סיבוב בדיזנגוף 127 עם בריכת דגי זהב

מאז שקראתי את הכתבה של האדריכל דקל גודוביץ על בריכות דגי הזהב בתל אביב, אני מחפש אותן. הראשונה שנתקלתי בה היתה בדיזנגוף 127. למרות שהיא מסתתרת בקצה של מבואה מעופשת, עדיין אפשר לזהות אותה כשהולכים ברחוב. גודוביץ זיהה עד היום כמאה בריכות. הוא הלך וחיפש בניין בניין באזור מרכז העיר. את זו שמצאתי הוא במקרה פספס. עכשיו הוא מגייס מימון לפרסום ספר על הסקר והמחקר שהוא ערך בנושא (פרטים בהמשך).

בדקתי מה הסיפור של הבניין ברחוב דיזנגוף 127. מתברר שהבניין בסגנון בינלאומי שתכנן המהנדס מרדכי רוזנגרטן, הוקם על מגרש בבעלות נחמיה רבין, אביו של יצחק רבין, שהיה עובד חברת החשמל. הוא זכה במגרש במסגרת עבודתו, כשהאזור כולו יועד למגורי עובדי חברת החשמל.

ועל כך ברשימה זו.

.

פתח

.

חזית הבניין הפונה לרחוב דיזנגוף: קומת מסחר כפולה שבמקור אכלסה את קפה ביתן ושתי קומות של דירות מגורים. נערכו שינויים לאורך השנים, נוספה דירה על הגג וגם בקומה העליונה של שטחי המסחר. את חוסר הסימטריה של החזית קשה כיום לזהות בגלל צמרות העצים שמסתירים

.

1938: חזית מזרחית לרחוב דיזנגוף

.

המסחר מתפרס על שתי קומות. חנות הבדים "הולנדר" היא מהוותיקות ברחוב דיזנגוף ופועלת כאן כבר 60 שנה

.

המרפסות מעניקות למבנה הקופסתי את הפלסטיות שלו כשגגון אופקי סוגר עליהן מלמעלה. במקור המעקות היו ממתכת פשוטה אך בקומה העליונה הדירה מימין שינתה והחליפה למעקה זכוכית

.

במרפסות שבחזיתות האחרות יצר האדריכל פתחים עמוקים ואופקיים שחותכים את כל החזית ורובם נאטמו בתריסים וחלונות לאורך השנים

.

מעקות הברזל במרפסות שבחזיתות העורפיות. גם הטיח שונה: בחזית החזית הטיח מושקע ומורכב לעומת הטיח שבחזיתות האחרות שהוא פשוט וחלק

.

שביל לצד החזית הצפונית מקשר בין הרחוב ובין הכניסה לבניין כשברית דגי זהב מקבלת את פני הבאים למבואה פתוחה שבמקור המשיכה לחצר מפולשת ששימשה בין השאר את קפה ביתן שפעל בחזית. החצר נסגרה מזמן.

.

לבריכה והכניסה מפנה החזית פתח מקושת ולצידו פתח רחבה לכניסה עם סבכת מתכת דקורטיבית

.

בריכת הדגים, יתכן ובכלל לא היו פה דגים אלא רק אלמנט של מים שהפך את הכניסה למקום מיוחד ואלגנטי

.

מבואה רחבה שקירותיה מחופים בשיש, הרצפה מרוצפת באופן מיוחד, מימין אלמנט נוסף של מים ובהמשך במקור היה פתוח וניתן היה לעבור לחצר המפולשת

.

תיבות דואר מקוריות מעץ

.

במבואה יש אלמנט נוסף של מים שכיום מכוסה בלוח עץ

.

.

(1) תולדות

את המגרשים באזור בו שוכן הבניין ברחוב דיזנגוף 127 הגרילה בשנת 1933 חברת החשמל לעובדיה הבכירים, במתחם אותו כינו "שכונת פועלי חברת החשמל". בין העובדים היה גם נחמיה רבין, אביו של יצחק רבין והוא שזכה במגרש המתפרס על פני 434 מ"ר ומצוי בגדה המערבית של רחוב דיזנגוף, בקטע שבין הרחובות פרישמן ובן גוריון. רבין לא הזדרז לבנות את ביתו על המגרש בו זכה, אלא רשם אותו על שמו ועל שם אשתו – רוזה, חברת מועצת עיריית תל אביב ומנהלת החשבונות של ארגון "ההגנה".

בני הזוג רבין לא בנו מעולם על המגרש. רוזה נפטרה ממחלת הסרטן ב-1937 בהיותה בת 47 והמגרש נמכר לבני הזוג יצחק ופיגה וירז'בה, שהיגרו לארץ מפולין והם אלה שבנו את הבניין הניצב על המגרש. מאז שהושלמה בנייתו ב-1938, כבר 80 שנה בדיוק שהבניין משמש לייעודו המקורי, מסחר ומגורים.

.

(2) הבניין

לתכנון הבניין הוזמן המהנדס מרדכי רוזנגרטן, שתכנן רבים מבתי הסגנון הבינלאומי ללקוחות בורגנים בתל אביב. על הבניין שתכנן ברחוב בלפור 33 וחזיתו נבחרה לעטר את כריכת הספר "בתים מן החול" – כתבתי כאן.

הבניין מורכב מקומת מרתף למחסנים וחדר הסקה מרכזי. קומת קרקע ובה שטחי מסחר בחלק הפונה לחזית, מבואה לבניין וחצר מפולשת. בשתי הקומות העליונות שלוש דירות בכל קומה ובכל אחת שני חדרים. בקומת הגג דירה נוספת, שתוכננה במקור כחדר כביסה משותף לדיירי הבניין, ותופסת מחצית משטח הגג. את החזית המזרחית הפונה לרחוב דיזנגוף עיצב האדריכל באופן לא סימטרי, כשהמרפסות והפתחים מעניקים למבנה הקופסתי והנקי את הפלסטיות שלו.

הכניסה לבניין היא בגרעין שנבחר על ידי המתכנן להיות במרכז המבנה. שביל רחב מקשר בין הרחוב ובין המבואה בצמוד לחזית הצפונית (השביל נחסם בחלקו על ידי חנות קטנה שנבנתה בסוף שנות הארבעים כדוכן עיתונים). בקצה השביל בריכת דגי הזהב שמזמן כבר לא מטופחת ולצידה פתח מקושת וסבכת מתכת דקורטיבית. דקל גודוביץ מסביר שהבריכה מיוחדת בכך שהיא מצויה בבניין ברחוב מסחרי והיא חלק בלתי נפרד ממבואת הכניסה, ולא נפרדת כפי שלרוב היו מעצבים את אותן בריכות נוי. לחיפוי אזור המבואה עשה המתכנן שימוש בשיש איכותי ובריצוף עם דוגמה המעניקים שניהם לאולם המבואה חזות אלגנטית. במקור היתה המבואה פתוחה ומקושרת משני צידי הבניין (ללא דלתות), אלא שהכניסה מהחזית הדרומית נחסמה על ידי "קפה ביתן", בית הקפה שפעל בשטח המסחרי ותפס גם את החצר המפולשת. בחצר פוזרו שולחנות ישיבה ונערכו בה מעת לעת אירועים ואספות של גופים והתארגנויות שונות, החל מ"הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי" שהתכנסה כאן בספטמבר 1947 כדי לשמוע הרצאה, ועד קבוצות של ניצולי שואה כמו "שרידי גטו קולומיה", שנפגשו כאן באוגוסט 1948 "לשם דיון באיסוף חומר האשמה שיוגש נגד פושעי המלחמה הנאצים, החבושים עתה בוינה".

המדרגות עוצבו גם הן בשטח מרווח במיוחד. פיר גדול במרכז המדרגות שימש כארובת אור שאפשרה את חדירתם של קרני שמש משני פתחים שנקבעו בחלק העליון של חדר המדרגות: פתח אחד בתקרה (שנאטם מזמן) ופתח נוסף בצורת חלון שפנה לכיוון מזרח. בנוסף, מעקה עץ נאה הותקן על מעקה בנוי והוסיף גם הוא לחדר המדרגות אופי מכובד ומושקע.

בשנות הארבעים היה הבניין חדש ומתוחזק כראוי. עם פטירתה של פיגה וירז'בה, בעלת הבית, החל מצבו להידרדר – מהלך שבא לידי ביטוי בעיקר עם ההחלטה שהתקבלה ב-1955, לסגור את החצר המפולשת לטובת העסק שבחזית. בנוסף, הוחלט לבנות חנות קטנה של עיתונים שתפסה חלק משטח השביל המקשר בין הרחוב ובין הכניסה. חזיתות הבניין לא זכו לחידוש מזה שמונים שנה וגם הפתחים נאטמו ושונו ללא הבחנה.

.

(3) המתכנן

אינג' מרדכי רוזנגרטן נולד בורשה ב-1898 ואת הכשרתו כמהנדס רכש באוניברסיטה הטכנית הגרמנית בפראג. הוא היגר לארץ ב-1932 והפך לאחד המתכננים הפוריים בתל אביב. לאחר הקמת מדינת ישראל פעל במסגרת שותפות עם אינג' ג'ורג' קויגן. יחד תכננו בתי מגורים משותפים, אלא שלא עוד לבורגנות התל אביבית אלא שיכונים פשוטים. בהמשך התמנה לתפקיד מהנדס העיר בת ים ולאחר מכן חזר לעבוד כמתכנן עצמאי. הוא ניפטר ב-1986.

בין הבניינים שתכנן בתל אביב וביפו: בלפור 33, שלום עליכם 47, החשמל 31, אבן גבירול 27, הנביאים 13, הנביאים 18, בן עמי 3, בורוכוב 9, דיזנגוף 127, שדרות ירושלים 117, מקווה ישראל 23, הר ציון 4 פינת שביל עכו 1, רחוב דוד חכמי 19 (בית חרושת הדר-שפלן, בשיתוף גרטרוד גולדשמידט, נהרס).

"רוזנגרטן היה איש של טכנולוגיה וגם עם ידע בטקסטורות", משתפת האדריכלית ניצה סמוק את תובנותיה על המתכנן. סמוק פרסמה את הספר "בתים מן החול" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1994) ובחרה בחזית הבניין ברחוב בלפור 33 שתכנן רוזנגרטן ועליו כתבתי כאן, שתעטר את כריכת הספר. "אצלי רוזנגרטן מזוהה עם כל הבנייה הבורגנית, זו שבעיקר אפשר למצוא בין היכל התרבות וכיכר רבין. אלה בניינים עם טיח דקורטיבי, עמודים דקורטיביים, דלתות מעץ מהגוני, מראות, זכוכיות עם פזה בהיקף. איכות הבנייה הכי טובה שיש. זו המודרניות של מרכז אירופה. אלה היו אנשים עם כסף ותרבות מוקפדת, גם בתוך הבתים וגם בחוץ". סמוק מבדילה בין קבוצות האדריכלים שפעלו בשנות השלושים בתל אביב: "זה לא רכטר, שרון וכרמי שעבדו על פרופורציות והיו סוציליסטים בנפשם, אלא התמונה ההפוכה, ועם רוזנגרטן אפשר להזכיר את פנחס היט, ברגר ומנדלבוים. אלה היו ממש שתי קבוצות".

.

1938: תכנית קומת קרקע – חנויות בחלק הפונה לרחוב. חצר מפולשת. מבואה המקושרת משני צידי הבניין כש"הול כניסה" במוך לחזית הצפונית

.

1938: תכנית קומה – שלוש דירות בנות שני חדרים

.

1938: חתך הבניין (כל התכניות מתוך אתר מינהל ההנדסה של עיריית תל אביב)

.

הפתח תוכנן להשאר פתוח וללא דלתות

.

הריצוף מורכב ממרצפות טראצו פשוטות עם פסי אבן שיש כהה שחוזרים ומופיעים במדרגות העולות לדירות

.

מבט על המבואה מכיוון המדרגות העולות לדירות

.

המדרגות העולות מתחילות במעקה בנוי ורחב מצד אחד ומצד שני בסיומת מעוגלת

.

פיר רחב חוצה את חדר המדרגות והוא מואר בקצה העליון באמצעות חלון גדול

.

במדרגות משולבת אבן כהה

.

מעקות עץ דקורטיביים

.

בשתי הקומות התחתונות שלוש דירות ובקומת הגג דירה אחת

.

דירה אחת לכל צד

.

כשמגיעים לקצה המדרגות מגלים שבמקור היה גם פתח בתקרה שהאיר את הפיר אך הוא נאטם

.

החלון הגדול שפונה לגג הבניין ומאיר את המדרגות

.

גגות תל אביב

.

מבט למטה

שני ספרים שמגייסים כעת מימון להוצאתם לאור

(1) "בריכות הבאוהאוס הסודיות": סקר מקיף על בריכות הדגים והמזרקות בבתי המגורים בתל אביב ערך האדריכל דקל גודוביץ בהזמנת עיריית תל אביב, כעת הוא מגייס את המימון לפרסום הספר "בריכות הבאוהאוס הסודיות" שעתיד להכיל כ-300 עמודים שיחשפו את העבודה שערך. במהלך אירועי "בתים מבפנים" האחרון השתתפו יותר מ-400 איש בסיורים בעקבות חלק מזערי מאותן בריכות. השתתפתי באחד הסיורים וגודוביץ שהדריך את הסיור, הצליח להוכיח שיש עניין באותן פנינות שמסתתרות במרכז העיר, אך עדיין המודעות אליהן נמוכה. את העותק שלי כבר רכשתי ורק מקווה שגודוביץ יצליח להשיג את הסכום המיועד ואכן יפרסם את הספר. לכן אני ממליץ להכנס לכאן ולהשתתף מיד במימון.

(2) "השדרה": ספר נוסף שמתוכנן לצאת לאור בשיטת גיוס המונים הוא "השדרה". הספר שרובו כבר נערך מתמקד בעבר, בהווה ובעתיד של שדרות ירושלים ביפו. ורד נבון עשתה עבודה מקיפה על השדרה ומהצצה בטיוטת הספר מדובר ביצירה עשירה בטקסטים היסטוריים ועכשוויים. נבון הצליחה בגיוס המימון להגיע לאחוז גבוה של משקיעים, כך שתמורת 110 שקלים ניתן להשיג את הספר אם תתמכו כעת בפרויקט כאן.

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: