סיבוב בחדר אוכל ובית תרבות בקבוצת גבע

מגפת הקורונה לא רק שלחה את כולנו להסגר, אלא גם גרמה לחדר האוכל של קבוצת גבע לסגור את שעריו לאחר 99 שנה. לפני שבועיים סגרו את אולם האוכל אך המטבח המשיך לפעול, וביום שישי גם המטבח נסגר. את חדר האוכל הזה תכנן במקור האדריכל אריה שרון ומאוחר יותר הרחיב אותו האדריכל אמנון לוי. 

לא רחוק מחדר האוכל מצוי אזור התרבות והזיכרון הכולל את "גן הזיכרון" ובו הוצב אחד מהפסלים המרשימים שיצר משה ציפר. בסמוך לו אתר הזיכרון לבני הקבוצה שנפלו במלחמות ישראל שאותו תכננה ועיצבה האדריכלית ארנונה אקסלרוד. משני צידי הגן מצויים מבנים שתכנן שרון כשהבולט בהם הוא "בית גוריון" בו נהגו חברי להקת הגבעטרון לשיר לחברים.

ועל כך ברשימה זו.

.

יום אחד

.

מפת התמצאות: גבע

.

מדרגות רחבות יורדות אל רחבה שבחזית חדר האוכל שמציץ מימין

.

החזית המערבית והצרה של חדר האוכל ובה פתח רחב המשקיף אל הנוף. האגף שממין הוא תוספת מ-1981 והאגף שמשמאל הוא מקורי

.

1982: הבניין לאחר השיפוץ וההרחבה – כאן מופיע האגף החדש שעוצב באופי דומה לבניין הוותיק שתכנן אריה שרון (ארכיון גבע)

.

1983: רחבה חדשה במפלס הנמוך ומעליה מרפסת המקשרת בין אולם האוכל ובין נוף עמק יזרעאל (ארכיון גבע)

.

החזית הדרומית מוצלת באמצעות קולונדה

.

הגבעטרון + חדר האוכל = עטיפת האלבום שנות ילדות (התקליט חיפה, 1991)

.

מבט מלמטה

.

מבט מהדשא לחזית דרום

.

חזית דרום

 

בחזית צפון כניסה ישירה אל אולם האכילה. החזית גם כאן מעוצבת בדומה לחזית דרום עם קולונדה ושתיהן שומרות על זכר הארקדות המקוריות שסגרו על הבניין משני עבריו במקור קודם שהורחב הבניין

.

.

(1) חדר האוכל: פריץ קורנברג + אריה שרון + אמנון לוי

עד להתמסדות מחלקות התכנון בתנועות הקיבוציות השונות, נמסרו עבודות התכנון לאדריכלים עירוניים שבאו מחוץ לתנועה. אדריכלים אלה היו בעלי זיקה אידיאולוגית לרעיון השיתופי, אך הם לא אימצו את אורחות החיים השיתופיים ולכן, כך נטען, היה פער בין שאיפתויהם ובין התאמת המבנים שתכננו ללקוחות המיוחדים. את חדרי האוכל הראשונים של קבוצת גבע תכננו אדריכלים עירוניים.

חדר האוכל הראשון היה צריף ששימש את החברים במשך עשור בלבד. אך כבר ב-1926 ערך האדריכל ריכארד קאופמן, האדריכל הראשי של המחלקה להתיישבות שהתגורר בירושלים, תכנית לחדר אוכל. היתה זו למעשה התכנית הראשונה לחדר אוכל עבור החברה השיתופית והושקעה בה מחשבה ומאמצים, חלקם בשיתוף החברים, וזאת במטרה ליצור את המבנה המתאים ביותר לצרכים הייחודיים. תכניתו של קאופמן אמנם לא התממשה, אך היא היוותה את הבסיס לתכנון חדרי האוכל שבאו אחריה. חברי גבע נדרשו להמתין עוד חמש שנים עד שהוקם עבורם חדר האוכל הקבוע.

ב-1931 נחנך חדר האוכל הבנוי הראשון של קבוצת גבע, בתכנונו של האדריכל פריץ קורנברג. מבנה מוארך עם פס חלונות כפול בחזיתות: פס תחתון ורחב בגובה ראשי הסועדים ופס עליון צמוד לתקרה הגבוהה שנועד לאפשר אוורור ותאורה טבעיים ככל הניתן. הבניין שימש את החברים בייעודו המקורי לא יותר מ-15 שנים. הקבוצה גדלה במהירות והאולם והמטבח היו קטנים. לאחר בדיקה שנערכה התברר שהרחבתו תהיה מהלך מורכב ולא כדאי. לכן, הוחלט להזמין תכניות לחדר אוכל חדש בקרבת מקום. מבנה חדר האוכל שתכנן קורנברג לא נהרס, אלא משמש כיום מתפרה ומחסן תאים לקיפול כביסה.

.

שנות ה-30: חדר האוכל בתכנון האדריכל פריץ קורנברג בפינה התחתונה מימין (ארכיון גבע)

.

1931: משמאל חדר האוכל הבנוי בתכנון האדריכל פריץ קורנברג ובצמוד לו צריף חדר האוכל ששימש את החברים עוד בזמן שהתמונה צולמה ונהרס מיד לאחר מכן (צולם ממגדל המים והכיתוב "גבע בת 15" נוסף מאוחר יותר, ארכיון גבע)

.

כיום: חדר האוכל מחסן כביסה (ארכיון גבע)

.

מחלקות התכנון בתנועה הקיבוצית החלו לפעול באופן מלא בשנות ה-50, ובשנות ה-40 עדיין הוזמנו תכניות מאדריכלים עירוניים. אחד מאותם אדריכלים היה אריה שרון (1984-1900), שבעצמו היה בצעירותו חבר קיבוץ גן שמואל. מהקיבוץ הוא פרש לאחר שסיים את לימודיו בבאוהאוס בגרמניה. עם חזרתו לארץ הוא בחר להתיישב בתל אביב ופתח בה משרד אדריכלים שהפך תוך שנים אחדות למשרד הגדול בארץ. בנו של שרון המשיך להוביל את המשרד שפעיל עד היום בהנהגתו של נכדו, האדריכל ארד שרון.

בשנות ה-30 וה-40 תכנן שרון עשרות פרויקטים בתנועה הקיבוצית. הוא ערך תכניות לקיבוצים שלימים וכן תכנן מבני ציבור, מגורים ומשק. חדר האוכל שתכנן בקיבוץ גבעת השלושה, שכיום הוא בתחום פתח תקווה, היה הראשון שתכנן בארץ עם שובו מהבאוהאוס. לדעתי זהו אחד המבנים החשובים שנבנו כאן והוא גם זה שהלהיב אותי לחקור את חדרי האוכל בקיבוצים. כתבתי עליו כאן וגם כאןשרון שמר על קשר עם קבוצת גבע במשך עשורים רבים. הוא תכנן לקבוצה את תכנית האב, חדר האוכל, הספרייה והמועדון ולבסוף תכנן גם את אולם התרבות "בית גוריון". במשך ששה עשורים הצליח שרון לשמור על מעמדו כאחד מבכירי האדריכלים בישראל, כשחוץ מבנייה בקיבוצים, עם הקמת המדינה בהזמנת ראש הממשלה דוד בן גוריון הוא עמד בראש צוות עורכי תכנית המתאר הארצית הראשונה לישראל (1953). לאחר מכן תכנן יחד עם שותפיו שורה ארוכה של מבנים בולטים ובהם בתי חולים (בילינסון, סורוקה, איכילוב, יוספטל, גהה, רמב"ם, וולפסון), מגורים (בנצרת עילית, ירושלים, קרית ים, תל אביב, באר שבע), אקדמיה (תל אביב, העברית, הטכניון, מדרשת שדה בוקר, מכון ויצמן וגם איפה בניגריה), משרדים (בנק ישראל, בית אמות המשפט), מלונאות (בית הבראה כנרות) וגם מבני תצוגה (כמו ביתן ההסתדרות, מוזיאון יד מרדכי וביתן ישראל באקספו).

שתי חלופות לחדר אוכל הציע שרון לחברי הקבוצה: ההבדל בין החלופות היה בחלוקת המסות של הבניין ובעיצוב הגג. על אף השוני בחלוקת המסות בין החלופות, הרעיון דומה: שלושה גושים תיבתיים מקושרים זה לזה, כשאולם חדר האוכל הוא הגוש הגדול והבולט מבין השלושה וכולל קולונדה המקיפה אותו לצורך הגנה על חזיתותיו מפני פגיעת קרני שמש ישירות בקיץ ומפני פגיעת גשמים בחורף. שני הגושים האחרים נועדו למטבח ואחסנה. בחלופה אחת גג הבניין שטוח ומודרני ובחלופה השנייה הוצע גג רעפים משופע וכפרי. החברים בחרו בחלופה השנייה וכך בוצע. באותה הזדמנות תכנן שרון גם את כל הריהוט לבניין וגם התערב בתכנון הנוי בסביבת הבניין החדש.

לכבוד חג הפסח של שנת 1946 נחנך חדר האוכל בארוחה חגיגית. במשך יותר משלושים שנה שימש המבנה את החברים במתוכנת שקבע אריה שרון.

.

שנות ה-40: חדר האוכל בתכנון האדריכל אריה שרון (ארכיון גבע)

.

שנות ה-50: אולם האוכל לקראת ארוחת ליל סדר (ארכיון גבע)

.

1972 – ארוחת ליל שבת: האולם לאחר שהתקרה הונמכה לטובת פתרון אקוסטי (ארכיון גבע)

.

.

בקבוצה לא קפאו על השמרים. ב-1970 הרחיבו את המטבח ואת הכניסה לחדר האוכל. בסוף שנות ה-70, עם הגידול במספר הסועדים והמתנדבים, והצורך בשינוי ועדכון הטכנולוגיות הרצויות להשתלב בבניין, הוחלט להרחיב את חדר האוכל ולחדש את הקיים באופן יסודי. הפעם הוזמנו התכניות ממחלקת התכנון של התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם) והעבודה הופקדה בידיו של האדריכל אמנון לוי מקיבוץ גבעת חיים.

"חדר האוכל הזה היה כל עולמי", מספר לי דנדי (דני ידין) ששימש בתפקיד רכז הבניין של קבוצת גבע בשנים בהם הורחב חדר האוכל וגם שר במשך 20 שנה בגבעטרון ו-13 שנים נוספות בלהקת ותיקי הגבעטרון שפעלה עד שבוע שעבר והתפרקה. הוא מספר שקודם להקמת האגף החדש, הוא נסע להתרשם משני חדרי אוכל שנבנו באותה עת ונחשבו לחדישים בתחומם – במעין צבי ובנאות מרדכי, שניהם בתכנון אהוד שחורי.

התכנית שהגיש לוי להרחבת חדר האוכל נתקלה בהתנגדות. דנדי מספר שבמקור ביקש לוי להקים את האגף החדש על שטח הדשא הגדול שמצפון לחדר האוכל. "לא הסכמתי לכך בשום אופן. הוא הגיע לאסיפה, הביא אתו דגם של ההצעה וגם את האדריכל ויטוריו קורינלדי כדי שימליץ בפני החברים, אבל אני עמדתי מולם והתנגדתי". דנדי מספר שכחלופה להצעה של לוי הוא הציע להקים אגף דו-קומתי מדרום לבניין הקיים והצליח לשכנע את לוי. "לקחתי קבלן יוצא מן הכלל מעפולה, ארנון מוזר, וכשהתחלנו לעבוד בשטח אמנון נסע לחופשה באירופה, אז ניגשתי לקבלן ואמרתי לו 'בחודש הזה תעבוד כמה שיותר מהר לפני שהוא חוזר ועוד עלול לעכב אותנו'".

באגף החדש שנוסף לבניין, לבד מאולם אכילה נוספו שירותים שלא היו קודם (למעט כאלה קטנים בקצה המטבח), דואר, חדר ישיבות, כל-בו שמשמש כיום חדר לאקונום, מקלט שמשמש גם כחדר תרבות ומבואה מרווחת. במבואה שילבו קיר מחופה באבן פראית. "אלה אבני בזלת מאבטחא, מהמקום שבו הירדן זורם לכנרת מצפון" מספר דנדי. "הירדן זורם על האבנים האלה ולכן זו אבן מוגנת שאסור היה לקחת אותה, אבל הקבלן היה הולך ברגל ומעמיס אותן בידיים. כל לילה הוא היה הולך ומביא כמה אבנים במשך שבוע". בקיר שולבה גם אבן בהירה אבל השילוב לא היה מוצלח ובאמצע העבודה הפסיקו את שילוב האבן. היות ולא פרקו את האבן הלבנה שכבר שילבו אז היום הקיר נראה קצת מוזר.

תקרת אולם האוכל עוצבה במקור בצורת פירמידות שנשענו על קורות שנמתחו כמו רשת לכל אורך ורוחב האולם. בתקרה שולבו גופי תאורה, מיזוג אוויר וכן 50 רמקולים. אלא שהתקרה לא תוכננה מספיק טוב והיו בעיות עם מערכת מיזוג האוויר ולאחר עשרים שנה היא הוסרה ובמקומה הותקנה תקרה פשוטה ושטוחה.

האדריכל אמנון לוי (יליד 1942, קיבוץ כפר סולד), עבר עם הוריו בעקבות הפילוג ב-1952 לגבעת חיים ובחר ללמוד אדריכלות בטכניון בעקבות חותנו האדריכל אלכס קשטן, גם הוא חבר גבעת חיים. "לוי עבד במחלקה אבל תמיד היה סולו", נזכר האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק, שגם לא חסך במחמאות: "הוא עשה עבודה מאד יפה ומוצלחת בהרחבה ובשיפוץ של חדר האוכל בקיבוץ גבע". האדריכל ויטוריו קורינלדי מסכים עם כהנא שמדובר היה באדם מרוחק וכשרוני: "אי אפשר כמעט היה לדבר אתו, הוא היה קפדן בפרטים והיה בעל טעם מעודן". כהנא מוסיף: "יום אחד הוא נעלם, לא הגיע לעבודה ולא ידעו איפה הוא. אחרי כמה זמן התעניינו מה קרה והתברר שהוא קם ועזב לאמריקה. הוא השאיר אחריו עבודות באמצע, אבל במחלקה היו מספיק אנשים שיכלו לקחת ולהמשיך".

במהלך העשור בו היה לוי פעיל בזירת התכנון הישראלית אפשר למצוא כי חוץ מהרחבת חדר האוכל בגבע ותכנון חדר האוכל בבית גוברין, הוא תכנן גם מבנה כיתות בסמינר אפעל, מפעל בקיבוץ סעד ואת אחד הפרויקטים הגדולים והלא בנויים שתוכננו בתנועה הקיבוצית – "קיבוץ החלוצים" בעמק יזרעאל. בקיבוצו, גבעת חיים, תכנן שכונת קוטג'ים, פעוטון, אגף בבית הספר שפרירים, תלתונים (מבנה למגורי בני נוער) ובית ילדים. ב-1985 היגר לארה"ב ופתח שם משרד אדריכלים.

.

1969: בניית אגף נוסף למטבח וברקע מורדות הגלבוע (ארכיון גבע)

.

1979: פירוק והחלפת הרעפים של אולם האוכל (ארכיון גבע)

.

.

"לטעמי חדר האוכל ששיפץ אמנון הוא היפה ביותר בתנועה הקיבוצית", כתב לי האדריכל בצלאל רינות, חבר קיבוץ עין הנצי"ב שהכיר את לוי ועבד במקביל לו במחלקה לתכנון. "אמנון היה אשף בפרטי עץ וניתן לראות זאת במקומות רבים בחדר האוכל. רינות מוסיף ומעדכן שמזה שני עשורים לפחות חדר האוכל של גבע משמש גם כאולם חזרות קבוע של מקהלת העמקים".

"הוא עשה מאמץ גדול לשימור חדר האוכל, אם לא על המבנה המקורי, לפחות על רוחו", ציין האדריכל פרדי כהנא בספרו "לא עיר לא כפר, האדריכלות של הקיבוץ, 1990-1910" (יד טבנקין, 2011). למבנה הקיים הוסיף לוי שני אגפים נוספים – אחד לצורך הרחבת אולם האכילה ושני לצורך הרחבת המטבח. בנוסף, ניצל האדריכל את השיפוע הטבעי בקרקע ויצר קומה תחתונה ששימשה בחלקה למבואה מרווחת לצורך לוח מודעות, חדר דואר ומלתחה. את אולם האוכל הגבוה והאחיד הוא אמנם הגדיל באופן משמעותי, אך דאג לעצב אותו באופן שייצור אווירה אינטימית ורגועה. תשומת לב הוענקה לחזית הדרומית, בה בוטלה הקולונדה המקורית והוקמה מרפסת מקורה גדולה אליה פנו פתחי חלונות רחבים וגבוהים שמיקדו את המבט אל נוף פנורמי של עמק יזרעאל והר הגלבוע המתנשא מעברו השני של העמק.

לכבוד ראש השנה של שנת 1981 נחנך חדר האוכל המורחב בארוחה חגיגית.

בספר המתכונים "חדרוכל" מאת אסי חיים ועופר ורדי (lunch box, 2012) מביאים השניים מפי נעה ידין, חברת הגבעטרון לשעבר ואחת מהמבשלות במטבח של גבע, מתכון משולשי בצק גבינה. המנה התבססה על בצק גבינה שיועד למנה לצמחונים אותו מילאו בתפוחי אדמה, בצל ופטריות. את "שאריות הבצק חתכו למשולשים, פיזרו מעליהם סוכר וחילקו לילדים כעוגיות מתוקות ופריכות שהתחסלו כבר באותו היום". יואל פרנס, חבר גבע, חבר להקת הגבעטרון לשעבר וכיום מנהלה, מספר שמהמטבח יצאו שתי מנות שלדעתו היו אהובות ומפורסמות יותר. "היינו חקלאים וגידלנו 500 דונם של תפוחי אדמה מזן ארן בנר (Arran Banner) פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. לא רק ידענו לגדל תופחי אדמה, אלא גם איך לבשל אותם. וביום שישי בערב היו מגישים קציצות בשר שטוחות, שיותר מקציצות הן נראו כמו המבורגר, ולידן הגישו את תפוחי האדמה החמים עם שמנת. זה היה משהו מיוחד של גבע". הוא גם מוסיף שלצדה של נעה ידין, פעלה במטבח האמא של הגבעטרון – רינה פיסטנברג ז"ל.

למרות ההפרטה חדר האוכל ממשיך לשמש את החברים. עד לפני שבועיים נערכו בחדר האוכל מידי יום ארוחות בוקר וצהריים ובימי ששי הוגשה גם ארוחת ערב חגיגית. בשבת חדר האוכל סגור.

עם התפרצות נגיף הקורונה נסגר חדר האוכל, אך המטבח המשיך לפעול ולהכין ארוחות שאותן החברים הוזמנו לבוא ולקחת. בתחילת השבוע הנוכחי נסגר גם המטבח וחברים שמעוניינים יכולים להזמין ולקבל ארוחות בחמגשית באמצעות קייטרינג פרטי (מחיר מסובסד: 22 שקלים למנה). לראשונה מאז הוקמה קבוצת גבע ב-1921 לא יערך בו השנה ליל סדר משותף, אלא כל משפחה תערוך אותה באופן עצמאי בביתה.

.

מתקן לשטיפת מגפיים מהבוץ שהביאו בעבר החברים מהשדות והרפתות

.

בקולונדה התחתונה שבחזית דרום

.

ארוגות בנויות הותקנו מעל לשטח המקלט כדי להסתיר את הבדלי הגובה שנוצרו ואלה מוזנחות כיום

.

במבואת הכניסה התחתונה מצויים תאי הדואר של החברים וקיר אבן מקבל את פני הבאים

.

מה שנותר מלוח המודעות

.

מקומונים לשבת

.

מדרגות אל אולם האכילה שבקומה העליונה

.

במעלה הדרך

.

שטיפת ידיים

.

תפריט ארוחת צהריים ליום חמישי: יש בין השאר כרע עוף, שניצל, כדורי בשר, דג בקלה, ממולא צמחוני

.

יש גם מורשת

.

לוח מודעות

.

בין ארוחות

.

האולם מואר היטב וניתן להשקיף על נוף העמק מכל מקום

.

1985: ראש הממשלה שמעון פרס בשיחה עם החברים. הכיסאות נותרו בשימוש עד היום. מושבי העץ נרכשו ממפעל בקיבוץ משמרות (נתי הרניק, לע"מ)

.

מודרניזם על הקיר

.

הדשא הגדול

.

מבעד לחלון

.

הכניסה/יציאה אל/מ אולם האכילה בקומה העליונה (חזית צפון)

.

חדר האוכל במבט מהדשא שממערב

.

נוף בקיבוץ

.

הבתים הראשונים של גבע מאורגנים בשורה משני צידי הדשא הגדול שמצפון לחדר האוכל בהתאם לתכנית שערך לקיבוץ האדריכל אריה שרון

.

.

(2) מועדון, ספריה וחדר זכרון: אריה שרון + ארנונה אקלסרוד 

שנים אחדות לאחר הקמת חדר האוכל בתכנונו של האדריכל אריה שרון, חזר ב-1949 האדריכל ותכנן מבנה ציבור נוסף בגבע – מועדון וספרייה. את המבנה הוא מיקם ממערב לחדר האוכל, בנקודה גבוהה שממנה נשקף נוף העמק. המבנה הורכב משני אגפים – אחד למועדון ושני לספרייה ופרגולה אוורירית קישרה בין השניים. שני האגפים קורו בגגות רעפים משופעים, כשגן חוצץ ביניהם. למרגלות הבניין נשתל דשא גדול ובקצה השני שלו הוקם ב-1965 אולם התכנסות ומופעים שגם את תכנונו הוביל שרון ועליו אפרט בהמשך.

ב-1974 ולאחר שהקיבוץ קיבל תרומה לצורך הנצחת חללי גבע, הורחב הבניין ונוסף לו אגף לחדר הנצחה. את התוספת תכננה ועיצבה האדריכלית ארנונה אקסלרוד, שתכננה קודם לכן את האנדרטה שלמרגלות הבניין. בשונה מהמבנה ההיסטורי שעוצב באופי כפרי, עיצבה את החלק החדש שהוצמד לזה הקיים באופי ברוטליסטי, כשגג בטון חשוף, שטוח ומסיבי משלים את חלקו העליון של הבניין. היות ולא בקרתי בחדר הזיכרון אז אני אותיר אותו לסיבוב הבא שלי בגבע.

.

גן הזיכרון עם בריכת הנוי וברקע בית התרבות והספרייה (ארכיון גבע)

.

הספרייה: את המבנה תכנן האדריכל אריה שרון ב-1949 כמבנה בעל אופי כפרי עם גג רעפים דו-שיפועי. ב-1974 הוסיפה לו האדריכלית ארנונה אקסלרוד אגף חדש שנועד לשמש חדר זיכרון ואותו היא עיצבה בסגנון ברוטליסטי עם גג בטון מסיבי (מימין)

.

כיום בחלק משטח הבניין שוכן הארכיון של גבע

.

.

(3) זיכרון: משה ציפר + ארנונה אקסלרוד

תחילה, ב-1953, הוצב במרכז הדשא שנקרא היה "גן הזכרון" פסלו של משה ציפר (1989-1902) "חייל פצוע", שאת מימון הקמתו קיבלו החברים באמצעות תרומה. את התרומה השיג יוסף אפרתי, חבר גבע, שבנו מוטי אפרתי נפל בגיל 23 בקרב בלטרון במלחמת העצמאות. זהו פסל אבן גדול ממדים שנועד להנציח את חללי הקבוצה שנפלו במלחמת העצמאות ובהגנה על היישוב. הנצחה בדמות הפסל וללא ציון שמות החללים. הפסל הופיע על עטיפת אלבומם של לקהת הגבעטרון "גוונים" מ-1978. רק מחצית מהפסל הופיעה על העטיפה, דמות קטנה שבדומה לה כרעו חברי הלהקה על הדשא במרחק של כמה מטרים ממנה. אלא שבשונה מהפסל הלבן, לבשו מרבית חברי הלהקה בגדים צבעוניים ונראו מחויכים. גם בתצלום הפסל שהופיע בספר ובתערוכה "כל מקום" (הוצאת חרגול, 2002) של דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב, איבד בכוונה הפסל את עוצמתו. הוא עדיין בוהק בלובנו על רקע עצי הברוש הכהים, אך בתמונה נראה כי הוא קבור מתחת לעץ והדמות כמעט נעלמת בנוף.

הפסל הציג מוטיב שחזר והופיע בעבודתו של ציפר – חייל הכורע על הקרקע, רגליו מקופלות, יד אחת אוחזת ברימון נפץ וראשו מוטה כלפי מעלה. כך לדוגמה ניתן למצוא את דמות החייל הפצוע בתנוחה דומה גם בתבליט שיצר ציפר על קיר הזיכרון בכיכר העצמאות בנתניה, עבודה בה שיתף פעולה עם האדריכלים אברהם יסקי ושמעון פובזנר.

מוקד שני בגן היתה בריכת נוי מאספלט שבה שטו כמה שושנות מים ולצדה נשתלה ערבה בוכייה. החל מאותה עת התקיימו בגן כל טקסי הזיכרון. אלא שב-1972 הוחלט בגבע להקים אתר הנצחה חדש, כזה שגם ינציח את שמות החללים. עבודת תכנון האתר נמסרה לאדריכלית ארנונה אקסלרוד ממחלקת התכנון של התק"ם. בריכת האספלט נהרסה והערבה נעקרה לטובת בריכה עגולה המורכבת מאבן גלילית פראית וממשטח בטון היכול לשמש גם כספסל. במרכז הבריכה הותקנה מזרקה, אך עד מהרה הפסיקה לפעול וכיום הבריכה גם היא ריקה ומוזנחת. לצד הבריכה נקבע קיר זיכרון נמוך הנושא לוחיות מתכת עם שמות החללים ומועד נפילתם ומשמאל הכתובת "יד לנופלים". האתר מתפרס על פני שני מפלסים. המפלס הנמוך משתלב בקצותיו בדשא, כששתי מדרגות רחבות וטקסיות מקשרות למפלס העליון בו ניצב קיר הזיכרון. את הריצוף עיצבה אקסלרוד בדומה לבריכת המים, עם דוגמת בטון עגולה כשהמרווחים מולאו בגרנוליט בגוון בהיר.

לאורך שנות עבודתה במחלקה לתכנון תכננה אקסלרוד שורה ארוכה של מבנים, בעיקר מבני ציבור שעל חלקם כתבתי כאן, כמו חדרי האוכל בגשר, אור הנרכפר גלעדי, גלעד, גרופית ומבוא חמה ופונדק דברת שנהרס. אבל מה שייחד את אקסלרוד אלה הקווים המעוגלים שבהם עשתה שימוש והניסיון שלה לפרוץ את הקופסה המודרניסטית שנפוצה במיוחד בבנייה בקיבוצים. באנדרטה היא עשתה שימוש בקיר דו-ממדי עליו הותקנו שמות החללים, כשמדף בטון שמשמש גם כספסל מחבר בין הקיר ובין בריכת המים העגולה (יציקת הבריכה לא בוצעה כהלכה, סבלה מנזילת מים וכיום היא ריקה). כך מרומזת הסמליות של החיים והמוות. צורת העיגול חוזרת ומופיעה כאמור בריצוף של האתר, כשבקצותיו מתמזג הריצוף עם הדשא ומתפוגג לתוכו. בימים אלה אני בעיצומה של עבודת מחקר וכתיבת ספר המציג את יצירתה של אקסלרוד בתנועה הקיבוצית, ואני משער שהוא יצא לאור בסוף השנה.

את הקמת האתר הוביל אלי גורן, חבר גבע שאחיו, עמירם גורן, נפל ברפיח בהיותו בן 20 במלחמת ששת הימים והוא מונצח בקיר הזיכרון. על המימון לאתר הוא מספר שהקבוצה פנתה לאגף להנצחת החייל שהעניק 10 אלפים לירות. "ידעתי שאני לא יכול לעשות כלום עם כזה סכום, ובאגף רמזו לי שגולדה מאיר וספיר קיבלו תרומה גדולה וכדאי שאפנה אליהם", נזכר גורן. "פניתי לספיר והוא נתן לי מאה אלף לירות. מהעודף שנותר מהקמת האנדרטה אז הקמנו את חדר הזיכרון".

עבודת הקמת האתר התארכה, אך לקראת טקס יום הזיכרון שהתקיים חצי שנה לאחר מלחמת יום כיפור באביב 1974, האיץ גורן את עבודת ההקמה. האנדרטה נחנכה בטקס שערך יואל פרנס, כיום מנהל הגבעטרון, שנפתח בהקראות של טקסטים שונים ובהם "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן וגם שירים כמו "הרעות", אותם שרו חברי גבע בלוויית חליל צד.

.

פסל המתאר חייל פצוע שיצר משה ציפר, חבר קיבוץ בית אלפא בצעירותו, שהוצב ב-1953 בדשא שמפריד בין הספרייה ובית התרבות

.

הגבעטרון + הדשא הגדול + הפסל של ציפר = עטיפת האלבום "גוונים". מאחור עם זקן וחולצה כחולה זהו דן ידין-דנדי שניהל את הרחבת חדר האוכל (התקליט חיפה, 1978)

.

תצלום הפסל כפי שהופיע בספר "כל מקום" מאת דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב (2002)

.

1974: אתר ההנצחה עם בריכת הנוי וברקע בית גוריון (ארכיון גבע)

.

שנות ה-70: אתר הזיכרון וברקע משמאל הספרייה בתכנון אריה שרון, ובצמוד לה תוספת חדר הזיכרון עם גג הבטון השטוח בתכנון ארנונה אקסלרוד (ארכיון גבע)

.

כיום הבריכה ריקה ממים לאחר שלא הצליחו להתמודד עם נזילת המים ועם הצורך בפתרון איטום שעלותו 1,500 שקלים

.

יד לנופלים

.

הריצוף

.

.

(4) בית גוריון: אריה שרון ובנימין אידלסון

בשנות ה-60 חזר האדריכל אריה שרון, הפעם עם שותפו האדריכל בנימין אידלסון, ותכננו את האולם הגדול שנועד למופעים ואירועים. את המימון להקמת הבניין השיג חבר הקבוצה, יוסף אפרתי, שהיה חבר כנסת וסגן שר החקלאות.

הבניין המונומנטלי שנחנך בחג העלייה על הקרקע ה–44 בדצמבר 1965, עוצב בצורת תיבה הצומחת מתוך הדשא הגדול של "גן הזיכרון". לצד המבנה הוקמה רחבה בשטח דומה המדופנת משלושת עבריה בחומה עם שער ובחזית מבנה האולם בו הותקנה מחיצה מיוחדת שאותה ניתן להרים ולאחד בין האולם ובין הרחבה. ייחודה של הרחבה הוא בגוון האדום של המרצפות ובשילובן של מדרגות רחבות המקיפות אותה ויכולות לשמש גם כתיאטרון פתוח.

האולם עצמו מתאפיין בתקרה גבוהה וללא הבמה הגדולה נראה היה כמו אולם ספורט. במקור, חבר הקיבוץ שהוביל את הפרויקט ביקש לאפשר את קיומם של משחקי כדורעף באולם. לכן הותקנה תקרה גבוהה במיוחד וללא תקרה אקוסטית וגם גופי התאורה הותקנו בגובה ועם הגנה. באולם אכן שיחקו כמה פעמים בכדורעף, אך התברר שהאולם לא נוח למשחק והשימוש כאולם ספורט נזנח.

חלונות גדולים פתוחים בו לדרום ולצפון, חלקם מכוסים בתריסי פלסטיק. בחזית המזרחית שבעורף הבמה הותקנה דלתת הזזה ענקית, באופן שבימות הקיץ ניתן יהיה לשבת על הדשא ולהקרין סרטים או להציג מופעים על הבמה. אלא שהרעיון לא הצליח ולא נעשה כמעט שימוש באותה דלת הזזה. רצפת האולם, כמו הרחבה החיצונית, מרוצפת כולה במרצפות אדומות שמעניקות הדר מסוים למבנה הצנוע. כמו ברחבה החיצונית, גם כאן הותקנו בשולי האולם מדרגות רחבות, אלא שכאן הרעיון היה מתוחכם. בתכנונו של האדריכל אלדר שרון, בנו של אריה שרון, נבנו מדרגות מעץ איכותי שבאמצעות הנחתן באופן אחד על המדרגות, נוצרו טריבונות נוחות לישיבה בעת הקרנת סרטים או הצגת מופעים. באמצעות הנחת אותן מדרגות עץ באופן הפוך, נוצר משטח בגובה הבמה וניתן היה להציב עליו שולחנות אוכל ולקיים באולם ארוחות חגיגיות כמו ליל הסדר, בהשתתפותם של אלף סועדים (עד להרחבת חדר האוכל ב-1981, התקיימו סעודות ליל הסדר בבית גוריון והאוכל הובל בעגלות מהמטבח).

הבניין נקרא "בית גוריון" על שמו של יוסף גוריון, ממייסדי קבוצת גבע שעסק בעיקר בצרכי ציבור ונפטר ממחלה בגיל 59, שנים אחדות לפני הקמת הבניין. בנו יובל היה האקורדיוניסט הראשון שליווה את להקת הגבעטרון. אך מפורסם ממנו הוא הנכד, גדעון, חבר הגבעטרון מאז 1969 ובולט על שאר חברי הלהקה הודות לזקן והחיוך הנצחי שמעטר את פניו. מאז הקמתה ומידי שנה בפסח שני, מקיימת הלהקה ב"בית גוריון" מופע חגיגי לחברי גבע.

.

.

בית התרבות בקצה הדשא

.

חזית בית התרבות עם הפתח הרחב שיכול להיפתח אל החוץ ולהפנות את הבמה הפנימית או את המסך להקרנת סרטים אל הקהל שיושב בחוץ

.

אמצע שנות ה-60: בית גוריון ומשמאל בריכת הנוי הישנה (ארכיון גבע)

.

שער צר מוביל מהדשא אל מתחם בית התרבות

.

מאחוריו מתגלה רחבת התכנסות גדולה וריקה המגודרת בחומה

.

ריצוף אדום, קירות היו פעם לבנים

.

1964: הבניין עם השלמתו (מתוך אוסף התצלומים של יעל אלוני, באדיבות ארכיון עזיאלי לאדריכלות; אוסף אריה שרון)

.

1964 (מתוך אוסף התצלומים של יעל אלוני, באדיבות ארכיון עזיאלי לאדריכלות; אוסף אריה שרון)

.

1971 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

1971: חווה אלברשטיין מצטלמת לתכנית טלויזיה מיוחדת על המדרגות (ארכיון גבע)

.

1971: וגם הגבעטרון על המדרגות (ארכיון גבע)

.

בשונה מהדשא והעצים המקיפים את המתחם, בתחומו אין כל צמחייה אלא הכל מרוצף

.

החומה

.

יורדים אל הרחבה וממנה נכנסים לבניין. בחזית האולם הפונה לרחבה יש מערכת שנראית כמו דלתות אך אלה ניתנים להתרומם ולאחד בין האולם ובין הרחבה

.

התריסים שמימין פונים לאולם ומאפשרים בעת הצורך פתיחה רחבה של האולם אל הרחבה

.

חדרי שירותים ומחסן באגף שנבנה ממערב לרחבה

.

האולם גדול וריק (ללא מושבים קבועים) ומעוצב בעיקר לצורך עריכת ליל סדר: מדרגות רחבות מספיק לשולחן וסועדים משני צידיו

.

מימין עורף הבמה המורכב מדלת הזזה ענקית אותה ניתן להזיז ולפתוח את הבמה אל הדשא החיצוני. למעלה מגולגל מסך להקרנת סרטים

.

חדר מקרין בדופן המצופה בלוחות עץ. כמו ברחבה החיצונית – גם כאן הריצוף הוא טראצו בגוון אדום

.

1980: ליל הסדר (ארכיון גבע)

.

שנות ה-60: ראש הממשלה לוי אשכול משתתף בארוחה חגיגית (ארכיון גבע)

.

1980: מסיבת סוף שנת לימודים על הבמה (ארכיון גבע)

.

1980: הגבעטרון (ארכיון גבע)

.

1980: שרות בליל הסדר בליווי חליל צד (ארכיון גבע)

.

1980: רוקדים בליל הסדר (ארכיון גבע)

.

1981: יום העצמאות (ארכיון גבע)

.

אילליקה

תודה לניקה ברזק, ענת נצר, פיטה ענבר, דנדי ידין, אלי גורן, יואל פרנס, פראנס לבה-נדב, דרורה דומיני, אורי בן ציוני ויוני אבידן

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

דברת (מרדכי זברודסקי)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

בחן (לא ידוע)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: