סיבוב במפעל מטפים שהפך למשהו שיכול להיות כל דבר

את ההגירה מהכפר אל העיר ניתן לחוש היטב ככל שמתרחקים מהערים הגדולות בגרמניה. אפולדה (Apolda) היא עיירה במחוז תורינגיה, המחוז בו צמח הבאוהאוס. כעת כשמציינים פה 100 שנה לבאוהאוס, אז כל בניין שעוצב בסגנון מודרני זוכה לתשומת לב ומושך אליו מבקרים.

אוכלוסיית אפולדה הצטמצמה בכמחצית מאז אמצע המאה שעברה. התוצאה היא היקף גדול של מבנים נטושים. אחד מאלה היה מפעל המטפים ומערכות לכיבוי אש שהוקם ב-1939 בתכנונו של האדריכל אגון איירמן (Egon Eiermann).

בשיתוף פעולה מוצלח בין האדריכל ובין בעל המפעל, יישם איירמן את עקרונות האדריכלות המודרנית, מהלך שלא היה מקובל באזור זה של גרמניה שהיה שמרני במיוחד. הבניין שרד את המלחמה הגדולה, את השלטון הקומוניסטי וכמעט גם את נפילת החומה. אלא ששוק מטפי הכיבוי השתנה והמפעל נסגר ב-1994. לאחרונה, באמצעות מימון שהתקבל מארגון IBA ששם לו למטרה לחדש מבנים נטושים לצורכי מיזמי תרבות, עבר הבניין תהליך של שימור ופיתוח במטרה להפוך אותו למבנה רב-תכליתי שישרת יזמים צעירים מהאזור בעיקר בתחום התרבות. אלא שהקמת המיזם באזור שהתרוקן מצעירים נתקל בקשיים והוא נותר ברובו ריק.

ועל כך ברשימה זו.

.

מבחוץ

.

מפעל המטפים נבנה ב-1939 על בסיס של מבנה ישן יותר – בית אריגה, לכן מורכב הבניין משני אגפים המורכבים משני שלדי בניין נפרדים

.

לפי התפיסה המודרנית תוכנן המבנה באופן שניתן יהיה להרחיב אותו בעת הצורך. קצה הבניין תוכנן כקצה פתוח אותו ניתן יהיה להרחיב בלי בעייה

.

שלד הבניין צבוע בלבן ובולט על פני משטחי המילואה המתאפיינים בגוון כהה

.

שלד הבניין בולט בחזיתות הבניין כשקירות החזית הם מילואה בלבד ומורכבים מלבנים וזכוכית

.

השמש הבניין מחדש הצריכה לערוך בו שינויים בהתאם לתקני הבטיחות העכשוויים ולכן נבנה מגדל מדרגות הבנוי מבטון חשוף במטרה להדגיש את השינוי

.

פתחי החלונות באחד משני האגפים מקושתים

.

פתחי החלונות המקושתים אופייניים לאדריכלות המסורתית באזור

.

פרופילים מברזל צבועים בכחול בהיר הולכים יפה עם האבנים האדומות

.

כשמתקרבים מגלים שהפרופילים מעוטרים בדוגמה

.

כיום קרוי הבניין על שמו של האדריכל שתכנן אותו: בית אגון איירמן. כאן הוא מופיע על שלט בכניסה

.

במדרגות

.

מעקה המדרגות

.

האולמות ריקים וממתנים כבר שנה שמישהו יאכלס אותם

.

החלונות הגדולים מאפשרים לתאורה טבעית לשטוף את האולמות שבעבר איכלסו את המכונות שייצרו את מטפי הכיבוי

.

.

בקצה העיירה ניצב הבניין המרשים והגדול שהוקם כמפעל מטפים ב-1939. אלא שהבניין לא הוקם על מגרש ריק, אלא היה בו בניין תעשייתי שהוקם ב-1907 כמפעל לאריגה בתכנונו של האדריכל הרמן שניידר. אפולדה היתה מאז המאה ה-18 מרכז לתעשיית הטקסטיל בגרמניה ועד לשנות ה-90 לא פחות מ-6,000 מתושביה עבדו בתחום. כיום כמעט ולא נותר זכר לאותה תעשיית טקסטיל.

באמצע שנות ה-30 הוחלפה הבעלות על הנכס. את מקומו של בעל מפעל האריגה המקומי תפסה חברה ברלינאית שהחליטה לשנות כיוון, לחסל את מפעל האריגה ולפתוח מפעל למטפים ומערכות לכיבוי אש. למימוש הרעיון הוזמן האדריכל אגון איירמן (1970-1904) שהיה אז בתחילת דרכו העצמאית.

איירמן היה בשעתו אדריכל אלמוני, אך תכנון המפעל הביא לו פרסום רב ולאחר מלחמת העולם היה לאחד מבכירי האדריכלים בגרמניה. הוא התמחה בעיקר במבני תעשייה אך מאותה עת קיבל הזמנות לתכנן מגוון רחב של פרויקטים. בין השאר תכנן את בניין הבונדסטאג בבון, שמאז 1999 לאחר מעבר בית הנבחרים לבניין הרייכסטאג שתכנן נורמן פוסטר בברלין, משמש הבניין למשרדי סוכנויות של האו"ם. העבודה המפורסמת ביותר שתכנן ואותה אני אוהב במיוחד היא כנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם בברלין. המבנה משלב שרידי כנסייה שהופצצה במלחמה עם בניין מודרני בצורת משושה. חזיתותיו מורכבות מפריקסטים מבטון חשוף בהם משולבים לוחות זכוכית כחולה, והודות לאלה הפך לאטרקציה בולטת בעיר ואקדיש לו רשימה נפרדת בהמשך.

.

כנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם שהאדריכל אגון איירמן (מתכנן המפעל) תכנן אחרי מלחמת העולם השניה. שילוב של שרידי כנסייה מ-1895 שהופצצה במלחמה ושל בניין חדש וברוטליסטי שנחנך ב-1961

.

בתוך הכנסייה יש עולם אחר ומרהיב

.

.

במפעל המטפים החליט איירמן להמשיך את הבניין הקיים, שהתאים לסגנון המודרני שביקש ליישם. את שלד הבטון הותיר האדריכל חשוף ובולט בחזית כשהוא צובע אותו בלבן. את המילואה הוא יצר מלבנים אדומות בשילוב מסכי זכוכית שמוסגרו בפרופילי ברזל צבועים בכחול בהיר ועם דוגמה זעירה.

לא הצלחתי לגלות איך נראה היה הבניין שנבנה ב-1907 ומה השינויים שביצע בו איירמן, אבל נראה שבבניין הוותיק נעשה שימוש בפתחי חלונות מקושתים, בעוד שבבניין החדש הפתחים הם מלבניים, רחבים וגבוהים יותר. בסך הכל מכיל הבניין 6,000 מ"ר שטח רצפה המתפרסים על פני ארבע קומות ומרפסת גג חלקית. קומות הבניין מורכבים מאולמות גדולים כשכיום יש קיר שחוצץ בין שני אגפי הבניין (זה הישן וזה המאוחר). בקומה העליונה יש באגף הישן מסדרון שמקשר לחדרים ובחלק המאוחר יש אולם גדול לאירועים. מהאולם יש מדרגות מקוריות שעוצבו כמו מדרגות בסיפון של ספינה ומכאן ולמעלה העיצוב כולו מזכיר משהו מעולם הספנות.

מרפסת הגג היא המקום השווה בבניין: היא מתפרסת על פני האגף המאוחר ומקורה בגגון צבוע בלבן. הגגון נישא על קורות בטון שמהן יוצאים צינורות המרזבים ויוצרים קצב קבוע. במרכז הקומה יש חדר קטן שעל קירותיו החיצוניים שילב איירמן טבעות ברזל בהם ניתן לקבוע עציצים וכך ליצור קיר ירוק. הוא חשב על זה כבר לפני שמונים שנה. הטבעות האלה נותרו כאן לאורך כל השנים.

עם חנוכתו הפך הבניין לאחד מהבולטים שנבנו באדריכלות המודרנית בגרמניה של סוף שנות ה-30, רגע לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה וכל אירופה ובמיוחד גרמניה, הדרדרה לתקופת אפלה. המפעל פעל פה עד 1994 ושנתיים קודם לסגירתו הוכרז לשימור. חשיבותו של הבניין בגרמניה ידועה וב-1999 הוקמה עמותה ששמה לה למטרה לשמר ולפתח את הבניין. הפעולה המשמעותית הראשונה של העמותה היה לקיים במבנה המפעל הנטוש תערוכה מקיפה על האדריכל אגון איירמן. בגלל חשיבותו האדריכלית הגבוהה של המבנה, נרכש הנכס בידי הממשל והוא הפך לנכס ציבורי.

המימון לחידוש והשמשת הבניין הגיע בעיקרו מארגון International Building Exhibitions – IBA שמתמקד בחידוש מבנים בעלי חשיבות היסטורית גבוהה ומשמיש אותם לצורך מיזמים חדשניים. בין השאר כתבתי ב-xnet על פרויקט אחר שהם מימנו – חידוש בונקר נאצי והסבתו לתחנת כוח ומסעדה עם תצפית בהמבורג.

כפי שאפשר לראות בתמונות שצלמתי הבניין ריק ברוב שטחיו. מעת לעת מצליחים לקיים בו אירועים וסדנאות שמושכות קהל מכל רחבי גרמניה. באחת הקומות הוקמו ביתנים קטנים שכל אחד מהם מתפקד כמשרד ויש גם בית מלאכה בהמשך הקומה. אבל חוץ מאלה – הכל ריק. שוחחתי עם מנהלת המיזם ושאלתי אותה למה לא פותחים פה מסעדה או מועדון. והיא ענתה בעיניים עצובות שהרעיון הוא מצוין אלא שאין כל כך מי שיבוא. כשהמשכתי וטיפסתי אל הגג וראיתי את האחוזות הנטושות שמצויות למרגלות הבניין הבנתי את הבעיה.

.

. . .

ריק

.

הבניין מוקף בצמחייה פראית. כשמטפסים לגג מגלים שבתוך הצמחייה מתחבאות אחוזות נטושות

.

פינה יפה

.

באחת הקומות נעשה ניסיון והוקמו ביתנים קטנים בתוך האולם שנועדו לחדרי עבודה. סוג של חממות מזכוכית ועץ

.

שולחנות ישיבה משותפים. בעת הביקור הכל היה ריק למעט שני ביתנים שעבדו בהם

.

גרמניה מעל הכל

.

חלון

.

בקומה אחרת יותר ריק

.

יש גם סדנת עבודה. לא חסר מקום

.

יש גם דגם של הקומה

.

בקומה עליונה גם ריק

.

בקומה העליונה יש גם מסדרון ארוך שמעוצב כמו מסדרון בספינה

.

בקומה עליונה התקינו אולם לאירועים מושקע. לא נראה שמתקיימים בו הרבה אירועים, ועדיין אפשר להתרשם מהקורות שבתקרה

.

מדרגות פתוחות בקצה האולם מקשרות אל הגג. הן מעוצבות כמו מדרגות בסיפון

.

הגג מרוצף וכולל גגון המקרה את כל שטחו. עדיין לא סיימו את עבודות החידוש ולכן פיגומים מקיפים את הגגון

.

המרזבים הם חלק בלתי נפרד מהעיצוב של המבנה והם יוצאים מכל קצה של קורה

.

מרזב

.

וממשיכים למטה

.

במרכז הקומה יש חדר מוארך שנועד לשמש אירועים שהתקיימו פה במקור.

.

על קירות החדר התקין האדריכל במקור מאחזים לעציצים

.

עציץ. חישוק הברזל הוא מקורי ומשמש לייעודו גם שמונים שנה לאחר שהותקן

.

ממרומי הבניין מגלים אחוזות נטושות

רשימות נוספות על ברלין:

.

אתר הנצחה לצוענים (דני קרוון)

Unité d'Habitation (לה קורבוזיה)

המוזיאון היהודי (דניאל ליבסקינד)

הגלריה החדשה (לודוויג מיס ון דר רוהה)

אינטרבאו 57 (וולטר גרופיוס, אלוור אלטו ועוד)

עוד על אינטרבאו 57 (אוסקר נימאייר)

וגם:

100 לבאוהאוס

המלצות לבאוהאוס בוויימאר ובדסאו

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שביט  ביום 11/08/2019 בשעה 10:49

    רעיון מצוין למה שאפשר לעשות עם מבנים תעשייתיים כמו בית מרכזים הסמוך ליפו או בנין פנרמה בדרום תל אביב כשייגע הזמן ויפנו משם את בתי המלאכה והמחסנים . אולי לשם שינוי עירית תל אביב תאבת הבצע והארנונה מכל מילימטר מרובע תחליט שלא להתיר שם בניה של למגורים עם עוד מפלצות ענק מכוערות הכוללות מאות דירות סלאמס.

  • שאול כוכבי  ביום 26/10/2019 בשעה 12:00

    שלום
    התרשמתי מהסיקור של שכונת אינטרבאו 57. מכיוון שאני חדש באתר ובבלוג איני יודע האם סיקרת בעבר את 'חצר לבנה' בשטוטגרט. זוהי שכונה שההקדמה לאינטרבאו מתאימה לה ויותר מזאת – היא נהגתה כבר ב 1927! ושילבה את אותם אדריכלי ענק שהשפיעו עלינו עד היום.
    כפי שאתה יודע מרכז הפרויקט היה מיס ון דה רוה לו אתה מקדיש את הבלוג ה'גלריה החדשה'. א-פרופו מ.ו.ד.ר – מונטריאול, אי הנזירות – הוא תכנן תחנת דלק שהיא עותק מוקטן ומותאם של הנויה-גלרי.
    אשמח לקרוא בעתיד על חצר לבנה!
    בברכה
    שאול כוכבי

להגיב על שביט לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: