סיבוב בבמה המשותפת והנטושה בקיבוץ עין חרוד

הבמה שאירחה בין השאר את דוד בן גוריון, תיאטרון הבימה, התזמורת הפילהרמונית עם לאונרד ברנשטיין ואת ילדי עין חרוד ותל יוסף, ניצבת נטושה ואטומה כבר עשרות שנים. גם ספסלי הבטון שהוקמו מול הבמה ועליהם הצטופפו אלפי חברים נעלמו מהשטח. בבניית הבמה שתוכננה בידי המהנדס דוד טוביה, הוחל ב-1934 והיא עוצבה כקוביית בטון כשהתפאורה שלה היתה העמק והר הגלבוע. היא ממוקמת לצד בית הספר ובשטח שבין שני הקיבוצים השכנים – תל יוסף ועין חרוד.

הגג שלה קרס לפני חמש שנים ומאז מצבו של הבניין הדרדר באופן משמעותי. רצפת העץ ששימשה לבמה והצליחה לשרוד את כל השנים, נרקבה תחת גשמי החורף ותחת קרני השמש החזקות בקיץ. הבמה עצמה לא פתוחה יותר אלא היא נאטמה בקיר בלוקים ומבנה קטן הוקם בחזיתה. כשמציצים פנימה המקום נראה כמו דשה התחום בקירות בטון. 

ועל כך ברשימה זו.

.

במה סגורה

.

מפת התמצאות: עין חרוד

.

1934: בבנייה (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

.

הבמה וברקע הגלבוע (ארכיון עין חרוד מאוחד)

.

1950: כרזה לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של לאונרד ברנשטיין שהתקיים "על הבמה המשותפת לעין חרוד ותל יוסף" (ארכיון עין חרוד מאוחד)

.

חזית דרום אטומה וחזית מזרח עם פתחים צרים

.

חזית דרום: הפתחים בתחתית המבנה נועדו להאיר ולאוורר את הקומה התחתונה שמתחת לבמה ובה חדרים לשחקנים ולמחסנים

.

טקסטים מאת אדם ברוך שפורסמו ב"מעריב": "אני כאן כבר הרבה זמן. הרבה זה הרבה". ברוך כתב את הטקסט במיטה בה היה מאושפז בבית חולים ב-2007. רינו צרור בחר את הטקסטים ואצר תערוכה שהתקיימה ב-2018 ב"בית שטורמן" וחלק ממנה הגיע גם לכאן

.

חזית מערבית

.

במסגרת התערוכה הקבוצתית "אוטופיה ביקורתית" (1996), ריסס מאיר גל על החזית המערבית קטע ממאמר שפרסם יצחק לבנון בעיתון "דבר" ב-1949 תחת הכותרת: "שדה האמנות אינו הפקר".

.

"כלום אין המדינה שהנהיגה פיקוח, לטובתה ולטובתנו, על כל שטחי החיים – יכולה לדאוג לכך שהאמנות לא תהיה שדה פרוץ שכל הרוצה בא וחורש בו?"

.

חיבור החשמל. חוטי החשמל נותקו מזמן

.

הבמה מפנה את הפתח המרכזי לכיוון צפון כדי להעניק לצופים גם מבט על העמק. רעיון לא טוב בגלל כיוון השמש שפוגע לאורך כל היום בעיני הצופים

.

.

את "הבמה המשותפת" הקימה ההסתדרות בשטח שבין בתי הקיבוצים תל יוסף ועין חרוד והיא אכן היתה משותפת לשני הקיבוצים ושימשה את כלל תושבי האזור, היהודים כמובן. זו גם אחת מהבמות הראשונות שהוקמו בהתיישבות. ריכרד קאופמן שערך את תכנית הקיבוצים הסמוכים סימן מרכז חינוך, תרבות ובריאות משותף לשני הקיבוצים בחלק העליון של האזור הבנוי, אך לבסוף הבמה נבנתה בחלק תחתון ובסמוך לכניסה לקיבוץ עין חרוד. אחרי הקמת הבמה הפתוחה בין עין חרוד לתל יוסף, הוקמו במות נוספות בשפיים, נען, גברעם, חניתה, צמח ורופין.

הרעיון להקמת מרכז של תרבות העלו לראשונה מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנשטטר ובעין חרוד היה את יהודה אדר שהתמסר למימוש הפרויקט", כך סיפרה לי גליה בר אור חברת קיבוץ עין חרוד מאוחד. קצב בניית הבמה היה איטי ונמשך שלוש או ארבע שנים. המימון הבסיסי התקבל מ"קרן במות" של ההסתדרות שהתקציב שהעמידה היה מועט ולכן נדרש איסוף של תרומות. חנוכת הבמה התקיימה בכמה אירועים שנמשכו מאי ועד יולי 1937. ב-1 למאי התקיימה כאן החגיגה המרכזית באזור וחודשים לאחר מכן התקיים על הבמה כנס של תנועת הקיבוץ המאוחד שהתפרס על פני חמישה ימים. הבמה המשיכה למשוך אליה אירועי תרבות וגם ביקורים ממלכתיים. ביוני 1955 מדווח בקצרה העיתון "דבר": ראש הממשלה משה שרת נאם אמש בעין חרוד על הבמה המשותפת של עין חרוד ותל יוסף, לפני קהל של 6,000 איש ממשקי העמק, תושבי עפולה, בית שאן, יקנעם וישובים אחרים. נאום משה שרת נמשך שלוש שעות".

אסון ארע כאן ב-1944 כשבכנס מקהלות, נדחסו על הבמה מאות חברי מקהלות שהגיעו מכל רחבי הארץ. העומס הרב הוביל לקריסת הבמה וחלק מהמשתתפים נפלו. עשרות נפצעו אך לא נהרג איש. הנזק לבמה לא תוקן מיד והיא הושבתה למשך תקופה ארוכה.

המהנדס דוד טוביה היה המהנדס הראשי הראשון של חברת "סולל בונה" וממייסדי "אגודת האינג'ינרים והאדריכלים בישראל". את המבנה הוא תכנן ללא אסתטיקה מיוחדת לכשעצמה, אלא שביחס לעמק הפסטורלי, קוביית הבטון עם הגג המשופע בולטת למרחקים. מתחת לבמה הוקמה קומת מרתף שנועדה לחדרי שחקנים ואחסנה. בחזית הצפונית והרחבה של המבנה נקבע פתח שפנה אל רחבה בה הוקמו שורות של ספסלי בטון קבועים. הפתח הרחב בבמה הוא מלבני ופינותיו העליונות מעוגלות. מעליו מופיעה שנת הבנייה בגופן מיושן ולא מודרני: תרצ"ד. בר אור מסבירה שנהגו להציג את שנת ההקמה במבנים מסוימים, כמו ב"בית טרומפלדור" ששוכן בסמוך. "זה היה ציון דרך מבחינתם, מאורע חשוב", היא טוענת.

על מעמדה של עין חרוד כתבה בר אור בספרה "חיינו מחייבים אמנות" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, 2010): "היא היתה למקור סמכות ולמורה דרך עבור הקיבוצים שצמחו בקיבוץ המאוחד, שדגל בתפיסת הקבוצה הגדולה, ונעשתה מיתוס שחלחל בחברה הישראלית, בתרבותה ובמערכת החינוך שלה. למרות מיקומה מחוץ למרכז האורבני, היתה עין חרוד למרכז רעיוני וחברתי, ומבחינה זו לא נחשבה לפריפריה".

הבמה פונה לצפון כך שאם היה הקהל צופה בכנס או הצגה בשעות היום הוא היה לרוב מסתנוור מהשמש שעמדה מולו. בכלל הישיבה בשעות היום מתחת לשמש לא הוסיף לישיבה הבלתי נוחה הודות לספסלי הבטון הפשוטים שהוקמו. יתכן והכוונה המקורית היתה להקים במה וברגע שיושג התקציב המתאים לבנות גם אולם מקורה, אך המהלך הזה לא התממש.

לבמה היה גם חלק במאבק שהתחולל כאן. ב-1938 הוקמו "פלוגות הלילה" של אורד וינגייט. את האימונים ערכו הלוחמים בסביבה והמפקדה של היחידה התמקמה כאן. מאהל הוקם למגורים בסמוך לבמה ובבמה עצמה כמו גם במרתף המבנה נערכו הרצאות ותרגולים וכן התגוררו הקצינים. וינגייט עצמו התגורר בקיבוץ. לזכרו ולכבודו של וינגייט נטעו אנשי העמק יער במורדות הגלבוע וכיום תוכלו ללמוד על פועלו בתערוכה שהוקמה באחד מהאולמות ב"בית שטורמן" הסמוך.

"עבור החלוצים שרובם באו מרוסיה הלבנה, העניין של 'ביחד' ורוחניות, 'הבימה' והקונצרטים היו עניין משמעותי", ממשיכה ומסבירה בר אור. "הבמה מייצגת פרספקטיבה אחרת של זמן", היא טוענת, "יש כאלה שיגידו שזה לא חשוב, לכן לקח עכשיו ארבע שנים להשיג את התקציב להקמת סככה על הגג. הבמה היא כמו דינוזאור בעמק. ניתן לחוש בה את ההיסטוריה ואם היא תיהרס ותיעלם נפסיד את ההזדמנות לחוות ולהרגיש את הדברים. בשבילי זה מאד חשוב. הבמה הוקמה על דרך שלצידה הוקמו המוסדות של הקיבוץ, דרך שקישרה בין הקואופרטיב של יישובי עמק יזרעאל, המפעלים המשותפים, בית הספר המשותף, ובהמשך מוזיאון בית שטורמן והמשכן לאמנות. היתה כאן מחשבה על צורת יישוב חדשה, כפר-עיר. יש כאן את הקישור בין עבודת כפיים ועבודת רוח, בין טבע ותרבות, בין חקלאות ותעשייה – כל הרעיונות האלה מקבלים את ביטויים בדרך הזו. הקתדרלה של הדרך הזו היא המשכן לאמנות ואם לא הוא אז זו הבמה הגבוהה. נוצר מבנה שנראה כמו אסם, אך זו במת תיאטרון פתוחה".

פחות משלושים שנה פעלה הבמה. בשנות החמישים פחתה הפעילות, והאירועים עברו לאולמות מקורים שהוקמו באזור. לא ברור מתי התקיים בה האירוע האחרון. ענת ציזלינג טוענת שהיה זה ב-1967, רגע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. הבמה שימשה גם כאולם התעמלות. הותקנו סולמות, היה חמור לקפיצות והיו גם מזרנים וחבלים. הפתח הגדול נאטם והוקם מבנה שכנראה שימש לשירותים והאולם שימש רק להתעמלות. לבסוף גם שיעורי ההתעמלות בוטלו והמקום ננטש סופית. לפני חמש שנים קרס הגג, אך לאחרונה פעלו חברים וגופים ציבוריים לגיוס המימון להקמת גג חדש שצפוי לקום בקרוב. זו הזדמנות לחשוב מחדש על השמשת המבנה ועתידו.

.

הבמה אטומה בקיר בלוקים ובחדרון

.

כנס: ספסלי הבטון יכלו להכיל אלפי צופים אך אף אחד מהם לא שרד (ארכיון עין חרוד מאוחד)

.

1941: דוד בן גוריון בכנס שנערך בבמה שנאטמה בקרשים ולוחות פח גלי (ארכיון עין חרוד מאוחד)

.

שנת הבנייה מופיעה מעל לפתח הבמה: תרצ"ד = 1934

.

המועצה לשימור אתרים הציבה שלט הסבר

.

הבמה מורכבת מקרשי עץ ששרדו את כל השנים אך הם כבר לגמרי רקובים

.

הצוגים למעלה לא שרדו וגם לא התקרה

.

הבמה הפכה בחלקה לשדה וקרשי העץ כבא לא נראים

.

במת שדה

.

הרצאה על הבמה של המשורר והסופר לייוויק האלפרן (ארכיון עין חרוד מאוחד)

.

בטון

.

מתחת לקרשי הבמה יש קומה תחתונה ובה חדרים ריקים. פעם נערכו כאן אימונים והרצאות ללוחמי פלוגות הלילה

.

מכאן המשכתי לבית שטורמן. ועל כך ברשימה אחרת.

.

תודה לגליה בר אור, ענת ציזלינג ואורי בן ציוני

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להגיב על מיכאל יעקובסון לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: