003-1919), יליד שטוטגרט, גרמניה, שהיגר מברלין לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ב-1940. עם בואו הצטרף לחבריו בקיבוץ הזורע שבו היה חבר עד לפטירתו. בכישרונו היצירתי בלט כבר מראשית דרכו ויצר את הקישוטים לחגיגות והתפאורות להצגות שהוצגו על במת הקיבוץ. במקביל, החל לסלול את דרכו כצייר ולהשתתף בתערוכות. אך דווקא התפאורות שיצר הביאו לו הזמנות מהתאטראות הגדולים שבתל אביב, "הבימה" (כמו "הבט אחורה בזעם", 1959 ו"מסע אל תוך הלילה", 1960) ו"הקאמרי" (כמו "הנסיכה והרועה", 1967 ו"אמדאוס", 1982) וגם "בימת הקיבוץ" ו"התאטרון לנוער". אך ההצגה שזכתה למרב תשומת הלב ולה עיצב את התפאורה והתלבושות היתה "עוץ לי גוץ לי", שאותה ביים יוסי יזרעאלי בתיאטרון "הקאמרי" ב-1965.

כמו אמנים נוספים שהתנסו בעיצוב תפאורות (הבולט שבהם הוא דני קרוון שזכה לפרסום בין-לאומי עם אנדרטת חטיבת הנגב שיצר), התעורר ברודא הרצון לפרוץ את גבולותיה של האמנות המוצגת על קירות מוזיאונים, גלריות או דירות, ולשלב אותה במרחב הציבורי – בבניינים, בגנים ובכיכרות. הוא החל עם יצירת סגרפיטו על חזיתות מבני ציבור (כמו זו שבקרית אליעזר), המשיך לתבליטי בטון (כמו זה שיצר בחזיתו של חדר האוכל בהזורע ובחזית "יד יערי"), לבני שמוט, קרמיקה וזכוכית צבעונית (כמו אלה שבחזית חדר האוכל ומבואת המועדון בגת), והמשיך לפיסול סביבתי של ממש.

לאורך השנים רודא שיתף פעולה עם שורה ארוכה של אדריכלים ואדריכלי נוף בולטים. בהם אדריכלים עירוניים, כמו מוניו גיתאי-וינרויב ואל מנספלד, אריה ואלדר שרון, אריה אל-חנני וניסן כנען, שלמה גלעד ואדריכלי הנוף צבי מילר ומשה בלום, וכן אדריכלים מאנשי מחלקות התכנון של התנועות הקיבוציות ובהם חנן הברון, יעקב (קובה) גבר, חיליק ערד ומנחם באר. על חדר הזיכרון שיצר רודא בחדר האוכל שתכננה ארנונה אקלסרוד בקיבוץ גלעד כתבתי כאן.

שתי מזרקות יצר רודא – הראשונה בכיכר דניה שברחוב הרצל בירושלים (1968) ואת זו שבגן המלך דוד (1972). בשני המקרים שולבו מזרקות מים, אך בעוד שהעבודה בכיכר דניה היה בה אלמנט של זיכרון והנצחה, הרי שברמת גן ניתנה לרודא יד חופשית יותר. המשותף לשתי העבודות, היה השימוש בגושי בטון המזכירים בעיצובם סלעים פראיים הפורצים מתוך המים ומשתלבים במערכת המזרקות.

.

שנות ה-80: בעיקר בטון חשוף ורק חלק מהגושים צבועים בצבעי יסוד של כחול וצהוב. תקופה ארוכה היתה המזרקה מוזנחת וריקה (ארכיון בית קריניצי)

.

.

שנים אחדות לאחר שנחנכה המזרקה החדשה בחרו בעיריית רמת גן להזניח את המזרקה כמו גם את הגן כולו. "חוץ ממכת עכברי הגן, התרעמו תושבי הסביבה על החושך המקומי בשעות הלילה", דיווח שלמה מן ב"ידיעות אחרונות" ב-1987 (יתכן והשכן הרצל רוזנבלום דאג לפרסום, גם אם פרש מתפקידו בעיתון שנה קודם לכן). "המזרקה שידעה ימים יפים, כבר מזמן חדלה לפעול. המים שנשארו בה כתוצאה מסתימה, שימשו מטרה לזריקת חפצים ומשתנה לכלבים, הירוקת הפכה בקיץ מדגרה ליתושים. הדשאים והפרחים כנסנו לעידן הנבילה". גם גורלה של בריכת הנוי והמזרקה בכיכר דניה היה דומה ולאחרונה חיסלה העירייה את הבריכה והמזרקה ונותרו רק הגושים הפיסוליים.

הזנחת הגן נמשכה גם עמוק אל תוך שנות ה-90, אז ביקשה העירייה לחסל חלק משטח הגן ולעקור קרוב ל-50 עצים לטובת הקמתו של מגדל שישמש בית אבות. תושבי רמת גן לא נותרו אדישים ו-3,000 תושבים חתמו את שמם על עצומה המתנגדת לפגיעה ולצמצום שטח הגן. צבי בר שהיה בשעתו ראש העירייה דחה את התנגדות התושבים, וטען כי התנגדות התושבים היא פוליטית. התכנית בוצעה, חלק משטח הגן חוסל, העצים נעקרו וכתוצאה מכך כאמור המזרקה כבר לא מוקמה במרכז הגן אלא בצמוד לדופן החדשה שנוצרה במערב, כשמעל המזרקה מזדקר מאז מגדל מכוער, כמו שרק ברמת גן יודעים לבנות.

כיום חזרה העירייה לטפח את הגן וגם המזרקה חזרה לפעול. אמנם המים בה רדודים והיא נצבעה כאמור כולה בצבע תכלת, אך היא מטופחת ומתוחזקת יחסית. השלב הבא הוא שהעירייה תשיב לה את עיצובה המקורי ואולי גם תציב שלט עם הסבר קטן על הבריכה ומעצבה.

.

עטיפת הספר החדש המוקדש ליצירתו של רודא ריילינגר (מוזיאון וילפריד ישראל, עיצוב: נעם שכטר, 2020)

.

לאחרונה פורסם ספר מאמרים המוקדש לדמותו ויצירתו של רודא ריילינגר. זהו פרסום ראשון המוקדש לרודא (בעברית ובאנגלית, עיצוב: נעם שכטר) והוא יצא לאור על ידי מוזיאון וילפריד ישראל שבקיבוץ הזורע. את הפרסום יזמו במשותף גליה בר אור ורתם לבנון, שאצרו ב-2018 תערוכה במוזיאון שהוקדשה ליצירתו.

היה לי הכבוד והעונג לקחת חלק ביצירה ולתרום פרק המתמקד ביצירות ובפסלים של רודא במרחב הציבורי. גליה בר אור (חברת קיבוץ עין חרוד מאוחד) התמקדה במעמדו של רודא כאמן בצומת של שינוי בתנועת הקיבוץ הארצי. רוני כוכבי-נהב (חברת הזורע) התמקדה בתרומתו של רודא לחיי התרבות בקיבוץ הזורע, ורתם לבנון (חברת קיבוץ דבלין) בחרה לעסוק במתח ובשיח שבין אמן לקהילה. את הספר ניתן להזמין כאן.

.

שנות ה-70: המזרקה זמן קצר לאחר חנוכתה היתה מלאה במים וסילוני המים עוצבו באופן שונה (ארכיון בית קריניצי)

.

כמו נביעה בין הסלעים (ארכיון בית קריניצי)

.

1939: בריכת הנוי העגולה שהוקמה במרכז הגן (ארכיון בית קריניצי)

.

1939: המזרקה שבמרכז הבריכה בפעולה (ארכיון בית קריניצי)

.

שנות ה-50: ילדים רמת גנים לצד ראש העירייה אברהם קריניצי והגנן העירוני משה כבשני בגן המלך דוד (ארכיון בית קריניצי)

.

רק בגנים הוותיקים, אלה שטרם נגעו בהם אדריכלי הנוף העכשוויים, ניתן למצוא שיחים וניתן ללכת בהם לאיבוד ולהיות גם מופתעים מהנופים הנחבאים

.

שפת הבריכה היא גם מקום לשבת או לדלג עליו

.

מקום

.

בגושי הבטון שילב האמן שקעים ופתחים מעוררי דימיון

.

מזמין לטפס

.

גובה המים בבריכה הוא רדוד במיוחד

.

חתימת האמן ושנת הביצוע מוטבעים על הגוש הבולט

.

לא בכל שטח הבריכה יש מים. בעבר המים גלשו אל שפתיה וכך נוצר גם משחק של רטוב ויבש, ולא רק של אור וצל

.

חלק מהאלמנטים דומים לסלעים וחלק קיבלו צורה משויפת

.

סוג של מגלשת מים

.

אחורי הגוש המרכזי

.

שוקת לציפורים

.

והנה באה יונה צמאה

.

.

יונה

.

הגינה מלאה בקשישים ובילדים וגם כאלה שרק חוצים אותה בדרכם

.

חתימה

.

תודה למשה בירב, עדית קמין וילוז'ני וגליה בר אור

רשימות נוספות על רמת גן:

.

מרפאות (זאב ויעקב רכטר)

בית אהרון כהנא (יעקב רכטר)

בניין פסיכולוגיה (לואיס קרול דוד נופר)

מוזיאון לאמנות בבנייה (אפרת-קובלסקי)

תערוכה של אריה אל-חנני במוזיאון שתכנן נחום זולוטוב

בניין המנהלה באוניברסיטת בר אילן (אריה אל-חנני וניסן כנען)

מגדל מים ותפית באוניברסיטה (בלהה ואתור שרגנהיים)

הספרייה המרכזית בר אילן (אריה אל-חנני וניסן כנען)

בניין אשפוז במרכז רפואי שיבא (משה זרחי)

בניין כלכלה ומינהל עסקים (משה ספדיה)

דירת פליטים אריתראים במתחם הבורסה

הוספיס בתל השומר (עדה כרמי-מלמד)

מרכז וואהל בבנייה (דניאל ליבסקינד)

הספרייה העירונית (שלמה גלעד)

מגדל אטריום בבנייה (משה צור)

יד לבנים (לייטרסדורף-בלזיצמן)

כיכר הרב פרדס (נחלת הכלל)

חדר שנאים בקריניצי החדשה

בית שגריר שווייץ (דב כרמי)

מעונות 1 (משה ספדיה)

מעונות 2 (משה ספדיה)

תחנת משטרת רמת גן

מגדל הגן (אילן פיבקו)

גן אברהם וציור הקיר

בניין בגין (דוד נופר)

בית שגריר בריטניה

תמ"א 38 וגן שאול

בית קריניצי

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • elisternblog  ביום 18/11/2020 בשעה 14:29

    הפשטות והתמימות של הבריכה המקורית מדברת אלי יותר מאשר הבריכה "המורכבת" שהחליפה אותה.

  • Dov Alon  ביום 18/11/2020 בשעה 14:37

    אנא עדכנו את כתובת המייל שלי כמופיע מטה

    תודה

    בברכה,

    אדר' דב אלון

    dov@acsarc.co.il

  • nhftk  ביום 18/11/2020 בשעה 15:37

    כדאי היה לציין כי את הבריכה הראשונה – העגולה, הפשוטה והיפיפייה – הייתה תרומה/מתנה של חברת עלית לתושבי רמת גן. כתובת כזאת הייתה מוטבעת על דופן הבריכה.
    יכול להיות שהבריכה הקיימת היא יצירה אדריכלית, אך איננה מתאימה לכל האופי הפשוט והנקי של הגן "ההוא". ועל מנת להוסיף חטא על פשע צבעו אותה בצבע מזעזע, כאילו מטרת הבריכה היא להבריח את השדים.
    גם פרחי המים שהיו בבריכה הוסיפו לה נופך של משהו פשוט ואלגנטי, כמו שרמת גן הייתה אז.

  • oded samuel  ביום 20/11/2020 בשעה 11:13

    הניכור וחוסר הקבלה של הבטון הברוטאלי ממנו עשויה הבריכה והצביעה בתכלת, הם פספוס והשטחה מצערת של המונומנט שלצידו, בגן ובשדרות הילד, גרתי, התבגרתי וחוויתי.
    יוחזר הברוטליזם לאלתר, תוחזר עטרה ליושנה.

  • נט  ביום 20/11/2020 בשעה 19:52

    התיאור יפה ומצער מהטעם שכל חיי אני ברמת גן. בשנות ה-70-50 טרם נולד הגן כפי שכיום המקום היה המרכז ובאמצע היה עיגול עם עשבייה יפיפייה ובמחי יד הרסו זאת למען המזרקה שלא מתפקדת כפי שהרסו חלק מככר אורדע. תמונות ילדותי מגן המלך דוד כשהייתה יפה ונהרסה. כל פעם חלק אחר נהרס רק בגין גחמה של אדם מסוים וכך נהרסה רמת גן כעיר גנים שהפכה לעיר המגדלים. הלב כואב. וקריניצי מתהפך בקברו שחלומו הפך מגנים למגדלים!!!

  • אמיר ג.  ביום 21/11/2020 בשעה 1:50

    באחד הפוסטים שלו בפייסבוק, ראש העיר הדברן שלנו כתב שהוא הולך לשפץ את הגן ואת המזרקה. אני כבר מעדיף את המצב כפי שהוא היום (מזעזע עם צבע מזעזע), מאשר שהגננים החדשים, כמו שציינת, יהרסו את המעט הטוב שנשאר משנות ה 30… כאב לב לראות את הבניינים שגובלים בשד' הילד.. תודה על הכתבה

  • רונן  ביום 23/11/2020 בשעה 17:57

    כתבה נהדרת
    נולדתי וגדלתי ברמת גן מאמצע שנות השישים. המזרקה הייתה מוזרה מדי בשביל רוב התושבים.
    עד כמה שאני זוכר, מעולם לא שמעתי מילה טובה עליה אלא רק טענות. בשביל הילדים היא הייתה סוג של מבחן אומץ – לקפוץ מאלמנט אחד לשני מבלי ליפול למים ולעלות על עמוד הבטון של המזרקה. כיום המצב של הגן והמזרקה מזעזע ולא רק בגלל הצבע הכחול.
    לזכות ראש העיר והעירייה ,יש לומר, שיש ניסיון לשפר ולתקן את המצב. יש תוכנית לגבי גן הקופים למשל (שווה מאמר) וגם לשדרות הילד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: