סיבוב בכנסיית הבטון בכור שבשווייץ

במרחק שעה וחצי של נסיעה דרומה ומזרחה מצוריך, בעיר כור (Chur), הרחק מעם הסגולה חובב הגזענים, הפושעים והגנרלים, ניתן למצוא לפחות שני אתרים שהייתי חייב לראות. האתר הראשון מצוי בכניסה הצפונית, ברחוב Masanserstrasse 161. שם שוכנת כנסיית הצלב הקדוש (Heiligkreuzkirche) הקתולית שבנויה כולה מבטון חשוף.

בנייתה הושלמה ב-1969, בשיאו של הסגנון הברוטליסטי שהצליח להפוך את הבטון לחומר הבנייה הפלסטי המוצלח ביותר שהמציא האדם. המתכנן והמעצב, האדריכל וולטר פולדרר (Walter Förderer), התמחה בבניית כנסיות וגם בפיסול, והקשר בין התחומים מורגש כאן היטב. הבניין פתוח כל שעות היום, הכניסה חופשית וניתן להתרשם מהעוצמה שנוצרת כאן באמצעים אדריכליים פשוטים.

ועל כך ברשימה זו.

.

בארץ אחרת

.

בעת הקמתה היתה הכנסייה בקצה העיר ומגדל הפעמונים המסיבי בלט בנוף. אבל כיום היא מוקפת בגינה ציבורית, מדשאה ובתים. ההרים מתנשאים באופק

.

מגדל הפעמונים מסמן גם את הכניסה הראשית למתחם. כניסות נוספות ומשניות יש מכל כיוון אחר. בכלל, כמו חדרי האוכל בקיבוצים אליהם הובילו כל השבילים וניתן היה להכנס אליהם מכל מקום, גם כאן מתוכנן המתחם באופן דומה. הוא גם פתוח תמיד.

.

המגדל הוא לא מלבני ופשוט אלא גוש בטון עם מגוון זויות, פתחים, שקעים ובליטות, כך שהוא משתנה בכל תנועה של המתבונן

.

חזית דרומית: הכניסה הראשית למתחם משמאל. אגף הכנסייה מימין

.

הבתים העוטפים את הכנסייה כמו אלה שכאן בתמונה נבנו בשנים האחרונות ואין בהם זכר לבטון האפור שכל כך מאפיין את הכנסייה הסמוכה להם

.

מבט על האגפים הפונים למערב: חוץ מכנסייה יש בבניין שימושים נוספים כמו אולם התכנסות וגן ילדים

.

שלט בכניסה לגן הילדים

.

הכניסה לגן הילדים מודגשת באמצעות עמוד קטן מבטון כמובן

.

סמוך לגן יש מדרגות שעולות לכניסה משנית למתחם

.

מעקה במדרגות: עבודת בטון מושקעת

.

אני העדפתי להכנס דרך הכניסה הראשית שנמצאת ממש מתחת למגדל הפעמונים ולצידה רחבה קטנה הפונה לרחוב ובמרכזה מזרקת מים מבטון שלא עבדה (במרכז התמונה)

.

הכניסה הראשית מימין וההרים המושלגים משמאל

.

בסמוך לכניסה מופיע בכתב קטן וצנוע השם: pfarreizentrum heiligkreuz – מרכז קהילתי הצלב הקדוש

.

נכנסים למסדרון שממשיך ויורד שלוש מדרגות ומתרחב

.

המסדרון הופך למבואה מפולשת שדלתות של עץ מסמנות כניסות לחדרים

.

המבואה מתגלה כמסדרון שהולך ומתרחב וכולל מעת לעת גם פינות ישיבה. משמאל הכניסה העולה למגדל הפעמונים

.

המבואה סגורת על חצר פנימית.

.

האור שפוגע בבטון הופך לכחלחל

.

אפשר לכנס ברחבה את הקהילה ולקדש יחדיו את הלבנה

.

וברקע במרחק נגיעה ההרים המושלגים

.

מקום למטריות ומעליו לוח מודעות שהמודעות עליו נראות כמו יצירות אמנות

.

דלת הכניסה לכנסייה

.

.

(1) סיבוב

שתי הפתעות מצפות בכנסייה: האחת היא העובדה שהבניין כולו עשוי מבטון והשנייה היא שהוא נראה בדיוק כמו שבנו אותו. ללא שינויים וללא הזנחה. הוא מטופח ומתוחזק במאה אחוז (ב-2010 עבר הבניין שיפוץ חזיתות קפדני ונאמן למקור). הוא נבנה בשנות ה-60 בקצה העיר כור, לצד הכביש הראשי המוביל לעיר מצפון, כשהשדות החקלאיים עוטפים אותו. כור היא עיירה של כ-32 אלף תושבים, אבל הבינוי בה הוא בעיקרו נמוך וכפרי ורק בשני העשורים האחרונים התרחבה העיר והכנסייה כיום נמצאת בלב של שכונת מגורים.

לא רק לתפילה משמש הבניין, אלא גם כמרכז קהילתי. לכן, כולל הבניין שימושים נוספים כמו חדרי חוגים, אולם התכנסות רב-תכליתי וגן ילדים שבעת הסיבוב היה החלק היחיד המאויש. הכומר כבר הגיע לבניין שפתוח לאורך שעות היום, וקיבל אותי בסבר פנים יפות. הוא הסביר לי שכבר התרגל לביקורי אדריכלים בבניין. הבניין כולו בטון בלי טיפת צבע, בחוץ ובפנים, לכן לא התאפקתי ושאלתי את הכומר האם כיצד מקבלים זאת חברי הקהילה ואם לא קיבל פניות לערוך שינויים שיקטינו את כמות האפור והבטון בבניין. הוא חייך וענה שהקהל מעריך את איכויותיו של המקום.

החומריות והפלסטיות הם העיקר בבניין. האדריכל יצר כאן פסל תלת-ממדי שמכל זווית מעניק מבט אחר ועשיר שיוצר סביבה רב-גונית שמעודדת את המבט לשוטט. לא נעשה כאן שימוש באולמות קופסתיים אלא בריבוי זוויות בשילוב של שקעים ובליטות. כך נוצרת אשליה שהבניין הוא אורגני. מבחוץ הוא נראה כמו טופוגרפיה ובפנים יש תחושה של מערה.

כדי לרכך מעט את הבטון וגם כדי להדגיש את המקומות בהם המשתמשים אמורים לגעת או לשבת, עוצבו כל אותם פרטים מעץ: דלתות, ספסלי ישיבה, שולחנות, מתלי מטריות וכו'. השימוש בעץ המקומי והותרתו בגווניו הגולמיים מעניקים לבניין את הנגיעה המקומית, ושילוב הנגרות המסורתית נועד גם לרכך את העובדה שהבניין הוא נטע זר בעיצובו בנוף הבנייה השמרני יחסית של שווייץ.

.

תכנית וחתך: מימין אולם התפילה ומשמאל חדרי חוגים, אולם התכנסות וגן ילדים

.

.

(2) האדריכל

שוויץ היא ככל הנראה יצרנית האדריכלים הטובים ביותר בעת החדשה: האנס מאייר, לה קורבוזיה, מריו בוטה, ברנרד טשומי, פטר צומטור, ז'ק הרצוג ופייר דה מרון. אולי זה אוויר האלפים, השלווה והיופי של הנוף, ההקפדה על דיוק ותשומת לב לפרטים, אך חוץ מאותם אדריכלים שזכו לפרסום בינלאומי וחלקם גם הספיק לתכנן מבנים בישראל (בוטה תכנן את בית הכנסת באוניברסיטת תל אביב והרצוג ודה מרון תכננו את הספרייה הלאומית המצויה בשלבי בנייה מתקדמים), הרי שיש עוד מאות אדריכלים שווייצרים מעולים שלא זכו לפרסום, אך הותירו אחריהם גוף עבודות מרשים ומגובש. אחד מהם הוא האדריכל וולטר פולדרר שהיה פעיל במחצית השנייה של המאה ה-20.

פולדרר נולד בקנטון שפהאוזן (Schaffhausen) שבצפון שווייץ ב-1928 וגדל בבאזל. בתחילת דרכו התמחה בפיסול ולאחר מכן עבד כשוליה במשרד אדריכלים עד שפתח משרד עם שותפים ב-1956. השותפות התמחתה בעיקר בתכנון מוסדות חינוך ואקדמיה. עם פירוק השותפות פנה פולדרר לתכנן כנסיות ומרכזים קהילתיים דתיים בלבד, מרביתם בשווייץ ואחדים בגרמניה השכנה.

לשיא בדרכו המקצועית הגיע בשנות ה-60 וה-70 כשהצליח לשלב באופן מיטבי בין שתי התשוקות הגדולות שלו – אדריכלות ופיסול. בתכנון כנסיות הוא מימש את רעיונותיו באופן השלם ביותר. ההישג הגיע לא מעט הודות לעובדה כי במבני זיכרון ודת ניתן להשתחרר מגישות תכנון שמרניות התלויות בפונקציונליות הכרחית ומורכבת, בעוד שבאלה הדרישות הפונקציונליות בסיסיות ויש ציפייה מהאדריכל ליצור מבנה שיעורר את נפשו של המבקר.

יותר מגישתו העיצובית, פולדרר היה פורץ דרך בשילוב שמימש ואיחד את מבנה הפולחן עם מבנה הפנאי של הקהילה. "כנסייה ללא גבולות" – הגדיר פולדרר את גישתו, "מקום שבמהלך השבוע הילדים יכולים לבוא ולשחק בה או לאכול נקניק". לכן הוא יצר בחצר הבניין מקומות שילדים יכולים להפוך למשחק, לטפס ולקפוץ מהם וכן מגוון של מקומות ישיבה שבהם אכן ניתן לעצור, לשלוף נקניק ולאכול. בחזון שלו הוא המשיך והרחיק לכת וקרא לראשי הכנסייה והקהילה לשלב את בתי התפילה עם שימושים נוספים כמו מרכזי קניות, בתי ספר ותחנות רכבת.

בסוף שנות ה-70 צמצם את פעילותו כאדריכל עד שהפסיק סופית ב-1979. באותה שנה הושלמה בנייתה של הכנסייה והבניין האחרון שתכנן. היא הוקמה ברפרזוויל (Rapperswil), על גדות אגם ציריך. אלא שבשונה מהכנסיות שתכנן קודם, זנח פולדרר את השימוש בבטון חשוף. חזיתות הכנסייה טויחו בטיח ורדרד והפנים כולו היה לבן. הפלסטיות עוד היתה קיימת, כולל מגדל הפעמונים המסיבי, אך היצירה כבר לא היתה פלסטית אלא הד חלוש לעבודותיו הגדולות שבוצעו רק שנים אחדות קודם לכן. גם מרעיונותיו הפונקציונלים לא נותר זכר, והבניין תוכנן ככנסייה בלבד ללא כל שילוב של שימוש קהילתי. מאותה עת הקדיש את כל זמנו לפיסול ולפעילות ציבורית כחבר מועצה בקנטון שפהאוזן, שם גם נפטר ב-2006.

.

צלמתי סרטון בבניין:

.

. .

 

.

לאחר שנסגרת הדלת מאחור נכנסים למבואה אפלה ובקצהה אור. מושבי העץ המאורגנים בשורות מסמנים את אולם התפילה בכנסייה

.

מסדרון המואר בקרני שמש לא ישירות עוטף את אולם התפילה. בדפנות האולם שקעים מרובעים ובהם תלויה סדרה של עבודות אמנות מופשטת

.

מקום להדליק בו נרות. האולם כולו מואר בקרני שמש

.

שקעים נוספים

.

עבודות אמנות קטנות בשקעים: קוביות עץ צבוע

.

עוד אחת. יש כאלה עשרות

.

המעבר העוטף את האולם

.

קטע מתקרת האולם מזכיר מערה עמוקה

.

בתקרת הבטון משולבים גופי תאורה אך בשעות היום אין כל צורך בתאורה מלאכותית כי הפתחים דרכם חודרות קרני השמש עונים על הצורך ויוצרים אווירה מיוחדת

.

אולם התפילה: בשוליו התקרה יחסית נמוכה וככל שמתקדמים למרכז התקרה מתרחקת

.

מבט אל מרכז האולם. מימין מציץ העוגב הממוקם בקומת גלריה והותקן כאן ב-1974

.

מבט אל המסדרון המקיף את האולם

.

שכבות של בטון

.

ריהוט העץ עוצב במיוחד לכנסייה

.

שולחן ומפה סגולה

.

מרכז האולם

.

שרים בכנסייה:

.

.

מה עוד יש בעיר?

.

בהמשך הרחוב נמצא האגף החדש של המוזיאון העירוני לאמנות שמציג עבודות של אמני הסביבה

.

אכתוב עליו רשימה נפרדת

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: