סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ נחל עוז

הצעתי לאדריכל ויטוריו קורינלדי לעשות סיבוב בכמה מבנים שהוא תכנן בקיבוצים בצפון הנגב. התחלנו בחדר האוכל שהוא תכנן בשנות ה-70 בקיבוץ נחל עוז. ויטוריו סיפר שבמהלך חמישים השנים בהם עבד הוא לא תכנן חדרי אוכל רבים. בסך הכל היו ששה כאלה. חדר האוכל בנחל עוז הוא השני שתכנן.

הבניין נטוש כיום אך בעת הביקור לא מצאתי שהמצב מטיל על קורינלדי תוגה יוצאת דופן. נראה שהמטבח ואולם האכילה לא עברו שטיפה יסודית כבר כמעט עשרים שנה. שכבת אבק מכסה את הרצפה, וגם את השולחנות והכסאות הבודדים שנותרו באולם. רק הנוף שנשקף מהחלונות נותר כמו שהיה.

מה שמפתיע היה לגלות שכבר בשנות ה-50 נבנה בנחל עוז חדר אוכל מכובד בתכנונו של האדריכל בנימין צ'לנוב. 17 שנה לאחר שהוקם הוא נעזב ואת מקומו תפס חדר האוכל החדש במיקום אחר בקיבוץ. כיום חדר האוכל החדש נטוש, ולעומתו הישן עבר שיפוץ ויקבל בקרוב חיים חדשים.

ועל כך ברשימה זו.

.

88

.

מפת התמצאות: נחל עוז

.

.

(1) חדר האוכל הראשון

חלוצת היאחזויות הנח"ל היתה נחל עוז שהוקמה ב-1951 בסמוך לגבול עם רצועת עזה. האדמות עליהן הוקמה ההיאחזות שימשו בשנות ה-40 את קיבוץ בארות יצחק שחוסל במלחמת העצמאות וחבריו בחרו לחדש את פעילותו סמוך ליהוד. עם העלייה על הקרקע הקימו חיילי ההיאחזות צריף ששימש חדר אוכל, מטבח ומחסן. במשך שמונה שנים ועד להקמת חדר האוכל הבנוי, שימש הצריף את החברים, תחילה את חיילי ההיאחזות ולאחר מכן את חברי הקיבוץ. הוא הצליח להכיל את כל החברים לארוחות משותפות, וכמו בכל חדר אוכל אחר שימש גם הוא מרכז חברתי ותרבותי ותפקד לב ליישוב הקטן.

כ-70 צעירים הגיעו לכאן לפני 66 שנה, ביוני 1953, ואזרחו את ההיאחזות. הם הגיעו מרחובות, תל אביב, קרית חיים ומכפר הנוער עיינות וייסדו את נחל עוז.

"היינו ילדים, מה ידענו לבשל", נזכר יענקלה כהן (84) ממייסדי נחל עוז וחבר בו גם היום. "היתה לנו מדריכה שהגיעה מרמת יוחנן, עדה דוגלטש, וממנה למדנו לבשל. היא לימדה אותנו מה לעשות עם עופות שהתפגרו בלול, תפוחי אדמה, איטריות, מרק – דברים הכי סטנדרטיים של שנות ה-50. לא היה כסף ובעיקר אכלו ירקות מפרי גננו ועופות". חלב הגיע מפרה בודדה שהובאה לנחל עוז. לאחר מכן הצטרפו אליה פרות נוספות אותן תרמו משקים ותיקים יותר. בשדות הקיבוץ טיפחו חקלאות-בעל כמו חיטה, שעורה, דורה (סורגום) ואבטיחים.

הקרבה הגדולה של הקיבוץ הקטן לגבול ולבתי עזה הביאה לחיכוכים בלתי פוסקים בין הצדדים. נחל עוז הפך למוקד בו ביקרו באופן תדיר מנהיגי המדינה. דיין בעצמו חוזר ומספר על ביקוריו בקיבוץ בספרו האוטוביוגרפי. בארכיון הקיבוץ שמורים תצלומים רבים שמתעדים את אותם ביקורים שכללו לרוב גם ארוחה בצריף חדר האוכל, וחלק מהם מוצגים כאן בהמשך.

אירוע משמעותי באותה תקופה בנחל עוז היה מותו של רועי רוטברג. באפריל 1956. רוטברג בן ה-21 שימש מפקד האזור ויצא לגרש שני פלסטינים שחדרו לשדות הקיבוץ מכיוון רצועת עזה, הוא נורה ומת. גופתו נגררה לעזה, שם התעללו המקומיים בגופה ולמחרת הוחזרה לישראל. להלוויה בנחל עוז הגיע הרמטכ"ל משה דיין והספיד את רוטברג ובכך ניסח בתמציתיות ומתוך ראייה מופכחת את המציאות המקומית.

.

1954: שולחנות ערוכים בצריף חדר האוכל (ארכיון נחל עוז)

.

.

"היו הרבה אירועים כאלה אבל כאן הבינו שזה אירוע בלתי רגיל", סיפר לי ד"ר מרדכי נאור שהיה חבר נחל עוז בין השנים 1953 ו-1957, ונכח בהלוויה. "דיין הרי לא הגיע לכל לוויה של חייל ואת ההספד שנשא מצטטים עד היום". נאור מספר שכבר באותו ערב שידרו את ההספד ברדיו, אך הוא מציין שבעת הלוויה לדיין לא היה מיקרופון. "לפני כעשר שנים כשגיליתי שאין מיקרופון בהלוויה אז פניתי למורלה בר-און, ראש הלשכה של דיין בזמנו ושאלתי אותו. הוא הסביר לי שלדיין היה רק פתק והדברים שנאמרו מעל הקבר היו בערך ספונטניים. לאחר מכן דיין ביקש חדר פנוי לשבת בו ובמשך 20 דקות כתב מחדש את ההספד. משם נסע לרמת גן והקליט אותו באולפן של גלי צה"ל".

שאלתי את נאור מה היה האירוע המשמעותי ביותר מבחינתו בפרק חייו בנחל עוז. "באחד הלילות של 'מלחמת סיני' הייתי רגם 81 מ"מ. בלילה של המלחמה ירינו לכיוון עזה. אחד הפגזים נתקע בקנה והיה נוהל להוצאת הפצצה. לקחנו אותה בידיים 30 מטר בתעלות, למקום שהיה מיועד לטיפול בכאלה מקרים. היינו שניים והרמנו אותה יחד בידיים והלכנו את ה-30 מטרים האלה ומרוב פחד שהיא תתפוצץ לנו היינו רטובים מזיעה. זה היה הרבה יותר מרגש ומפחיד מהאירוע של דיין".

חדר האוכל ב'מלחמת סיני' נפגע מפגז שלא התפוצץ אך גרם לנזק. "בלילה התפזר ריח של גז וחשבנו שהפעילו נגדנו לוחמה כימית", נזכר נאור. "שלחו אותי לחפש את מקור הריח וכשהגעתי למטבח גיליתי שהפגז פגע במטבח". הוא מוסיף ש"ביום שנכבשה עזה ב-2 בנובמבר 1956 היו כל מיני חבר'ה שלקחו שלל, בעיקר מקלטי רדיו שהיו בקרטונים. בחדר האוכל התקיימה אסיפה סוערת שדנה בשאלה אם להחזיר את את השלל והוחלט להחזיר הכל".

כיצד היה מהלך עזיבתך את הקיבוץ?

"חודשיים וחצי אחרי 'מלחמת סיני', ואחרי שלוש וחצי שנים שהייתי בנחל עוז באתי למזכיר בנימין שמרון ואמרתי לו שהחלטנו לעזוב. הוא שאל אם אני רוצה שלושה חודשי ניסיון בעיר כדי שאם זה לא ילך אז אוכל לחזור. עזבנו פחות או יותר בלי כלום. קבלנו שולחן סלוני, שתי כורסאות, 30 ספרים, מיטה ו-120 לירות לכל אחד שהיה שווה לחצי משכורת חודשית ממוצעת של אדם. חשבנו שזה בסדר גמור ולא ראינו בזה בעיה". נאור לא התנתק לגמרי מנחל עוז. אחותו גרה בנחל עוז 35 שנה וגם הוריו התגוררו בקיבוץ. הוא עצמו הספיק להתחתן בנחל עוז ובמקביל לחתונתו נערכה חתונה נוספת – זו של יחיאל צ'לנוב, בנו של אדריכל חדר האוכל השני.

.

1954: עובדים במטבח בהדרכת עדה מקיבוץ רמת יוחנן (ארכיון נחל עוז)

.

1956: ראש הממשלה דוד בן גוריון ופמלייתו סועדים בצריף חדר האוכל (ארכיון נחל עוז)

.

1953: נשיא המדינה יצחק בן צבי סועד בצריף חדר האוכל (ארכיון נחל עוז)

.

.

(2) חדר האוכל השני

המצב הביטחוני באזור נחל עוז בשעתו, כמו היום, היה ירוד. מכיוון עזה בוצעו הסתננויות ומעת לעת הפגיזו העזתים את היישובים הישראלים. למרות המצב הביטחוני הקיבוץ הצעיר צמח והצריף היה רעוע וקטן. האדריכל בנימין צ'לנוב, בנו של המנהיג הציוני יחיאל צ'לנוב, נבחר לתכנן את חדר האוכל החדש. במקרה, גם בנו של האדריכל, יחיאל צ'לנוב (שנקרא על שם סבו) היה חבר בנחל עוז ובעת הסיבוב בחדרי האוכל הוא הצטרף אלינו.

"היינו תחת אש כל הזמן ולכן חדר האוכל נבנה מבטון והיה חצי ממוגן מפני ירי מרגמות 81 מ"מ", נזכר כהן. "הוא גם היה חדר אוכל הרבה יותר גדול מהצריף. בהמשך, הקיבוץ כל הזמן צמח מהר ואחרי כמה שנים הוסיפו לו אגף".

הבניין שתכנן צ'לנוב נחנך בליל הסדר 1959 ובלט בנוף הודות לבטון שנותר חשוף. הוא מזכיר בצורתו את הצריפים השוודים (שהובאו למעשה מגרמניה) ושרבים מהם הוקמו בקיבוצים בתחילת שנות ה-50. הוא כולל שני אגפים מוארכים ובמרכז אגף עם תקרה מוגבהת. חלונות רחבים נקבעו בדפנות המוארכות ופתחים אופקיים לאוורור ולחדירת תאורה טבעית אל עומק האולם נקבעו בדפנות העליונות של האגף המרכזי. בדפנות הקצרות נקבעו במרכז החלק העליון פתחים עגולים. גגות הבניין המכסים על כל אחד מהאגפים עוצבו כגגות משופעים מבטון והם שהעניקו לו את אופיו הייחודי. צ'לנוב נמנע מליצור מבנה סימטרי ותכנן משחק צורני שבעיקר הודות לשיפועי הגגות העניק לו תנופה חזותית.

בסוף שנות ה-60 נוסף לחדר האוכל השני אגף חדש, אך חוץ ממנו נוספו לבניין תוספות ארעיות שפגעו בחזותו. גם לאחר ההרחבה היה חדר האוכל צר מלהכיל את כל  החברים במשמרת אחת ולכן ועברו לאכול במשמרות כאשר על גג המבנה הותקן פנס שנדלק כאשר האולם היה פנוי לקליטת המשמרת השניה. באותה עת החלו החברים לקדם את הקמתו של חדר אוכל חדש. "לא היה פשוט להשיג תקציב לבנייה ומנהלי הקיבוץ דאז השכילו להמציא נימוקים כבדי משקל שיצדיקו את הפרויקט", מספר יענקלה כהן ומפרט: "1. קירבה יתרה לרפת וללולים שהיוו מטרד ריחני קשה. 2. חשיפה לרצועת עזה לירי של כינון ישיר וזה גם היה הנימוק המכריע. 3. המבנה קטן עלינו ואנחנו בתהליך צמיחה מואץ וקבוע".

עם פתיחת חדר האוכל השלישי, הפסיק לפעול בייעודו המקורי כחדר אוכל. יוסף דלומי נזכר כי "בארוחת הצהריים האחרונה עשינו טקס פרידה. הגדיל לעשות יהודה שנכנס רוכב על חמור באמצע הארוחה, ללמדך שרק חמורים מסכימים לאכול בחדר אוכל כזה". חדר האוכל הוסב לאולם אירועים והקרנות סרטים. בעקבות השינוי נאטמו פתחי החלונות הרחבים. חלפו כמה שנים וגם האירועים והסרטים נפסקו, המבנה הפך למחסן ולבסוף נעזב.

.

1970: קבלת שבת בחדר האוכל משותפת להורים ולילדים (ארכיון נחל עוז)

.

.

ב-2011 שופץ הבניין, נוספו לו אגפים חדשים והוכנה תכנית לפתוח בבניין מרכז מבקרים ל"תפוחי אדמה וירקות". יענקלה כהן, חבר נחל עוז, יזם ב-1971 יחד עם מנהלי המועצה האזורית שער הנגב את הקמתו של מפעל "תפוד". המפעל החדש נועד לעבד את יבולי תפוחי האדמה של שער הנגב וקיבוצים מאזורים אחרים למוצרים בעלי ערך מוסף כמו "תפוגן", "תפוצ'יפס" ואבקת תפוחי אדמה, וכך קנו לעצמם אנשי האזור שם מכובד בתחום תפוחי האדמה.

תיעוד מקדים נערך למבנה ב-2014 על ידי אדריכלית הנוף טל קציר וד"ר אבי ששון. בשורת ההמלצות שהגישו קציר וששון בסיכום המסמך, ראוי לציין כמה שאני מקווה שמובילי המיזם יאמצו: (1) להקדיש אזור בתערוכה לתולדותיו של המבנה עצמו. (2) להקדיש אזור בתערוכה להצגת פעלו של האדריכל. (3) לשמר ולחדש מספר אלמנטים במבנה: א. קיר המסך מהזכוכית, שהיה קיים בשלב הראשון של המבנה בין המבואה הצפונית לחלל חדר האוכל. ב. פתחי האוורור והאור העגולים. ג. פסי התאורה והאוורור מהחלונות המוגבהים.

נכון לעכשיו המבנה משופץ, ריק ונעול ולהמלצות המתעדים אין בינתיים זכר אך מבטיחים כאן שההמלצות ימומשו. בנחל עוז מקווים כי בקיץ 2020 יפתח בו מרכז המבקרים לציבור.

.

בתכנית המתאר שנערכה לקיבוץ ב-1965, כבר נקבע מיקום אחר לחדר אוכל גדול וחדש. מבנה חדר האוכל השני ניצב על פי התכנית בין אזור המשק ובין אזור המגורים, כפי שנהוג היה במקרים רבים בקיבוצים, ובתכנית החדשה הוא מופיע כבית תרבות. לעומתו, מיקומו של חדר האוכל השלישי נקבע במרכז חדש לקיבוץ. על פי התכנית כולל בניין חדר האוכל השלישי גם מזכירות ולצדו מבנה מועדון ודשא מרכזי.

.

1965 – תכנית הקיבוץ: חדר האוכל השני בולט משמאל ברצועת שטח שנותרה פנויה בין בתי המגורים ובין המשק. חדר האוכל השלישי בולט הודות לצורתו הריבועית בחלקו המזרחי של הקיבות כשהוא ניצב בקצה של לב הקיבוץ הכולל דשא גדול ומועדון (ארכיון נחל עוז)

.

.

האדריכל בנימין צ'לנוב (1991-1908) נולד במוסקבה והיגר לארץ ישראל לאחר פטירת אביו. הוא חזר לאירופה ללימודי אדריכלות באקול דה בוז ארט שבפריז ובאותה הזדמנות עבד תקופה קצרה במשרדו של לה קורבוזיה. עם שובו ארצה הצטרף למשרדו של האדריכל שלמה גפשטיין, ולאחר מכן עבר למשרדו של האדריכל זאב רכטר שם לקח חלק בעבודה על "בית אנגל". לאחר נישואיו הוא שב לפריז וחזר ועבד במשרדו של לה קורבוזיה.

ב-1935 שב צ'לנוב לארץ ופתח משרד בשותפות עם אשתו, יהודית שהיתה אדריכלית שאת הכשרתה המקצועית קיבלה בטכניון ובפריז באקול דז ארט דקורטיף. המבנה המרשים ביותר שתכנן הוא חדר האוכל בקבוצת כנרת שטרם כתבתי עליו. בסמוך לכנרת תכנן את בנייני מכללת "אוהלו". חוץ מאלה תכנן בתי מגורים בתל אביב ובסביבותיה כשהידועים שבהם היו בית הצייר נחום גוטמן, דיזנגוף 35 ולילנבלום 41. 

לאחר הקמת המדינה הצטרף לצוות שהוביל האדריכל אריה שרון במשרד העבודה, ובמסגרת זו השתתף בעריכת תכנית האב הארצית הראשונה למדינת ישראל. בהמשך היה שותפו של האדריכל רוברט בנט ולאחר מכן, בשנות ה-70, עבד במשרד השיכון.

.

בחדר האוכל הבנוי הראשון של נחל עוז מתכננים להקים מרכז מבקרים לתפוחי אדמה וירקות

.

1959: בניית חדר האוכל השני (ארכיון נחל עוז)

.

1963: חדר האוכל משמאל במבט ממגדל הסילו לאחר שנוספו סככות בחזיתו (ארכיון נחל עוז)

.

הבניין שופץ, הרוחב הותאם לתקנים עכשוויים. במקור שימש האגף שמימין למטבח וזה המוגבה שברקע שימש אולם אכילה כשהאגף השמאלי הוא תוספת מסוף שנות ה-60

.

חזית צפונית צבועה בכתום כהה. במקור היה הבניין בטון חשוף

.

אטמו את פתחי החלונות הרחבים שאפשרו לחברים להשקיף על נוף הקיבוץ בעת הארוחה או האספה. ששה פתחים עגולים קבועים במרכז החלק העליון של החזית

.

1958: הבניין היה במקור מבטון שנותר חשוף. האגף הקטן שמימין כלל חדר שירותים ולוח מודעות והוא סגר על מבואת הכניסה הראשית לחדר האוכל (ארכיון נחל עוז)

.

1959: מבט לכניסה לחדר האוכל ומבעד לדלתות הזכוכית חברה מתעדכנת בלוח המודעות (ארכיון נחל עוז)

.

1962: ארוחה (ארכיון נחל עוז)

.

1967: דוד בן גוריון משוחח עם החברים בחדר האוכל (ארכיון נחל עוז)

.

2019: בפנים עיצבו קופסה לבנה שממתינה שיכניסו אליה את התצוגה. בינתיים הכל ריק

.

.

(3) חדר האוכל השלישי

ב-1969 אישרה תנועת אחוד הקבוצות והקיבוצים לנחל עוז את המעבר ללינה משפחתית. בעקבות השינוי נדרש בינוי חדש ובעיקר הסבה של הבינוי הקיים לשיכון משפחות. חדר אוכל חדש הפך לצורך משמעותי, כזה שיוכל להכיל את השינויים שחלו בקיבוץ. במקביל הורחבה גדר הקיבוץ, נבנה מקלט גדול ותת-קרקעי באזור שיועד לקום בו חדר האוכל החדש על פי תכנית היישוב שהוכנה ב-1965. רק לאחר שאלה הושלמו, ניגשו בנחל עוז לגיוס התקציב לחדר אוכל חדש שהגיע ברובו ממשרד השיכון. ב-1974 הוחל בהקמת הבניין החדש באמצעות "סולל בונה" ושנתיים לאחר מכן הושלמה הבנייה.

הבניין מתנשא לגובה של שתי קומות. בקומה התחתונה רחבה מפולשת עם עמדה פתוחה ובה היו קבועים ברזים לשתייה. מבואת כניסה תחומה במסכי זכוכית קיבלה את פני הבאים וכיום היא נעולה. בהמשך חדר דואר (שעדיין פעיל) ולוח מודעות, שירותים, שטיפת ידיים וכל-בו. בקומה העליונה מטבח ואולם אכילה שתוכנן מראש להגשה עצמית והיה מחדרי האוכל הראשונים שתוכננו במתכונת ההגשה החדשה (עד אז הגישו תורנים את המנות לשולחנות).

אולם האכילה משקיף על בתי הקיבוץ לכיוון צפון ומערב, כשלכיוון מזרח נקבעו פתחים צרים מתוך מחשבה כי בעתיד ניתן יהיה להרחיב את הבניין באגף נוסף. באמצע שנות ה-80 קידמו החברים את רעיון הרחבת חדר האוכל. קורינלדי ערך סקיצות שעל פי זיכרונו שינו את אופיו המלבני של המבנה. הפיחות שהתרחש במשק הישראלי והמשבר הגדול בתנועה הקיבוצית הביאו לגניזת הרעיון. התייחסות לכיוון עזה לא נלקחה בחשבון בתכנון והמבנה הוא לא ממוגן וגם לא מתייחס בעיצוב פתחיו לכיוון ממנו יש כיום איום. "שנות ה-70 וה-80 היתה התקופה הכי יפה כאן", מסביר יענקלה כהן. "היו יחסים מצוינים עם השכנים. אנחנו היינו באים לשם והם היו באים לכאן והם גם עבדו כאן".

אופיו של חדר האוכל ניתן לו באמצעות הדגשת שלד הבניין. בקומת הקרקע בולטים עמודי הבניין המופיעים בזוגות המאורגנים בקצב קבוע ואינטנסיבי. עמודים אלה נושאים קורות הבולטות היטב מקו החזית בגג הבניין ומסתיימים בקצוות משוננים. באולם בפנים מעוצבת תקרה אקוסטית מעץ עם שיפועים בקצוות. בניגוד אל החזית, בתוך האולם שלד הבניין מוסתר ורק בהפרדות בין פתחי החלונות ניתן לזהות את זוגות העמודים האנכיים. הבחירה לחפות את אולם האכילה בעץ נבע מהרצון להעניק לסועדים תחושה של חמימות ואינטימיות באולם הגדול הנעדר כל חמימות ואינטימיות.

אלמנט בולט נוסף בבניין הוא הרמפה הגדולה שנועדה לשרת עגלות למיניהן, גם למטפלות בגנים שהיו משנעות את עגלות האוכל וגם לנכים. הרמפה מתפתלת בחזית המערבית ומקשרת ישירות את הרחבה אל אולם האכילה.

"לא היו כוונות אמביציוזיות לגבי העיצוב", מסביר כיום קורינלדי. "החלל מאד פשוט: מלבן עם תקרה יחסית נמוכה. זה מה שהביא אותי לראות בתקרה אלמנט עיצובי חשוב כשהזויות הוכתבו על ידי הקונסטרוקציה ובשיפועים השתמשנו גם לצורך מעבר תעלות מיזוג האוויר".

.

את חדר האוכל השני תכנן בשנות ה-70 האדריכל ויטוריו קורינלדי כמבנה דו-קומתי: מבואת כניסה למטה ולמעלה מטבח ואולם אכילה

.

.

עבודת התכנון נמסרה לאדריכל ויטוריו קורינלדי, חבר קיבוץ ברור חיל שעבד במחלקת התכנון של התנועה. היה זה חדר האוכל השני שתכנן, לאחר שאת הראשון תכנן בקיבוצו שלו. מיד לאחר מכן קיבל קורינלדי לתכנן שני חדרי אוכל נוספים באזור: כפר עזה (עליו כתבתי כאן) ועין השלושה (הרחבה של חדר אוכל קיים).

קורינלדי הוא יליד מילאנו, 1931. עם התחזקות האיום הנאצי על איטליה היגר עם הוריו לברזיל שם גם השלים את לימודי האדריכלות. ב-1955 היגר לישראל והצטרף לקיבוץ ברור חיל בצפון הנגב שרוב חבריו היו מהגרים מברזיל. החל מ-1958 תכנן בקיבוצים במסגרת עבודתו במחלקת התכנון של התנועה. ב-1995 עזב את ברור חיל ועבר להתגורר בתל אביב.

.

.

.

"עד היום אני שואלאת עצמי, איך אתם קבוצה של סברס הסכמתם לעבוד עם עולה חדש?" מפנה קורינלדי את השאלה ליענקלה כהן וזה עונה לו: "היית שכן, כמעט בן בית וכבר לא היית עולה חדש".

קורינלדי קיבל יד חופשית בתכנון, אך החברים בחנו כל צעד שעשה. "הרצפה הזו היא רצפה דמוקרטית", מציין יענקלה כהן כשאנחנו נכנסים לאולם האכילה. הוא מספר כי החברים הם אלה שבחרו בהצבעה את סוג הריצוף באולם. "שמו דוגמאות של ריצוף בכניסה לחדר אוכל הישן ולבסוף החברים הצביעו". הדוגמה שנבחרה היא בגוון חום שהתאים לדעת החברים לתקרת העץ שקורינלדי בחר. כהן מוסיף ש"זה הדבר היחיד שהעמידו להצבעת חברים".

גאוותו של קורינלדי היתה בתכנון המטבח שהיה חדשני לזמנו. הוא תוכנן באופן שיחסוך בשטח ובתנועות מיותרות של עובדי המטבח. על חלק זה בפרויקט מפרט יענקלה כהן: "הייתי ארבע שנים מרכז ועדה חקלאית במועצה האזורית שער הנגב והייתי צריך לחזור לעבוד בקיבוץ בתפקיד אקונום, מנהל מטבח וחדר אוכל, תפקיד שאף אחד לא רצה. לקראת תכנון חדר האוכל והתפקיד החדש הלכתי ללמוד את מזנון הכנסת ואת המזנון של הפקולטה לחקלאות ברחובות. גיליתי שהמטבחים שם בכלל לא דומים למטבח הקיבוצי שהוא מאד מפוזר ובזבזני בשטח. כתוצאה מכך עלויות הבנייה יקרות יותר וגם לאחר מכן האחזקה והניקיון יקרים יותר. זה נבע מכך שעובדי המטבח לא היו מקצועיים במיוחד. הצעתי לבנות סוללה מרוכזת של סירים. זה חסך הרבה שטח בנייה. עובדות המטבח לא שמחו מהשינוי אך כלכלית זה היה נהדר ועבד".

ב-1996 הופרט הקיבוץ ומעמדו של חדר האוכל החל לשקוע עד לגוויעתו הסופית בשנת 2001. חשבון פשוט מגלה כי הבניין תפקד בקושי 25 שנה. מאז הוא נטוש למעט אירועים בודדים שמתקיימים בו במועדים נדירים. במהלך מבצע "צוק איתן" ספג המבנה פגיעות ישירות של פצצות מרגמה והנזק תוקן.

מבנים נוספים שתכנן קורינלדי בנחל עוז היו מבני המכבסה ומחסן הבגדים והמזכירות. המבנים עדיין פעילים. המכבסה ומחסן הבגדים בוטלו ומשמשים כיום למשרדי חברת תכנון. מבנה המזכירות משמש לייעודו המקורי. אלה שלושה מבנים שהמאפיין המרכזי שלהם הוא גג בטון חשוף שקצותיו משופעים, בדומה לתקרת חדר האוכל אלא שכאן יש לשיפועים תפקיד בהצללת פתחי החלונות ושמירה על חזיתות הבניין מפני התחממות מיותרת מקרני שמש ישירות. אחד המבנים נצבע לאחרונה באדום.

.

בחדר האוכל שוחחתי עם יענקלה על חדר האוכל ועל החיים לאורך השנים בצל ההפגזות והשריפות. כששאלתי אותו איך החיים היום בנחל עוז הוא ענה שיש מי שעונה על השאלה ש-95% גן עדן ו-5% גיהנום ויש מישהו מהנקלטים החדשים בקיבוץ בתיקן ואמר שזה 99% גן עדן ו-1% גיהנום.

מפחדים? "בשכבה הוותיקה לא מזיז לנו, התחסנו. יש בעיה עם ילדים שהם בפחדים רציניים מאד וזו בהחלט בעיה". "בסך הכל החיים פה הם מצוינים ויש רק הפרעות וכשהן מתרחשות אז לא נעים. אבל אף משפחה לא עזבה ולא זזה מכאן".

.

.

.

.

1974: בניית חדר האוכל (ארכיון נחל עוז)

.

1976: הזמנה לחנוכת חדר האוכל החדש (ארכיון נחל עוז)

.

אולם האכילה משקיף בעיקר לצפון ולמערב. מקלט ענק נחפר מתחת לבניין וגם בסמוך לו

.

שנות ה-70: פיתוח הרחבה שבסביבת חדר האוכל (ארכיון נחל עוז)

.

שנות ה-80: אדניות שולבו בפתחי החלונות שבקומה העליונה (ארכיון נחל עוז)

.

הבניין מתאפיין בקורות הבולטות מקו החזית בחלקו העליון ויוצרות קצב קבוע וגם מעניקות לו ממד פיסולי

.

את הדוגמה ששולבה בריצוף רחבת ההתכנסות שעוטפת את חדר האוכל כמו גם את פיתוח הנוף, עיצב אדריכל הגנים הלל עומר הידוע גם בשם העת של ע. הלל

.

בחזית המערבית יש רמפה שנועדה לשרת עגלות

.

היום הרמפה לא בשימוש כי אין עוד שימוש בקומה העליונה של הבניין

.

הרמפה ומשני צידי מתקנים לחניית אופניים

.

ברחבה מוצב גם חדר ביטחון אליו ניתן להימלט תוך שניות ספורות במידה ונפתחת הפגזה מכיוון רצועת עזה

.

נוף קיבוץ פנטסטי על חזית החדר

.

בשדות נחל עוז

.

בחוץ הכל צבעוני: גגות אדומים, מגדל מים, דגל ישראל, תלמים

.

בפנים הכל אפור

.

מבואת הכניסה לחדר האוכל עטופה במסכי זכוכית. מימין צועד האדריכל ויטוריו קורינלדי

.

עמודי הבניין (משמאל) מופיעים בזוגות ויוצרים קצב קבוע כמו הקורות האופקיות

.

האדריכל יצר שרשרת של מעברים מן החוץ אל הפנים

.

בפנים מוצבות עבודות שיצרו חברים ומוצגות כלפי חוץ. פנימה כבר אף אחד לא נכנס והמבנה נעול

.

המעבר לחדרי השירותים, שטיפת ידיים, הדואר ולוח המודעות חסום. הגישה אליהם היא כיום מדלת אחרת

.

לוחות המודעות מיותמים

.

תביות דואר

.

שלוש מדרגות מובילות אל הכניסה למדרגות העיקריות שעולות אל אולם האכילה

.

המדרגות העולות אל אולם האכילה

.

אולם האכילה ריק, מאובק ורק כמה שולחנות וכסאות פזורים בו. הנוף הנשקף מהחלונות נותר דומה למה שהיה כנראה גם בעבר

.

כדי ליצור חמימות חופתה התקרה בלוחות עץ שבקצות האולם נטו בזוית כלפי מטה

.

היתה גם מערכת מיזוג אוויר מרכזית

.

העמודים המשולבים בחזית יוצרים את ההפרדה בין פתחי החלונות ומשחררים את האולם הגדול ממחיצות ועמודים

.

שנות ה-80: ארוחה חגיגית (ארכיון נחל עוז)

.

שנות ה-80: ארוחת חג בחדר האוכל (ארכיון נחל עוז)

.

בקשתי לצלם את ויטוריו במרכז האולם הריק

.

הוא הסכים

.

שולחנות בית ספר מרוכזים בפינת האולם

.

שנות ה-80: השולחנות ערוכים לארוחה חגיגית (ארכיון נחל עוז)

.

בחזיתות הפונות לכיוון הרצועה הפתחים הם צרים ואנכיים

.

מהחלונות ניתן להשקיף על מבנים נוספים שנבנו במרכז הקיבוץ: מועדון לחבר ומרכז שיועד לשמש את חטיבת הנח"ל אך לא שימש מעולם לייעודו המקורי, וכן אנדרטת זיכרון – שלושתם בתכנון האדריכל ארטור גולדרייך והמעצבת תמר דה שליט

.

בקצה הקיבוץ ניצבים שלושה מבנים נוספים שתכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי ושימשו למכבסה ולמשרדים. בשונה מחדר האוכל הם ממשיכים לתפקד גם היום אבל לייעודים אחרים

.

למבנים יש גג בטון חשוף שבקצהו משתפל בזווית כלפי מטה בדומה לתקרת העץ בחדר האוכל

.

אחד מהם נצבע באדום

.

השדות שמקיפים את הקיבוץ שרופים בגלל בלוני ועפיפוני התבערה

.

ד"ר אבי ששון השתתף בכתיבה

.

תודה לאדריכל ויטוריו קורינלדי, יענקלה כהן, בני, עפר רגב ויחיאל צ'לנוב, ד"ר מיכאל לוין ולד"ר אבי ששון

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

געש (מנחם באר)

החותרים (שלי ניסים)

שפיים (עירא אפרתי)

רביבים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

בית ניר (מנחם באר)

שלוחות (לאון שרמן)

דברת (מרדכי זברודסקי)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (ארנונה אקסלרוד)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמאול מסטצ'קין)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

בחן (לא ידוע)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חנן גטריידה  ביום 25/08/2019 בשעה 5:11

    איזו עבודה, איזה סיפור מדהים של חדרי האוכל, איזו היסטוריה שזורה בהם ואיזה אנשים שחיים את המקום. כל הכבוד למחקר, לצילומים העכשוויים ולאלה הנפלאים מן העבר ולכתיבה המושקעת.

  • Rami Fichman  ביום 25/08/2019 בשעה 7:02

    כמה הערות לרשימה המרשימה והחשובה.
    א. המבנה של חדר האוכל השני, הוזנח על ידי הקיבוץ. ההצלה שלו באה מיוזמה של עמותה שביקשה להקים במקום מרכז מבקרים בנושא גידול תפ"א.
    ב. מאז 2010, בה נעשתה פרוגרמה, (מופרכת ויקרה), למרכז המבקרים ומאז עריכת תיק התיעוד הראשוני, השתנו מעט התנאים: "צוק איתן" שם סימן שאלה גדול על כל נושא התיירות בנגב המערבי, ענף החקלאות עובר משבר ארצי ומועצת הצמחים, שהייתה הראשונה לתמוך כספית במיזם, לא יכולה לתמוך בו בהמשך.
    ג. העמותה החליטה על שיפוץ המבנה, ללא פרוגרמת תוכן מוסכמת. בשיפוץ הוחלט לא לשמר את המבנה, אלא להפוך אותו לבסיס למרכז מבקרים עתיתי ומבנה לפעילות קהילתית.
    ד. לא הזכרת ברשימה שליד חדר האוכל החדש יותר, נבנה בעבר מבנה שנועד לשמש כמוזיאון הנחל…ונותר פיל לבן מחוסר תקציב. מכאן נובעת הגישה הזהירה בניהול מבנה חדר האוכל השני שבעצם נתרם על ידי הקיבוץ לשימוש העמותה.
    ה. לאחר תהליך לא קצר, הושג תקציב מאגף מורשת במשרד ירושלים שמאפשר תצוגה חלקית והפעלה של המבנה. התכנון והביצוע יהיו ב 2020.זה לא יהיה מוזיאון תפו"א! אלא מרכז מבקרים שיספר על התיישבות וחקלאות בקו העימות דרך סיפור נחל עוז לאורך השנים. בנוסף ישמש המבנה כמועדון צעירים קהילתי.
    ו. בהחלט תכלל בתצוגה התייחסות להיסטוריה של המבנה. השאיפה בהמשך, למצוא תקציב ולהרחיב את המרכז על ידי הצגת צריף מההיאחזות הראשונה, מגדל שמירה ומתקנים נוספים.
    ז. המציאות מלמדת שקהל שמגיע לנחל עוז, מתעניין איך חיים על גבול עזה, הרבה יותר מאשר איך מגדלים תפוחי אדמה. נחל עוז מראשיתו מספר את סיפור גבול עזה שמלווה אותנו עד היום.

    רמי פיכמן, פרוגרמטור, יוצר פרוגרמת התוכן למרכז המבקרים בנחל עוז

  • Tchya Jacobson  ביום 07/09/2019 בשעה 12:37

    כתבה מרתקת למרות שרוב העובדות ידועות לי, הרי שריכוזן במאמר כולל בסיפור כרונולוגי היה מעניין תודה לכותבים
    תחיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: