סיבוב במוזיאון בונדנר בכור שבשווייץ

כמה ימים לפני שבקרתי באזור נתקלתי באינסטגרם בתמונת חזית בניין מוזיאון לאמנות בונדנר (Bündner Kunstmuseum) שדניאל זרחי צילם. זו היתה תרומתו הגדולה לנסיעה שלי. המוזיאון הפך לאטרקציה מרכזית באזור העיר כור (Chur), מרחק נסיעה של שעה וחצי מציריך. פרסומו נובע בגלל חזותו יוצאת הדופן, אך הצלחתו באה בעיקר הודות לתערוכות של אמנות עכשווית שמוצגות בו, תערוכות מאוסף המוזיאון המתמקד בין השאר בעבודות של תושבי קנטון גראובינדן, אוסף המונה כ-8,000 עבודות ובעיקר האוסף הגדול של עבודות אלברטו ג'קומטי וקרובי משפחתו.

אז אחרי הביקור בכנסיית הבטון שעליה כתבתי כאן, המשכתי אל המוזיאון. משולבים בו שני מבנים – האחד הוא וילה קלאסית וגם קצת ביזארית מ-1875 שתוכננה במקור בהשראת ווילות הרנאסנס האיטלקיות שתכנן האדריכל אנדראה פלדיו. המבנה השני הוא בניין עכשווי מ-2016 שתכנן משרד האדריכלים הספרדי barozzi veiga, שבראשו עומדים האדריכלים פבריציו ברוצי (Barozzi) ואלברטו וייגה (Veiga).

ועל כך ברשימה זו.

.

מכונת זמן

.

בכור גרים אמנם יותר מ-35 אלף תושבים אבל האווירה בה היא לגמרי של עיירה שמשתלבת בנוף ומוקפת הרים מושלגים. במרכז העירוני הכולל כמה "גורדי שחקים" בני שמונה קומות שוכן המוזיאון. בסמוך מצויים משרדי הנהלת חברת הרכבות הפועלת ברחבי האזור – Rhätische Bahn.

.

מבנה המוזיאון המקורי כולל וילה מפוארת שהוקמה לפני 150 שנה ובחצר שלה הוקם האגף החדש והאניגמטי הנראה אטום כולו למעט פתח הכניסה המודגש בחזית הפונה לרחוב. גם המסלול בתוך המוזיאון מחזק את האניגמטיות של המקום והקשר בין שני המבנים הוא הפתעה

.

לעומת חזית הווילה האופיינית לבנייה האירופית של המאה ה-19, תוכנן אגף המוזיאון החדש כאובייקט אוטונומי שנשתל באתר בלי כל קשר לסביבה, אלא רק למען חיזוק נוכחותו. לטענת האדריכלים גם עיצובו החזותי של האגף החדש נוצר בהשראת האדריכלות הקלאסית, אך ללא אותם עיטורים ופרטים שאפיינו את העיצוב הנאו-קלאסי

.

הבניין מוקף ברחבות ציבוריות פתוחות ומבוטנות בהתאם לגווני חזיתותיו. אין כאן שילוט שזועק את שמו של המוזיאון או התערוכות המתקיימות בו, את זה הותירו האדריכלים לחנויות בקניון.

.

בחזית הבניין הוצב פסל של דמות שכובה שיצר ב-2005 הפסל היהודי האנס יוספסון (Hans Josephsohn, 2012-1920).

.

אם יש עכשיו מקום בעולם שאשמח להגיע אליו זה למוזיאון המוקדש ליצירותיו של יוספסון. בתום הסגר הפוליטי שביבי וכנופייתו הטילו עלינו ולאחרי שמדינת היהודים תחדל מלהיות מפיצת מחלות אני מתכנן לעוף לשם.

.

וידאו קצר על המוזיאון המוקדש לפסליו של האנס יוספסון בתכנונו של האדריכל פטר מרקל (Peter Märkl). הסרטון בשווייצרית אבל עדיין שווה לצפות ורק להתרשם מהמבנה. לפני שנה הוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב סרט שהתייחס למבנה המוזיאון, ובמסגרתו צולם המבנה כשבמרכזו הוצבה מערכת תופים והמתופף השתולל:

.

.

החזית מורכבת מיחידות בטון קטנות בגוון אפור פנינה, שיוצרות משחקי אור וצל לאורך היום

.

הכניסה היא מבעד לזוג שלתות זכוכית קטנות אך הן מודגשות הודות למסכי הבטון הפורצים מהחזית ומדמים שער כניסה גדול

.

מבט מלמטה

.

קומתה קרקע של הבניין מורכבת מאולם אחד גדול, גבוה וריק יחסית. ניצבים בו רק שידה עמוסה בספרי אמנות לכל הגילאים ודלפק קבלה. התקרה כולה מורכבת מעלים הממשיכים את השפה העיצובית של החזית

.

ממשאל הכניסה לבניין, חדר לוקרים ושירותים, ומימין הכניסה לחדר מדרגות המקשר לאולמות התצוגה. למערב משקיף הפתח הרחב על הווילה

.

למזרח משקיף הבניין מפתח צר יותר אל בניין מגורים סמוך ולכן הצמצום של המבט

.

גם ספרים לילדים

.

מסלול הביקור נפתח בחור שחור ולא מזמין במיוחד

.

.

הקובייה האטומה מעוררת סקרנות ולא מרמזת על המתרחש בתוכה. שתי דלתות זכוכית קטנות קבועות במרכז החזית ומקשרות בין הסודות השמורים בה ובין העולם החיצון. אין שילוט שמציין את שמו של המוזיאון וגם לא שילוט זמני המציין את התערוכות המתקיימות בו כעת. רק פסל של דמות שכובה מוצבת בסמוך לכניסה ובכוחה לרמז על ייעודו של הבניין, למרות שהיא מוצבת כמו כל פסל במרחב הציבורי. הדמות המפוסלת, כמו החזית, אפורה ולא לגמרי ברורה.

מהו מוזיאון במאה ה-21? מה מטרתו ומה מעמדו? למרות החזית המרשימה, מגוון אולמות התצוגה ולמרות החזית שמצטלמת נהדר – האדריכלים לא לגמרי ניסו להתמודד עם השאלות הללו, ואחרי שזרחי מסר לי את פרוטוקול ועדת השיפוט שכולל גם את הדרישות בהם היו מחויבים האדריכלים (מתמודדים שחרגו במעט מהפרוגרמה וכל שאר הקריטריונים איבדו נקודות והפסידו), אז מובן שקשה היה להמציא כאן את הגלגל.

קריטריונים שעל פיהם נקבעה ההצעה הזוכה היו איכות אדריכלית ועירונית גבוהה, מילוי מיטבי של דרישות התפעול, מענה קפדני לחוק התכנון והבנייה, עמידה בתקציב המקסימום של 30 מיליון פרנק שווייצרי, עמידה בתקנים אקולוגיים ואנרגטיים ועמידה בדרישות חוק האנרגיה. חבר השופטים כלל מגוון רחב של אנשי ציבור, במיוחד מנהלי מוזיאונים וגם מספר גדול של אדריכלים.

בין הנימוקים שניסחו השופטים הם ציינו את "התרומה המרשימה בחזות המדויקת והברורה של הבניין החדש בסביבתו האדריכלית, כזו המעניקה פרשנות מחודשת והוליסטית למציאות העירונית הקיימת, תוך נקיטת עמדה ברורה הממשיכה ומופיעה גם בחלקיו הפנימיים של הבניין". הם גם התייחסו לכך ש"הבניין החדש מרוחק במידה הנכונה מווילה פלנטה ומבניין משרדי הרכבת. התוצאה היא אפקט מתוזמר ומתוחכם, שבו כל מבנה שומר על עצמאותו". הם גם התייחסו לחלקיו הפנימיים של המוזיאון, אבל על כך אני חולק עליהם כי מערך התנועה וההתמצאות לא מוצלח ולא בהיר כפי שהם שיערו: "בפני המבקר בבניין נחשפת מערכת מרחבית המוגדרת בחכמה וממשיכה את הדיאלוג עם הסביבה. שער הכניסה הגבוה, מדגיש את עצמאות הבניין החדש, מוביל לאולם שממנו נראית הווילה ממוסגרת כמו תמונה. קווי הראייה מגדירים את החלל ומזמינים להמשיך. מנקודת מבט תפעולית, הפרויקט מרשים בתכנית התפקודית הברורה שלו. מסלול פשוט מוביל מבקרים מהמבואה לשני האזורים לאוסף ולתערוכות הזמניות".

הפרוטוקול שיצא ב-2012 וליווה את ההכרזה על האדריכלים הזוכים הוא מופת לאופן בו רצוי כי תחרויות יתקיימו: בין השאר מופיע פירוט מלא של הקריטריונים, פירוט של השופטים, של המועמדים, של הנימוקים. ולא סתם נימוקים – אלא כאלה שמנומקים. ההפך הגמור מהתחרויות שמתקיימות בישראל. בישראל לדוגמה מביאים בעלת קניונים כדי שהיא תשפוט ותחליט עבור האוניברסיטה והעיר.

מבחוץ לא ניתן לנחש כמה קומות יש באגף החדש. גם ביקור במבנה לא לגמרי חושף את כל חלקיו שאינם פתוחים כולם לקהל המבקרים. יש בו ארבע קומות מעל לקרקע ושלוש נוספות בתת-הקרקע ובסך הכל באגף החדש 4,000 מ"ר שטח בנוי. לא כל שטחי הבניין מיועדים לתצוגה או לשירות ציבור המבקרים, אלא חלקם משמשים לשימושים אחרים הנדרשים למוזיאון כמו חדרי סטודיו ואחסנה.

גם דניאל זרחי שבשנים האחרונות למד להכיר את האדריכלות בשווייץ מקרוב היות והוא מתכנן שם פרויקט גדול, מוסיף ומגיב שהוא "מסכים שהבניין קצת 'לחוץ'. אבל מצד שני הוא under-statement, צנוע, יושב טוב בסביבה ומבוצע לעילא. אני חושב שזה לוקח חלק מהתפיסה השווייצרית שהדברים צריכים להיות טובים מאוד מצד אחד ומצד שני לא להעז יותר מדי. בסופו של יום, נראה לי שהערים שם מראות שהתפיסה הזאת עובדת לא רע בכלל".

המעבר בין האגף החדש ובין זה הוותיק מפתיע ומוצלח ומתבצע שרך שרשרת של אולמות תצוגה תת-קרקעיים. בקצה של האחרון שבהם נכנסים למעבר צר ומונוכרומטי שמטפס אל האולם המרכזי של הווילה המצועצעת והצבעונית ומגלים את בית הקפה שמגישים בו עוגות שווייצריות מקומיות. בקומות העליונות יש אחלה עבודות של ג'קומטי.

.

משרד האדריכלים barozzi veiga הוקם בברצלונה ב-2004 ומאז הצליח לבסס את מעמדו כמשרד אדריכלים בינלאומי המתמחה במבני ציבור, קטנים וגדולים. האגף החדש במוזיאון בונדנר העניק להם את הפריצה הגדולה שגם זיכתה אותם בשורה ארוכה של פרסים ובהם פרס RIBA למצוינות בינלאומית ב-2018. מאז תחילת העשור הקודם הם זוכים להצלחה בשווייץ ורק בשנה שעברה הם השלימו אולם מופעים צנוע ויפה לצד הנהר בציריך (Tanzhaus Zürich) ומוזיאון לאמנות בלוזאן (Musée cantonal des Beaux-Arts Lausanne).

.

הרצאה של האדריכל פבריציו ברוצי שבמרכזה הוא מציג את בניין מוזיאון בונדנר (החל מדקה 34):

.

.

יש גם מעלית

.

מאחז יד

.

אפור

.

קצה המדרגות

.

באולם אחד בודד יש פתח שדרכו חודר אור יום. התערוכות באגף החדש הן כאלה שמתחלפות מעת לעת ומוקדשות בעיקר לאמנות עכשווית שיוצרים אמנים באזור. שאר האולמות הם קופסאות לבנות

.

הפתחים לאולמות צרים יחסית ומודגשים בשחור

.

ולפעמים הם לא מודגשים ונותרים לבנים

.

משמאל ציור מ-1924 של ארנסט לודוויג ארנסט (1938-1880) המתאר את האלפים המושלגים

.

המעבר בין הקומות שונה

.

מדרגות אל

.

הפודסט לא מפריע

.

מאחז יד

.

המעבר בין שני אגפי המוזיאון מתבצע דרך אולמות תצוגה תת-קרקעיים במהלך בלתי מורגש. רק כשנכנסים לאולם שמתברר שהוא במרתף הווילה, יש פתח זכוכית בתקרה המרמז על הבאות

.

ודרכו נשקף האולם המרכזי של הווילה

.

מעבר בין אולמות תצוגה קטנים

.

מדרגות מתכת צרות עולות אל הווילה

.

האולם המרכזי של הווילה מתנשא לגובה של שתי קומות ומסתיים בכיפה מוזהבת. את הוילה שנחנכה ב-1875 תכנן האדריכל יוהנס לודוויג (Johannes Ludwig) כבית מגורים פרטי עבור משפחת הקבלן ז'אק אמברוסיוס וון פלנטה (Jacques Ambrosius von Planta). המוזיאון בבניין נפתח לראשונה לציבור כבר בשנת 1919 והוא הפך למוזיאון ציבורי ב-1982. ב-2010 הוחלט על הקמת האגף החדש ועריכת תחרות אדריכלים בינלאומית.

.

מבט אל תחתית האולם המרכזי והפתח המכוסה במשטח זכוכית שדרכו נוצר קשר עין אל אולם התצוגה התת-קרקעי

.

מרבית החדרים באגף הוילה מוקדשים ליצירתו של אלברטו ג'קומטי (1966-1901, Alberto Giacometti)

.

המעבר בין האגפים מזכיר במשהו את המעבר החד בין התפאורות ב"2001: אודיסאה בחלל"

.

מרצפת בטון, פסי אור וקירות לבנים אל תקרות עץ, נברשות ורצפות וקירות צבעוניים

.

מוצגים פרטי ריהוט שעיצב דייגו ג'קומטי (1985-1902), אחיו הצעיר של אלברטו שהיה פסל ומעצב מצליח בשווייץ

.

בקומת הקרקע של הווילה יש גם בית קפה שפתוח אל הגן

.

פרוסת עוגה

.

המשכנו אל השדות שמצפון לכור

.

לא רחוק מכאן מצוי הגבול עם ליכטנשטיין ואוסטריה

.

האזור מפורסם בתעשיית היין הודות לגידולי הגפנים הנשמרים באזור כבר אלפי שנים

.

לגפנים האלה יש אחלה נוף

.

המטרה: ג'נין

.

יש כאן מרפסת יפה שפתוחה כל השנה

.

לשפצלה

.

ועוד פרוסת עוגה

רשימות נוספות בשווייץ (כן ירבו):

מוזיאון היידי וובר בציריך בתכנון לה קורבוזיה

סניף של בנק שהוסב לחנות בגדים

כנסיית הבטון בכור

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: