סיבוב עם רם כרמי בביתו

לפני שמונה שנים ביקרתי בביתו-משרדו של האדריכל רם כרמי שבהרצליה פיתוח. המטרה היתה לשוחח אתו על מגורים מנקודת מבטו האישית. זו היתה מהפעמים הבודדות ביותר שהתרגשתי כל כך לקראת מפגש עם אדריכל גדול, כרמי היה אז בן 80. ההתרגשות שלי אולי לא תרמה במיוחד לשיחה, אבל שמחתי לגלות שאת כרמי זה לא מעניין וכשזורקים לו שאלה גם אם היא קצרה, הוא יפתח במונולוג ארוך שאת סופו לא נראה באופק. ובכל זאת הצלחתי להשחיל את כל השאלות שהכנתי מראש. הקלטתי את השיחה ולאחר מכן שקלטתי אותה וכאן היא מופיעה ללא עריכה.

זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו. אם איתי לא היה לוחץ עלי, אז הפגישה לא היתה מתקיימת (מאוחר יותר פרסמתי באקסנט מאמר שהתבסס על הביקור הזה). עד לפטירתו של כרמי, שנתיים מאוחר יותר, נפגשנו עוד כמה פעמים ואפילו יצא לנו להסתובב בבניין תיאטרון הבימה רגע לפני שסיימו בו את הבנייה. אבל המפגש הראשון היה המרגש ביותר. בחודש הבא יחול יום השנה לפטירתו ולכן חשבתי להביא את תמליל השיחה המלא.

החלוקה בבית פשוטה יחסית: בקומת הקרקע נמצא הסלון, המטבח וגם חדר שינה יחיד. בקומה העליונה חדרי השינה ובקומת חצי מרתף נמצא המשרד.

אמנם נראה שהבית ריק בתמונות, אבל למעשה הוא היה שוקק חיים. רבקה כרמי עסקה בהתחלה בהכנות זריזות לקראת אירוח שהתקיים באותו הערב ובהמשך ירדה למשרד ועבדה עם הצוות. הבת חזרה מבית הספר עם קבוצת חברים שהיו בסלון (באותו זמן כבר ירדנו למשרד והמשכנו לשוחח שם). במשרד למטה עבדו שני עובדים. כרמי פיקח על הכנת מצגת לקראת הרצאה ולאחר מכן המשיך לשולחן העבודה שלו ועם עפרון ענק עשה רישומים לפרויקט חדש. "יש בבית הזה אווירה צעירה", אמר לי כרמי לפני שנפרדנו, "ובשביל אדם בגילי זה טוב מאד לגור בו".

ועל כך ברשימה זו.

.

כרמי

.

את הבית לא תכנן כרמי, הוא היה כבר קיים. הוא חידש אותו בהתאם לצרכיו: " זה באמת לא היה בית רגיל. כשנכנסתי לראות אותו, אז הפנים שלו היה כל כך מכוער שאמרתי לאשתי שאני לפה לא אעבור לגור לעולם".

.

דלת הכניסה

.

בסלון יש פתח צר הנמתח לכל הגובה ומאיר באור טבעי. כרמי במרכז: "אני יושב בפנים ומרגיש את החוץ ומרגיש את הדיאלוג בין הפנים והחוץ".

.

הספרייה היא המוקד האמיתי בסלון. שולחן עץ גדול בחזיתה. את הריהוט ביצע כרמי במקביל לביצוע ריהוט בית המשפט העליון

.

ספרים

.

כסא

.

כרמי מעיין בספרו "אדריכלות לירית" שאזל כבר מזמן מהמלאי

.

על השולחן: "השולחן הזה לא היה חלק מההזמנה. כשעשיתי את הספרייה שלי בבית רוזמרין – זה השולחן היחידי שהתאים. קניתי אותו בטולמנ'ס, אבל כשהוא הגיע התברר שהוא לא כמו שהזמנתי מעץ מלא אלא זה פורניר, אז אמרתי לטולמנ'ס שייקח את זה חזרה ויביאו לי את מה שהזמנתי. הם לא רצו אותו חזרה ונתנו לי פיצוי את הספה בסלון".

.

עלאק

.

בצד יש שולחן שקוף ועליו דגם קטן של כבשים שיצר יצחק דנציגר. הוא עבד עם כרמי על הוילה של בת שבע דה-רוטשילד בשכונת אפקה בתל אביב שנהרסה

.

כרמי בפתח הסלון: "הדבר הראשון שאני קם בבוקר, אז אני אוהב לבוא מחדר השינה שלי, לעמוד פה ולהתגלח. זה המקום וממנו אני מסתכל על הכל".

.

המדרגות מובילות אל חדרי השינה שבקומה העליונה, אבל כרמי דאג לחדר שינה גם בקומתה קרקע כדי שלא יאלץ לטפס במדרגות

.

.

מיכאל יעקובסון (מ"י): מדוע בחרת לגור דווקא בהרצליה פיתוח? 

רם כרמי (ר"כ): לא בחרתי לגור כאן. למעשה, ההורים שלי בזמנו כשהרצליה פיתוח היתה בקושי מפותחת, הם קנו לי ולאחותי שני מגרשים אבל לא אני ולא אחותי רצינו לגור כאן. אז את המגרש שלי מכרתי ליעקב רכטר וחנה מרון. אני גרתי בתל אביב, אבל התגרשתי כמה פעמים בחיים שלי אז הייתה תקופה שהייתי מתגרש ומשאיר את הבית והכל לאשתי, לוקח את הספרייה שלי ויוצא. יום אחד העורך דין שלי, אמנון שיבולת, אמר שיש לו קליינט קבלן וישנה הזדמנות לקנות פה מגרש של בית חולים קטן. הוא ביקש שאצטרף לרכישת המגרש של 7 דונם עם עוד שותפים. קנינו את המגרשים ומתוך זה העירייה החרימה 3 דונם לצרכי ציבור ונותרנו עם 4 דונם. התב"ע אפשרה לבנות על השטח שמונה וילות, אז אני אמרתי לשותפים לבקש אישור במקום 8 וילות, לבנות 24 – ככה שתהיה לי ההזדמנות לתכנן את הבית המשותף הראשון.

הנוף האורבני שלנו היה עד לא מזמן מורכב ממבנים של שלוש קומות על עמודים, שהשיתוף בין הדיירים בהם היה כמעט אפסי. לא היתה אחווה. הרעיון שלי היה לעשות בית משותף שהמרכיב השיתופי שלו יקבל ביטוי אדריכלי. האדריכלות המודרנית היתה סוציאליסטית, היא דגלה באמרה: "עולם חדש נקימה, עולם ישן נחריבה", והתוצר של זה היה השיכון. התפיסה הסוציאליסטית הזו היא גם התפיסה הסוציאליסטית של הקמת המדינה, אז אני חשבתי כשהייתי בגילך שהכי חשוב זה לבנות שיכונים וכשלא קבלתי מספיק שיכונים לתכנן, אז בחרתי לעזוב את המשרד שלי ועברתי למשרד השיכון.

אמרתי אם כן לשותפים שלי שאעזור לתכנן אם אתכנן כאן בניין משותף. השותפים הסכימו כי זה היה נשמע להם ביזנס לא רע. הלכתי עם התכנית לעירייה ואמרתי שאני רוצה לבנות כאן 24 יחידות על המגרש, היות וחשוב כאן ליצור מיקס חברתי כי ראוי שבהרצליה פיתוח יבואו לגור גם פרופסורים שאין להם את הכסף לקנות ולבנות בית על חצי דונם. מצד אחד זה לא יקלקל את הנוף ומצד שני יכניס קצת אינטלקטואלים למקום. זה מצא חן בעיני העירייה אך היה צריך לעבור מלחמה בירוקרטית ארוכה בכל הועדות השונות ובסוף הצלחנו לקבל 16 יחידות דיור. הורדת כמות הדירות הגדילה את השטח של כל דירה, ובמקום 200 מ"ר קבלנו דירה של 300 מ"ר וכך הדירות הפכו לדירות של מיליונרים ולא לאינטלקטואלים. ואז בניתי את הבית המשותף הראשון. זה בניין שעומד כאן בחוץ בפינת הרחוב ושם התגוררתי.

אחרי זה היתה תקופה קשה מבחינה כלכלית והיה זמן שהשכרנו את הדירה שם לשגרירות הגרמנית, ואנחנו שכרנו דירה בשכר דירה יותר נמוך. אחרי שנגמרה תקופת השכירות מכרנו את הדירה וקנינו בכסף את הבית הזה ושיפצנו אותו, ובסוף יצא שאני גר בוילה למרות שמעולם לא רציתי לגור בוילה.

מ"י: אז זה לא אתה שתכננת את הבית הזה? בגלל עמוד הבטון שנושא את כל תקרת הבטון הדקה הייתי בטוח שאתה תכננת אותו. אתה יודע מי תכנן אותו במקור?

ר"כ: לא. זה באמת לא היה בית רגיל. כשנכנסתי לראות אותו, אז הפנים שלו היה כל כך מכוער שאמרתי לאשתי שאני לפה לא אעבור לגור לעולם. הוא עמד הרבה זמן למכירה ולא קנו אותו. בסוף אנחנו קנינו אותו ולא הרסנו כי לא היה לנו תקציב לזה, אבל ניקינו אותו, הפשטנו אותו, הוצאנו את כל החלונות וצבענו בלבן. הבית נקי עכשיו וזה הודות לכך שהבסיס שלו מאד יפה. אחת מהתכונות של המקום הזה, היות ויש לי בעיות גב וקשה לי ללכת, הוא שלעומת הבית הקודם שם חדר השינה היה למעלה והייתי צריך לרוץ כל הזמן במדרגות, כאן החדרים העליונים הם רק של הילדים והחדר שינה שלי נמצא בקומה הזו והמשרד נמצא קומה למטה. הבית פתר לי בעיות פיסיות.

מ"י: מהי אם כן דירת חלומותיך?

ר"כ: דירת חלומותיי היתה בבית המשותף… אבל לעומת זאת, פה יש בבית הזה אווירה צעירה, רוח צעירה ובשביל אדם בגילי זה דבר מצוין.

מ"י: מה דעתך על דירות המגורים הישראלית?

ר"כ: פעם הייתי ברוטליסט, האדריכלות הלבנה זו אדריכלות שנותנת ביטוי אמתי ביותר לקיום שלנו פה. אחד מהשיאים של האדריכלות היא האדריכלות הלבנה. עבדו כאן באותה תקופה 60-50 אדריכלים צעירים מודרניים שכל אחד בנה לפי כישרונו האישי, אבל היתה ביניהם אחווה, הייתה שותפות שבאה לידי ביטוי בין השאר בכך שהם הקימו את "חוג הארכיטקטים". לכן הם יזכרו באדריכלות הבינלאומית לא כבודדת אלא כקבוצה, בעוד שהיום כל אדריכל עובד לבד. אין לנו היום אדריכלות שאפשר לקרוא לה ישראלית. אנחנו הולכים ומאבדים את עצמנו באדריכלות של הכפר הגלובלי.

יש תרבות חיים של החיים היומיומיים שמתגבשת להרגל. הסדר היומיומי שלך בדירה מתפתח באופן אישי, איך אתה קם, אתה רוחץ שיניים, איך אתה אוכל – כך שדבר הופך להרגל, זהו בסיס לריטואל ויש לו דמות. זה מה שעושה את האנגלי לאנגלי, את הצרפתי לצרפתי ואת האיטלקי לאיטלקי. אבל לגבי הישראלי, הציונות רצתה לחזור למקום הזה אחרי אלפיים שנות גלות. לא היינו קשורים לפה, אבל מתוך החזרה רצינו שיצמח כאן זן חדש של יהודי אחר, מה שנקרא "צבר". הבן שלי שמו נמרוד, כמו שמו של הפסל שיצר דנציגר. נמרוד של דנציגר היה אב-טיפוס של צבר. קוץ בחוץ ומתוק בפנים. חוץ מזה היתה לנו אחווה עם שאר הצברים, היתה לנו מודעות לאומית לתפקידנו. הצבר לא כל כך דאג לעצמו וחינכו אותנו גם לתנועת הנוער ולקיבוץ, עם כובע טמבל ומכנסי חאקי. מהדמות הזאת היתה יכולה להתפתח תרבות המגורים הישראלית, אך גלי העליה הגדולים גרמו לכך שהצבר איבד את הדומיננטיות שלו. אנחנו היום במערבולת של תרבות חיים שלא מתגבשת וכך גם הדירה לא מתגבשת, או שייקח זמן עד שהיא תתגבש.

אם תלך כאן בהרצליה פיתוח, תראה את הבתים הראשונים שהיו צנועים. אחר כך מבנים קצת אקלקטיים, והיום כשהמקום הזה הפך לכתובת טובה שמושכת נובורישים אנשי הייטק – תראה סגנון חדש של בית מגורים שאין בו שום דבר מקומי. אין בו גם שום דבר שצומח ותוקע שורשים באדמה. הוא מושתל פה על הנוף כמו נטע זר.

.

עולה

.

.

מ"י: מה אם כן ישראלי בבניין הבימה שעצבת עכשיו מחדש?

ר"כ: בהבימה, כמו פה בבית הזה, קבלתי בניין שלא אני התחלתי. הבניין בהבימה תוכנן לאולם אחד ולגוף הזה הכניסו עוד שלושה אולמות מבלי להגדיל את הגוף אלא רק לגובה. שלושת האולמות שהכניסו הפכו לקופסת סרדינים שגם פגעה בתפקוד והפכה אותו לבלתי אפשרי. אתה בא למקום עם היסטוריה, להבימה יש שם "הבימה", והבימה ראתה עצמה כמו מקדש שהעם עולה אליו. תיאטרון הקאמרי שהתחיל בתור ריאקציה להבימה, רצה להיות תיאטרון שיורד אל העם. אז הקאמרי התמקם בדיזנגוף, הוא הלך להזדנגף. אבל הבימה עם העמודים הגדולים רצה להיות מקדש של אמנות שעולים אליו. אני חושב שהבניין צריך לשמור את הזיכרון מאיפה הוא בא ולאיפה הוא רוצה ללכת. מה שיכלתי לעלות לגובה עליתי ורק מסביב, וזה היה הכרחי כדי שהתיאטרון יוכל לפעול בצורה יעילה ואני חושב שהתמודדתי עם זה.

מ"י: מה המקום האהוב עליך בבית הזה?

ר"כ: אדריכלות היא פיסול באוויר, ובהבדל מצילום למשל, אני יכול לשבת פה ליד השולחן ולהרגיש את החלל מכל הכיוונים. עצם זה שאתה תוחם חלל, אתה יוצר אווירה שתרגיש בבית. מה שהאדריכלות רוצה לעשות זה שאתה תרגיש בבית. רוב המוסדות שקיימים רוצים להיות קודם כל בית. יש בית חולים, יש בית ספר, בית קברות, בית כיסא – הם כולם רוצים לתת לך אווירה של בית. אם אתה לוקח את הבית הזה, אז הלב של הבית הוא החדר הזה. ישנם חדרים אחרים אבל הם כולם מסתובבים סביב החדר הזה. הלב הזה עם הקשר לגינה בחוץ, הוא שיוצר את האווירה של הבית הזה.

בספר בראשית כתוב "בראשית ברא… וחושך על פני תהום" – זה החלל הראשון. בחושך אתה לא רואה איפה אתה קיים. כשכתוב "ויהי אור" אז הוא ראה את הברדק וברא את העולם והכל התחיל להסתדר. האור הזה הוא החומר הבסיסי כדי ליצור אווירה של מקום. האדריכלות הלבנה היתה כולה לבנה ורצתה להתחיל את הכל מדף נקי, מאפס, ובה האור נופל על לבן ופוגע חזרה בלבן. זו אדריכלות ללא צל. לעומתה, האדריכלות הברוטליסטית היא אדריכלות של צל. הצל מחזק את האור והאור מחזק את הצל. האדריכלות הישראלית שאני מחדש היום, היא המיזוג בין אדריכלות לבנה לאדריכלות ברוטליסטית.

הדבר הראשון שאני קם בבוקר, אז אני אוהב לבוא מחדר השינה שלי, לעמוד פה ולהתגלח. זה המקום וממנו אני מסתכל על הכל.

ביום שהמציאו את שלד הבטון המזוין, אז הקיר שפעם היה נושא את הבית ותוחם את החלל, הקיר הזה התחיל לאבד את התפקיד שלו כבונה חללים. וכשהוא הפסיק לסחוב משקל הוא חופשי. הוא מפסיק להיות דומיננטי בין מה שבפנים למה שבחוץ וכך החוץ והפנים מתערבבים אחד בשני. ההרגשה של מקום שיוצר אווירה, בנוי על הגדרה של תחום. כשהכל מתערבב אז התחומים מתחילים להתבלבל. מה שיפה בחלל הזה, זו הפרופורציה בין הפתוח לסגור. החלל כאן פורץ החוצה אבל שם בחוץ ישנו קיר נוסף שחוסם ואומר לחלל שהוא לא יכול לפרוץ הלאה. כך נשמר המקום, נשמרת הדמות. יש לו שיווי משקל יפה בין הפתוח והסגור. אני יושב בפנים ומרגיש את החוץ ומרגיש את הדיאלוג בין הפנים והחוץ.

מ"י: אתה יצרת מבנים שהיו כפי שהגדרת "עיר קטנה". כיצד המושג הזה בא לידי ביטוי בבית בו אתה גר?

ר"כ: אחד מאבות האדריכלות אמר שבית זה עיר קטנה ועיר זה בית גדול, אז אין שום הבדל. הגודל הוא לא מה שעושה את ההבדל. הבית הוא בית גם כשהוא קטן.

מ"י: מה הן העבודות האלה כאן על הקיר?

ר"כ: שלושת אלה זו הבת שלי – טל, שהייתה יכולה להיות ציירת גדולה, אבל היא חזרה בתשובה והפסיקה לצייר. התמונה שם היא של גבעתי. ראיתי אותה בגלריה בתל אביב יום אחד וחשבתי שהיא תתאים לי מאד לחדר המגורים שהיה גדול. כשהגעתי הביתה ותליתי אותה, התינוק בצד הפריע לי, אז בקשתי ממנו להחליף את התמונה והוא הביא לי את התמונה הזו והשאיר לי את הראשונה.

.

.

התאורה היא כולה טבעית

.

מסביר ומבציע לכיוון הפתח האנכי שנמצא מולו

.

.

מ"י: למה שתלת בחצר הבית עצי זית?

ר"כ: עץ הזית נמצא בכל הארץ שלנו. זה העץ הכי דומיננטי.

מ"י: אבל בעבר לא עשית בו שימוש.

ר"כ: בתקופה הברוטליסטית בבית קליר ובבית בת שבע דה-רוטשילד היתה עבודת נוף עם בריכת שחיה שתכננתי עם דנציגר, אבל באמת לא היו עצי זית. כשבניתי את בניין מדעי הרוח בקמפוס הר הצופים, הוא נבנה מסביב לגן ירוק שאני רציתי לעשות אותו בוסתן. אבל היות ונתנו שם את הנוף למשרד של יהלום-צור, אז צור עשה את כל הנוף מסביב לקמפוס וכשהוא הגיע לגן בפנים – הוא המשיך עם אותו גן בחוץ והעסק הזה הלך לאיבוד ולא קיבל את הייחוד המגיע לו. כך הפנים לא קיבל כל משמעות. הזיתים שכאן בחצר הם הדומיננטים וגם הצל שהזיתים עושים על הקירות.

מ"י: מאיפה הריהוט בבית?

ר"כ: כשתכננו את בית המשפט העליון אז שם גם תכננו את הפנים. היינו צריכים לבחור את הריהוט לבניין, וזה לא היה סתם ריהוט משרדי כי חשוב היה שהשופט יישב בנוח על הכיסא שלו כשהוא נותן גזר דין. רצינו שהוא ירגיש כמו בבית. אז נסענו לדנמרק ולשוודיה לחפש רהיטים מתאימים ושום ריהוט משרדי שראינו לא התאים למה שחיפשנו. בסוף הריהוט שהזמנו היה בתכנון קורבוזיה או אלוור אלטו. להזמנה של בית המשפט עשיתי גם אני הזמנה בשבילי. השולחן הזה [השולחן בספרייה, מ"י] לא היה חלק מההזמנה. כשעשיתי את הספרייה שלי בבית רוזמרין – זה השולחן היחידי שהתאים. קניתי אותו בטולמנ'ס, אבל כשהוא הגיע התברר שהוא לא כמו שהזמנתי מעץ מלא אלא זה פורניר, אז אמרתי לטולמנ'ס שייקח את זה חזרה ויביאו לי את מה שהזמנתי. הם לא רצו אותו חזרה ונתנו לי פיצוי את הספה בסלון.

מ"י: מה הדירה הטובה ביותר שבקרת בה?

ר"כ: הדירה הכי טובה שנבנתה אי פעם זו הדירה של ג'ון סון [John Sooan]. הוא היה אדריכל אנגלי ובין השאר הוא בנה את בנק אנגליה. לאחר מותו הפכה הדירה למוזיאון. המוזיאון הכי יפה בלונדון בתור בית. הוא עשה מה שאני עשיתי פה: הוא קנה בית במבנה טורי ושיפץ אותו. אם בית יכול להיות עיר קטנה אז הבית הזה של סון הוא אורבני. בתוכו אתה יכול ללכת ממקום למקום וכל מקום הוא מיוחד כמו בעיר. כשלמדתי בלונדון ביקרתי בו בפעם הראשונה בסוף שנות ה-50, ומאז כל פעם שאני מבקר בלונדון אז אני מבקר בו שוב.

מ"י: כיצד תראה לדעתך דירת המגורים הישראלית בשנת 2030?

ר"כ: זה נכון שאנחנו צריכים לפתור בעיה של צפיפות. אנחנו לא יכולים להמשיך להרוס את כל הנופים עם הבניה הנמוכה. אנחנו צריכים לעלות בצפיפות, לבנות מגדלים ולהשאיר מספיק קרקע פתוחה.

מ"י: איפה כאן ההיבט החברתי, הרי לא כל אחד יכול לשלם את עלויות ההחזקה המתחייבים במגדל?

ר"כ: אתה יכול לבנות מגדלים יקרים ואתה יכול לבנות מגדלים זולים. מגדל באופי שלו הוא מתרומם מעל כולם, דומיננטי. הוא טוב בתור סמל סטטוס. אנשים רוצים לגור שם כי זה סמל סטטוס. יש הבדל בין בית לדירה: בית זה לתמיד ודירה אתה מחליף. במגדלים אף מגדל לא נותן לך הרגשה של בית שהוא המקום שהיית רוצה להוריש לילדים שלך. חוץ מזה, במגדלים ישנן עוד שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא בצורה בה אנו בונים מגדלים. יסקי שהוא מלך המגדלים הישראלי, משרד בעל רמה מקצועית גבוהה, הוא מוציא מוצר טוב ויעיל אבל הוא לא יותר מזה. כשבונים מגדל מהסוג הזה, אז הקומה הטיפוסית מוכפלת במחשב 60 פעם לגובה, וכל דייר שקונה שם דירה, בא עם עורך דין ביד אחת ובאדריכל פנים ביד השניה והוא עושה לו את הפנים. לא יסקי. את החוץ גם לא עושה יסקי, אלא מתכנן נוף. יסקי מתכנן מגדל, לא פנים ולא חוץ אלא רק מעטפת שיכולה לעשות את הבית מכיר. לכן זו לעולם לא תהיה אדריכלות ישראלית, כי זה לא מבטא לא פנים ולא חוץ. בצורה הזאת לא תצמח אדריכלות ישראלית.

אם אני הייתי מהנדס העיר ואתה היית בא אלי ומבקש להקים מגדל של 50 קומות, הייתי אומר לך: אני אתן לך 60 קומות, אבל בתנאי שאת חמש הקומות הראשונות תתן חזרה לעיר. זאת אומרת שהשוק הפרטי יהיה החל מהקומה השישית. תאורטית תל אביב, העיר הלבנה על עמודים, הייתה יכולה להמשיך להתקיים עם כל המגדלים בה, היות ולמי שהולך בעיר הלבנה – המגדלים הם מעליך. הגובה שלך מגיע לארבע עד חמש קומות בעוד שהמגדל נראה למרחקים ולא כשאתה על הקרקע. מגדל מסמן מקום האומר שכאן יש מקום ציבורי חשוב – וזו ההצדקה למגדל. אז אם לעירייה יש את הבעלות על הקרקע עד הקומה השישית, במצב כזה היא יכולה לעשות כל מיני דברים כמו ספריות, חנויות, בתי ספר – דברים שהציבור צריך. העיר נולדה בגלל אנשים שרצו להיות ביחד ואם אנשים רוצים להיות ביחד אז גם הבניינים צריכים להיות ביחד.

אני תכננתי את ה"הולילנד". היה שם פארק ובאמצע דגם של ירושלים העתיקה ולידו בית מלון קטן שקראו לו הולילנד. כדי להשאיר את אותו מקום כמו שהוא, כפי שרציתי לעשות ב"הבימה", דאגתי לבנות רק מחוץ לחורשה. לתת מסגרת, בדיוק כמו שאתה ממסגר כל תמונה יפה. המסגרת הייתה צריכה להיות טובה כדי ליצור דיאלוג טוב עם החורשה וגם עם העיר. לשכונה הקיימת בסביבה אין שום מוסד ציבורי. אין לה מקום שהשכונה מקבלת את כרטיס הזהות של השכונה ואני רציתי שהחורשה הזו תהיה ציבורית ופתוחה לציבור ולכן עשיתי את המסגרת. נכנסת בשער והלכת במקום שפתוח לכל עם ישראל, כמו שזה היה פתוח במקור כשלמגורים במקום הייתה שכבה חיצונית למרחב הפרטי.

עיר בנויה מפרטי ומציבורי. השטח הפרטי הוא סחורה טובה ואפשר לעשות ממנה הרבה כסף, אבל השטח הציבורי הוא סחורה טובה אבל אי אפשר לסחור בה. אז כל יזם שנכנס לכאן, לקח את השטח הציבורי והפך אותו לשטח פרטי. אתה נתת למגדל לצמוח מהאדמה מבלי שהוא תואם לציבור, הוא רק תורם לעצמו. ולכן הדבר הראשון שהם עשו היה לפטר את האדריכל.

כל הפרויקטים האורבנים שיצאו מהמשרד שלי, הגורל שלהם היה גורל דומה שמי שבונה אותם, הוציא את האדריכל וגם את הממד הציבורי מהפרויקט. בעוד שהבימה תורם לדמות ולזהות של העיר, מגדל כמגדל תורם רק לעצמו.

.

במשרד מקבלים את פני הבאים מכיוון הבית זוג דיוקנאות שצייר אורי ליפשיץ

.

שולחן העבודה של כרמי (מימין, בלי מחשב)

.

הסקיצה על השולחן

.

תיקי פרויקטים

.

עוד תיקים

.

עובדים

.

דגמים של פרויקטים שחלקם נבנה וחלקם לא

.

דגם

.

דגם

.

תצלומים ורישומים

.

כרמי בספרייתו

.

תעודת אדריכל מה-AA שם השלים את התואר ומשמאל תעודת פרס ישראל בו זכה ב-2002

.

מכין מצגת לקראת הרצאה בעזרת אחד מעובדיו

.

עוברים על המצגת

.

צילום אחרון לפני פרידה

שיר לסיום:

.

עוד דברים שכתבתי על כרמי:

הבימה

ביקור בית

מרכז היקום

הקאמרי/בית ליסין

בית הכנסת האוניברסיטאי בהר הצופים

בית הכנסת במרכז רפואי בילינסון

בית נעורים בקיבוץ חולדה

בית מגורים בכיכר צרפת

מעון ראש הממשלה

שכונה בגילה

עוד שכונה בגילה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נמרוד  ביום 20/03/2019 בשעה 14:21

    בית "רוזמרין" שווה כתבה נפרדת, במיוחד הדירה שמשפחת רם כרמי גרה בה בעבר. מבנה יחודי…

  • ורד  ביום 21/03/2019 בשעה 10:34

    גם אחרי שנים מענין מאד. לא בטוחה שאני מסכימה איתו על מגדלים זולים בתחזוקה ועל התיאוריות מאחוריהם. תודה על השיתוף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: