סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ עין הנציב

מעט חדרי אוכל שרדו את תהליכי ההפרטה והשינויים החברתיים שהתחוללו בקיבוצים, ואף אחד לא ציפה כי גם מגפת הקורונה תוביל לסגירת חדרי אוכל. אחד מאלה הוא זה שבעין הנצי"ב. 76 שנה פעל חדר האוכל באופן רצוף ובראש השנה האחרון, עם כניסת הסגר השני, נסגר. צוות העובדים שהורכב מחברי הקיבוץ ומתושבי בית שאן פוטר והבניין הגדול והמטופח סגר את שעריו.

את מבני הציבור המרכזיים בקיבוץ עין הנצי"ב, הקיבוץ השישי שהוקם במסגרת תנועת הקיבוץ הדתי, הפקידו החברים בידיהן של אדריכליות. את בית הכנסת (1966) תכננה האדריכלית ג'ניה אוורבוך שעליו כתבתי כאן. וכאן לפניכם חדר האוכל השלישי שהוקם בעין הנצי"ב ונחנך ב-1976, אבל הראשון שנבנה כמבנה של קבע. תכננה אותו האדריכלית נעמי יודקובסקי (1996-1920), שתכננה בקיבוצים רבים ובעצמה היתה מייסדת וחברת קיבוץ לוחמי הגטאות.

רגע לפני הסגר עוד הספקתי לבקר בחדר האוכל. הצטרף אלי חבר הקיבוץ האדריכל בצלאל רינות שסיפר לי עד כמה הוא למד לאהוב את האדריכלות הברוטליסטית שממנה סלד בעבר. יחד המשכנו לסיבוב בבית המדרש שנחנך ב-1952 ואותו תכנן הרב והאדריכל יעקב יהודה.

ועל כך ברשימה זו.

.

חייו ומותו של חדר האוכל

.

עין הנצי"ב

.

לצד הכניסה לקיבוץ מדשאה גדולה ומשופעת ובקצה השני שלה ניצב חדר האוכל עם המרפסת הגדולה הפונה אל המזרח

.

.

(1) צריפי חדר האוכל הראשונים

כשקיבוץ עין הנצי"ב הוקם ב-1946, בסביבה ערבית צפופה, התגוררו החברים באוהלים ובצריפים כשהמבנה הגדול בקיבוץ היה אז צריף חדר האוכל – צריף עץ עם גג דו-שיפועי. בתמונות מהימים ההם נראה הצריף כשהוא מוקף בסביבה צחיחה, אדמה חשופה וללא כל עץ, שיח או מדשאה – הכי רחוק מהסביבה המלבלבת שעוטפת כיום את בתי הקיבוץ. אך ככל הנראה הסיבה לאדמה החשופה היא, שלקראת הקמת הקיבוץ, נגדע פרדס שהיה כאן בבעלות שכנים מעבר הירדן המזרחי.

צריף חדר האוכל הראשון עמד עד ל-1953 ואז הוקם צריף איכותי יותר. צריפים כמוהו הובאו אז מגרמניה לארץ באמצעות "הסוכנות היהודית" והורכבו בקיבוצים רבים במטרה לשמש חדרי אוכל. לימים רובם נהרסו, אך עדיין ישנם כאלה שנותרו ואפשר למצוא בבני דרום, שדה נחמיה, משמר הנגב ועוד. בסמוך לו הוקם אגף מטבח במבנה של קבע ובתכנונה של המחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי.

כמו בכל הקיבוצים, גם כאן שימש חדר האוכל גם לשיחות קיבוץ, התכנסויות, חגיגות וכן לעריכת תפילות היות ורק ב-1966 הוקם בית כנסת מרווח וקבוע. מוסד נוסף שנקבע בחדר האוכל היה הקרנת סרטים. ב-1955 החלו במסורת השבועית של הקרנת סרט מידי יום רביעי (הסרטים הובאו מידי שבוע מתל אביב). מהסרטים שהיו ברובם למבוגרים, הורחקו הילדים ובני הנוער, כשאלה האחרונים לא ויתרו ונהגו להציץ מבעד לחלונות הרחבים. המסורת נמשכה גם בחדר האוכל הקבוע והסתימה בשנת 1985 כשהגיעו הטלויזיות לכל דירה.

עם הקמת חדר האוכל החדש ב-1976, קבעה האדריכלית נעמי יודקובסקי כי הצריף ייהרס. על שטחו תכננה יודקובסקי רחבה גדולה שתוביל אל חדר האוכל, כזו שתדגיש את חשיבותו של הבניין המרכזי בקיבוץ וגם תוכל לשמש לקיום התכנסויות ואירועים חגיגיים. בעקבות זאת, נהרס הצריף ומבנה המטבח הישן הוסב למרכולית המשמשת את החברים גם היום.

.

חדר האכל הישן על רקע הנוף החשוף קודם שנשתלה צמחיה ונבנו הבתים (ארכיון עין הנצי"ב)

.

חדר האכל הישן שהיה ברובו צריף גרמני וצמוד לו אגף דרומי של מטבח שמשמש כיום מרכולית הקיבוץ (ארכיון עין הנצי"ב)

.

1976: צריף חדר האוכל בעת פירוקו ומשמאל בניין חדר האוכל החדש (ארכיון עין הנצי"ב)

.

ארוחה בצריף חדר האוכל הישן (ארכיון עין הנצי"ב)

.

צריף חדר האוכל בשלבי הריסתו וברקע בניין חדר האוכל החדש (ארכיון עין הנצי"ב)

.

רחבה התכנסות גדולה בסמוך לפתח הכניסה לחדר האוכל. בעבר ניצב היה כאן צריף חדר האוכל

.

ארובת המטבח כאלמנט פיסולי

.

האדריכלית הדגישה את אופקיותו של המבנה הגדול

.

שורת פתחי חלונות בגובה ראשי הסועדים ושורה נוספת צמודה לתקרה

.

פתח חלון רחב בסמוך למפגש החזיתות

.

חזית צפון-מזרח כוללת תריסי פלסטיק

.

מרפסת גדולה פונה אל המזרח. קומת העמודים התחתונה היתה פתוחה במשך שנים ונסגרה לבסוף בבלוקים

.

מדרגות עולות מהחצר אל המרפסת

.

כיום משמשת המרפסת בעיקר לאחסנת עגלות ומחיצות

.

.

(3) חדר האוכל השלישי

תחילה עדכון קורונה: התמונות שמופיעות כאן הן מסיבוב בבניין שערכתי דקה לפני הסגר הראשון. זה היה אולי היום האחרון שעוד מותר היה להסתובב בלי מסיכה, אבל כבר הפסיקו ללחוץ ידיים וחדר האוכל הפסיק לפעול. בתום הסגר הוא נפתח מחדש אבל בערב ראש השנה האחרון, אז החל הסגר השני, חדר האוכל הוא נסגר באופן סופי.

לחברים הודיעו על הסגירה בעלון הקיבוץ, "ידיעות השבוע", בסוף ספטמבר: "כך בשקט ובצנעה, ללא דמעות פרידה ובלי לומר שלום, נסגרו בערב ראש השנה תשפ"א (כמה סמלי!) חדר האוכל והמטבח שלנו, מרכז חיינו הקיבוציים מזה 74 שנים. הכול התחיל מצריף רעוע, עם שולחנות עץ וספסלים ארוכים משני צידיהם, עם תפריט דל ועם כלי פלסטיק מעטים ולעתים שבורים. הצפיפות הייתה רבה והתברואה מעט בעייתית, אך מאז ומתמיד היה חדר האוכל הלב החי והפועם של הקיבוץ, מקום ההתכנסות המרכזי, בו סעדו החברים את ליבם שלוש פעמים ביום ובו התנהלו התפילות, האסיפות וכל הפעילויות התרבותיות למיניהן".

לפי האדריכל בצלאל רינות, חבר עין הנצי"ב מאז 1967, לחברים שמעוניינים היום באוכל מוכן מזמינים ארוחות מקייטרינג שפועל בסביבה. סגירת חדר האוכל העסיקה אותו פחות ממה שסביר היה שתעסיק, הסיבה לכך היא שלפני כחודש נדבק בקורונה ומאז הוא מרותק לביתו. "אני בדרך להתרפא", הוא מרגיע בשיחה אתו השבוע אבל השיעול לא פוסק.

בניית חדר האוכל החלה לפני מלחמת יום כיפור והוא נחנך ב-1976, ביום העלייה ה-30 של הקיבוץ.

"במרכז אירועי השבוע החולף עמדה כמובן ההעברה אל חדר האוכל החדש", פתחו בתיאור המעבר בעלון הקיבוץ במאי 1976. "עבודת הפוליש נסתיימה ביום שישי אחר הצהריים, כך שיכולנו בתחילת השבוע לבצע את ההעברה הסופית של כל המתקנים והמכשירים למטבח החדש. ברגע האחרון נמצא עובד למכונת השטיפה ובכך הוסר 'האיום' האחרון למעבר לחדר האוכל. ביום שלישי אחר הצהריים התכנסנו לארוחת ארבע משותפת לפרידה מחדר האוכל הישן. כתזכורת לימים עברו מצאנו על השולחנות בין השאר, לחם, ריבה וקוביות מרגרינה. דברי פרידה נאמרו על ידי עדנה ון דייק. לאחר ה'ברכה האחרונה' יצאנו אל הרחבה שלפני המבנה החדש. אלי אביישר קרא את 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד', וצבי נוימרק כמרכז הוועדה לבניית חדר האוכל, התכבד בקביעת מזוזה בכניסה הראשית. חיים גלסנר גזר את הסרט, ובירי הוזמן להעלות את האור בחדר האוכל. מנחם נצר, כמי שנשא בעול הבנייה במשך כל התקופה, קבע את המזוזה בפתח אולם חדר האוכל. לקול צלילי מוסיקה ותוך שתיית 'לחיים', הועברו השולחנות והכיסאות מהישן אל החדש בידי כל הציבור, ויצאנו לסיור מודרך במקום על ידי העובדות. בערב התכנסנו למסיבה פנימית, שמסיבות שונות 'לא הלכה'. לא הצלחנו 'להתחמם' ולהיכנס לאווירה המתאימה וחבל".

.

הכניסה הראשית לחדר האוכל מורכבת ממבואה מקורה ורחבה

.

במבואה יש טלפון ציבורי

.

כמו כל בתי הקיבוץ, גם חדר האוכל הוקם בזוית של 45 מעלות לציר צפון-דרום. הסיבה להטיה נבעה מהכוונה להתמודד עם החום הכבד השורר באזור, ולאפשר לחדרים לקלוט כמה שיותר רוחות צוננות (כשיש) הנושבות לרוב מכיוון צפון-מערב. מיקומו של המבנה שנשקף היטב לכל מי שמגיע או עוזב את הקיבוץ, נקבע בשטח שבין אזור המגורים ובין אזור המשק. כשהאזור בו נמצא חדר האוכל הוא בקצה של במה טבעית, שממנה ירידה בשיפוע חד ולמרגלותיה הוקם אזור המשק. את תכנית הקיבוץ ערך האדריכל ריכארד קאופמן עוד ב-1944, שנתיים קודם לעלייה על הקרקע של הקיבוץ. תכניתו הציגה את בתי הקיבוץ בחלק המערבי הגבוה ואת בתי המשק בחלק המזרחי הנמוך, כשכביש הגישה לקיבוץ ורצועה ירוקה חוצצים בין שני האזורים.

לכיוון המשק והנוף שבמזרח מפנה הבניין מרפסת המתנשאת מעל לקומת עמודים. לעומת זאת, חזית הבניין הפונה לאזור המגורים היא חד-קומתית ומקושרת לרחבת התכנסות גדולה, זו שבה כאמור עמד בעבר צריף חדר האוכל.

הקווים האופקיים של הבניין הגדול הודגשו באמצעות קורת בטון חשופה בחזית, כשקירות המילואה צופו בטיח גס. פתחי חלונות רחבים נקבעו לכיוון צפון-מזרח אולי מתוך מחשבה שלא יחדרו דרכם קרני שמש ישירות שיפריעו לסועדים. אך אלה לבסוף הפריעו, ופתחי החלונות כוסו בתריסי פלסטיק. לכיוון צפון-מערב תכננה האדריכלית פתחים צרים יחסית שנקבעו בגובה ראשי הסועדים. בכיוון דרום-מערב מפנה הבניין את הכניסה ואת אגף המטבח, ובחזית דרום-מזרח נקבעו מסכי זכוכית הפונים למרפסת עמוקה הנמתחת לכל אורך החזית וממנה, ניתן להשקיף אל שדות הקיבוץ ובאופק אל ירדן.

למרות העיצוב הפשוט והגושניות של הבניין הבסיסית, את החגיגיות לבניין יצרה האדריכלית באמצעות עיצוב כניסה רחבה ועמוקה שאותה גרעה מהמסה וכך גם עוצבה המרפסת הפונה לחזית האחרת. הגג מבטון חשוף בולט מהחזית, אותו היא הכפילה ויצרה גג כפול שמנע את יצירתה של תיבה סתמית. בצלאל רינות ממשיך: "בחדר האוכל שהיה ברוטליסטי מובהק, כמו רוב בנייניה של נעמי יודקובסקי, היא ניסתה לפצות על הקור והקווים הישרים בעזרת פרטי עץ רבים בפנים האולם. היא טיפלה בפרוט בחיפוי הקירות, במדפים, לוח המודעות, מלתחות, פינות תצוגה – והכל מעץ. כמו כן פירטה את כל תכנית התאורה שהיתה שילוב של תקרה אקוסטית מעניינת שקיימת עד היום עם גופי תאורה מקומיים בקנה מידה אינטימי. היכולת הזאת לתכנן מבנה עד הפרט האחרון ראויה להערצה".

.

לוח המודעות דליל

.

חוג צפרות

.

חוג משוטטים

.

.

רינות מספר שכסטודנט לאדריכלות בטכניון באמצע שנות ה-70, לא אהב בלשון המעטה את הבניין. הוא אמנם התעניין בתהליכי התכנון והבנייה ומידי שבוע כשחזר מחיפה לקיבוצו התעדכן, אך את הפרויקט הובילו זקני הקיבוץ ולא התייחסו לטיעוניו ורעיונותיו. הוא זוכר כי יודקובסקי הרבתה לבקר בקיבוץ ולוותה את תהליך הבנייה, כמו גם כדי לתכנן ולייעץ בבניית מבנים אחרים. "לא אהבתי את הבניין שהיה נראה לי כבד ומאד אירופאי, כאילו שאנחנו בסקנדינביה. לא אהבתי את חלונות הענק שלא נראו לי מתאימים למקום ובטח לא לעמק בית שאן. אבל היום אני מסתכל על חדר האוכל אחרת ורואה בו הרבה קלילות".

"אני חייב לומר עוד משהו. המבנה היה בעל אופי מאד שקוף ופתוח, ממש צפון אירופי. כמו מבנים רבים מאותה תקופה. הפתחים היו גדולים ועתירי זיגוג, ומה שלא היה פתוח אז היה מחולק לעמודים וקורות בטון ומשטחי טיח גס. המבנה שידר קלילות ופתיחות למרות כמויות הבטון והעובדה שחלקים ממנו נבנו בבניה ביטחונית. הפנים היה המשכי לגמרי לחוץ ואף הוא היה פתוח, לפחות בקשר שבין המבואה לאולם האכילה ולמרפסת המזרחית. השימוש המסיבי בעץ אף הוא היה חלק מהרוח האירופית, והזכיר אדריכלות בריטית וסקנדינבית מהתקופה ההיא. אולי חדר האוכל שהביא את העץ לביטוי קיצון היה חדר האוכל בגבע של אמנון לוי עם התכנון הראשוני היה של אריה שרון. יש שם עושר מדהים של פרטי עץ שקיבלו גם ביטוי חיצוני בפרטי גגות הרעפים של המבנה".

כמו חדרי אוכל נוספים שנבנו באזור, גם חדר האוכל בעין הנצי"ב הוקם כמבנה ביטחוני. בשנת 1970 נפלו קטיושות בשטח הקיבוץ ובעקבותיהם מוגנו מבני הציבור בתכנונה של נעמי יודקובסקי. "גם חדר האוכל נבנה בבניה ביטחונית וקורות מסוימות שלו, קורות יסוד, קורות ביניים וקורות עליונות היו בחתכים גדולים ביותר", מספר רינות. "השלב הראשון בבניית חדר האוכל היה מקלט גדול, ששטחו כ-500 מטרים רבועים. המקלט היה מחולק לכמה אולמות משנה. האולם הצפון-מערבי של המקלט שימש כמחסן תרבות. במקום היתה אחסנה מסודרת של ניירות וחומרי עבודה, ושם הוכנו כל הקישוטים והתפאורות לאירועי התרבות. בדרום-מערב היו מספר אולמות, כשהגדול שבהם שימש לאירועים שונים. כמו כן היתה במקלט מפקדת הביטחון, מוסד חשוב בימי מתיחות ובה היו מכשירי קשר, מפות שונות וארכיון בטחון. לפני כעשר שנים החלו כל הפונקציות האלה לאבד גובה. התרבות עברה להופעות מוזמנות ופחות למיזמים קהילתיים. המקלט הוצף במים וכל תכולת מחסן התרבות הושלכה לאשפה. הסוף של המיזם הזה הקדים את סופו של חדר האוכל בכמה שנים".

"חדר האוכל שמור היטב ומדגים יפה את רוחות הזמן", ממשיך רינות, "רק חבל שמשטחים סולריים על הגג לא הותקנו בצורה שמתחשבת באדריכלות המבנה. יש לציין שפרטים מסוימים, בעיקר במפלס התחתון, לא הושלמו עד היום בשל התסמונת הידועה בשם: 'פה נגמר התקציב'. החיסרון הגדול בעיני הוא ההשקעה הקטנה יחסית בתכנון המפלס התחתון, וכן העובדה כי הנוף המדהים שנשקף למזרח לא מצא את ביטויו ההולם בתכנון המבנה. המרפסת הצופה לנוף הפכה למרפסת שרות, וכל המבנה בעצם מפנה את פניו לתוך היישוב ואת גבו אל הנוף המרהיב".

.

נטילת ידיים

.

.

(4) האדריכלית

"נעמי יודקובסקי נולדה 1920 בוורשה במה שנקרא משפחה יהודית פולנית מהאריסטוקרטיה היהודית", מספר רינות. "היא התחילה ללמוד אדריכלות בפוליטכניון של וורשה עד שנאלצה להפסיק. במקום למדו מעט יהודים, אבי ז"ל גם למד באותו מקום. היא היתה בגטו וורשה והשתתפה במרד. הגיעה לאושוויץ ושרדה. אחרי המלחמה עלתה לארץ, היתה ביגור ואחרי כן בלוחמי הגיטאות. למדה אדריכלות בטכניון ועבדה אחרי כן במחלקת התכנון של הקבוצים".

"היא תכננה מבני ציבור רבים: 12 חדרי אוכל, מרכזי ביגוד, בתי ילדים, שכונות מגורים, כמה בתי ספר, מרכזי תרבות וספריות. באורנים (כיום מכללה אקדמית לחינוך) תכננה את המרכז לבריאות הנפש, את 'בית יצפור' – מבנה לימודי מדורג בקצה המערבי של הקמפוס שנראה כמו מבנה ניסיוני ומאד מעניין. תכננה גם את הרחבת המעבדות ב'בית מרגולין', המבנה הראשון של מכללת אורנים. בלוחמי הגיטאות שבו היתה יודקובסקי חברה היא היתה אדריכלית הבית של הקבוץ, כמו שחנן הברון היה בקבוץ רעים וכמו שפרדי כהנא בבית העמק. נעמי היתה אדריכלית חרוצה וזריזה מאד, ועם זה העבודות שלה משופעות בפרטים ותוכננו עד רמת המסמר". יודקובסקי שימשה בתפקיד אדריכלית מלווה לעין הנצי"ב (היא החליפה בתפקידה את האדריכל שמואל ביקלס ששימש בתפקיד מאז שנות ה-50), ותכננה בו את עיקר הבינוי בשנות ה-60 וה-70. לבד מחדר האוכל תכננה גם את מחסן הבגדים, כתות כוללות ובתי מגורים.

ב-1990, בהיותה בת 70, פרסמה יודקובסקי את הספרון "רקוויאם לשתי משפחות" (בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 95 עמ') ובו סיפרה בקצרה את זכר קורותיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. את הספר מלווים איורים שיצרה ב-1945 לקראת תערוכה שהתקיימה באושוויץ והיתה התערוכה הראשונה שהוקמה במחנה הריכוז שהוסב למוזיאון. "רוצה הייתי שספר זה ישמש יד זיכרון לכל אלה שלא השאירו אחריהם יורש, שיספיד את כל הנרצחים היקרים לו", כתבה בפתח הדבר.

כאן בבלוג כתבתי על חדרי האוכל שתכננה בקיבוצים לוחמי הגטאות, גלגל והגושרים וכן מבנה התרבות והספרייה שבקיבוץ חוקוק.

.

הגשה עצמית

.

מגשים

.

סכו"ם

.

כוסות

.

בחזית המערבית חלונות צרים בגובה ראשי הסועדים, אך הזכוכית חלבית ולא ניתן להשקיף אל החוץ

.

מראה כללי של האולם: הפתחים הגדולים פונים אל הצפון והמזרח

.

גופי תאורה מקוריים כנראה בייצור של גולדשמידט-שוובה

.

מבט אל הכניסה לחדר האוכל

.

מבט אל הדופן המערבית של האולם

.

שנות ה-70: רוקדים בחדר האוכל (ארכיון עין הנצי"ב)

.

על כל שולחן לצד מלחיה והמפיות גם ברכת המזון

.

האדריכל בצלאל רינות מספר: "את המבנה חנכו בדיוק כשסיימתי ללמוד בטכניון. מאד לא אהבתי את המבנה בתחילה, אבל עם הזמן הבנתי יותר את הזרם הזה באדריכלות והיום אני ממעריצי הז'אנר".

.

חדר האוכל פונה אל מרפסת שממנה נשקף נוף השדות והרי ירדן שבמזרח

.

.

(5) מחסן הבגדים

גם אותו תכננה האדריכלית נעמי יודקובסקי.

.

מחס הבגדים

.

חזית המכבסה

.

.

(6) בית המדרש

זמן קצר לאחר הקמת המדינה, עוד ב-1948, קיבל הקיבוץ תרומה מארגון נשות המזרחי בארה"ב לצורך הקמתו של בית מדרש, שנקרא על שמה של בתיה מרים ברלין – אשת הנצי"ב מוולוז'ין שעל שמו נקרא הקיבוץ (הנצי"ב = נפתלי צבי יהודה ברלין).

בהתאם לתכנית המקורית שהוכנה לקיבוץ בידי האדריכל ריכארד קאופמן עוד ב-1944, נקבע מיקומו של בית המדרש בשטח רצועת מבני הציבור שבין אזור המגורים ובין אזור המשק, מצפון לחדר האוכל. בסוף שנות ה-40 חזר קאופמן ועדכן את תכניתו וב-1955 עבר ליווי תכנון הקיבוץ לידי האדריכל שמואל ביקלס, חבר קיבוץ בית השיטה, שהמשיך וליווה את עין הנצי"ב עד סמוך לפטירתו ב-1975 (אז החליפה אותו נעמי יודקובסקי).

תכנון המבנה נמסר לידי הרב והאדריכל יעקב יהודה (1987-1901), שהיה בקשרי ידידות עם הרב מאיר בר-אילן, בנו של הרב מוולוז'ין שגם השיג את התרומה לצורך הקמת המבנה. רינות שערך תיק תיעוד למבנה בית המדרש חקר אודות האדריכל הנשכח וגילה כי נולד באוקראינה, למד אדריכלות באודסה ולאחר מכן בז'נבה. לאורך חייו חקר יהודה את מבנה המשכן והמקדש ואף בנה דגם שבו הציג את מסקנותיו. הוא תכנן בין השאר בסוף שנות ה-20 את בית הכנסת המרכזי בעפולה – מבנה בולט עם כיפה גדולה שממוקם במרכז העיר (בגלל בעיות רישוי הוא לא חתם על התכנית), וכן היה מהנדס העיר של חדרה ולאחר מכן של צפת. ב-1973 תכנן בבית הקברות של צפת "יד להרוגי המלכות", אנדרטה לחללי האצ"ל.

.

הרב והאדריכל יעקב יהודה לצד דגם המקדש שיצר, שנות ה-30 (מתוך תיק התיעוד לבית המדרש, ארכיון עין הנצי"ב)

.

.

המבנים שתכנן היו שמרניים למדי, התאפיינו בסימטריות, נפחים תיבתיים כשהקווים המעוגלים באו לידי ביטוי אם באמצעות כיפה כמו בעפולה או אגף מעוגל כמו בעין הנצי"ב. המבנה מודרני ונטול קישוטים, למעט לבני הסיליקט ששולבו בהיקפי פתחי החלונות והכניסה ובולטים יפה לאחר שהמבנה שופץ לאחרונה.

בל"ג בעומר 1952 נחנך בית המדרש והיה למבנה הציבור הראשון שהוקם כמבנה של קבע. בצלאל רינות מציין בתיק התיעוד שהכין למבנה, כי באותה עת לבד מבית המדרש היו בעין הנצי"ב בסך הכל מספר מצומצם של מבני קבע – 10 בתי מגורים ושלושה בתי ילדים.

בתקנון הקיבוץ נקבע בשעתו כי כל חבר ישתתף לכל הפחות פעם בשבוע באחד מהשיעורים המתקיימים בבית המדרש. מהלך זה הבטיח את השכלתם של החברים, חיזוק הקהילה והפעילות בבית המדרש לכל אורך השבוע. במבנה התקיימו חוגי תורה, נביאים וכתובים, משנה וגמרא. בית המדרש שימש גם לתפילה, כשהתפילות החגיגיות וההמוניות נערכו בצריף חדר האוכל. עם חנוכת בית הכנסת ב-1966 נותר המבנה כבית מדרש בלבד. האולם המרכזי שימש ללימוד משותף, החדר המזרחי שימש ספרייה והחדר המערבי שימש כמועדון לחבר שכמוהו הוקמו בכל שאר הקיבוצים ובו ניתן היה לעיין בעיתון ובכתבי עת.

ב-2015 הוקמה בקיבוץ ספרייה חדשה ובית המדרש איבד את מעמדו ונעזב. בתחילת השנה הוא שופץ ועבר תהליך שימור. רינות מציין שעוד נותרו כמה פתחים שיש לפרוץ בהתאם לתכנית המקורית והמטרה היא להשיב למבנה גם את הפעילות.

.

תכנית הבניין – מצב קיים (מתוך תיק התיעוד לבית המדרש, ארכיון עין הנצי"ב)

.

תכנית הבניין – מצב מקורי (מתוך תיק התיעוד לבית המדרש, ארכיון עין הנצי"ב)

.

בית המדרש הוא מהמבנים המוקדמים שנבנו בעין הנצי"ב ולאחרונה עבר חידוש ושימור

.

המבנה מורכב מאגף מרכזי מעוגל הפונה למדשאה ולנוף

.

בבית המדרש לפני שעבר שינוי והקיר הישר הפך למעוגל (ארכיון עין הנצי"ב)

.

פתחי החלונות וגם הכניסה למבנה מודגשים בלבני סיליקט

.

חזית המבנה הצפון-מזרחית. למרות השיפוץ עדיין לא הושלמה עבודת השימור ולא כל הפתחים שוחזרו למצבם המקורי

.

1951: בבנייה (מתוך תיק התיעוד לבית המדרש, ארכיון עין הנצי"ב)

.

הנוף מבית המדרש

תודה לאדריכל בצלאל רינות ואני מאחל לו רפואה שלימה

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

דברת (מרדכי זברודסקי)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

חפצי-בה (ריכארד קאופמן ועירא אפרתי)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

בחן (לא ידוע)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • סוניה מרמרי  ביום 05/11/2020 בשעה 10:08

    פרויקט תיעוד נפלא,תודה

  • מרים גורן אשכול  ביום 05/11/2020 בשעה 22:42

    שלום רב.
    כתבות מרתקות.
    אתה מוזמן לעין כרמל. חדר האוכל תוכנן על ידי נעמי יודקובסקי ואבא שלי, מולקה, היה היזם, המלווה.
    נעמי ובוריה בעלה, היו חברים קרובים. לאחרונה שופץ חדר האוכל והפך למועדון מפואר. מרים. 0502023357

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: