סיבוב בבית הכנסת הגדול בחדרה

רגע לפני שעשיתי סיבוב בבית המשפט החדש של חדרה, ואחרי הביקור בקיר אמנות של דורון בר-אדון עצרתי לראות את בית הכנסת הגדול שתכננה האדריכלית יהודית שטולצר. מדובר באחד מבתי הכנסת הוותיקים בארץ (נחנך ב-1940) שנבנה בנקודה שבה הוקמה חדרה לפני 130 שנה. את ארון הקודש ואת הבמה עיצב האדריכל מאיר בן אורי.

שלוש החלטות תכנוניות הפכו את בית הכנסת למבנה ייחודי ויוצא דופן בין בתי הכנסת בארץ הקודש: (1) מגדל תצפית מתנשא בחלקו הקדמי והופך את הבניין לנקודת ציון שנראית ממרחק (2) שרידי הח'אן העותמאני ששימש את ראשוני המושבה והוסב למוזיאון וארכיון לתולדות העיר עוטפים את בית הכנסת ומושכים מבקרים. (3) בהשראת הפתח המקושת לח'אן עוצבו הפתחים בבניין שהפכו לאלמנט עיצובי חזרתי.

כבר כמה פעמים ניסיתי לבקר בבניין אך הוא תמיד היה סגור. למזלי ולשמחתי הגבאי בדיוק יצא מבית הכנסת והסכים לשוב ולפתוח את דלת הכניסה ולאפשר לי להסתובב ולראות מבפנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

אות באות

.

הרחוב סואן אבל כבר לא נעים להלך בו היות והרכבים שולטים בו וגם הגדרות והחומות

.

בית הכנסת והמוזיאון מוסתרים בצמחייה ומנותקים מהרחוב וצריך לטפס אליהם במדרגות

.

המדרגות מעוגלות ולכן מהמדרכה לא רואים את בית הכנסת

.

והוא נחשף רק כשמטפסים

.

מהח'אן העותמני ששכן שרדו רק שני חלקי אגפים ובניין ביתה כנסת לא מתייחס אליהם למעט הפתחים המקושתים הייחודיים שאולי עוצבו בהשראת הקשת שבשער הכניסה לח'אן ששרדה מימין

.

מבנה בית הכנסת הוא סימטרי אך הח'אן שובר את המבט וחוסם חלק מחזית בית הכנסת

.

שנות ה-30: תמונה של בית הכנסת בתקופת הבנייה

.

.

(1) הח'אן

תכנית הח'אן שנבנה ככל הנראה בסביבות שנת 1870, היתה ריבועית והורכבה ממבנה שהקיף חצר פנימית עם שני שערים – מערבי (שבתמונה) ומזרחי. אבני הכורכר שמהם נבנה הח'אן הובאו לכאן מחורבות קיסריה והרצפה הורכבה מאדמת חמרה מהודקת. המבנה שימש את אריסיו של סאלים חורי שהחזיק באדמות הסביבה, ועם רכישת הקרקע בידי סוחר הקרקעות יהושע חנקין ב-1891, סולקו ממנה האריסים ואת מקומם תפסו חלוצי חדרה שהתגוררו במבנה בין השנים 1891 ו-1896. הח'אן שימש אותם לכל צרכיהם – מגורים, אחסנה, חינוך, הסעדה ומלאכה. כמו כן שימשו חדרים לבית כנסת (הראשון במושבה), חדר להנהלה, בית מרקחת, חדר לשוחט ולבנאי.

לצורך בניית בתי המגורים הקבועים למתיישבים נדרש היה תהליך ארוך של קבלת רשיונות מהשלטון העותמני ואלה התקבלו רק ב-1896. במסגרת זו נבנו 35 בתים והמשפחות עזבו את הח'אן שהמשיך לשמש לצרכי ציבור ובשנות ה-20 אף שימש את המשטרה הבריטית. בית הכנסת גם הוא הועתק מהח'אן ועבר לפעול במבנה ששימש במקור לרפת. עם בניית בית הכנסת הגדול יועד מבנה הח'אן להריסה, וחלקים משמעותיים ממנו אכן נהרסו, אך התעוררות תושבים הביאה להפסקת ההרס. במהלך שנות ה-50 שוקמו הריסותיו והוסבו למגורי אברכים שלמדו בבית מדרש שהוקם באחד מאגפי בית הכנסת. רק בסוף שנות ה-70 הוחל בקידום יוזמה להזב את בניין הח'אן למרכז מורשת. הוא עבר שיפוץ יסודי וב-1986 נפתח בו מוזיאון לתולדות חדרה וכן ארכיון הממשיכים ופועלים בו גם היום. בין האוספים יוצאי הדופן שמצויים בארכיון ניתן למצוא את האוסף של שלמה גרוניך, יליד העיר.

עוד על המבנה ניתן לקרוא במאמרו של א. בן אברהם שאותו הוא פרסם בספר "חדרה וסביבתה" שיצא בהוצאת אריאל ב-1993.

.

הכניסה לבניין מודגשת באמצעות מגדל תצפית שדרכו מטפסים דרך אל עזרת הנשים

.

.

(2) התנופה פסחה

למרות תנופת הבנייה שאפשר למצוא בחדרה, תנופה שהחלה בשוליה וכיום ניתן למצוא אותה גם ממש במרכז העיר, הרי שהתוצאה לא מלבבת. אדריכלים ואולי יותר יזמים מהדרג הנמוך ביותר מותירים בעיר חותם שמצופף אמנם את העיר, אבל נראה שהוא לא מצליח להפיח בה חיים. חדרה נותרת מוזנחת ועצובה. גם בית הכנסת וסביבתו הם לא מקומות תוססים, אלא מקומות עייפים. מול בית הכנסת נתלו מודעות שבהם תוקפת תושבת העיר את ראש העירייה, ולצדן מישהו השליך ערימות של טלאים. הרחובות מלוכלכים והעזובה מורגשת בעיקר בבנייני הדירות המאפירים שמשני צידי הרחוב. הקורונה לא עושה טוב לעסקים וגם אלה שבחדרה מתקשים להתמודד עם המציאות שנכפתה על כולם. לעירייה יש תכנית מגדלים למרכז העיר אך כבר מההדמיות העסק נראה כמו פרויקט פריפריילי עלוב שמנותק מהסביבה ודורס לחלוטין את המקום ואת הסיכוי ליצור אופי מקומי לחדרה.

למרות תנופת הבנייה הרי שמבני הציבור במרכז העיר עלובים (המילה הזו חוזרת ומופיעה כאן כי זה המצב הכללי במרכז חדרה). אמנם בנו פה בית משפט חדש ונאה, אבל זה לא מקום שמישהו רוצה לבקר בו. חוץ ממנו נראה שעיריית חדרה שכחה את חדרה או שסתם מתקשה להתמודד עם המציאות. הלכתי לראות גם את מתחם ההסתדרות שאותו תכננו האדריכלים לייטרסדורף ובלזיצמן בהתאם לאופי שהכתיבו לקריות ההסתדרות העירוניות שתכננו בזו אחר זו בערים רבות (כמו רעננה וראשון לציון). בעבר היה המקום מלא חיים וכיום הוא נראה כמו מצבה. מעברו השני של הרחוב בית יד-לבנים שגם אותו תכננו השניים, אך הוא עבר שינויים מפליגים ונראה כמו חורבה שנשכחה בפינת הרחוב, אטומה לסביבתה ומבוישת בעליבותה. במקור היה יד-לבנים מתחם עם חצר זיכרון שקישרה לספרייה עירונית, אך דפנות החצר נפרצו, מערך הבינוי התפוגג וכל מבנה פנה לדרכו העצמאית.

למרות תנופת הבנייה נותר בית הכנסת, כמו שאר המוקדים העירוניים שעצרתי בהם, מצבה לשאיפות הגדולות שנטעו כאן דורות ראשונים. מבנה בית הכנסת השאפתני מותיר רושם חזק על המבקר בו גם היום. כתמי עובש כהים בולטים בחזיתו, שנראה כי לא עברה כל חידוש בעשרות השנים מאז טיוחה לראשונה. נראה שפרנסי בית הכנסת מתקשים בתחזוקת המקום. המוזיאון עצמו ששוכן בשרידי הח'אן נראה כמו חורבה הרוסה בחלקה שמצויה בשלבי הריסה מתקדמים. עובדי המוזיאון והארכיון בקושי עבדו השנה וכולם כנראה הוצאו לחל"ת.

.

1950: שלד הבניין גמור אך הבניין שהוא כולו מבטון חשוף טרם נצבע ובכללי נראה לא גמור (צילום: קטשוף סימור, לע"מ)

.

לתצפית היתה מטרה ביטחונית קודם להקמת המדינה כשחדרה היתה מוקפת כפרים פלסטינים

.

.

(3) נסתר

יש משהו טוב בכך שבית הכנסת נמצא במיקום חבוי ונסתר. גבוה מעל למפלס הרחוב, גדרות וצמחייה מסתירים אותו. כך הוא לא חלק מחיי היום-יום אלא נפרד, כפי שצריך להיות. בכך הוא שונה ממרבית בתי הכנסת שיוזמיהם לא ביקשו להפריד בין הדת ובין המדינה אלא שיהיו נוכחים ומצויים ממש על הרחוב, גלויים לעין ומזמינים ביקור. בתי הכנסת הגדולים שנבנו בארץ (וגם בחו"ל) נבנו גם הם לרוב כמבנים בולטים על הרחוב, חלקם ברחובות המסחריים הראשיים שבהם עוברים אינספור הולכי רגל. מסיבות היסטורית בחרו בחדרה להקים את בית הכנסת בראשה של הגבעה שלפני כ-150 שנה בנו בראש האריסים את הח'אן ששימש למגוריהם ולאחר מכן החליפו אותם חלוצי המושבה חדרה שהתגוררו בח'אן במשך שש השנים הראשונות (1896-1891).

כאן התחיל הכל ורחוב הגיבורים היה אחד הרחובות הראשונים והמרכזיים במושבה. אלא שעם התפתחות האזור, נחפר רחוב הגיבורים כדי ליצור כביש אופקי ללא שיפועים וכך נותק מהרחוב בניין הח'אן עם בית הכנסת והחצר שבחזיתו. בניינים אחרים ברחוב, שנבנו בשלבים מאוחרים יותר לאחר שלמענם נהרסו בתי המושבה הקטנים, ניצלו את הפרשי הגובה וחפרו את שטח המגרש כך שקומת הכניסה אליהם תהיה במפלס הרחוב.

הבעיה היא שגם המוזיאון והארכיון ההיסטורי לתולדות חדרה ששוכנים בשרידי הח'אן הצמוד לבית הכנסת סובלים מאותה נוכחות חסרה בעיר. רחוב הגיבורים שבו שוכן בית הכנסת ובמיוחד הקטע שלצדו, הוא רחוב שאיבד את מעמדו המסחרי ולמעשה מתפקד בעיקר כציר תנועת רכבים החוצה את העיר מצפון לדרום. הגן שבחזית בית הכנסת הוא שטח סתמי שמערך השבילים בו מעיד על תכנון פורמלי.

בית הכנסת עצמו סגור ברוב שעות היום. בניין גדול ומרכזי שפועל שעות אחדות בכל יום. גם כשהגעתי הוא היה סגור אבל למזלי הגדול הגבאי שעמד לעזוב, הסכים לחזור על עקבותיו ולפתוח בפני את הבניין לכמה דקות. בכניסה מתגלה מבואת שמיועדת לחצוץ בין החוץ ובים הפנים וגם לשמש מקום לקיים בו מניינים קטנים או סתם לשוחח מבלי להפריע לשאר המתפללים. אולם התפילה נראה כיום רגיל למדי, אך במקור היה מעוצב באופן מודרני, נקי מקישוטים ומבהיק בלובנו. עזרת נשים בקומת גלריה משקיפה מאחור. התוספת החריגה היא הגוש המתנשא לגובה מעל לכניסה, כשהוא כולל בראשו מרפסת תצפית מקורה. כזו, ששימשה לא רק להנאה אלא גם לביטחון (הבניין תוכנן ב-1935).

.

.

.

.

(4) בית הכנסת

זהו ככל הנראה בית הכנסת הראשון שתוכנן בידי אדריכלית עצמאית. לפי ד"ר עדינה מאיר-מריל, היסטוריונית האדריכלות, שפרסמה מאמר שמוקדש לבניין ובמסגרת זו חקרה אודותיו, היו כאלה שהתנגדו למסירת עבודת תכנון בית הכנסת לאשה, אך התנגדותם נדחתה.

המשותף להצעות שהוגשו לתחרות תכנון בית הכנסת, מציינת מאיר-מריל, היה מגדל התצפית שהוכתב כנראה בידי מארגני התחרות, בכל התכניות שהוגשו לא מצא אף אדריכל לנכון לשמור על מבנה הח'אן ההיסטורי שיועד כאמור להריסה (מאמרה של מאיר-מריל פורסם בספר "חדרה וסביבתה", אריאל, 1993. מאיר-מריל גם הקדישה לאדריכלית יהודית שטולצר פרק ביוגרפי קצר בספר "נשים יוצרות בישראל 1970-1920", הקיבוץ המאוחד, 2008).

.

.

הקומפוזיציה הסימטרית היא המהלך המרכזי בעיצוב הבניין. זו הודגשה באמצעות גושניותיו של המבנה המורכב מאגף מרכזי שבקצהו החזיתי מגדל תצפית ומשני צידיו אגפים בממדים מצומצמים יותר, באמצעות פתחים מקושתים ומדרגות רחבות ופתוחות שנקבעו משני צידי פתח הכניסה וקישרו אל גג הארקדה שתוכננה לעטוף את המבנה. כדי להעניק למבנה מראה קליל, מהלך אופייני לסגנון הבינלאומי, נקבע גגון דקיק בראש המגדל. המבנה נבנה לפי תכניתה של שטולצר, אלא שהותרת החאן הובילה להסתרת הארקדה הדרומית. המראה החגיגי אמנם נפגם, אך הותרת שרידי הח'אן הבולטים בחזית יצרו מערך יחסים מעורר עניין שמחבר בין תקופות וגם בין שימושים שונים. החלונות המקושתים עם זכוכיות צבעוניות המופיעים בחזית מזכירים אולי את החושן שנשא הכהן הגדול בעת העתיקה ויש רואים בהם השראה משבכי יונים. אלה חוזרים ומופיעים גם באולם התפילה בשלושת הדפנות האחרות והן המוטיב החוזר בבניין.

אבן הפינה לבניין הונחה ב-1936 והוא נחנך במסגרת ועידת תנועת המזרחי שהתקיימה בחדרה באותה עת. עם זאת, הבנייה לא הסתיימה בגלל מחסור במימון והשלמתה ארכה עוד שנים ארוכות.

.

(5) האדריכלית

יהודית שטולצר (1990-1904) שזכתה בתכנון בית הכנסת נחשבת לאחת מחלוצות האדריכליות בארץ. את השכלתה האדריכלית קיבלה בבית הספר הטכני הגבוה בדנציג־לנגפור. היא היגרה לארץ ב-1933 לאחר שצברה ניסיון כאדריכלית בדנציג ובברלין, בין השאר בתכנון בתי כנסת. בארץ עבדה במשרדיהם של האדריכלים לוטה כהן, זאב רכטר ואוסקר קאופמן. ב-1941 נישאה לאדריכל אויגן שטולצר שהיה שותפו של קאופמן ויחד תכננו בארץ כמה פניני אדריכלות ובראשם בניין תיאטרון "הבימה" בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב. לבד מבתי מגורים פרטיים, תכננה שטולצר את מתחם המגורים "קרית מאיר" בתל אביב (סמוך לכיכר רבין), את "בית החלוצות" ואת "בית ההסתדרות" בירושלים. ב-1957 היגרה חזרה לגרמניה עם בעלה ושם נפטרה.

במאמר שפרסמה לפני שנים אחדות האדריכלית ד"ר סיגל דוידי במסגרת הספר Frau Architekt – Over 100 Years of Women in Architecture, היא בחרה להתמקד בנשים אדריכליות שפעלו בארץ בתקופת המנדט הבריטי. היא מציינת כי באמצע שנות ה-30 מעטות האדריכלות שפעלו כאן, אך שלוש מהן זכו בתחרויות תכנון – ג'ניה אוורבוך זכתה בתחרות היוקרתית ביותר ותכננה את כיכר דיזינגוף שהפכה לאחד מסמליה של תל אביב. שתיים אחרות זכו בתכנון בנייני ציבור בעיירות מרוחקות מהמרכז. לתחרות בחדרה הוגשו 41 הצעות והצעתה של שטולצר גברה על כולם וזיכתה אותה בפרס הראשון. אגב עשרות שנים מאוחר יותר, התקיימה תחרות אדריכלים נוספת לתכנון בית כנסת בחדרה, וגם בה זכתה אדריכלית – נילי פורטוגלי. אמנם פורטוגלי מתנערת מהמבנה שנבנה ונחנך לפני שנים אחדות וטוענת שנעשו שינויים בתכניתה המקורית, אך עדיין שווה לבקר בו.

.

אדריכלית יהודית שטולצר, ירושלים, 1940 (אוסף ד"ר עדינה מאיר-מריל)

.

מדרגות רחבות וחגיגיות מטפסות לצד החזית. לא ברור לאן

.

בחלק התחתון של הבניין ובאגף צדדי יש אולם נפרד וקטן שמשמש בית כנסת לבני עדות המזרח

.

מבט אל מגדל התצפית מלמטה. הבניין כולו מבטון והיה למעשה בית ביטחון לתשובי חדרה

.

פתח הכניסה הראשי מעוצב כמו פתחי החלונות רק בענק. מוביל לאולם שחוצץ בין הרחבה החיצונית ובין אולם התפילה

.

האולם יכול לשמש למניינים ושיעורים עם קהל מצומצם. בקצה שלו הדלתות המקשרות אל אולם התפילה המרכזי

.

מבט אל הכניסה

.

ימי קורונה

.

משני צדי דלתות הכניסה לוחות זיכרון שתרמו מתפללים

.

האולם מואר היטב בתאורה טבעית מסוננת

.

פתחי החלונות הקטנים והמקושתים מכסים על הקירות. והיכן שלא אז דאגו לכסות בלוחות זיכרון וציורים של אתרים קדושים כמו הכותל המערבי שמציץ משמאל

.

שורת פתחי חלונות להחדרת אור נקבעה גם בצמוד לתקרה ובחלק המרכזי של האולם

.

שולבו בהן זכוכיות צבעוניות

.

.

(6) ארון הקודש והבמה בעיצוב האדריכל מאיר בן אורי

שנים ארוכות עמד הבניין לא גמור וכל התקדמות בגימור בוצעה באופן איטי. רק ב-1953 פנתה הנהלת בית הכנסת לאדריכל מאיר בן אורי (1908, ריגה – 1985, חיפה) בהצעה לעצב את ארון הקודש והבמה. בן אורי היה אחד מהאדריכלים הדתיים הבודדים שפעלו באותן שנים בישראל, אבל יותר מזה היתה לו גישה עיצובית שונה מזו של האדריכלים המודרנים שכמוהם היו לרוב והוא בחר לפתח גישה משלו. שורשים לגישה זו ניתן למצוא בעבודתם של הצייר הרמן שטרוק והאדריכל אלכסנדר ברוולד (מתכנן בניין הטכניון הישן) – שתי דמויות חיפאיות שהוקסמו מהנוף המזרחי וביקשו להשתלב בה. בן אורי הכיר את עבודתם מקרוב בתקופה שבאה לאחר שהיגר מאירופה לארץ ישראל ב-1934. בניין ישיבת כפר הראה (1939) שתכנן בן אורי ועליו כתבתי כאן הוא הדוגמה המפורסמת ביותר שתכנן. ניתן למצוא בה את ההשראה מצורות אותן השאיל מהאדריכלות הערבית המקומית, ובה שילב גישות מודרניסטיות עם סימבוליקה ואמנות. ברוח דומה עיצב את ארון הקודש והבמה בחדרה.

"בתכנון הפרויקט היתה שאיפה להשתמש בחומרי גלם מקומיים, ולשלב מוטיבים הקשורים לירושלים ובית המקדש וכאלה הקשורים לנופיה של חדרה", כתב יאיר בן אורי, בנו של האדריכל ומנהל "מוזיאון בן אורי" שייסד אביו, במאמר שהקדיש לעבודתו בבית הכנסת בחדרה. בן אורי עיצב את קיר המזרח ושילב בו כמה סוגי אבנים שאותם הזמין ממחצבות בגליל ובנגב. הגומחה בה ניצב ארון הקודש תוכננה כבר במקור באופן רחב במיוחד, כך שבן אורי עיצב אותה כחדר בפני עצמו הפתוח אל אולם התפילה אך נפרד ממנו בעיצוב. חומות ירושלים ופרדסי חדרה נרמזו בעיצוב וכן ניתנה התייחסות להנצחת מייסדי המושבה ובניה שנפלו במלחמת העצמאות שהסתיימה שנים אחדות קודם לכן.

משני צידי ארון הקודש הותקנו עמודי אבן שנועדו לרמז על אותם עמודים שהותקנו בבית המקדש, יכין ובעז, כשבראש כל אחד מהם מופיע השם "יהודה" או "ישראל", שמות שחוזרים ומופיעים גם בציטוט מתוך ברכת הגאולה שבתפילת הלחש ומתנשא מעל לארון. על חזית כל אחד משני העמודים, שבראשם מעין רימונים, סותתו עיטורי עלים וששה תפוזים צבועים בזהב המרמזים על שבטי ישראל. גם את עמוד החזן עיצב בן אורי והוא נותר בשלמותו בחזית ארון הקודש.

.

1953: עיצוב גומחת ארון הקודש כחדר נפרד המזכיר מראה של מקדש מפואר ועתיק (ארכיון מוזיאון בן אורי)

.

1953: חזית, תכנית וחתך ארון הקודש (ארכיון מוזיאון בן אורי)

.

1954: תצלומי הגומחה וארון הקודש. האולם היה נקי מקישוטים מיותרים והנוכחות הארון ועיצוב הקירות בגומחה היו מרשימים פי כמה ממצבו הנוכחי שבו האולם וגם הגומחה מכוסים בעיטורים ושלטים (ארכיון מוזיאון בן אורי)

.

1954:ארון הקודש בגמר העבודה (ארכיון מוזיאון בן אורי)

.

ארון הקודש הוא עבודת אבן שמשולבים בה גילופים מקוריים

.

ויש גם צבע

.

מבט אל האולם ואל עזרת הנשים שבקומת הגלריה – מכיוון ארון הקודש

.

שלד הבניין מורכב מקורות יורדות ושתי שורות של עמודים עגולים ודקים יחסית

.

.

את הבמה שהוצבה במרכז אולם התפילה עיצב בן אורי בהשראה של מצודה. בכל אחת מפינות הבמה הציב מעין מגדל שממנו מתנשא עמוד ועליו הותקן גוף תאורה משולש. על חזיתות הצד של הבמה שילב עיטורים שהורכבו מצורת עלי האיקליפטוס על רקע צבע תכלת.

.

1953: פרספקטיבה של הבמה הכוללת גופי תאורה משולשים המתנשאים מעל למגדלי מצודה בכל אחת מפינות הבמה (אוסף מוזיאון בן אורי)

.

1954: עם השלמת העבודה (אוסף מוזיאון בן אורי)

.

1953: שרטוטי גופי התאורה שעל הבמה (אוסף מוזיאון בן אורי)

.

במרכז האולם במה שעוצבה בדומה לארון הקודש לרבות גופי התאורה שעוצבו כולם על פי תכניתו של האדריכל מאיר בן אורי ב-1953

.

עבודת אבן יפה

.

וכמו בארון הקודש גם אותה מעטרים גילופים משולבים בצבע

.

מוטיב צמחי – בהשראת האיקליפטוסים הרבים שעטפו בעבר את חדרה ואותם נטעו מייבשי הביצות. כמה מאותם עצים גם נטועים ברחבה שבחזית בית הכנסת

.

הפרוכת שעל הבמה היא מתחילת שנות ה-70

.

מה טובו אוהליך. אין מזגן מרכזי אלא מזגנים ששניים מהם גם הותקנו משני צידי ארון הקודש

.

ממעבר צדדי ניתן להגיע אל חדר מדרגות שמוביל אל עזרת הנשים ובהמשך אל מרפסת התצפית שבראש הבניין

.

חלק מפתחי החלונות שמופיעים בחזית מאירים את המדרגות

.

בדרך ניתן להכנס לאולם שמצוי מתחת לטריבונה המשופעת של עזרת הנשים

.

עזרת הנשים לא מרוצפת ונראית כמו מקום שבנייתו לא הושלמה. למעט הנברשת השקטנה שמימין חלק זה בבניין נטול כל קישוטים לעומת החלק שבו שוכנת עזרת הגברים

 

פתחי בתקרה שנועדו להחדיר אור טבעי מסונן הם מוצלחים למדי

.

כמו בקולנוע

.

אין מזגן אלא רק מאווררים

.

עמודי תאורה כדוריים ומאווררים

.

מבט אל עזרת הגברים הריקה

.

פתחי החלונות המקושתים שבעזרת הגברים ניתנים לפתיחה לצורך אוורור טבעי

.

האולם כולו סימטרי

.

האולם יכול להכיל 700 מתפללים ללא דוחק

.

חלונות מקושתים בעורף עזרת הנשים. החלונות פונים אל מרכז החזית מעל לפתח הכניסה שבקומת הקרקע

.

חלון

תודה לד"ר עדינה מאיר-מריל, לאדריכלית ד"ר סיגל דוידי וליאיר בן אורי

בתי כנסת ומדרש נוספים:

.

עלי (דוד נופר)

שלוחות (יוסף שנברגר)

בקיבוץ לביא (יוסף שנברגר)

ישיבת קול תורה (יוסף שנברגר)

בקיבוץ חפץ חיים (יוסף שנברגר)

בקיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)

תומכי תמימים בכפר חב"ד (יוסף שנברגר)

בקיבוץ כפר עציון (יוסף שנברגר וטוביה קץ)

שדמות מחולה (טוביה קץ)

ישיבת שילה (ישעיהו אילן)

קול יהודה (יהודה מגידוביץ)

בית אלכסנדר ביקנעם (אהרון צורף)

בשכונת בית הכרם (מרדכי בן חורין)

לעדה העירקית בבאר שבע (נחום זולוטוב)

בשכונה ה' בבני ברק (יעקב נטל ויצחק ביגלאייזן)

בכפר הנוער אמית כפר אברהם בפתח תקוה (מרדכי בן חורין)

בית הכנסת הגדול "בית יעקב" בפתח תקוה (שניאל ליפישיץ)

האוניברסיטאי בקמפוס הר הצופים (רם כרמי)

בית חולים בילינסון (רם כרמי)

בקריית הטכניון (אהרן קשטן)

במושב ניר עציון (חנוך אחימן)

במחנה רעים (סטיו אדריכלים)

כפר הנוער ימין אורד (יהודה לנדאו)

המרכזי בהר הכרמל (ישראל קומט)

הנטוש של חסידות קאליב בבני ברק

לשעבר של חסידות קאליב בבני ברק

בשיכון ותיקים בבת ים (יצחק פרלשטיין)

שער אשר בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב

הנטוש במושב שדה יעקב (ישראל קומט)

ישיבת כנסת חזקיהו ברכסי (ישראל קומט)

במרכז רפואי שיבא – תל השומר (משה זרחי)

המרכזי בשכונת הדר בחיפה (מנספלד ווינרויב)

אוהל נחמה בשכונת טלביה (דוד קאסוטו)

בעיר הבה"דים (קולקר-קולקר-אפשטיין)

בכפר הנוער בן שמן (מרדכי בן חורין)

ישיבת קריית ארבע (דוד קאסוטו)

הרמב"ן ברובע היהודי (דן טנאי)

ישיבת הכותל (אליעזר פרנקל)

מושב בני דרום (אליהו משאלי)

בקיבוץ עין הנצי"ב (ג'ניה אוורבוך)

החילוני בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)

בית המדרש במדרשית נעם (ג'ניה אוורבוך)

היכל רוזנטל ובית כנסת עין הים (ישעיהו אילן)

בניין בית המדרש החדש בישיבת כפר הרא"ה (דוד נופר)

ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים (דן טנאי)

האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם ומאמר נוסף כאן (היינץ ראו ודוד רזניק)

היכל יצחק בשכונת שפירא בתל אביב (בלהה וארתור שרגנהיים)

בית שלום בסן פרנסיסקו (סטנלי סיטוביץ)

בית הכנסת הגדול בנס ציונה (חיים טפר)

ישיבת כפר הרא"ה (מאיר בן אורי)

הדרת קודש בחיפה (אוראל וזוהר)

זכרון משכן שילה (זלמן דויטש)

הראשון והיחיד בהר עיבל

חפץ חיים בפתח תקוה

ההולנדי (אירית שור)

שוהם (ג'ו אבקסיס)

בית הכנסת ברודוס

בקיבוץ טירת צבי

חדיד הנטוש

בלפוריה

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסתר  ביום 25/10/2020 בשעה 10:08

    עליבות והזנחה, השמות האמצעיים של חדרה. מקום מדכא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: