סיבוב בגני קטמון

שינוי משמעותי בתכנון סביבות מגורים ביצע האדריכל זאב שיינברג כשחנך ב-1995 את פרויקט גני קטמון בירושלים. בשיחה עמו הוא מנמק ומתאר את המהלכים שהובילו לבחירת הרעיון ליצור במתחם בשטח של 21.8 דונם, טבעת של מבנים המפנים את גבם לסביבה ההיקפית ופונים אל גן פנימי. שכונות מהסוג הזה הרתיעו אדריכלים רבים שניסו להילחם בתופעה שפגעה לטענתם בסביבה העירונית ויצרה קהילות סגורות ומסתגרות.

לאחר שחודרים מבעד לחומה הגבוהה שהפרויקט מפנה לכיוון רחוב רחל אמנו, מתגלה הגן הציבורי המטופח שבמרכזו. כך גם נחשפת העובדה ששיינברג נמנע מלתכנן מבנים חוזרים, אלא כל בניין במתחם תוכנן באופן מעט שונה. כיום קשה לדמיין שבאתר הזה ממש פעל במשך עשרות שנים אצטדיון הכדורגל של קבוצת הפועל ירושלים, מקום שמשך אליו מידי שבת עשרות אלפי אוהדים. הם כולם נעלמו לטובת השקט והרוגע שמאפיין את הסביבה כיום.

ועל כך ברשימה זו.

.

לא יתחילו בלעדינו

.

המתחם מפנה קיר אטום לכיוון רחוב רחל אמנו – רחוב מרכזי באזור המקשר לעמק רפאים

.

יש רק פתח אחד רחב הפונה לרחוב ודרכו ניתן להכנס למתחם שמוגבה מעט לגובה הרחוב בגלל החניון התת-קרקעי שחפור בחצי קומה

.

חומת האבן הפונה לרחוב רחל אמנו מכוסה ברובה בצמחייה ורק הדלתות לחדר הזבל שמשמאל חשופות

.

למתחם גם כניסה מרחוב צדדי, רחוב דוד אלרואי שממערב וגם כאן מקבלים את פני הבאים פחי זבל

.

בכניסה ממזרח, מרחוב רות, יש שוב דלתות חדרי זבל

.

ממזרח יש גם את הכניסה לחניון התת-קרקעי המשרת את דיירי המתחם

.

ומעל הכניסה לוח אבן ועליו שם האדריכל

.

את הגן המלבני מקיף שביל רחב ומרוצף כשבדופן אחת פרגולה ובדופן שניה גינון ובינוי

.

הפרגולה מורכבת מעמודים מחופים באבן וסבכת ברזל צבועה בירוק שהצמחייה מכסה

.

.

(1) שיחה עם האדריכל זאב שיינברג

במרכז שכונת קטמון שכן במשך 27 שנים מגרש כדורגל שהיה מגרש הבית של קבוצת הפועל ירושלים. המגרש היה רעוע ובימות הגשמים הפך לבריכת בוץ. המפגש בין האוהדים ובין תושבי השכונה לא היה מוצלח ובמשך שנים לחצו התושבים על העירייה לחסל את המגרש. בשנות ה-70 הלחץ התחיל להשפיע והמשטרה הגבילה מעת לעת את היקף הקהל. היות וערכו הנדל"ני של המגרש היה גדול, מכירתו היתה אופציה שקסמה לנוגעים בדבר.

זאב שיינברג: "מה שקרה בקווים כלליים הוא שהיה הסכם בין טדי קולק ובין בגין על הקמת אצטדיון חדש באזור של שכונת רמות. כשההסכם התגלה לדתיים, הם עשו כל מאמץ כדי לבטל אותו. בינתיים הרסו את האצטדיון בשכונת קטמון שהיה מפגע רציני, כי מידי שבת הגיעו כ-12 אלף איש לשכונת מגורים. התחילו מגעים להקמת מרכז ספורט חדש כפי שהוקם לבסוף בדרום העיר. הייעוד של השטח היה ספורט, והיה צריך למצוא לו ייעוד אחר, הדבר שהיה הגיוני זו שכונת מגורים.

מ"י: איך ניגשת לתכנן את הפרויקט?

ז"ש: למגרש היו תכונות שזיהיתי; הוא מישורי, ללא נוף, צמוד לכביש, הסביבה היא של בתים ישנים בני ארבע קומות. חשבתי שהדבר הנכון הוא ליצור נוף פנימי. זה היה אחד המבננים הראשונים שנבנו סביב חצר ציבורית גדולה, כשלכל מבנה איכות שונה בהתאם למיקומו במגרש. באותו זמן לא היה נהוג בירושלים לעשות חניון תת-קרקעי, כי חשבו שזה יקר, אך עלות הקרקע החל מאותה עת היתה כבר מספיק גבוהה. גם הצלחתי להוכיח שחניון תת-קרקעי ייתן לפרויקט תחושה מצוינת כי הוא יהיה נקי מרכבים.

.

1988: התב"ע למתחם בשטח של 21 דונם

.

מ"י: האם הצגתם חלופות נוספות לרעיון של מתחם המורכב מבינוי המקיף גן מרכזי?

ז"ש: לא הצגתי חלופות. הייתי משוכנע שהרעיון מתאים למקום הזה מעצם העובדה שאין נוף וכך אני מאפשר ליצור נוף פנימי. הרגשתי בטוח ברעיון והובלתי אותו. להקים מגרד שחקים במקום הזה לא נראה לי נכון. רציתי שיהיה ייחוד, אבל לא לעשות משהו פומפוזי. בהמשך, חזרתי על הרעיון של בינוי סביב גינה פנימית בשכונה שתכננתי ברמות רחל ברחוב העסקן. שם ההיקף היה גדול יותר, הגיע ל-1,700 יח"ד ויצרתי שדרה מרכזית שמקושרת לגינות קטנות שמאחדים כולם את המבננים. קודם לכן עשיתי את פרויקט "גבעת קנדה" בשכונת גילה, פרויקט של כ-500 יח"ד. קבלתי לתכנן שכונה על גבעה עם עצים והתכנית המקורית היתה להוריד את כל העצים ולבנות. החלטתי לשמור את העצים ובהיקף עשיתי דרך משולבת להולכי רגל ומכוניות, כשכמעט לכל דירה יש כניסה נפרדת. היתה ציוריות רבה בפרויקט הזה.

מ"י: כנהוג בירושלים כל הבניינים מחופים באבן. באיזו אבן השתמשת?

ז"ש: אני כבר לא זוכר מה היה מקור האבן, אבל אני כן זוכר שבחרתי באבן בגוון כתום-אדמדם. היה חשוב לי שהאבן תהיה בכל הבניינים בגוון אחד. גם בחרתי גוון אחד לתריסים – כחול-ירקרק ועל זה היה ויכוח וטענו שאני משתולל.

מ"י: מה עוד קבעת בפרויקט?

ז"ש: קבעתי שקומות הקרקע ינוצלו לדירות גן כדי שלא יהיו שטחים מתים. קבעתי שגגות הבתים יהיו מרעפים ולא יהיו מרפסות זיזיות כי חשבתי שזה לא מתאים לסביבה. את השצ"פ שבמרכז פיתחתי עם טופוגרפיה כדי למנוע משחקי כדורגל. אני לא יודע מה היה הקשר בין המקום ובין הנשיא יצחק נבון, אבל הגן נקרא על שמה של אופירה נבון. בהיקף תכננתי פרגולה שתצל ותאחד. ניסיתי גם שכל הבינוי יעשה בהינף אחד ולא בשלבים, לא רציתי שתהיה בנייה מתמדת ואנשים ירגישו שהם גרים באתר בנייה. כפי שציינתי היה אכפת לי שבכל בניין תהיה התייחסות למיקומו במגרש ובסך הכל תוכננו כ-200 יחידות דיור.

מ"י: הפרויקט בסופו של דבר מפנה את גבו אל הרחוב. בשונה מהבינוי הוותיק שמפנה כניסות ופתחים למפלס הרחוב, כאן הפנתה חומה גבוהה לכיוון רחוב רחל אמנו – הרחוב הראשי בשכונה.

ז"ש: רחוב רחל אמנו הוא רחוב רועש. אני לא יודע מה המצב היום, אבל בזמנו היו כמויות עצומות של אוטובוסים שחצו את הרחוב ולהוריד את הבניין למפסל הרחוב היה מחסל את האפשרות לגור בשקט. לא רציתי דירות במפלס הרחוב וחשבתי שמספיק שיהיה מבט פנימה אל השטח הירוק והאינטימי. בנוסף, אם הייתי מחליט לרדת למפלס הרחוב אז הייתי נדרש להתחפר עם החניון עמוק יותר וזה היה מפחית את הסיכוי לחניון תת-קרקעי. אבל בכל מקרה כן עשיתי פתח רחב מכיוון הרחוב אל תוך הגן. היום יש אמנם שער שאמור למנוע כניסת רכבים, אבל בהתחלה לא היה שער אלא רק שלט ואנשים לא נכנסו עם רכבים כדי לשמור על האווירה. אלה ירושלמים, זה גזע אחר ועובדה שאף פעם לא נכנסות מכוניות. את המעבר הרחב שסביב הגן הייתי חייב לעשות בגלל תקנות של כיבוי אש.

.

(2) האדריכל

יליד וינה, בוגר הטכניון מחזור 1960. בתחילת דרכו המקצועית עבד שיינברג במשרד השיכון בצוות של אדריכל שמואל שקד, לאחר מכן היה מהנדס הוועדה המקומית הרי יהודה. ערב מלחמת ששת הימים, ב-1967, פתח בעיר את משרדו העצמאי ובמשך 45 היה לדמות מרכזית בזירת התכנון בעיר. לאורך השנים שמר שיינברג על היקף של משרד בינוני שהעסיק ששה אנשים והתמקד בבנייה בירושלים. בין השאר תכנן את "מגדל ירושלים" במרכז העיר, את התחנה המרכזית החדשה בכניסה לעיר וכן את מלון שורש שהיה הפרויקט הראשון שתכנן. ב-2012 סגר את משרדו ופרש מהמקצוע.

.

חלק מהפרגולה לא כוסה בצמחייה

.

פתחי האוורור של החניון מציצים מאחורי הפרגולה וגם הם צבועים בירוק

.

בפרגולה שולבו ספסלים בנויים

.

גופי התאורה הם חלק בלתי נפרד מעיצוב המרחב

.

כאן הפרגולה נקברה מתחת לצמחייה

.

הציבור הקדוש מעדיף ללכת בדרך הרחבה והחשופה

.

הבינוי שמקיף את הגן תוכנן אמנם במקביל אך לכל בניין תכנית שונה

.

בניין בפינת המתחם

.

היכן שאין מרפסות אז הדיירים התקשו לערוך שינויים בחזית

.

האדריכל התעקש על פרטים שיחזקו את האופי האחיד של המתחם – כמו התריסים בגוון טורקיז

.

בקומות הקרקע נקבעו דירות גן כול דירה גידרה את הגן שלה בגדר

.

חזית צד הפונה לשביל הגישה למתחם מכיוון מזרח

.

האחידות בחזית נשמרה בקושי על ידי הדיירים

.

בסופו של דבר הדיירים מתנהגים כמו במערות וכל אחד עושה מה שהוא רוצה

.

בחלק מהבניינים הכניסות מודגשות במבואה המורכבת משלושה פתחים צרים

.

סורג מעוצב

.

הגן מורכב מגבעות רכות ומכסה על החניון התת-קרקעי

.

רחבה קטנה במרכז הגן אותה חוצה שביל המקשר בין אזורי המתחם

.

המבנים כולם שמקיפים על הגן

.

מראש הגבעה בגן נחשפים גגות הרעפים של הבניינים

.

המתחם כולו הוא בית משותף וכנראה שמנוהל גם בצורה טובה

.

בניין נוסף באזור:

.

בדרך נתקלתי ברחוב עמק רפאים 32 בבניין ששווה לעצור בו

.

מסך זכוכית סוגר על פינת הבניין ומרמז על קיומו של חדר המדרגות

.

חדר המדרגות מואר היטב הודות למסך הזכוכית הפינתי

.

המסך מחולק למלבנים קטנים יחסית

.

מבט מלמטה

.

זכוכיות

במוצאי השבת הקרובה (26.6) תפתח במוזיאון הרצליה לאמנות תערוכה על פועלם של בני הזוג האדריכל ארטור גולדרייך והמעצבת תמר דה שליט, שאצרו האדריכלים ד"ר צבי אלחייני וטליה דוידי. מדובר בתערוכה גדולה שתופסת את כל האולם המרכזי במוזיאון, תוצאה של מחקר שארך חמש שנים.

גולדרייך היה מורה מיתולוגי בבצלאל אבל גם מעורב במגוון של פרויקטים. דה שליט עיצבה בתי מלון, גם חלק מהעבודות שתכנן האדריכל נחום זולוטוב, וכן עיצבה את בית יד לבנים בהרצליה בתכנון אדריכל יעקב רכטר שצמוד לבניין המוזיאון. הייתי מעורב במחקר ובכתיבת הספר שיצא לאור בעוד מספר חודשים ויעסוק ביצירתם של השניים וטקסטים ממנו מופיעים בתערוכה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • iaarchive  ביום 20/06/2018 בשעה 9:03

    תודה >

  • חביבה אבן  ביום 20/06/2018 בשעה 9:36

    ירושלים עיר חומה. (התגוררתי בה כ20 שנים). חלק מהמתכננים בה ממשיכים לתכנן חומה בתוך חומה. ללא פתיחות. יצירת מעין גטאות. עיר של מתחמים סגורים -האם תוכל להיות עיר במובן המודרני – (אמיתי?) של המילה.. האם בירושלים הולכים אחורה בזמן??

  • נתן  ביום 21/06/2018 בשעה 18:34

    א. בשל הסגירות המוגזמת, חלק מהמקומיים מכנים את השכונה ״הגטו״. מלבד הקיר ברחל אמנו, עוד שני רחובות שמוליכים אל השכונה מקושרים אליה רע מאוד, במעברים צרים. קשה לברוח מהמחשבה שהניתוק נוצר בעיקר כדי לשווק את הבניינים כ״מגורי יוקרה״, עם גינה מרכזית כמו-פרטית (יש הרבה גינות ציבוריות בסביבה), תופעה שהיום הקצינה מאוד ושהמרחב הציבורי משלם עליה מחיר יקר.
    ב. עוד לפני היוזמה לבנות אצטדיון חדש ברמות, היה תכנון להרחיב מאוד את האצטדיון בקטמון, אבל מחאת תושבים מהשכונה הורידה את העירייה מהסיפור.
    ג. גם בתחנה מרכזית השתמש האדריכל באבן בגוון אדמדם, וזה יצא סה״כ יפה ועל זה מגיע לו פרגון. יהיה מעניין להשוות בין שילוב האבן – זכוכית, כחול – אדמדם בתחנה המרכזית לירוק והכסוף של המתכת והזכוכית בתחנת הרכבת החדשה שנבנתה מולה.

  • amitaisandy  ביום 24/06/2018 בשעה 0:38

    "הדיירים מתנהגים כמו במערות". מדהים איזה מאמצים עושים אדריכלים להתכחש לעובדה שהם מתכננים בתים למגורי בני אדם ולא לעצמם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: