סיבוב בחדר האוכל ובית התרבות בקיבוץ עין חרוד מאוחד וגם: חברים מספרים על מילק

הרשימה ה-801 בבלוג שמציין החודש 10 שנים.

כתיבה על אדריכלות בעין חרוד מאוחד דורשת מחקר בפני עצמו. כשהייתי סטודנט, אז בדרך לסיור בעין חרוד, אחד המרצים הוותיקים, אריה סיון, עצר וציין שלטעמו כאן מצוי מקבץ של מבנים מהמשובחים שנבנו בקיבוצים. הוא לא טרח לפרט מה הופך את אותם מבנים לכאלה משובחים, וכך נותרתי ללא מענה. ברשימה זו אאיר רק חלק מהמבנים שכנראה סיון התכוון אליהם.

את ההיקף הגדול ביותר של מבני ציבור שתכנן האדריכל שמואל ביקלס (מילק) – שהשנה ימלאו 110 שנה להולדתו, אפשר למצוא בקיבוץ עין חרוד מאוחד, וזה אולי מה שהוביל את סיון לקבוע את מה שקבע. אולי הוא היה מעריץ גדול של ביקלס ושל עבודותיו. ביקלס היה בכלל חבר קיבוץ בית השיטה הסמוך, אלא שבקיבוצו שלו מנעו ממנו לא פעם מלתכנן. על עבודותיו בעין חרוד מפרטת אביטל אפרת שחקרה את יצירתו של ביקלס: "בעין חרוד הוא תכנן את המשכן לאמנות, את חדר האוכל ואת בית ציזלינג שהיו שלושת המבנים החשובים. חוץ מהם הוא תכנן בכניסה את מבנה הקואופרטיב שמתחולל עליו מאבק שימור רציני בגלל הצורך להרחיב את כביש 71. הוא תכנן חדר פיזיקה וחדר כימיה שהיום הם חנות ישראליאנה מדהימה ומיוחדת, מכבסה ומחסן בגדים שהיום הם כל-בו והיתה לו גם מעורבות בתכנון של בית שטורמן".

ההיבט הנופי הוא חלק בלתי נפרד מתכנית חדר האוכל. האדריכל ריכרד קאופמן תכנן את חדר האוכל הראשון של עין חרוד כבר ב-1928 שבנייתו הושלמה שלוש שנים לאחר מכן. אלא שבשנות החמישים חדר האוכל היה קטן לחברים וגם היה רצון להתחדש לעומת הקיבוץ המתחרה שקם בסמוך. ב-1961 נחנכו אגפיו החדשים של חדר האוכל בתכנונו של ביקלס. בהתאם לתכניתו של קאופמן ניצב הבניין בקצה של שדרה סימטרית וארוכה, המורכבת ממדשאה משופעת ושני מטורים כפולים של עצי דקל. מדרגות רחבות וחגיגיות מקשרות בין המדשאה ובין הבניין, שעוצב כולו כמו מרפסת גדולה ומורכבת. לאורך השנים שמר חדר האוכל על איכויותיו וגם היום הוא ממשיך לשמש לייעודו המקורי.

ועל כך ברשימה זו.

.

במדבר דברים

.

מפת התמצאות: עין חרוד

.

חזית דרומית של חדר האוכל היא החזית הראשית מכיוון המדשאה

 

.

מדרגות טקסיות עולות אל המרפסת המקבלת את פני הבאים אל חדר האוכל. המרפסת נאטמה במסכי זכוכית

.

1967: המדרגות העולות אל חדר האוכל כשהמרפסת עדיין פתוחה (לע"מ)

.

חלונות רחבים וגבוהים במיוחד כדי שדבר לא יפריע מבט על הנוף

.

מדרגות רחבות ונוחות

.

עולים

.

חזית הבניין מורכבת ממסכי זכוכית ומדרגות הנמתחות לכל רוחב החזית והמרפסת הפתוחה

.

מבט לנוף

.

1936: ריקוד הורה במדשאה שלמרגלות חדר האוכל. העצים עדיין צעירים, הבתים חדשים והאנשים אופטימיים ולא מאמינים שטיפוסים כמו מירי רגב ונפתלי בנט ישתלטו על המדינה שלהם. ההר באופק הוא אותו הר (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

.

מרפסת נוספת, הפעם סגורה במסכי זכוכית

.

במרפסת שהפכה למחסן

.

שלושה אולמות אכילה

.

1938: האולם בחדר האוכל שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן (ארכיון המדינה)

.

1938: אנשי פלמ"ח סועדים בחדר האוכל הראשון בתכונו של האדריכל ריכרד קאופמן (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

.

1938: אנשי פלמ"ח סועדים בחדר האוכל (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

.

.

חדר אוכל:

כשרוצים לדבר על עבודתו של האדריכל שמואל ביקלס, אז קודם כל צריך לפנות לאביטל אפרת, בת קיבוץ בית השיטה שחקרה בין השאר את עבודתו של ביקלס ומכירה מקרוב את עין חרוד. היא מספרת שאת חדר האוכל הראשון תכנן האדריכל ריכרד קאופמן, שגם תכנן את התכנית של היישוב כולו. עד 1928 גרו חברי עין חרוד ב"מחנה עבודה" בו הוקם לימים מושב גדעונה, לא הרחק מכאן בעמק יזרעאל.

התכנית שהכין קאופמן לעין חרוד היתה משותפת עם קיבוץ תל יוסף השכן. לכל אחד משני הקיבוצים הוא תכנן שדרה מרכזית ופורמלית. קאופמן יצר הפרדה בין הייעודים השונים, כשבמקביל יצר גם אזורים משותפים לשני הקיבוצים. "היה זה השילוב המרחבי שנוצר בתכנון שני היישובים אשר לראשונה יצר מכלול אזורי", קבע האדריכל פרדי כהנא במאמר שעסק בתכנון הקיבוצים של קאופמן ופורסם בספר "ריכרד קאופמן והפרויקט הציוני" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016). כהנא אגב תכנן בשנים 1981-1980 את הרה-תכנון של עין חרוד מאוחד. באותה הזדמנות תכנן בקיבוץ גם שכונת מגורים חדשה למשפחות צעירות ("מאד לחצתי אז שהתכנון יכין עצמו ללינה משפחתית מלאה. המזכירות אפשרה את הרעיון בסופו של הדבר, ובאמת כמה שנים אחר כך הם הוסיפו חדרים מאחור בצורה מסודרת").

את השדרה הירוקה הדגיש קאופמן באמצעות רצועת דשא רחבה התחומה משני צידיה בטורים כפולים של עצים ובעורפם מאורגנים בתי המגורים. בעוד חלקה הדרומי של השדרה פתוח אל נוף עמק יזרעאל והר הגלבוע, הרי שבקצה הצפוני והגבוה שלה בחר קאופמן לקבוע את מיקומו של המבנה החשוב ביותר בקיבוץ – חדר אוכל, ובהמשך קבע את שאר מבני הציבור. בתל יוסף היה זה לאופולד קרקואר שתכנן את חדר האוכל ובעין חרוד היה זה קאופמן בעצמו. אלה שניים מחדרי האוכל הראשונים שנבנו בקיבוצים. האדריכלים של אותם חדרי אוכל, כמו שאר המבנים בקיבוצים, היו אדריכלים עירוניים שלא נטלו חלק ברעיון הקולקטיבי אלא רק סייעו במימושו. קאופמן, יליד פרנקפורט, התגורר בירושלים אליה היגר מאוסלו ב-1920 והיה גם זה שתכנן את חדר האוכל הראשון שהוזמן לקבוצת גבע ב-1926.

כמו בתל יוסף בו התחרו ביניהם קאופמן וקרקואר על תכנון חדר האוכל, גם בעין חרוד התחרו השניים. חברי עין חרוד בחרו בהצעתו של קאופמן. הוא תכנן להם מבנה בצורת קופסה לבנה ואופקית, כשארובה צרה ומלבנית מזדקרת ממנו ובולטת בנוף. הוא ניצל את השיפוע הטבעי בקרקע, כשאולם האכילה ממוקם בקומה העליונה ומקושר לשבילים בחלקו העליון של הקיבוץ, בעוד המטבח והמאפייה ממוקמים היו בחלקו התחתון המקושר לשטחו הדרומי של הקיבוץ. מעלית קישרה בין הקומות והקלה על שינוע המזון והציוד. פתחים מלבניים ורחבים האירו ואווררו את האולמות, ומרפסת גדולה קישרה בין אולם האכילה ובין נוף העמק. בנייתו של חדר האוכל החלה ב-1930 וסביר להניח שהושלמה בתחילת 1931. בחדר האוכל המטבח היה כשר, מתוך התחשבות בהורים המבוגרים של חלק מהחברים שהצטרפו לקיבוץ.

.

אני נזכר בשיר היפה הזה שלמדתי כשהייתי קטן, "טוב מאד בעין חרוד":

.

.

.

"לאחר הפילוג ב-52' הקיבוץ התרחב ופנו לביקלס שיבנה את ההרחבה של חדר האוכל", סיפר לי דובן שמחוני שהיה רכז הבניין בעין חרוד במשך שנים ארוכות. ביקלס ביטל את המטבח בקומה התחתונה והעביר אותו לשטח בו היה אולם האכילה של קאופמן. בכך הוא פתר את בעיית פיצול המטבח מאולם האכילה. בקומה התחתונה מוקמו מבואת כניסה, לוח מודעות, משרדים, דואר ושירותים. לבד מכך הוקמו שני אגפים חדשים ששימשו כאולם אוכל חדש.

לקשר בין חדר האוכל ובין הנוף היה ביקלס רגיש, ולכן תכנן את הבניין כולו כמו מרפסת גדולה ומורכבת. לבד מחלק פתוח ומרוצף בחזית הבניין, הוא עיצב את האולם ככזה המאפשר מבט גם מהקצה הפנימי שלו אל הנוף, כשמסכי זכוכית גדולים הניתנים להזזה, מאפשרים לא רק את המבט הרציף, אלא גם תנועה אל החוץ. את תקרת חדר האוכל תכנן ביקלס באופן שניתן יהיה לפתוח אותה באמצעות מנגנון חשמלי, והיושבים בחדר האוכל יחושו שהם יושבים בחוץ ולהצטנן מעט בלילות הקיץ החמים (כיום המנוע החשמלי כבר לא עובד).

"הם רצו להחליף את התקרה של חדר האוכל שהיתה כבר ישנה ורקובה. הם גם רצו להוסיף מיזוג אוויר, מערכות שמע ובידוד אקוסטי", מספרת האדריכלית רוני פלמוני שהופקדה על שיפוץ האולם בעשור הקודם. "התחלנו לחשוב על כל מיני רעיונות ואמרתי להם שיש כזו תקרה איכותית, מושקעת ויפה ולא יתכן שלא ישמרו על הרעיון והיופי שלה. זו תקרה שמורכבת מריבועים בגודל של שני מטר על שני מטר עם סרגלי עץ כשהכיוונים משתנים. התעקשתי על נושא התקרה והם קיבלו את זה. פרקנו את התקרה ובנינו אותה מחדש בדיוק כמו שהיתה, ורק הוספנו את המערכות וגם תאורה חדשה שלא פגעה ברעיון המקורי. עשיתי ריהוט חדש ומחיצות לצורך שינויים בהגשת המזון, כי נכנסה קופה. פלמוני מוסיפה שטיפלה גם במעבר שבין המטבח (שתוכנן כאמור במקור כאולם אכילה בתכנונו של קאופמן) ובין אולם האכילה (שכאמור היה תוספת מאוחרת של ביקלס), נושא שטופל באופן בעייתי על ידי ביקלס במקור. בין שני האגפים תכנן ביקלס מסדרון צדדי שיצר גישה לא ישירה בין שני חלקי הבניין והיה צורך בשיפורים.

תכניתו של ביקלס המקורית לא מומשה בשלמותה עד היום. לדברי דובן שמחוני, ביקלס תכנן מבנה עם חזות גושית סימטרית כלמדרגות נועד תפקיד של שבירת הסימטריה: אגף מרכזי רחב כשמשני צידיו אגפים קטנים. האגף המרכזי וזה המערבי נבנו, אך זה המזרחי לא נבנה מעולם, מהטעם שלא היה צורך להגדיל באופן משמעותי את אולם האכילה וגם מדובר היה בהוצאה כספית גדולה.

"חדר האוכל הוא עבודה יוצאת מן הכלל", משבח שמחוני את הבניין אותו הוא מכיר היטב. "היום הייתי מלמד את ביקלס כמה דברים בנושאי איטום גגות, אבל בסך הכל הוא עשה מבנה מפואר, מואר ועם נוף יוצא מן הכלל". חדר האוכל ממשיך לשמש לייעודו המקורי, גם אם בצמצום יחסי. מידי יום מוגשת בו ארוחת צהרים וארוחת ערב שבת. מתקיימים בו כל החגים לרבות ליל סדר. השבוע התחלף הקייטרינג.

.

האדריכל שמואל ביקלס (מילק) נולד ב-1909 בלבוב, פולין ובה גם השלים את לימודי האדריכלות. בגיל 24, במסגרת העלייה החמישית, היגר לארץ ישראל. הוא הצטרף לקיבוץ תל יוסף ולאחר הפילוג עזב עם משפחתו לקיבוץ בית השיטה, בו התגורר עד לפטירתו בשנת 1975 בגיל 64.

ביקלס היה חלוץ האדריכלים שצמחו בתנועה הקיבוצית עצמה. למעשה הוא תפס את מקומם של אדריכלים עירוניים שפעלו עד אותה עת בקיבוצים, כמו ריכרד קאופמן, לאופולד קרקואר וזאב רכטר. שנות החמישים והשישים היו השנים בו הוא הרבה לתכנן מבני ציבור ותכניות לקיבוצים. ולאחר מכן נחלש מעמדו והוא נדחק על ידי דור חדש של רכזי בניין ואדריכלים צעירים.

את גישת התכנון הייחודית למבנה הקיבוץ היה זה ביקלס שפיתח ושכלל. האדריכל שמואל מסטצ'קין פעל במקביל לו בקיבוץ הארצי, אך בשונה ממסטצ'קין התל אביבי ביקלס היה קיבוצניק וחווה בעצמו את החיים השיתופיים. על פיתוח תכנית הקיבוץ הרחיבו האדריכל פרדי כהנא בספרו "לא עיר לא כפר" (יד טבנקין, 2011) והאדריכלים ברכה ומיכאל חיוטין בספרם "אדריכלות החברה האוטופית – קיבוץ ומושב" (מאגנס, 2010).

ביקלס העמיד דור צעיר של אדריכלים שצמחו מתוך התנועה, והובילו בשנות ה-60 וה-70 את מפעל הבנייה בקיבוצים לשיא שלא היה כמותו בתנועה קודם לכן. שתי יצירותיו המוערכות ביותר הן המשכן לאמנות בעין חרוד ובית לוחמי הגטאות, אך הוא תכנן גם עשרות תכניות של קיבוצים, בתי תרבות וחדרי אוכל שעל חלקם כתבתי כאן. כאן בבלוג כתבתי על כמה מעבודותיו: בית התרבות בקיבוץ רביבים, בית התרבות בקיבוץ נווה איתן, בית תרבות בקיבוץ מנרהחדר אוכל בקיבוץ אילות, חדר האוכל בקיבוץ שדה נחום וגם מוסך קואופרטיב בית שאן-חרוד הנטוש. שני חדרי אוכל נוספים אותם תכנן ובנה וטרם כתבתי עליהם נמצאים בבית אורן. ב-2007 יצר האמן הגרמני היינץ אמיגהולץ (Heinz Emigholz), את הסרט [Bickels [socialism, המורכב מתצלומי תקריב של בניינים שתכנן ביקלס ויצא כעת במהדורת DVD מורחבת.

.

שמואל ביקלס (מילק), שנות ה-60 (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

.

חברים מספרים על מילק:

– "הכרתי אותו אישית ועבדתי על ידו בשנים שבאו אחרי שהתאחדו שתי מחלקות התכנון של הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד", אמר לי האדריכל ויטוריו קורינלדי, לשעבר חבר קיבוץ ברור חיל. "הכרתי אותו גם לפני כן, אבל לא באופן קרוב".

– "ואני הכרתי אותו לראשונה ב-58', כשהוא עבד במשרד של הקיבוץ המאוחד", אמר האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק. "היה אז בישראל כנס של המכון האפרו-אסייני ועמנואל ילן מהסוכנות ניסה למכור לאפריקאים את רעיון המושב. מילק היה צריך להשתתף אבל לא ידע אנגלית, אז עזרתי לו קצת לתרגם לאורחים. אחר כך היו לנו המון דיונים ואחרי איחוד מחלקות התכנון הגענו להסכמות. היינו מדברים הרבה על מוסיקה, הוא היה נגן כינור מאד טוב. הוא גם ניגן ברביעיה מקומית בעמק יזרעאל".

"מי עוד היה אז באותו הזמן עסוק בתכנון קיבוצים?", מחדד כהנא את מעמדו של מילק. "היה את שמואל מסטצ'קין ובעיקר היתה הסוכנות היהודית. אבל מילק היה היחיד שהתאמץ בתכנון קיבוץ כדיסיפלינה כמעט אוטופית. לא היה מישהו אחר. מילק כתב ספר על תכנון הקיבוץ וזה אולי הספר המעמיק ביותר שעוסק בתכנון קיבוץ כתכנון סוציליסטי שמתחיל בתשתיות של ביוב וחשמל ומגיע עד לתכנון הקיבוץ כולו. הוא השאיר היסטוריה שלימה של הרעיונות שלו. מילק היה תופעה".

"באופן כללי הגדולה שלו היתה בטיפול בחלל שלא היה שגרתי", מרחיב ויטוריו. "הוא ידע לעבוד בשלושה ממדים בצורה הרבה יותר עשירה מהרגיל. במשכן לאמנות בעין חרוד רואים את זה במשחקי הגובה של החללים השונים ובעיצוב התקרות. גם בבית ציזלינג הוא מכניס חצר פנימה – אלה דברים לא שגרתיים. עוד משהו שאפיין אותו היה המילון, השפה שלו. הוא לא היה מודרניסט מובהק אלא שייך לדור של תחילת המודרניזם, ירושה של אסכולות פרה-מודרניות. זה בולט בבית לוחמי הגטאות שיש בו רשמיות ומונומנטליות".

"אדם סימפתי, אידאולוג ואיש שמאל מובהק שירש את רעיונותיו מהשמאל האירופאי. היה קשר הדוק בין התכנון שלו ובין המחשבה הפוליטית, דבר שהתבטא בחתירה שלו לאדריכלות סוציליסטית", מתאר ויטוריו את אישיותו של מילק. "הוא היה איש שלא כל כך הבינו. היתה לו שפה שלא תאמה את הדיבור הכללי של המקצוע. הוא ראה עולם סוציליסטי וגדל, אבל המציאות לא הלכה בכיוון הזה. הוא לא הסביר בצורה הכי מובנת את הרעיונות שלו, אבל הוא האמין בהם באופן עמוק.

"עין חרוד הוא קיבוץ חשוב כי מופיעה בו ההתגלמות המובהקת ביותר של הקיבוץ הגדול. מילק ויצחק טבנקין ראו כאן יישוב אורבני מיוחד, גדול וגדל וזה מודגש בתכנון הקיבוצי של מילק והוא המשיך ועסק בזה רבות. היו לו גישות לתכנון שכונות שבהן הוא לא פיזר באופן סתמי את הבתים בדשא, אלא ראה מכלול שיצר חלל בו הבתים והנוי מאוחדים. יש לו נוסחה ידועה של קבוצה של שמונה בתים שמאורגנים סביב לחלל פנימי, חצר קטנה, וגם הכניסות לא נקבעו סתם אלא ביחס לחלל המשותף. רואים את זה גם היום ביישובים הוותיקים בהם הוא יישם את הרעיון".

"הוא השאיר שורה ארוכה של מבנים יפים בסגנון מיושן, בוודאי לא מודרנים. אקלקטיים במידה מסוימת", קובע פרדי. חדר האוכל בעין חרוד מודרני אמנם אבל התפיסה היא קלאסית. זה הסגנון של מילק. מעוצב יפה מבפנים. הקיבוץ רצה מאוחר יותר לשנות את התקרה והאדריכלית רוני פלמוני התנגדה מאד והצליחה לשחזר את מה שהיה קודם. החיבור בין חדר האוכל של קאופמן והבניין החדש של מילק לא היה לגמרי מוצלח בעיקר בעניין התנועה, אבל בסופו של דבר הבניין עבד ועובד גם היום בסדר גמור".

"הוא ראה תמיד בגדול", מציין ויטוריו, "לרוב התקציבים לא הספיקו ובנו רק חלק מהבניין השלם שהוא תכנן. כך יצאו בניינים שנשארו מסכנים. למשל הוא תכנן במשאבי שדה מרכז קיבוץ שלא בנו עד הסוף אלא רק אגף קטן ממה שמילק תכנן. זה לא קרה רק למילק אלא גם לאדריכלים אחרים, אבל אצלו זה היה יותר מורגש. זה משקף את האישיות שלו. הוא היה אדם שופע אבל לא מסודר, גם לא במחשבה. הוא זרק רעיונות אחד אחרי השני. הוא לא היה מספיק סיסטמטי וקלט רעיונות מכאן ומשם. אישיות לא שגרתית. אני לא יכול להפריד בין האישיות של האדם ובין האדריכלות שלו. הוא היה איש אשכולות ואני מעריץ אותו".

"בשנים האחרונות מילק קצת נדחק. בעיקר בגלל שהמילון האדריכלי שלו היה קצת לא מעודכן", מספר ויטוריו. "הוא לא היה במודה – גם במובן האדריכלי וגם בדיבור שלו. אני שייך לדור אחר, אבל בשנים האחרונות היתה לי אליו דרך ארץ, הוא עניין אותי. הייתי משוחח אתו מידי פעם ונראה לי שהוא גם נהנה לשוחח. אם תשאל אותי אם הזדהיתי עם העבודות שלו, אז היום אני מגלה ערכים שאז לא ראיתי בעבודות שלו. אני נזכר בקשר שלו עם חנן הברון בבית התרבות של רביבים. חנן טיפל ברעיונות של מילק בשפה יותר מעודכנת והיה נראה לי שהוא קיבל את מה שחנן עשה. באופן כללי זה נכון שחנן דחק את מילק. חנן היה איש מובהק של אדריכלות מודרנית, ברוטליסטית ומילק היה שייך לדור הקודם. אם קרה שהיו צריכים להרחיב פרויקטים של מילק, יצא שנתנו את העובדה לאחרים, כמו בית התרבות ברביבים שמילק תכנן וחנן המשיך".

"מילק לא היה חלש, הוא פשוט אף פעם לא היה חזק", פוסק פרדי את דעתו. "זה לא שקם דור חדש והוא נדחק, זה לא היה ככה. הוא עשה את שלו והוא סגר את עצמו בחדר שלו. לא השתתף בפגישות של האדריכלים בתוך המחלקה. אני חושב ואני גם יודע שהוא לא אהב את החיבור בין המחלקה לתכנון של האיחוד והמחלקה של המאוחד. הוא בוודאי לא הסכים לדעותיי ולכל הקו שאני הובלתי במחלקה ובסוף הוא הלך הביתה. כל הנושא של מילק הוא עניין לשיחה מעמיקה שאנחנו צריכים עוד לקיים".

.

מבט אל כניסה נוספת הבאה מכיוון מערב ונגישה לבעלי מוגבלות

.

התקרה האמצעית ניתנת להזזה כך שהאולם יהיה פתוח לשמיים

.

1961: לקראת השלמת הבנייה (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

דפנות האולם מחופים בלוחות עץ

.

תקרת האולם ניתנת להזזה

.

תפריט היום

.

לארוחת הצהריים הגיעו רק התלמידים

.

הגשה עצמית

.

תמונות מעט דהויות עם נוף העמק

.

נוף

.

פתחי חלונות גבוהים ורחבים לכל הכיוונים ולמעלה תקרה שניתן היה לפתוח

.

מכונת כלים

.

המדרגות עולות הישר אל אולם האכילה

.

המדרגות העולות

.

עץ וזכוכית

.

דלת הכניסה למדרגות העולות אל אולם האכילה שבקומה העליונה

.

בקומה התחתונה: תאי דואר

.

וגם לוח המודעות

.

מודעה

.

בדרך החוצה מביט על אגף המטבח שהוא תוספת משנות ה-80 שתוכננה על ידי אדריכל הרב גולדברג ב"שלוחת ביאליק" של המחלקה לתכנון

.

.

בית ציזלינג:

בסמוך לחדר האוכל ניצב בית התרבות של עין חרוד מאוחד שגם אותו תכנן האדריכל שמואל ביקלס. העצים מסתירים וגם הגג הוחלף והשתנה בחוסר כישרון מובהק. הגג המקורי הורכב למעשה מסדרה של שיפועים שלא רק הדגישו את שני האגפים השונים של הבניין, אלא גם יצרו משחק פיסולי שבלט בנוף. לאחרונה חודש אולם המופעים ומועצה אזורית גלבוע מפעילה אותו. בשבועות הקרובים צפוי להופיע בו בין השאר מוני מושונוב וכן ההצגות "דני דין וספינת המעפילים" ו"הדגל שלי".

את חזיתות הבניין עיצב ביקלס כנגטיב לחזיתות חדר האוכל הסמוך. בעוד שחזיתות חדר האוכל מאופיינות בפתחים רחבים כשעמודים דקים ואנכיים מפרידים ביניהם, הרי שאת חזיתות בית ציזלינג מרכיבים משטחים אטומים כשפתחים צרים ואנכיים מפרידים ביניהם.

כמו בבתי תרבות רבים שנבנו בישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט, גם כאן מתבקש הקהל קודם לכניסתו לאולם המופעים, לעבור דרך מרחב של זיכרון לבנים שנפלו. כאן בחר האדריכל לרומם את מרחב הזיכרון אל הקומה העליונה, בעוד הקומה התחתונה נותרה שטח פתוח המורכב מרחבת התכנסות מקורה ומחצר פנימית המשולבת בה. מדרגות פשוטות מובילות מהרחבה אל הקומה העליונה, מבלי לרמז על תוכנו של המקום. את פני העולים במדרגות מקבל במבואה תצלום ענק וצבוע של קבוצת גברים בתנוחות שונות במקום שנראה כמו פסגת הר וממנו הם משקיפים אל הזריחה העולה בין ההרים, אולי הרי מדבר יהודה. "הצילום צולם כנראה על-ידי שמריהו חייקין, חבר קיבוץ שכונה בפי כול מאולי, והיה מורה אהוב לספורט במשך שנים רבות (גם שלי)", מספרת גליה בר אור, חברת עין חרוד ומי שניהלה ואצרה את התערוכות במשכן לאמנות במשך שנים ארוכות. ברבותה שנים הדרדר מצבו של התצלום שהיה בשחור לבן. חבר הקיבוץ אורי בן אליעזר (הוימן) החליט לצבוע אותו, כפי שעשה לתצלום נוסף שהיה תלוי במבנה.

לצד התצלום מופיע ציטוט: "ערות המחשבה נאמנות המעשה אמץ העמידה בשער". שאלתי את גליה מה מקור הדברים. היא ערכה בדיקה מול מנהלת הארכיון של הקיבוץ, נכדתו של ציזלינג שציינה שהציטוט לקוח מדבריו של אהרון ציזלינג, חבר עין חרוד שהיה בין השאר שר החקלאות הראשון. גליה בדקה וחזרה אלי: "מתברר שבזמנו מתחת לציטטה היה רשום: אהרון ציזלינג, הכיתוב כנראה נשמט במהלך השנים".

בהמשך ממוקם אולם חדר הזיכרון. הוא מואר באמצעות פתחים הקבועים בעומק התקרה. באולם שילב ביקלס נרות זיכרון מברזל שעיצב הפסל דוד פלומבו. הוא לא הספיק להשלים את עבודתו היות ונרצח באוגוסט 1966, בידי כאלה שלא אהבו את העובדה שנסע על אופנוע בשבת במעלה הר ציון שם גר. אלמנתו השלימה את הביצוע. בני הזוג דוד ויונה פלומבו התגוררו תקופה מסוימת בעין חרוד ובמהלכה יצרו סדרה של עבודות בסביבה: שער הכניסה למשכן לאמנות וכן פסל להנצחת ותיקי העמק שהוצב באתר זיכרון במעין חרוד. היו כאן חדר זיכרון (שעדיין קיים) ואולם להרצאות וחוגים שכיום מתפקד כחדר שחקנים לשירות אולם המופעים הצמוד. באולם היה צלוי תצלום נוסף שזכה לטיפולו הצבעוני של אורי בן אליעזר, אלא שעם הסבת האולם לחדר שחקנים, הורד התצלום מהקיר והופקד בארכיון.

הבניין נחנך בינואר 1967, חודשים בודדים לפני מלחמת ששת הימים ושנתיים לאחר שנחנך בית תרבות במרחק של מאות מטרים בודדים ממנו. בין עין חרוד מאוחד ושכנו – עין חרוד איחוד שגשגה התחרות. איחוד או מאוחד – הקיבוצים היו מפוצלים ושקועים בנתק. שני הקיבוצים הקימו לעצמם כל אחד במקביל בית תרבות גדול ומרשים, גם אם התקשו במימון הקמתם ונאלצו להסתמך על כספים חיצוניים. במאוחד קראו לבית על שמו של השר ציזלינג ובאיחוד על שמו של ח"כ שלמה לביא. אך בעוד שבמאוחד שכרו את שירותיו של ביקלס הקיבוצניק, באיחוד בחרו באדריכלים אדם איל ודוד בסט התל אביבים שיתכננו להם את האולם. האיחוד גם דאגו שמספר המושבים יהיה גדול יותר: 1,000 מושבים לעומת 750 בבית ציזלינג. עד אז חלקו הקיבוצים בתיאטרון פתוח שתכנן האדריכל אריה שרון בכניסה לקיבוצים תל יוסף ועין חרוד – מבנה שניצב כיום נטוש ומתפורר.

.

בסמוך לחדר האוכל ניצב בית התרבות של הקיבוץ – "בית ציזלינג", על שמו של חבר הקיבוץ אהרון ציזלינג ששימש בין השאר שר החקלאות הראשון והיה בין מנסחי וחותמי מגילת העצמאות

.

המבנה המקורי לפני השינויים ולפני שהעצים הסתירו (ארכיון ביקלס, משכן לאמנות עין חרוד)

.

בית ציזלינג הוא בית תרבות הכולל אגף חדר זיכרון המרחף מעל קומה מפולשת, ואולם מופעים גדול. הגג הכחול הוא תוספת מאוחרת שמייצגת בעיקר חוסר טעם וכשרון

.

פתחי חלונות צרים ואנכיים

.

חצר פנימית במרכז

.

הפתחים הצרים מופיעים גם בחזיתות הפונות אל החצר הפנימית, כשהקומה העליונה נשענת על סדרת עמודי בטון דקים בחתך משושה

.

המדרגות מעוצבות באופן כמעט נסתר

.

מדרגות צרות יחסית מובילות אל צוהר בתקרת הקומה המפולשת

.

מעקה עץ מלווה את המדרגות ומגשר בין החוץ הקר ובין הפנים החם. ציור צבעוני של נוף מקבל את פני הבאים

.

מבט למטה על המהלך

.

הציור הוא למעשה תצלום שנצבע באופן ידני בידי אורי בן אליעזר (הוימן), חבר הקיבוץ, שביקש לשפר את התצלום שמצבו הדרדר. הצלם היה כנראה צולם כנראה שמריהו חייקין, חבר קיבוץ שכונה בפי כול מאולי, לוחם פלמ"ח בעברו ומורה אהוב לספורט במשך שנים רבות: חלוצים בפסגת ההר. כל אחד שקוע בעצמו. תצלום נוסף שצבע בן אליעזר היה תלוי בחדר הזיכרון וכיום הוא שמור בארכיון הקיבוץ.

.

עמודים עגולים וחשופים נושאים את התקרה בה קבועים פתחים צמודי תקרה להחדרת אור ושחרור אוויר חם

.

בקומה העליונה מבואה ועל הקיר ציטוט

.

הציטוט המקבל את פני הבאים ומופיע על הקיר, לקוח מדברים שניסח אהרון ציזלינג

.

חדר זיכרון עם כניסת אור מפתחים בעומק התקרה

.

אולם הזיכרון (צילום: אביטל אפרת, 2005)

.

.

בית מזכירות הקיבוץ המאוחד:

בסגנון הבינלאומי נבנה הבניין ב-1934 בתכנונו של המהנדס יוסף אידלמן. הבניין שימש כסמינר למרכזי משקים של הקיבוצים – מה שהפך בסוף שנות ה-40 למדרשת רופין בעמק חפר.

על גלגוליו של הבניין מספרת לי ענת ציזלינג, מנהלת הארכיון שפועל בבניין: כאשר הוקמו פלגות הלילה והבניין עוד לא היה מאוכלס לגמרי אישרה מזכירות קיבוץ עין חרוד את להעמיד את אחד החדרים לרשות פלגות הלילה. החדר שימש כמפקדתו של אורד צ'רלס וינגייט והיה כנראה החדר הדרומי בקומה השניה של המבנה, ליד המרפסת. בקומה זו גרם מדרגות עקלתוני אל הגג ממנו ניתן היה לצפות אל הכפר הערבי – קומי, שבראש הגבעה. ב-1952, מיד לאחר הפילוג, הורחב הבניין. נסגרה המרפסת הגדולה שהיתה בקומה הראשונה, נוספה לו קומה שלישית וייעודיו השתנו: בקומה התחתונה פעל בית הדפוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד. עם סגירת בית הדפוס הוסבו החדרים למחסן ולכיתות לימוד לאולפן שנפתח בקיבוץ. עם סגירת האולפן הוסבה הקומה לשתי דירות מגורים. הקומה האמצעית שימשה למשרדי תנועת הקיבוץ המאוחד ולאחר מכן שימשה את ארכיון התנועה, עד לבניית מבנה הארכיון ביד טבנקין. כיום משמשת הקומה למחסני גניזה. הקומה העליונה שימשה לכיתות וכיום משמשת לארכיון קיבוץ עין חרוד מאוחד.

"הרעיון היה שכל הקיבוצים שמצטרפים לקיבוץ המאוחד אז הלב שלהם יהיה עין חרוד", מדגיש האדריכל פרדי כהנא את חשיבותו ההיסטורית של המקום. "הבניין הזה היה כמו הוותיקן של התנועה. היום הוא הארכיון של עין חרוד".

.

בניין המזכירות של תנועת הקיבוץ המאוחד

.

הכניסה

.

שלט

.

הארכיון

.

מרפסת קטנה ומעוגלת

.

.

המשכן לאמנות על שם חיים אתר:

.

המשכן לאמנות הוא מבנה נוסף שתכנן האדריכל שמואל ביקלס ונחשב לפסגת יצירתו האדריכלית

.

חלון וסורג בחזית המוזיאון

.

שלט

.

המעבר המרכזי במוזיאון המקשר אל אולמות התצוגה והחצרות הפנימיות

.

בשונה מחדר האוכל אין כאן מבטים מרהיבים אל הנוף, וכל ההתנהלות היא פנימית. יש במוזיאון חצרות פנימיות שאחת מהן פונה אל המעבר המרכזי

.

מבט מצדו הנגדי של המעבר המרכזי: שורות עמודים נושאים את הגג המנותק מהקירות כשבמרווח חודרים קרני שמש

.

תאורה טבעית ולא ישירה חודרת מבעד לגגות האולם. המרזבים בולטים בפינות

.

אור

.

האולם המוארך

.

יצחק דנציגר: חושן (1969)

.

אחת מפינות המוזיאון מוקדשת לאדריכל שמואל ביקלס והיא כוללת את שולחן השרטוט שלו עם ספרייה

.

על השולחן

.

רישום פרספקטיבי של המשכן לאמנות

.

תצלום בית התרבות בקיבוץ נווה איתן (כתבתי עליו כאן בבלוג)

.

מתחת למדרגות מציצה עבודה של יובל דניאלי: השומר עטוף

.

מה מילל

.

סגרפיטו שיצר מרדכי גומפל והועתק לכאן ב-2010 לאחר שבניין מלון שולמית בחיפה נהרס

.

תודה רבה לאביטל אפרת, גליה בר אור, ענת ציזלנג, דובן שמחוני ולאדריכלים רוני פלמוני, פרדי כהנא וויטוריו קורינלדי

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

דברת (מרדכי זברודסקי)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

רביבים (שלי ניסים)

שלוחות (לאון שרמן)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמאול מסטצ'קין)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

דורות (מרדכי זברודסקי)

גלגל (ארנונה אקסלרוד)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

נצר סרני (שמשון הלר)

כברי (חנן הברון)

כפר בלום (פרדי כהנא)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

זיקים (מנחם באר)

מבוא גולן (חנן הברון)

נחשונים (אברהם ארליק)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

חפץ חיים (לא ידוע)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

בחן (לא ידוע)

גבעת חיים איחוד (לא ידוע)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

גינוסר (חנן הברון)

גונן (דוד בסט)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: